לחץ לגירסת הדפסה

לחלק הקודם

במאמר זה נעסוק בשלשה מאפיינים נוספים של תיעוד הברית בהיסטוריה:

מאפיין ד': פירמידת השלכות עצומה.

מעבר להשלכות הרגילות בכריתת ברית ובשמירת חוזה הברית. מייצגת התורה מהפכה מהותית בכל פרמטר של חשיבה, עבודת האל, וחיי המעשה. כפי שניתן לראות בפרקים: מתן תורה בהיסטוריה, יחודו של המשפט הישראלי.

אין המדובר בספר המונח בארון, כדוגמת אומנות המלחמה של סון ד'זה, אלא בספר הקורא תגר על כל חיי הרוח שהיו לפניו, ומחוייב המציאות לכל הבא אחריו. כשכל זה כרוך באופן שאינו מאפשר ניתוק באירועים היסטוריים שלא נודעו כדוגמתם מעולם, מעולם לא נטען או סופר שמאות אלפי  עבדים שוחררו מצפרני האימפריה החזקה בעולם, באמצעותם של סדרת תהפוכות טבע שגרמו למשעבדים לשחררם. מעולם לא נטען או סופר שהאל התגלה בפני עם שלם וציווה את חוקיו.^[1] מעולם לא נטען שעם שלם שרד במדבר במשך ארבעים שנה, מקום בו שום צבא מודרני אינו יכול להתקיים. לכל הדברים האלו היו אמורים להיות מליוני עדים, והשלכות על כל האומות באיזור. יחס האומות לישראל ולאירועים הללו מתועד גם הוא בתנ"ך, כחלק מההשלכות (ראה פירוט במאמרים: יציאת מצרים בהיסטוריה (ובהיסטוריה הכללית), יחס התורה ליצי"מ), מה שלא היה ניתן לעשות במדה ולא כך היתה המציאות.

מודל "פירמידת ההשלכות", תואר במאמר: תיעוד בזמן המאורעות. שם הראינו כיצד הוא הבסיס לאמיתות והתקבלות התיאורים ההיסטוריים באשר הם.

הספרות ההיסטורית מתארת פירמידת השלכות מקיפה, כל העמים יודעים על נפלאות ה' במצרים, על המכות, על קריעת ים סוף, על הבסת האימפריות. כל הדברים האלו חייבים להיות עובדות ידועות, אי אפשר לשקר בזמן המאורעות בהם. אי אפשר לתאר את העולם הסובב את ישראל של אז, שהיתה גם אז צומת דרכים פוליטית מדינית, גבלה במצרים, אדום, עמון, מואב, פלשתים, צור, שרידי כנען, מדין, עמון, עמלק, ארם. כל העמים האלו היו צריכים להיות מודעים לאירועים באופן כללי, ואכן מתוארים כמודעים להם. לא היה אפשר לתאר מציאות לא נכונה כאן.

האם יש מליוני עדויות? כן. אנו נמצאים אמנם שנים רבות לאחר מכן, אין אנו יכולים למצוא הרבה שרידים מוחשיים, ואף איננו צופים בעדויות מוקלטות. אבל מדובר בתיאור שהיו לו בהכרח עדויות אין ספור בזמן המאורעות. כל אותם מאות אלפים שהיו בני 20 במתן תורה, היו בני 60 בכניסה לארץ, הם נפוצו בכל הארץ. כל העמים שהיו מודעים לאירועים, ידעו כל אחד את הזוית האישית שלו, כל ישראלי שהיה בקשר עם אדם מבוגר, שהיה בקשר עם אדם מעם אחר. הצליבו את המידע שוב ושוב. מה שהפך את התיעוד שבתורה, לתיעוד אותנטי בזמן המאורעות.

עדויות אישיות רבות בהכרח אימתו מה שכתוב בתורה. "הזיכרון הקולקטיבי" לא היה מקבל את הנרטיב המקראי בלי זה.

מאפיין ה: רצף של תיעוד.

כמתחייב ממרכזיות הברית, הרי ההשלכות שלה לא נעצרו באופי העם ואופי הדת, אלא גם תועדו בכל הטקסטים שנתחברו מכאן ואילך.

ברשותנו מצויה ספרות עצומה שנכתבה בישראל החל מנקודת הזמן של סיום התורה ועד התקופה הפרסית. במשך אלף השנים הללו נכתבו מאות קבצים של דברי הימים, תוכחות נבואיות, שירות, תיאורי מלחמות, תולדות מלכים, מגילות יוחסין, קינות, פרוטוקולים כהניים, ארכיוני מקדשים. הדברים כתובים מנקודת מבטם של סופרים, משוררים, נביאים, משרתי מקדש, עבדי מלך. חלקים מכל אלו נכללים בתנ"ך.

כל חלקי התנ"ך מכילים פירמידת השלכות אדירה של ספר התורה, לא רק עקב ההתבססות על הרעיונות המרכזיים שמופיעים בו, אלא גם מעצם אזכור הספר עצמו, הזכרת חוקיו, ציטוטים ממנו, השפעות לשוניות, השפעות סגנוניות, ועוד רבות. הנ"ך מתעד בדייקנות את השימוש בתורה ובתכניה. כבר יהושע מתאר את קריאת כל התורה וכתיבתה.

כאשר ספרות היסטורית שלמה עומדת ומתארת את יציאת מצרים, החל מספר יהושע המשקף את המאורעות מיד לאחר מתן תורה, דרך כל ספרי הנביאים. כשיציאת מצרים מהווה האירוע המרכזי בתנ"ך, ובכל הספרות משוקעות עדויות על כל חלקי סיפור יציאת מצרים לפרטיו. העדות אינה של ספר אחד, אלא של כל הספרות הישראלית מאז ומעולם בכל גילוייה ובכל תקופותיה.

התנ"ך מהוה כיסוי מלא ברצף של כל התקופה למן מתן תורה, כל האישים והקבוצות שבאו ממצרים, היכן התיישבו, מי היו בניהם, מה עשו, אלו אישים מפורסמים העמידו. באלו מלחמות השתתפו. התורה והנ"ך עוסקים רבות בהשלכות של התיאורים, מפנים למונומנטים מפורסמים מתוך המאורעות (כמו צנצנת המן, התורה על האבנים, נחש הנחושת, מצבת קבורת רחל ועוד), מתארים מקומות ומצבים 'עד היום הזה', מפנים את הקורא לספר הישר, ספרות היסטורית שונה, ספרי שירות וקינות. כל זה מהווה אימות מדרגה ראשונה מול פירמידת ההשלכות של האירוע הראשוני.

דוגמאות לתיעוד זה ניתן לראות למשל במאמרים: ס' שמות כעובדה היסטורית: ד הנביאים משתמשים בספר שמות כלשונו, כא 1 תיאור הרצף ההיסטורי בתנ"ך, כא 2 התיעוד בנביאים, כא3 התיעוד בנביאים – רשימות משוות, כיצד כל ספרי הנביאים שבכל הדורות יודעים ומכירים את התורה בלשונה ומשתמשים בה בדבריהם. אין פרשה שלא בא זכרה בכמה וכמה נביאים ראשונים ואחרונים.

הברית, אם כן, אינה מהווה רק  קביעת ההסכם לנצח, אלא גם הנצחתו והפיכתו להיסטוריה.

 נספח למאפיין ה: יהושע ושופטים.

לא נוכל כאן לסכם את כל רצף התיעוד שבנ"ך לכל חלקי התורה. אבל מכיון שספר יהושע, שמתעד את הקורות מיד אחר מתן תורה, מצטט מדברי התורה עשרות פעמים, לעתים פיסקאות שלמות, ניכנס לדוגמא אחת, המלמדת איך ספרי הנביאים השתמשו זה בזה. ז"א תיעודו של התיעוד, ההוכחות לכך שספר יהושע קדם לספרים המאוחרים יותר (מלבד הוכחת אותנטיות האמור בו, בפרק הבא: ארכיאולוגיה מול היסטוריה, מה שמוכיח ממילא גם את קדמותו, שכן רק בזמן המאורעות או סמוך להם ניתן לדייק במציאות ההיסטורית). ניאלץ להסתפק כאן בדוגמא אחת, המראה כיצד ספר שופטים משתמש בלשונות יהושע.

לדוגמא האמורה, נצטרך להקדים עוד כמה מלים, למי שיש עדיין ספק בלבו בנוגע לדרכי השימוש של הנביאים בספרות שקדמה להם, משיטתו וסגנונו של מחבר שופטים עצמו:

בספר שופטים מסופר על בעל פילגש בגבעה המתארח אצל הזקן מגבעת בנימין, ומארחו אומר לו: "גם תבן גם מספוא יש ברחוב אל תלן.. וירחצו רגליהם ויאכלו". בטויים אלו מזכירים לנו את האירוח הלבבי לו זוכה אליעזר עבד אברהם בבית רבקה: "גם תבן גם מספוא.. גם מקום ללון.. ומים לרחוץ רגליו.. ויושם לפניו לאכל" (בראשית כד).

המשפט המופיע בשופטים: "סעד לבך פת לחם ואחר תלכו.. וירחצו רגליהם" מזכיר לנו גם את הכנסת האורחים הנדיבה של אברהם אבינו: "ורחצו רגליהם.. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו" (בראשית יח ד)

אם ניתן היה לחשוב כי אין כאן אלא צירופי מקרים, באים הפסוקים הבאים המתארים את המנהג המחפיר שנהגו בו אנשי המקום: לין פה.. והשכמתם.. לדרככם והלכת.. רק ברחוב אל תלין ויבאהו לביתו וירחצו רגליהם ויאכלו וישתו.. והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל נסבו את הבית .. ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמר הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו ויצא אליהם האיש.. ויאמר אלהם אל אחי אל תרעו.. הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם וענו אותם ועשו להם הטוב בעיניכם ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת" (שופטים יט)

והנה הם מקבילים בדיוק בסגנונם לתיאור התנהגותם הדומה של אנשי סדום:  ולינו.. והשכמתם והלכתם לדרככם.. ולינו ורחצו רגליכם.. לא כי ברחוב נלין.. ויביאהו לביתו.. ויאכלו וישתו.. והנה אנשי העיר אנשי סדם נסבו על הבית .. ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אתם ויצא אלהם לוט.. ויאמר אל נא אחי תרעו הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר (בראשית יח יט).

ברור כי אין כאן צירוף מקרים, ומחבר שופטים המעביר אותנו על פני ספורי בראשית, השתמש בלשונות ספורי אברהם, אליעזר, וסדום, מבלי לומר מלה מפורשת על שימוש זה שהוא עושה בספר בראשית ובלשונותיו.

נמשיך הלאה לתהות, מה עלה בגורלו של אותו האיש "בעל הבית הזקן"? ההצליח להינצל מגורל עירו כלוט, או שמא "עלה כליל השמימה" (שופטים כ') יחד עם בני גבעת בנימין שלא יצאו במלחמה (רק בין החיילים היו ניצולים, פסוק לז' ומד').

אם שואלים אנו את עצמנו, כיצד להתייחס למלחמת ישראל בבנימין, מלחמת אחים אכזרית מדי? או שמא ביעור הרע המוצדק ביותר? בא הנביא ומבאר לנו, ללא שום תיבה מיותרת. מלחמת בנימין היא מלחמת מצוה, החרמת כל ערי בנימין מצוה הם, כהחרמת העי וערי הכנענים. אל מי שקרא את תיאור המלחמה הזו בספר יהושע פרק ח', כותב הנביא בשופטים פרק כ':

כל קורא את שני הפרקים האלו זה בצד זה מבין היטב את הכוונה שבהשוואה הזו, היא לא "נעשתה בכוונה", אין היא איזה "רמז", אלא הראייה הפשוטה של הדברים. אין הנביא מספר סתם על מלחמה, אלא על סבות וגורמים, על חוק היסטורי המצווה אותנו לבער את תועבת הכנעני מן הארץ לפני שתקיא אותנו. אין מלים אחרות לתאר מלחמה זו חוץ ממלות הקרב על העי, ובודאי אין כאן דברים לחינם, דוקא העי ולא יריחו או גזר או כל עיר אחרת. שמא לישב על לבנו את התמיהה הגדולה, כיצד נכשלה מתחילה מלחמה על פי ה'? אנשי הגבעה "נבלה עשו בישראל" (שופטים כ י), והנה במלחמת העי דוקא נכשלו ישראל בראשונה במלחמת העי,  בעקבות המועל בחרם "כי עשה נבלה בישראל" (יהושע ז טו). שמא היתה גם בתחילת מלחמת בנימין כוונה של נקמה, של גאולת כבוד האשה בת יהודה? ושמא מלחמה כזו לשם כבוד ואולי אף ביזה, גם היא כמעילה בחרם וכנבלה בישראל?

ההשוואה לעי איננה גמורה כמובן: על העי נאמר "עלה עשן העיר השמימה", אך על גבעת בנימין נאמר "הנה עלה כליל העיר השמימה", שריפתה של הגבעה היא קרבן ציבור, שעלייתו השמימה מכפרת. אין אנו מבערים את בנימין אלא מכפרים עליו, בהעברת התועבה. ואילו שריפת העי היא הפיכתה לעשן, הכל הבל, כלה וחולף, כדרך שנאמר בסדום "עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן".

כל זאת לדוגמא, על קיומו של ספר יהושע כספר מורה דרך, כבר לעיני הנביאים הקדומים כמו מחבר שופטים.

מאפיין ו: התנ"ך כספרות היסטורית.

הברית שנכרתה בסיני ותועדה בצורה כה מובנית בעם, הביאה תופעה חדשה לעולם, המנציחה אותה באופן מלא.

הברית בין האדם לאל הביאה לעולם את מושג ההיסטוריה, שלא היה קיים עד אז, ואצל אומות העולם לא היה מוכר יותר מאלף שנים קדימה. כפי שמתאר הפילוסוף של ההיסטוריה, פרופ' הרברט בטרפילד מקימברידג':

"לפי דבריו של היסטוריון בן זמננו: 'אין שלילת משמעותה של היסטוריה בגדר משהו יוצא מן הכלל אלא בגדר כלל בקרב הפילוסופים ומורי הדת בכל הדורות מהודו ועד יון ומסין ועד אירופה הצפונית' ההינדואיזם והבודהיזם האפלטוניות והנאו אפלטוניות ודתות מיסטיות שונות ומשונות סירבו ליחס כל חשיבות ממשית לעובדות של ההיסטוריה או להשתלשלות המאורעות בזמן, מפליא הדבר באיזו מידה שלטה במחשבה האנושית במערב או במזרח הסברה מחזורית של ההיסטוריה בצורה מן הצורות.. טוינבי מצא את הדבר בין האצטקים שבאמריקה הקדומה ובין הסינים בימי קדם, וכן בין ההיסטוריונים הפילוסופים וכותבי הדרמות של יון העתיקה.. מושגים אלו לא הניחו מקום לרעיון שההיסטוריה מתנהלת בכיוון מסויים או שוקדת על הישג כלשהו"…

"גם מחוץ לזריזות מלאכתם באמנות הספור ההיסטורי מתבלטים העברים הקדמונים בתחום ההיסטוריה, כי שום עם עתיק מאלה שנזכרו עד עכשיו לא סקר מעולם סקירה כזו את מהלך חייו ולא פירש פרוש דומה לזה את תולדותיה של אומה וייעודה… העבירו את המורשה ההיסטוריוגרפית של המזרח הקרוב העתיק באמצעות הנצרות לתוך המסורת האירופית. עמדתם כלפי העבר גרמה שבפעם הראשונה זכתה ההיסטוריה להשפעה כבירה על מחשבתו של האדם מהם באה ההשקפה שלא היתה כלל וכלל רווחת בעולם שיש לראות את המאורעות של ההיסטוריה החולונית כבעלי משמעות ובעלי חשיבות, המקרא מדבר על אל שמתגלה בהיסטוריה, מוצא ענין בעסקי בני האדם, ונוטל חלק פעיל במהלך המאורעות, ע"י כך הופקע האלוה מתחומי אי הממשות המיתית והובא במגע ישיר יותר עם העולם הממשי. יש לציין שמשהתחילו בני אדם ליתן את דעתם על פעלו של האל בהיסטוריה האנושית יותר מעל פעלו בטבע, היו לדבר תוצאות רעיוניות מרחיקות לכת. משמעותן של תוצאות אלו (בדומה לזו שהיתה כרוכה בהופעתו של המונתואיזם) היתה התקדמות באותו כיוון שכיום היינו קוראים לו שכלתנות… התוצאה בכללותה היתה שכמעט אחז בהם (בעברים) דיבוק של היסטוריה ויותר משעבדו את האל כבורא העולם עבדוהו כשליט ומצוה בהיסטוריה האל שהוציא את עמו מארץ מצרים. מעולם לא זכתה ההיסטוריה לרוממות כזו בימים מקדם"…

"העובדה שהיו מכוונים את מחשבתם אל האל כאלהי ההיסטוריה הביאה בין השאר לידי כך שהתחילו רואים באל התגלמות עליונה של המוסר, עסקי בני האדם ומאורעות היסטוריים נתפרשו עכשיו במונחים מוסריים.. קנו להן הדת וההיסטוריה גם יחד חשיבות מוסרית עליונה.. אל דת שהיא מיוסדת אך ורק על הקשות מן הטבע מתלווים כל מיני הפקרות.. המונותואיזם ההיסטורי והמוסרי שנתעלו אליו היהודים בימי קדם הביאם בין השאר לידי שמירה על המגע עם העולם הזה אפילו בתחומי דתם ולידי זניחה של החשיבה נטולות השרשים והמיסטיות הערטילאית שהיא בת לוייתן של דתות אחרות ספרי המקרא אינם סתם מסכתות על העל טבעי אלא אף וקודם כל אסופה מופלאה של היסטוריה ארצית רגילה אינם רק גלוי ממקום של האל ומצוותיו אלא אף הרצאת דברים נמרצת על האדם ועל מעמד האדם, שום אומה אחרת בבואה לחבר את ספר קורותיה לא הרבתה כל כך בתהלות ותשבחות לאל שקבע את גורלה כאומה הישראלית. כמו כן לא היתה שום אומה אחרת נכונה כל כך לגלות ברבים את חולשותיה וחטאיה ולהודות בהם".

"ספר התנ"ך הוא שהסב את תשומת הלב לתולדות מין האדם כשהוא פותח בבריאת העולם.. בתחלת המאה 5 חש אוגוסטינוס בצורך ללמד זכות על חשיבותה של ההיסטוריה.. ספר התנ"ך הוא הוא שהצמיד את רגליו לקרקע.. והחזירו אל זיקת אמת להיסטוריה.. ברור הדבר שרק בתוך מסגרת דוגמת שיטה יהודית נוצרית זו אפשר היה לו לרעיון הקידמה להיולד בזמן מן הזמנים.. מספר התנ"ך באה גם ההשקפה שנעשתה רווחת בנצרות בדבר קשר הגומלים ההדוק בין היסטוריה ובין מוסר הדגשת התגלמותם של משפטי צדק בהיסטוריה". (דבריו מובאים באנצ"ע ע' היסטוריוספיה).

התנ"ך מכסה בצורה ברורה ומקיפה את ההיסטוריה של כשמונה מאות וחמשים שנה למן יציאת מצרים ועד חורבן הבית הראשון, (אם כי הוא מתאר בפרוטרוט גם תקופות קודמות). שנים אלו מתוארות לא רק מבחינת כל האירועים המשמעותיים שעברו על העם, אלא בתוספת מגלות היוחסין של כל השבטים, רשימות ערי המגורים, ורשימות נציבויות השליטים והמלכים. רשימה ברורה של המלכים, שריהם, ועוד אישים הנוגעים בדבר. פרטים על הנביאים מעבירי התורה בכל דור ודור. תיאורי מלחמות בצורה מפורטת ומספרית. תיאור החיים בימי קדם על כל פרטיהם ודרכיהם. תיאור רוח העם והמצב הרוחני שלו. ההיסטוריה במקרא הינה עממית וגם אישית, ישנם תיאורים מפורטים לגבי כל האישים שבכל התקופות, החל מחייהם המפורטים של האבות, כיצד נראו, איך התרחשה לידתם, הקשיים שעברו עליהם בחייהם, שירים ששרו, ודברים צדדיים, גילאים, יוחסין, צאצאים, יש כאן את כל הסממנים של הספור ההיסטורי.

"הספור התנכ"י שהוא ברובו המכריע ספור היסטורי מצטיין בסגנונו הפשוט והשוטף המוחשי והשקוף בלי מליצות ובלי קשוטי מלים דיוקו וטבעיותו הולמים יפה את תוכן הספור המספר כאלו משתדל למסור את הדברים כהוויתם בצורה אוביקטיבית וריאלית", (ד"ר ש. ברקלי, מבא כללי לתנ"ך עמ' 92).

היוחסין הם קדומים מאד לכל הדעות:

יעקב ליוור: "ודאי שמסורת היוחסין עצמה קדומה היא בישראל.. קדומה היא להתנחלות בני ישראל בכנען.. רמז לקיומם של רשימות יחס בישראל יש גם בבטויים: 'מחני נא מספרך' (שמות לב לב) ועל ספרך כולם יכתבון (תהלים קלט טז) כתב בית ישראל (יחזקאל יג ט) המצויים בכמה מספרי המקרא", (אנצ"מ ערך יחס).

עם ישראל הוא היחידי שראה מאז ומעולם כל אירוע וכל אדם מבחינת מקומו וסדרו ההיסטורי, כשם ששמואל הוא "שמואל בן אלקנה בן ירוחם בן אליהוא בן תחו בן צוף אפרתי", שאול הוא "בן קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח בן איש ימיני", ומרדכי הוא "מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני", וכך הלאה.

התורה והמקרא מפנים את הקורא לספרים עממיים ומקובלים המקבילים לדבריהם, בתורה מצוטט ספר מלחמות ה', מאמר המושלים, ביהושע ובשמואל מצוטט "ספר הישר" המתאר את ההיסטוריה הישראלית בשירה^[2]. אי אפשר לכתוב בדיות ולציין לספרים מקבילים הרווחים בעם. ספר מלכים שולח את הקורא להשלים את ידיעותיו בספרים כאלו (כשלשים וחמשה פעמים)^[3], לא ייתכן כי בספר השולח לעיין בכל ספרי ההיסטוריה יהיו כתובים דברים נגד ההיסטוריה הידועה, ואין ספק כי "דברי ימי מלכי ישראל" וחברו "דברי ימי מלכי יהודה" הספר הרשמי של היסטורית המלכים שנכתב כנראה ע"י סופרי המלכים היה ספר אמין ומדוייק בכל מה שנוגע להתרחשויות היסטוריות. ברור שעם המחזיק שלשים וחמשה ספרי היסטוריה מקבילים יודע את ההיסטוריה שלו די בשביל למנוע זיופים.

בנימין מזר: "דברי הימים מסתמך על דברי שמואל הרואה דברי נתן הנביא ודברי גד החוזה כנראה היו חיבורים קדומים אלו נפוצים בעם בימי שיבת ציון.. ימיה האחרונים של ממלכת יהודה וחורבנה מתוארים בקיצור נמרץ אפשר טעמו של קיצור זה שנמנע המחבר מלחזור על הנאמר בדברי ירמיהו הנביא שכנראה היו נפוצים בעם בימי המחבר", (מתוך אנצ"מ ערך דברי הימים).

פרטים רבים בנביאים מקוטלגים כ"עד היום הזה", אי אפשר לכתוב "עד היום הזה" על דבר שאין לו זכר בימים האלו^[4]. אין ויכוח על העובדה שההיסטוריה היתה ידועה וכתובה בזמנים ההם:

"הדבר, דומני, אינו מוטל בספק כלל ועיקר, כי בימי הבית הראשון היתה ספרות היסטורית עשירה בישראל. וספרות זו שימשה מקור למחברי הנביאים הראשונים", (ב"צ דינור, אידאות היסוד של ההיסטוריוגראפיה הנבואית, במקרא ובדורותיו, י-ם תשלז', עמ' 173).

הפרטנות היורדת למאות ואלפים פרטים מציאותיים במימד האישי והמשפחתי, הגיאוגרפי, והכרונולוגי, היא בעלת אופי היסטורי מובהק^[5], הבסיס העובדתי של הספר רחב ומוצק, אך כמובן לא זה מה ששימר וקידש את הספר, ללא החיבור הערכי והפרשנות המוסרית אין כאן אלא רשימת שמות ומקומות.

ספר התורה מסיים ב"וימת משה עבד ה'", וספר יהושע פותח ב"ויהי אחרי מות משה". ספר יהושע מסיים במיתת יהושע ואלעזר בן אהרן, וספר שופטים פותח בקבורת יהושע, ומונה את כל השופטים ומנהיגי העם למן יהושע וביניהם פנחס בן אלעזר בן אהרן. ברור שספר שופטים ויתר על תיאור כל הכיבוש וימי יהושע, משום שהיה לפניו ספר יהושע[6]. ספר שמואל פותח בשופט עלי (ומכאן יש להסיק ברור כי היה לפניו ספר שופטים) ומתאר את ההיסטוריה של שמואל בפרוטרוט, את המלכת דוד ואת כל פעולותיו. ספר מלכים פותח "והמלך דוד זקן בא בימים" כשברור מניסוח זה שהוא בא להמשיך את ספר שמואל, ואינו מתאר כלל מי הוא המלך דוד, ומה עשה עד שנהיה זקן בא בימים[7]. לעומת זאת ספר שמואל איננו יודע שום דבר מיוחד על שלמה מלבד סיפור לידתו, ואין בו שום סימן כי שלמה יהיה למלך אחר דוד. ספר מלכים מתאר את כל ההיסטוריה עד חורבן הבית הראשון.

"מתוך בחינת ספר שמואל מתחייבת איפה אותה המסקנה המתחייבת גם מתוך בחינת ס' יהושע ושופטים, היינו שהדעה המקובלת שספרים אלו נשלמו בזמן מאוחר, אינה נכונה. דעה זו היא טעות פטלית המביאה לידי סילוף כל תולדות ישראל. ס' יהושע, שופטים  ושמואל הם ספרים שנתגבשו בימי קדם, והם בני זמנם של המאורעות, שעליהם הם מספרים", (קויפמן, "הסיפורים על דוד ושלמה", מולד טו, (תשיז'), עמ' 102).

בספרי הנביאים ישנו רצף המתאר לאורך כל התקופה את העם כולו: מי היה המנהיג החל ממשה ועד עזרא הסופר דור אחר דור ללא שום חור. מי היה הנביא והמנהיג הרוחני דור אחר דור ללא שום חור. יחוס בן אחר בן של המשפחות החשובות ללא שום חור. זרובבל בימי עזרא מיוחס בן אחר בן עד יהודה בן יעקב, כפי שעזרא מיוחס בן אחר בן עד אהרן הכהן (עזרא ז א והלאה דה"א ה כט והלאה). היוחסין האלו אינם רשימה אחת של שמות, אלא גניאולוגיה מסובכת המוצלבת יפה עם גניאולוגיות נוספות בתנ"ך המספרות את יוחסיהן של כל המשפחות המפורסמות[8].

ספר שמואל מתאר תקופה של כתשעים שנה בלבד, זהו ספר שהיוצרותו היא מכח המאורעות, כמו למשל בשמואל א ה ה "על כן לא ידרכו כהני דגון וכל הבאים בית דגון על מפתן בית דגון האשדוד עד היום הזה"^[9]. הספר פותח ב"ויהי איש אחד", ולא במאורע לאומי כקודמיו, והוא מלא בשיחות חיות ואותנטיות.

המקרא מקיף את כל התקופה של קיום עם ישראל, מצבו המדיני, הרוחני, שמות מנהיגיו, ואירועים, שנעשו בכל השנים כולם. ישנן רשימות יוחסין מדוייקות בן אחר בן מיעקב אבינו ועד שיבת ציון (המסוכמות בספר דברי הימים). בתורה ישנו מנין מדוייק ומפורק של התפתחות השבטים ומשפחותיהם, ובדברי הימים ישנם רשימות יוחסין שבט אחר שבט מהכניסה לארץ עד הגלות ממנה, שמות ונתונים המוצלבים עם מעשים בשאר ספרי התנ"ך, (ועם ידיעות ארכיאולוגיות וטופוגרפיות, שהן ענין לפרק בפני עצמו), כן מתואר השימוש ברשימות היוחסין: כהנים שלא יכלו להוכיח את יחוסם וטהרתם לשבט לוי על ידי כתב יוחסין, לא יכלו לשרת במקדש ונגאלו מן הכהונה (נחמיה ז סד).

ספרי התנ"ך הם בעצם ההמצאה של כתיבת ההיסטוריה, כפי שקובע קאסוטו:

"אשר לעבר, נתיחד ישראל בכך, שהוא הקדים את שאר עמי התרבות ביצירת היסטוריוגראפיה, במלוא משמעותה ודיוקה של המלה. וכבר עמדו על דבר זה ההיסטוריונים של ימינו. בו בזמן שיוצרי התרבויות הגדולות שבארצות המזרח עדיין שרויים היו בגבולות המיתוס והאגדה מצד אחד, ובגבולות האנאליסטיקה היבשה מן הצד השני, כבר צמחה יצירת ההיסטוריה בישראל", (ספרות מקראית וספרות כנענית, עמ' 13).

וכך כותב ההיסטוריון הגרמני אדוארד מיאר:

"שום עם תרבותי אחר של המזרח הקדום לא היה לאל ידו לעשות זאת (לכתוב היסטוריה לשמה), גם היוונים הגיעו לכך רק במאה החמישית לפני הספירה בעמדם כבר על פסגת התפתחותם התרבותית.. משא"כ בישראל כשהמדובר הוא בעם צעיר שאך זה נכנס לחיי תרבות.. עומדים אנו פה כמו בתולדות האנושות בכלל לפני חידת הפלאים..", ("תולדות העולם הקדום" כב' 1931).

"לתיאור שיטתי מפורש של העבר, דוגמת זה המופיע במקרא אין תקדים במזרח הקדום ולמחברי תולדות עם ישראל לא היה ממי ללמוד זאת. גם לז'אנר שבו נכתבה ההיסטוריוגרפיה המקראית אין אח ורע בעולם העתיק, וההיסטוריונים הישראלים היו חייבים ליצור אותו יש מאין", (נ. נאמן, "היסטוריוגרפיה, עיצוב הזיכרון הקיבוצי ויצירת תודעה היסטורית בעם ישראל בסוף ימי הבית הראשון", ציון ס' תשנה' עמ' 459-460).

"רשימת עמי תבל והשתלשלותם הגינאלוגית זה מזה מאלפת ביחודה, לא נתגלה במזרח הקדום נסיון לצייר מפה גיאופוליטית כזו" (עולם התנ"ך בראשית עמ' 71).

"זהו המקרה הראשון הידוע לנו בעולם העתיק שנכתבה היסטוריה במלוא משמעותה של מלה זו, לא עוד רישום של שושלת מלכים והנצחת מעללי גבורתם במצבות זכרון מפוארות כדרך מושלי הממלכות האדירות של המזרח הקדמון אלא צירוף המאורעות השאובים לעתים תכופות ממסורות וממקורות שונים למסכת אחת מסודרת ומבוארת לפי השקפת עולם דתית ורוחנית אחידה.. עם ישראל היה העם היחידי בהיסטוריה ששמר זכרונות נאמנים רבים על ראשית התהוותו ועל ימי התנחלותו בארצו " (אבי יונה, תולדות א"י, כרך א' תקופת הברזל).

הסיפור המקראי מלווה את חייו של יעקב בכל שלביהם מהורתו ולידתו עד מיתתו וקבורתו ומעלה דמות אנושית שלמה פרשת  חיי אדם במלואם על העליות והירידות שבהם וייתכן שזוהי הביוגרפיה הראשונה בספרות העולם, (אנצ"ע ערך יעקב עמ' 1001).

בטרפילד: "גם מחוץ לזריזות מלאכתם באמנות הספור ההיסטורי מתבלטים העברים הקדמונים בתחום ההיסטוריה, כי שום עם עתיק מאלה שנזכרו עד עכשיו לא סקר מעולם סקירה כזו את מהלך חייו ולא פירש פרוש דומה לזה את תולדותיה של אומה וייעודה" (אנצ"ע ערך היסטוריוגרפיה).

י"ש ליכט: "החשיבה ההיסטורית של המקרא נספגה בתרבות האנושית הכללית ומשום כך מתקשים רבים לעמוד על יחודה. עם זאת נתברר שאין בסביבתו התרבותית של המקרא כתיבה שתדמה לכתיבה ההיסטורית המקראית. תשומת הלב להשתלשלות האירועים זה מזה במשך פרקי זמן ארוכים.. מבחינת מלאכת הכתיבה של אירועי העבר נעשה בתורה דבר שקשה למצוא לו מקבילה בתרבויות העולם. מסופר באריכות על התהליך שבו היו ישראל לעם, או בלשון אחר: על מוצאה של הישות הגיאופוליטית של עם ישראל", (אנצ"מ ערך תורה עמ' 488).

"במקרא מתואר פרק זמן ממושך ובמרכזו ההיסטוריה של עם ישראל. זאת בניגוד לחיבורים אחרים מהמזרח הקדום המתארים פרק זמן קצר ובמרכזם עומד בדרך כלל המלך. מדובר בניסיון יחיד במינו, שאינו מוכר בשום תרבות במזרח הקדום, לתאר היסטוריה לאומית של עם", (מ. כוגן, לא לבדד ישכון, מתוך 'עם ועולם' בהוצ' משרד החינוך האוניב' העברית, 2000. פרק רביעי).

האם ייתכן כי ההמצאה המופלאה הזו שממנה ניזון כל העולם בעצם לא הומצאה מעולם, שכן אינה היסטוריה אלא זיוף וסירוס, הייתכן כי "כאילו היסטוריה" נולדה לפני ההיסטוריה? הרי זה כמו להניח כי נכתבו שירי אהבה מזויפים לפני שהאדם ידע מהי אהבה..  או שמא נוצרו וירוסי מחשבים קודם להמצאת המחשב?

התנ"ך כולו אינו רק אוסף קטעים. לכל חלקיו יש מגמה אחת ברורה ובולטת –

"אף אחד מהם אינו חבור בפני עצמו, כולם משועבדים לתכליתם העיקרית של ספרים אלה, שהיא בירור תולדותיו של עם ישראל, תורתו ויעודו", (הבלשן פרופ' הירס פרי, אנצ"ע ערך ביוגרפיה).

אם לכולם ישנה מגמה אחת ברורה היא חייבת להיות קודמת לחיבור הספרים ויוצרת אותם, ולא הפוך! הלא אוסף רשימות גניאולוגיות וגיאוגרפיות אינו עשוי להשתמר מאות שנים כדבר קדוש. ואילו ספרים בעלי אופי היסטורי ברור אלו השתמרו מאות שנים כספרים קדושים. ספר יהושע היה קדוש בעיני כל הדורות ששמרו אותו והעתיקוהו, לא משום הערכתם להיסטוריה (מושג שלא היה קיים אז), אלא משום שכבר היה העם נתון במצב של כתיבת היסטוריה מהיבט רוחני דתי וקידושה!

אין ספק כי מגמה זו מקורה בציויי התורה: "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד ט). הידיעה כי לעם ישראל ישנו תכלית ויעוד, כי הם בני ה' ועדיו שכרת עמם ברית. שיש לעולם שופט אחד במטרה אחת, שמטרה זו הולכת ונרקמת החל מבריאת העולם כפי שמתאר ספר בראשית. רק רקע כזה יכול להוליד את יצירת ההיסטוריה האנושית כמסכת של השתלשלות, כפי שיצרו אותה העברים!

"בעקבות אמונתם בריבונות האל בהיסטוריה הגיעו הישראלים  לחשיבה היסטורית, וממנה לכתיבה היסטורית. ואכן, שילובה של האמונה הדתית היחודית עם התודעה הלאומית העצמית של ישראל כעם הבחירה, מהוה בסיס עיקרי להיסטוריוגרפיה הישראלית", (פרופ' זאב וייסמן, מבא למקרא, 7.2.)

כל עצמה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית תלויה באמונה היחודית ובתורה חדשה, ולכן כל ההיסטוריה הרציפה והשיטתית רק מעידה על קדמות מתן התורה והאמונה הישראלית.

למרות שהתורה מתייחסת לפרשיות העל טבעיות של בריאת העולם וראשית התרבות האנושית, היא מתייחסת אליהם בצורה ההיסטורית ביותר שניתן לצייר, היא אינה פותחת ככל שאר העמים הקדמונים בבריאת האלים את עיר הבירה של העם (כמו סיפר, שוריפק, לרק, ניפור, ארך, ארידו, בבל, אקור, אאנה, ועוד ערים עתיקות רבות שבריאת העולם לפי כתבי הקדש שלהם החלה דוקא בהם..), התרבות הבבלית והשומרית שקדמה לתורה מתארת את ראשוניה כאלים וחצאי אלים, התורה משתחררת מכל זה, ומספרת רק את הספור הנצרך. גם במיתולוגיה המצרית והכנענית, מגיעים שרשיהם עד בריאת העולם והאלים הם הם שהקימו את סדרי המדינה. לתולדות ישראל קודמת תרבות עתיקה לא ישראלית. מכיון שזאת היא האמת. האבות אינם מלכים ולא שליטים הם גרים ונודדים, מפני שזו היתה האמת.

התורה יוצרת סדר היסטורי גם במעשים על בריאת העולם, סדרם, קביעת היוחסין של כל דורות העולם, ובדורו של מי אירע כל אירוע. נכון הדבר כי גם במיתוס הבבלי מסופר למשל שהופרדו השמים מן הארץ, אך המעשה היה כשמרדוך הרג את תאמת ביתר את גויתה ומשני הבתרים ברא את הרקיע ואת הארץ, מתוך התהו ובהו של הפיניקים נוצרו החיים ע"י זיווג והולדה, כל פרט ופרט בעלילות העמים נוצר ע"י אל אחר, הכל סובב מלחמות אלים, חטאיהם ועונשיהם, מיתתם והולדתם, וכיוצא בזה. מדוע הביאו האלים את המבול לפי סיפור המבול הבבלי? מפני שהרעש שהקימו בני האדם הטריד את מנוחתם והפריע להם לעבוד לפרנסתם..

ולשם מה היו משמשים כל אותם טקסטים עתיקים את הבבלים? "לשמש מעין השבעה להקל על הנשים את חבלי הלידה" (קאסוטו, מנח ועד אברהם עמ' 8)..

לא כן התורה, שענינה הוא השקפה חדשה על ההיסטוריה כולה. השקפה המתבטאת בכל הספרים שנכתבו לאורך כל התקופה, כמו שנתבאר.

לכיסוי ההיסטורי של כל התקופה ישנן גם השלכות, כפי שמתאר י"א קלוזנר:

"ההתרחקות היתירה מכל רמז מיתולוגי ומציאותה של שורת ספרים קדושים ומקודשים שבה מסופרת כל ההיסטוריה האגדותית ההירואית של העם מראשיתו עד חרבן בית ראשון ועד אחר עזרא ונחמיה ודאי לא נתנו לאפוס עברי להתפתח באותה צורה שהתפתחו האפוס הבבלי והכנעני היווני והרומי..", (אנצ"ע ערך אפוס).

י"ש ליכט: "היעדרה של שירה מספרת (האפוס) ניכר יפה באותן הפרקים השיריים שיש בהם תיאור מאורעות (שירת הים, שירת דבורה, תהלים עה, קה, קו, קיד) התיאור מבליט את משמעותם של המאורעות, את ערכם הדתי והרגשי, משבח ומגנה, אך אינו מספר את המעשים כסדרם, כיצד קרה מה שקרה", (אנצ"מ ערך שירה עמ' 638).

וזה מלמדנו שכיסוי זה וראיה היסטורית זו היו מעצם הוייתו של ישראל כעם.

הערות:

[1] בנוגע לסיפורים שונים שנטען בהם על דמיון, ראה בפרק: על נסים והתגלות ב, וכן: נס וטבע ביציאת מצרים.

[2] "ישר" כמו "אז יָשַר", השורש ש'י'ר' עתיד נסתר.

[3]רשימת הספרים:

דברי ימי שלמה (יא מא), דברי הימים למלכי יהודה ודברי הימים למלכי ישראל (בסוף דברי ימי כמעט כל מלך ומלך), מקורות נוספים מקבילים (מכח המובאות שלהם בדברי הימים ב') הם דברי שמעיהו הנביא ועדו החזה ומדרש הנביא עדו (יג כב), דברי יהוא בן חנני אשר העלה על ספר מלכי ישראל (כ לד) וכן מדרש ספר המלכים (כד כז), דברי שמואל הרואה (א כט כט) דברי נתן הנביא ודברי גד החוזה (שם) דברי חוזי (שם לג יט) ספר הקינות (שם לב כו) דברי עזיהו הראשונים והאחרונים שנכתבו על ידי ישעיהו בן אמוץ הנביא (כו כב) חזון ישעיהו בן אמוץ על ספר מלכי יהודה וישראל (לב לב). 

[4]כדוגמא נביא את רשימת "עד היום הזה" מיהושע:

ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן תחת מצב רגלי הכהנים נשאי ארון הברית ויהיו שם עד היום הזה (יהושע ד,ט). ויקרא שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה (ה,ט). ותשב בקרב ישראל עד היום הזה (ו, כה) המדובר על רחב! ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה.. על כן קרא שם המקום ההוא עמק עכור עד היום הזה (ז,כו). וישרוף יהושע את העי וישימה תל עולם שממה עד היום הזה (ח, כח). ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה (ח, כט). חטבי עצים ושאבי מים לעדה ולמזבח ה' עד היום הזה (ט כז). וישב גשור ומעכת בקרב ישראל עד היום הזה (יג, יג). כן היתה חברון לכלב בן יפנה הקנזי לנחלה עד היום הזה (יד, יד). וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה (טו, סג. וכן שופטים א, כא) קודם בנין ירושלים ע"י דוד! הכנעני היושב בגזר, וישב הכנעני בקרב אפרים עד היום הזה ויהי למס עבד (טז, י) כבר שלמה הוריש את גזר, ובימיו הכנעני לא ישב בה! (מ"א ט טז יז).

מתוך תיאוריו הקדמוניים של שופטים:

"ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה (שופטים א, כו). ויבן שם גדעון מזבח לה' ויקרא לו ה' שלום עד היום הזה עודנו בעפרת אבי העזרי (ו, כד) המדובר בנחלת משפחה מסויימת! להם יקראו חות יאיר עד היום הזה אשר בארץ הגלעד (י, ד). ויחי על כן קרא שמה עין הקורא אשר בלחי עד היום הזה (טו, יט), ביהודה על כן קראו למקום ההוא מחנה דן עד היום הזה הנה אחרי קרית יערים (יח, יב).

ש.ל. גורדון כותב על מלכים:

"יש לנו ראיות מספיקות כי לא נכתב מאוחר מתקופת יאשיהו במקומות לא מעטים.. אנו רואים שבית המקדש היה קיים בימיו כך הוא מספר בחנכת המקדש (מ"א ח ח) ויאריכו הבדים ויהיו שם עד היום הזה.. וכן הוא אומר "ויפשעו ישראל בבית דוד עד היום הזה" (שם יב יח) וכן ויפשע אדום מתחת יד יהודה עד היום הזה (מ"ב ח כב) כן אנו רואים.. שגלות שומרון קדמה לו אבל שבט יהודה היה עוד על אדמתו (מלכים ב יז יח) "לא נשאר רק שבט יהודה לבדו".

[5]ש.ל. גורדון כותב (בהקדמתו ליהושע):

"ספר יהושע הוא הראשון לספרי הנביאים כפי שאפשר לשער בזמן סדורו.. אנו מוצאים בספר זה עדות נאמנה על זמן סדורו הקדום מאד.. בכל אופן היו לעיני המסדר תעודות ורשימות מבני דורו של יהושע שנערכו בלי ספק בשעת חלוקת הארץ.. וחותם תבנית האמת טבוע עליו כעל כל ספרי הנביאים".

ד"ר שאול ברקלי (מבוא כללי לתנ"ך עמ' 102) כותב:

"תיכף עם צעדיהם הראשונים של שבטי ישראל על אדמת ארץ כנען הם רושמים את קורותיהם ואת מאורעות תקופתם באובייקטיביות מופלאה ובכוונה ברורה מראש שהם באים להנציח את ההתרחשויות ההיסטוריות למען ידע דור אחרון".

"באורח זה הובאו בספר שופטים ספורים קדומים אחדים רבי ערך ואלו בשמואל א' וב' מצויים תיאורים בולטים של דוד שניטלו בלי ספק מאיזה מקור בזמנו", (בטרפילד, אנצ"ע ערך היסטוריוגרפיה).

שמואל אחיטוב:

"סיוע רב למחקר ההיסטורי הוא בכתיבה האובייקטיבית של ההיסטוריה בספר שמואל.. הצלחתו של המחבר להעלים את מגמתו עד כדי להטעות חוקרים שאימנו את עיניהם להבחין בנטיות ובמשוא פנים, אומרת שלפנינו למעשה חיבור אובייקטיבי. ונמצא שבשביל ההיסטוריון ס' שמואל הוא מקור היסטורי לגיטימי", (אנצ"מ ערך שמואל).

"יש לספר מלכים אופי של ספר היסטורי מדויק ע"י סדור המלכים זמניהם והרצאת מאורעותיהם במספרים מדויקים של שנים וגם של חדשים, בן כמה היה כל מלך במלכו וכמה מלך, כמו"כ הוא מציין זמני המאורעות החשובים שארעו בשנה זו וזו למלך זה וזה, ולא עוד אלא שהוא מדקדק גם לזכור את היחס הזמני שבין כל מלכי יהודה למלכי ישראל שחיו בימיהם" (גורדון).

[6]ראה גם קויפמן, פירוש לספר שופטים, עמ' 61:

"את שופטים א' לא יתכן כלל לתפוס כסיפור על כיבוש הארץ להבין אותו אפשר רק כהמשך לס' יהושע. ובאמת כלולה בו עדות בעקיפין על כיבושי יהושע".

[7]כך מתבקש מן הדברים, דוגמא דומה ראה בנימין מזר:

"ימיה האחרונים של ממלכת יהודה וחורבנה מתוארים בקיצור נמרץ אפשר טעמו של קיצור זה שנמנע המחבר (של דברי הימים) מלחזור על הנאמר בדברי ירמיהו הנביא שכנראה היו נפוצים בעם בימי המחבר" (אנצ"מ דה"י).

[8]ודוקא ההבדלים הקטנים שבין הרשימות השונות, וההגיות השונות של שמות האנשים והמקומות, מוכיחים שהחומר הוא אותנטי.

[9]ועד אבל הגדולה אשר הניחו עליה את ארון ה' עד היום הזה בשדה יהושע בית השמשי (ש"א ו יח), ויברחו הבארתים גתימה ויהיו שם גרים עד היום הזה (ש"ב ד ג), על אשר פרץ ה' פרץ בעזה ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה (ש"ב ו ח).