בר וברושי – הקרקס חוזר לעיר

קרקס הדוקטורים, חוזר לעיר, בהתאם למסורת ה'הדרן' לפיה אם הקהל נהנה מהמופע ומגחך דיו, הוא דורש שהקרקס יחזור שוב על האקרובטיקה, ההתפתלויות, והפרחת הבלונים.

הנה מאמר התגובה: דעתי על המאמר תגובה של אתר רציו על הספר מיתוס התורה שבעל פה

אי אפשר שלא להיזכר בסיפור:

יום אחד מצלצל הטלפון במשרד הקרקס:

-כן בבקשה עונה המנהל

-אני רוצה לעבוד בקרקס שלך

-מה אתה יודע לעשות?

-לדקלם קטעים מהברית החדשה

-יופי, לך לעבוד בכנסיה

-אני יודע גם לקרוא עברית חלקית

-יופי, לך לכיתה א', הגיב המנהל וטרק את הטלפון

-"איזה אידיוט אני, הפטיר המתקשר מעבר לקו, שכחתי להגיד לו שאני סוס"…

אכן, המגיב שכח לחתום את שמו, ולציין אם הוא סוס או אדם, ולכן זה פשוט לא יצחיק את הקהל. כשהקהל ביקש הדרן הוא רצה את מה שיגרום לו לגחך.

אז התגובה היא של מישהו שכותב את 'דעתו' הכביכול אובייקטיבית, אבל מעניין שבמסגרת 'דעתו' הוא מצטט קילומטרים של הברית החדשה, סתם במקרה…. (המשפט הראשון הוא: "לפני הכל אציין שאיני קשור בשום צורה אל מחברי הספר", למה שנחשוב בכלל שיש קשר? מי שמע על מאמר שהכותרת שלו היא "דעתי על המאמר תגובה של רציו", אם לא שעל ראש הסוס בוער הכובע והוא צריך לתייג את המאמר כ'דעתי'…).

יצויין עוד, כי לאורך כל התגובה (20 עמ') העוסקת לכאורה בשאלות היסטוריות, לא מצויין אפילו מקור אחד מעולם המחקר, כי כדי להמשיך ולשקר, אין צורך במקורות.

מה שמוסבר במשפט הנפלא הבא: "אשתדל כלל לא להתיחס לדברים שאני לא מבין בהם", סלקא דעתך אפיפיור, דוקטור, וגם עניו??? ההסבר פשוט מאד, זה פוטר את מחברי המאמר מלהתייחס לכל סדרת הסילופים שהם עשו למקורות מחקריים…

לגבי דיבייט מציע הכותב האנונימי (מעניין באמת שמחבר מאמר אנונימי שכותב רק את 'דעתו' בענין הביקורת, מתערב גם בתנאים לדיביט של המיסיונרים…):

"בודק עובדות אשר ידוע לכל בר דעת שלא יצליח לבדוק את כל העובדות כולן למשך הדיבייט, וגם המקורות ניתנים לפרשנות אישית ששונה מאדם לאדם. ועל כן מי שצריך להיות "הבודק" הוא הקהל עצמו".

כמה קל, הכל ענין של פרשנות, הקהל יכריע לפי הפרצוף והכריזמה של הדובר….

לפני שאתם הולכים לשכור 'קהל', אז זהו שלא. השיטה שלכם עובדת עם שקרים גלויים, ואין לכם שום בעיה עם זה, כי כשחושפים שקר אחד אתם מייצרים מיד שני. זה החלק שהוא בחינם, פשוט להמציא דברים. רק שילוב בודק עובדות מקצועי בעימות, יכול לנטר את שקריכם.

בודק עובדות מקובל בהרבה תכניות אירוח בארה"ב, והוא לא עוסק בפרשנות ,אלא בעובדות, במדה והמיסיונר מציין עובדה, ומדובר בשקר, זה לא נושא של פרשנות.  קראו כאן על הרשת הבינלאומית לבדיקת עובדות. גם לנו בישראל יש בודק עובדות חביב,  גיא זהר בתכניתו 'מהצד השני', הוא לא עוסק בפרשנויות ובויכוחים, אלא מעמת בני אדם עם עובדות, מצולמות.

ברור שאין לכם אומץ לערוך עימות מול בדיקת עובדות, כי זה הפסד צפוי מראש, בלי שקרים לא נשאר לכם מה להגיד. אין שקר שלא התקבל, יש שקר שהמיסיונרים לא חזרו עליו מספיק. מי שדובר אמת אינו מפחד מבודק עובדות.

באופן כללי הכיוון של כותב המאמר, הוא לטעון שאכן גם אם הדברים המתוארים בחז"ל נהגו מאות שנים לפניהם, הרי זה משום שמדובר במנהגים, או בדברים אלמנטריים והגיוניים, אבל זה לא מוכיח שהדברים היו חובה, וחז"ל הם שהפכו את זה לחובה. מלבד זאת, יתכן שהדברים מתארים את הפרושים, שאכן נהגו כך. אבל היו גם דעות אחרות.

ובכן, זו באמת ההוכחה שכותב המאמר הוא לא בר וברושי, (או שהם שקרנים גם לגבי האמירות של עצמם). שכן הטענה של המשיחיים שונה לגמרי, הם טוענים שהדברים האלו שחז"ל תיארו כתושבע"פ, הם המצאה, הם לא היו ולא נבראו, מדובר בדברים שחז"ל המציאו אחרי החורבן כדי להעביר לידם את השליטה.

כאשר רואים שמאות דברים שחז"ל אמרו, היו דורות רבים לפניהם, לפני שבכלל היה קיים המושג 'פרושי', רואים שלא מדובר בבדותא אלא במסורת. טכנית, יתכן שהיה מנהג שנהג כמובן מאליו וחז"ל קבעו אותו לחובה (בזמן שהפסיק להיות מובן מאליו… אחרת מדוע היו צריכים לקבוע?). אבל מי שרוצה לטעון כך, הוא זה שצריך להוכיח את התיאוריה שלו. כמובן שכל דוגמא בפני עצמה, היא רק דוגמא אחת. מעשר שני הוא "רק שם של מונח", מניעת תענית בראש חודש היא רק מניעת תענית, וכך הלאה. לא צריכים להסביר לנו את זה, שמנהג אחד, או ביטוי אחד אינן תורה שלמה. אבל רצף של כל כך הרבה דוגמאות, מוכיח שחז"ל לא המציאו דברים, אלא העבירו מסורות עתיקות.

הכותב טוען משהו אחר לגמרי, הוא טוען שישו סבר שאין צורך לקבל את התורה שבעל פה. יכול להיות, לא כל כך מענין מה הוא סבר, וגם אין שום תיעוד ברור מה הוא חשב ועל מה. בכל מקרה לא זו היתה טענת המשיחיים, לדבריהם חז"ל המציאו את כל הרעיון שיש משהו שמחייב מעבר לכתוב בתורה. וזה שקר שניתן להפריך.

להלן אתייחס לטעויות המאמר, לפי המיספור שלו (המיספור לא רציף, כי הוא לא מתייחס לכל הסעיפים).

1) הכותב טוען שיהודית לא התענתה בימי מועד, כי זה מובן מאליו, שכן יש מצוה לשמוח, אבל אין איסור בדבר.

ובכן, השתמט ממנו שראש חדש אינו יום שמחה. ואינו מועד. ואין מצוה לשמוח בו, ולכן אין זה מובן מאליו שאסור להתענות בו.

מלבד זאת, שכח שהטיעון המיסיונרי היה, שבכלל לא מוסכם שאסור לצום בשבתות, ואנו מוצאים שבימי קדם הרבה חכמים היו צמים בשבתות. אז עכשיו זה כבר לא מובן מאליו…

וכמובן, שכח הכותב, כי ההלכה הזו היתה מוסכמת בעוד ספרים חיצונים, בספר היובלים נ' יב', ואף בספר ברית דמשק יא' ד', שני המקורות האלו כותבים במפורש שהדבר אסור, כך שאף הכיתות הפורשות  הודו להלכה זו.

3) חוזר על הטעות שלו, כאילו ממופע אחד קדום של הלכה מוכיחים שהיתה תורה שבעל פה שלמה. ואף אחד לא טען כך.

זו לא איזו 'טענה של רציו' אלא הסכמה של הרבה חוקרים, שדבריהם הובאו במאמר המקורי, וגם במאמר התגובה הקודם. הטענה מיהודית למשל היא של פרופ' דה פריס כמו שציינתי שם.

4) כאן נזכר הכותב לתרץ, שספר היובלים אמנם מאמין בתורה שבעל פה, כלומר בהלכות ואיסורים שאינם בתורה, אבל:

"הטקסט של ספר היובלים, על פי ספר היובלים עצמו, הוא תורה שבכתב לכל דבר! והוא תוספת לחמשת החומשים שכבר ישנם".

ובכן, יופי של פיתרון, אכן יש תורה שאינה כתובה בחמשת החומשים והיא מחייבת, אבל קוראים לה 'תורה שבכתב'. – ראשית מדובר בשקר, הביטוי 'תורה שבכתב' לא מופיע בשום מקום בספר היובלים, (ואם היה מופיע, זו היתה ההוכחה שמלבד זו קיימת גם תורה שבעל פה…), שנית – זה משחק מלים חסר משמעות. יש תוספת מחייבת מלבד חמשת חומשי התורה, ספר היובלים חשב שהוא מיצה אותה בספר שלו, אחרים חושבים אחרת, מה שברור שאין ויכוח על כך שיש תורה מעבר לחמשת החומשים.

בנוסף הוא טוען שספר היובלים נחשב קיצוני, נניח, מה זה רלבנטי. במקרה הזה מה שהוא אומר תואם גם לס' יהודית וגם להלכה.

כאן ממציא הכותב אפולוגטיקה נפתלת חדשה ושקרית:

רציו מסיק שאם כתות אחרות הסכימו עם הלכה זו, אזי כל העם או רובו הסכימו לכך! וזו טעות שחובה להבין!

העם עצמו היה מחולק למלא כתות ולא רק לשלושה המפורסמים(איסיים, צדוקים, פרושים). ומה שלא מספרים הוא שרוב העם לא היה כלל חלק בשום כת!

לפני חורבן בית שני, הכתות היו בדומה למפלגות פוליטיות שבדורנו. תפקידם היה להיות שליט על בית המקדש ועל מערכת המשפט (ועל כן חלק גדול מקובץ המשנה והלכות הפרושים עוסק רק בבית המקדש). ואילו כל העם היו אנשים רגילים ופשוטים.

על פי יוסף בן מתתיהו היו פחות מאלף צדוקים. וכ 6 אלף פרושים. וכי רוב העם היה רק כשבעת אלפים איש?! לא!

אלא, שבכת הצדוקים יש מספר כך וכך חברים. ובכת הפרושים יש מספר כך וכך חברים. ושאר העם? חלקם תמכו בצדוקים וחלקם תמכו בפרושים וחלקם לא תמכו באף כת וכו' וכו'

לפי יוסף בן מתתיהו רוב העם היה תומך בפרושים מבחינה פוליטית וסמכותית, כנראה בגלל שהפרושים הם אנשים שבאו מתוך העם עצמו ולא כצדוקים שבאו משושלת כהונה.

אגב, דווקא מלימוד הברית החדשה ניתן לראות שעוד במאה הראשונה לספירה חלק נכבד וגדול מהעם כלל לא סייג את עצמו כפרושי או צדוקי. ואף גם לא היתלהם בכלל כשישוע קרא לפרושים צבועים ורעים… וזה מלמד משהו על העם! גם כשהעם תמך בפרושים , אין זה אומר שהוא היה חסיד נלהב שלהם.

ראשית, כרגיל, התפרצות לדלת פתוחה, מישהו טען ש"כל העם או רובו הסכימו לכך"? היו תקופות שרוב העם עבד ע"ז, אולי, מה זה רלבנטי. נושאי התורה והאנשים שהיו אחראים על ההלכה הם אלו שעסקו בכך.

האמירה "העם עצמו היה מחולק למלא כתות", מערבבת בין כתות דתיות – הלכתיות, ובין מפלגות פוליטיות. מפלגות פוליטיות קנאיות או לא קנאיות שרצו לשלוט במקדש, היו רבות בשנותיו האחרונות של המקדש. אבל מפלגות בעלות שיטה הלכתית, היו רק שתיים, הפרושים והצדוקים, לא היתה שום מחלוקת הלכתית אחרת שמוזכרת בהיסטוריה. כמובן שיתכן שהיו דעות שונות, האיסיים למשל החזיקו בכל מיני השקפות קיצוניות, אבל הם היו כת סגורה, ולא חלק מהעם שבממלכת יהודה.

ההתפתלות מדוע רוב העם תמכו בפרושים, לא רלבנטית, זה לא משנה למה, העיקר הוא שהם תמכו בפרושים. יתכן שיש מקור המונה את ראשי הפרושים, חכמי ההלכה, במספר 6000, זה לא נוגע לנושא. יוספוס גם מספר, כי אף כשהצדוקים שלטו נאלצו לציית לפרושים: "בשעה שהם מגיעים לשלטון הם נוהגים שלא מדעת וגם מאונס לפי מה שיאמר הפרושי, שאם לא כן לא היו ההמונים סובלים אותם", (קדמוניות 18, 1, 4). לא היו עוד מאות אפשרויות, היו רק צדוקים ופרושים, והצדוקים היו כפופים לפרושים מחמת שהעם תמך רק בהם.

כמובן שאם ניקח את הברית החדשה כמקור היסטורי, נמצא בו על פגמיהם של הפרושים… אם כי אין לשלול שהיתה ביקורת על הפרושים, כך טבעו של עולם, וגם בתלמוד יש תיאורים של פרושים צבועים.

5) הכותב טוען כי פילון חי בתקופה בה הפרושים שלטו ולכן הגיוני שידע את תורתם.

אלא שלטענת המשיחיים התורה שבעל פה הומצאה אחרי החורבן.

זאת ועוד, לא מדובר על השאלה אם היתה תורה שבעל פה, אלא על דרשה ספציפית שנכתבה לראשונה בתלמוד שנים רבות מאד אחרי החורבן. והיא נמצאת כצורתה אצל פילון. זה מה שמוכיח שהיתה מסורת מדוייקת. זה לא מוכיח את כל התושבע"פ, אלא מדגים כיצד דברים עברו במסורת מאות רבות של שנים.

-עוד הוא טוען: "אין ספק שלחלק מחז"ל היתה גישה לספרים יווניים ולחכמה יוונית וכנראה גם לספרים יהודיים ביוונית". איך הוא יודע? "כבר נתנו המשיחיים מקורות לכך שחז"ל למדו ואף לימדו חוכמה יוונית". טוב, אם המשיחיים בעצמם אמרו, זה בודאי אמת… עובדה היא שפילון לא מוזכר בשום מקום בחז"ל, וגם לא שום זכר לתורתו, וכן לא יוסף בן מתתיהו, למרות הפירוט הרב באגדות החורבן, ולכן, גם אם יתכן שהיה איזה חכם שידע או קרא, זה לא משנה את העובדה שלא היתה השפעה מפילון לחז"ל, וזו עובדה מוסכמת במחקר. אבל ברור שהמשיחיים יודעים יותר טוב. רוח הקודש לטובתם…

-טענה נוספת: חז"ל שאבו מהספרים החיצוניים, איך יודעים? יש דמיון באגדות ומדרשים… הרי זו בדיוק הטענה, שהיתה אגדה שעברה במסורת וגם חז"ל וגם ס"ח השתמשו בה, כפי שכותבת למשל פרופ' ורד נעם בסיכום מאמרה "האם הכירו חז"ל את כתבי יוסף בן מתתיהו?"(תרביץ פא' תשע"ג):

לאור כל השיקולים דלעיל ברי שהמקבילות בין יוספוס לחז״ל נובעות ממאגר מסורות משותף ולא מהיכרות של תנאים או אמוראים עם גרסה כלשהי של כתבי יוספוס. לפיכך הייחוס האוטומטי והגורף של הגרסה המקורית והעדיפה ליוספוס, ושל העיבודים וההטיות לחז״ל – שגוי מיסודו. ספרות חז״ל תלויה באוספי מסורות יהודיות שחלקן היה ידוע בנוסח זה או אחר גם להיסטוריון, מאות שנים לפני כן. לפעמים השתמרו דווקא בגרסת חז״ל, למרות איחורה ואופייה הא־היסטורי, מאפיינים ייחודיים ואותנטיים אשר אבדו או טושטשו בעיבודו של יוספוס  משום כך עשויה גרסת חז״ל לשמש בקרה על גרסת יוספוס ולחשוף את עיבודיו והטיותיו, ולא רק להפך.

מנחם קיסטר כותב:

הדמיון המהותי בין שתי ספרויות אלו […] מלמדנו כי יסודותיה של הספרות התלמודית משוקעים ביהדות של ימי הבית השני, לעתים מאות שנים לפני עריכתם או אף מסירתם של הטקסטים בספרות חז״ל, וכי רבות מן המסורות ומן השיטות המדרשיות המוכרות לנו מספרות חז״ל היו בשימוש נרחב בימי הבית ואף חצו את גבולות הזרמים והכיתות המאפיינים תקופה היסטורית זו. (מצוטט שם).

ראה הרחבה כאן.

-עוד טענה:

"ובנוסף הספרים החיצוניים קודמים במאות שנים לתלמוד, וחלקם מיוחס בכלל לכת הצדוקים . האם זה מלמד משהו על מסורותם?"

נו באמת, מה זה 'מיוחס', האם יש ספר חיצוני שמיוחס לצדוקים? נשמח לשמוע, כי נראה שהמצאת את הדברים בזה הרגע, וגם אם נניח שיש ספר כזה, האם בספר זה ספציפית מוזכרות הלכות? וגם אם נניח שמוזכרת בו הלכה, זה היה מראה רק שגם הצדוקים מודים על כרחך למציאות. הרי הצדוקים לא טענו שאין מסורות לפרושים, אלא רק לא הסכימו לקבל אותם. היווצרות כת הצדוקים היתה כאשר ינאי המלך החליט לבטל את המסורות של הפרושים, הוא לא התכחש לקיומן, אלא ביקש לשנות את החוק (החוק שפסל אותו מכהונה).

-אגב, הכותב יודע שבאותה תקופה הפרושים היו מיסיונרים, איך יודעים? כי ישו בעצמו אמר…

ישו היה מכשף ומסית ומדיח, איך יודעים? כי חז"ל בעצמם אמרו.

-הטענה הבאה היא: לפני חורבן המקדש היו הפרושים קראים כמעט לגמרי, כי במדרשי ההלכה ההלכות נוצרות ע"י דקדוק הטקסט הכתוב…

ולא ידע אותו בור, כי מדרשי ההלכה כולם מאחרי החרבן, אין מדרשי הלכה מלפני החורבן, ויסודם בבתי המדרש של רבי עקיבא ור' ישמעאל, שהיו קראים כמובן….

-לגבי הטענה שהמקור למדות שהתורה נדרשת היא חכמת יוון, כבר הפריכה שאול ליברמן בספרו יוונים ויוונים בארץ ישראל עמ' 196.

-האמירה 'הפרושים לא טענו מעולם שהלכותיהם מהר סיני', היא סתם קשקוש חסר בסיס. אם מתייחסים למשנה ולתלמוד, הרי אלו מלאים באזכורים של הלכות  מסיני ותושבע"פ מסיני. ואם מתייחסים לפרושים אנונימיים שלא השאירו אחריהם כתבים, איך יודעים מה הם "לא טענו מעולם"?

בהמשך נטען שאין במשנה התייחסות שההלכה למשה מסיני, מעניין איך יסביר הכותב הבור את המשניות בפאה ב' ו', עדויות ח' ז', וידים ד' ג', המזכירות במפורש קבלת ההלכה איש מפי איש עד משה מסיני. וכמובן מסכת אבות המתארת את קבלת התורה מסיני דרך הנביאים והזוגות, וברור שאין הכוונה לתורה שבכתב, שאותה לא קיבל שמעון בן שטח מנתאי הארבלי, כי הספר היה מצוי לכולם וכבר תורגם ליוונית. מה שקיבלו הזוגות זה מזה היא התורה שבעל פה. ולכן הזהירו במסכת אבות ג' ח' שהשוכח דבר ממשנתו עובר על מה שהזהירה התורה השמר לך ושמור נפשך פן תשכח וכו'.

-עוד פנינה:

"אני מזמין אתכם לקרוא את מדרשי ההלכה (להבדיל ממדרשי אגדה) ולנסות להבין כיצד הפרושים למדו מה שהם למדו. וגם להשים לב כיצד ההלכה של הפרושים אז שונה בהרבה מההלכה כיום".

נעניתי להזמנה, למדתי הרבה מדרשי הלכה להבדיל ממדרשי אגדה, ואשמח לשמוע ו'להשים לב' כיצד ההלכה של 'הפרושים אז' שונה בהרבה מההלכה כיום.

מסתבר שבשביל לכתוב תגובה לא צריכים לדעת כלום, וגם לא צריכים לציין מקורות, פשוט מפריחים שקרים.

6-10) כאן טוען הכותב שמעשר שני הוא מונח אלמנטרי, כי בתורה יש 3 מעשרות ופשוט קיטלגו אותם במספרים, מעשר 1 2 ו3.  ולא ידע בור זה, שבהלכה אין 'מעשר שלישי', אם זה היה כל כך אלמנטרי לחלק ולקטלג, למה בהלכה אין מעשר שלישי? (הוא נקרא 'מעשר עני').

מלבד זאת טוביה בעצמו מונה ארבע מעשרות, ישנו הרי מעשר ללוי של עשירית, ומעשר לכהן של עשירית ממעשר הלוי, ומלבד זאת גם מעשר שני ומעשר עני.  ובכל אופן השם מעשר שני לא ניתן ל'מעשר מן המעשר' המוזכר במפורש בתורה (במדבר יח כו), שמגיע לכהן, אלא למעשר שמוזכר בסתם שנאכל ע"י הבעלים.

לגופו של ענין, מעשר שני אינו פשט התורה, חז"ל פירשו כך את הסתירה בדין המעשר, שבמקום אחד נאמר שניתן לכהן, ובמקום שני נאמר שהבעלים אוכלים אותו בירושלים, שיש שני מעשרות נפרדים. טוביה כאמור כבר מייצג את הפירוש הזה, וגם את הכינוי ההלכתי הלא אלמנטרי 'מעשר שני'.

-לגבי הכתובה, ממציא כותב המאמר הבל חדש: מטרת הכתובה היא להוכיח את הנישואין. ולא ידע בור זה כי עצם העובדה שזוג חי יחד זו חזקה שהם נחשבים מחמתה נשואים לכל דבר וענין, וכי מן התורה עצם העובדה שהם חיים כזוג נשוי  נחשבת כקדושין, עדי יחוד מספיקים כדי לקבוע קדושין, וקל וחומר מי שחיים ביחוד תקופה ארוכה (אפילו נפרדו לאחר מכן). ודוקא הכתובה לפי ההלכה לא נחשבת הוכחה לנישואין, כי יתכן שכתב לה כתובה ועדיין לא ביצע את הנישואין.

בכל מקרה האמירה "לכן עושים את הכתובה בה הגבר והאשה מתחייבים זה לזה", שגויה, בכתובה מתחייב רק הגבר. וכל הרעיון שגוי, הכתובה כוללת התחייבויות רבות ושונות של הגבר לאשה, ואפילו אם היתה מועילה כהוכחה לנישואין, זה לא מסביר את שאר התחייבויות.

10) לגבי העופות הדורסים טוען הכותב: א' לא צריך להיות חכם גדול לראות שכולם דורסים, ב' אריסטיאס כותב שרק חלקם דורסים… הוא כותב "ובין העופות הטמאים תמצא עופות… ואוכלי בשר".

ובכן, לא צריך להיות חכם גדול כדי לראות ששתי הטענות סותרות זו את זו… למזלינו אחת מהן היא סתם שקר, אריסטיאס לא כותב "ובין העופות הטמאים", אלא "ואשר לעופות האסורים", כפי שציטטתי ברציו, מתוך מהדורת הרטום קמו'. התרגום של הרטום הוא החדיש המעודכן והמדוייק (הרטום הסתמך גם על עבודה מקיפה של הדס שקדם לו בתרגום מדוקדק). אולי בתרגומים ישנים תרגמו בטעות "ובין".

12) לגבי אזכור התפילין אצל אריסטיאס, טוען הכותב שאריסטיאס היה פרושי. ובכן, זו בדיוק הטענה, שחכם שחי שלש מאות שנים לפני החורבן, בלי שום השתייכות מפלגתית ולפני שבכלל היו צדוקים בעולם, היה פרושי, החזיק בפירוש של מצוות תפילין כמצוה מעשית. יכול להיות שמבחינת הקראי זה לא אומר כלום, אבל מבחינת המשיחיים, זו הפרכה גמורה לטענתם.

האמירה שהתפילין אז היו שונות, אין לה על מה שתסמוך. ההבדלים אם ישנם הם בפרטים קטנים, כפי שיש הבדלים גם כיום בין תפילין אשכנזיות לספרדיות. אבל הן עשויות מעור מחולקות לארבעה בתים שבהן ארבע פרשיות, וכו'.

לגבי האמירה שהביטוי 'ציוה בדברים ברורים', מלמדת שהיה פולמוס. יתכן שאכן היה פולמוס, זה לא אומר שלא היתה מסורת. שקרנים כמו המשיחיים והקראים היו תמיד.

14) לא כל הוכחה יכולה להוכיח את כל פרטי ההלכה, במקרה של הימנעות מהזכרת ה' רואים שהרעיון הזה נהג מאות שנים לפני שנקבעה ההלכה. זו לא המצאה של חז"ל. אנחנו לא יכולים לדעת מה היה חומר האזכור של שם ה'. כשמחפשים הוכחה היסטורית לענין כללי כמו תושבע"פ, צריכים לדעת לחבר את החלקים. כמו בכל תחום מחקר, אף אחד לא טרח להכין לך הוכחות, אתה צריך לנתח את התיאורים ההיסטוריים, ולראות מה הם משקפים. אם רואים שוב ושוב, שהתיאורים ההיסטוריים מתארים דברים שאנשים נמנעו מהם. כדבר פשוט ובאופן עקבי. נכון שאפשר לציין שבמקרה זה לא נאמרה המלה 'אסור'. אבל עובדה היא שאדם מדבר ובמקום שהיה צפוי שיגיד את שם ה' הוא אומר 'שמים', זה לא מובן מאליו, זה מלמד שפשוט נמנעו מכך.  היתה על זה הסכמה שבעל פה.

16) יש אכן פירוש בתלמוד שספרים חיצונים הכוונה לברית החדשה. אבל חכמים מוסיפים שם גם את ספר בן סירא, וקל וחומר לספרים הפחות תואמים למסורת  ממנו.

הטענה שחז"ל הושפעו מהספרים החיצונים שגויה, משום שהם פשוט לא מוזכרים, מלבד הכינוי הכללי 'ספרים חיצונים' שיתכן שכולל את מה שאנו קוראים ספרים חיצונים, אין שום מידע וזכר בתוך כל האגדות והסיפורים, לא לאיש שנקרא 'פילון', לא לספרי חשמונאים, לא ליהודה המכבי, לא לחנוך ועלילותיו, לא לרעיונות שבספרי היובלים, פשוט כלום. המשותף הוא רק בכמה הלכות ואגדות שנזכרות דרך אגב בס"ח, ומעידים ששניהם שאבו ממקור שלישי, המסורת העממית הרחבה. אבל לעצם קיום הספרים וכן לתכניהם המרכזיים, אין שום זכר, אפילו לא בתורת פולמוס. אם אמרו שאסור לקרוא בבן סירא, כי מצאו בו כמה פגמים דקים, מדוע לא אמרו שאסור לקרוא בספר היובלים, שהוא ספר פולמוסי נגד הרבה מהדעות שהיו מקובלים אצל חכמים? ברור שלא היה להם שמץ מושג עליו.

17-18) לגבי העובדה שנוסח הברכה מצוי כבר בספרות קדומה, כותב הקראי המשיחי:

"כמה שאלות לי אליכם: אדם שאוכל תפוח ומברך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ" הוא בעצם אומר תודה לאלוהים ומראה הכרת הטוב! אז… מה רע בזה? מה אסור בזה? ומה אמור להיות חובה בזה?! ומספיק שאלות אלו כדי להבין מדוע טענות מסוג זה לא ראויות להיקרא טענות".

זה לא ענין של רע או אסור, זה ענין של נוסח קבוע, שמוזכר בספרות קדומה ומאוחרת, ומלמד שהיה נוסח קבוע, אם כל אחד היה מברך איך שהוא רוצה, לא היה נשמר נוסח קבוע. וגם אם כל אחד היה מברך איך שרוצה, עדיין זו מצוה שלא כתובה בתורה. נניח שזו לא חובה, עדיין, זו מצוה שהיתה מקובלת כי היה מובן שלא רק מה שכתוב בתורה הוא תורה. זה דבר שהמשיחיים מתווכחים איתו.

-לגבי האיסים שוב מפריח בלי שום מקור, שהם הנהיגו קיצוניות  ולא תורה שבעל פה. אבל משחק המלים לא משנה, שמקורות היסטוריים (המובאים במאמרי שם) מלמדים שהם כן האמינו באיסורים שונים שאינם כתובים בתורה. אפשר לקרוא לזה קיצוניות, או איך שרוצים, זה לא רלבנטי.

20) כאן מתעלה המשיחי הקראי לפסגות, וטוען שמהתורה בפרשת תזריע עולה שגם נשים יכולות למול, אשמח לשמוע איפה בדיוק?

אגב, כל הנושא כאן הוא טעות בהבנת הנקרא, המשיחיים כתבו "לא נאמר שם שרק האב יכול למול את בנו", והכותב הכסיל הבין שהכוונה של המשיחיים היא שגם האם יכולה למול, ועל זה מביא ראיה דמיונית מפרשת תזריע. בעוד הנושא הוא ש"רק האב יכול למול", לאפוקי בית דין, ולא לאפוקי האם.

-העובדה שנאמר 'הימול' לא משנה את העובדה שהציווי ניתן לאברהם, זו אחריות שלו. הוא כמובן לא חייב לעשות זאת באופן אישי, אבל האחריות עליו כי הוא זה שנצטוה.

זה פוטר אותי מלהתייחס למשחק המלים לגבי אחריות האוכל פסח למילת בניו, כי הוא בנוי על הטעות הנ"ל בהבנת הנקרא. – פעם הבאה כשאתה מנסה להתערב בויכוח, נסה להבין את הטקסט.

21) כאן מעבר להטפה נוצרית אין שום טיעון. יש דמיון בצורת הטקס של הקריאה בעת צרה. גם כשאנו מעדיפים שהטקס יהיה מהלב ולא מלאכותי, עדיין טקס הוא טקס, ויש הרבה דרכים לערוך טקס. דמיון בכמה וכמה פרמטרים, מראה על מסורת קבועה איך עורכים טקסים כאלו. האם העובדה שטקסי יום הזכרון במדינת ישראל נערכים כל שנה לפי אותה מתכונת, מלמדת שהם אינם נעשים מהלב?

22-23) כאן בא בליל של דברים, שספק אם מישהו שפוי יכול להבין בכלל, משהו כמו:

"תפילין =השם שניתן לפריט תפילין. והשם תפילין הוא בארמית וכונתו "תפילה" . לא ידוע איך קראו לתפילין לפני שניתן להם השם "תפילין" (כנ"ל על מזוזה). נשאלת השאלה כיצד קימו היהודים את המצווה הזאתי מבלי לדעת את שמה? מכאן למדים שהתפילין לא היו כלי ממשי".

עד כאן.

מישהו הבין?

אני נזכר בבדיחה:

הרשל'ה היה בדרך למקוה, פתאום חשב, הרי במקוה כולם בלי בגדים, אז איך אני אזהה את עצמי??

הוא מותיב והוא מפרק: אקשור לעצמי חוט אדום קטן על הרגל. אמר ועשה.

והנה, בעודו טובל ש"י טבילות, ניתר החוט מרגלו, והלך ונסתבך ברגלו של אדם אחר.

נזעק אליו הרשל'ה ואמר: לפחות אני יודע מי אתה, לפי החוט אני מבין שאתה הרשל'ה, אבל מי אני???

זה בערך מה ששואל הקראי משיחי: אם לא ידוע לנו איך קראו לתפילין, כיצד קיימו את המצוה?

וכי מה זה משנה איך קראו לחפץ, נניח שלא היה לו שם, אלא כמו שכותב אריסטיאס "לקשור את האות סביב היד", אז היו קוראים לו 'אות', או 'טוטפות' כמו בתורה עצמה, איפה הבעיה? אי אפשר להשתמש בו בלי לקרוא לו שם מיוחד?

כמובן שגם האמירה שהשם תפילין הוא מארמית, היא סתם השערה, וגם אם כן, ארמית היתה מדוברת בישראל מאז ימי אברהם אבינו, כמו שרואים במקרא בהרבה מקומות.

-כאן נזכר הכותב להודות שכת מדבר יהודה וספר היובלים ודומיו האמינו בתושבע"פ, אלא שהם היו כתות שקר.

נכון שהרבה מדבריהם שקר, אנחנו לא מאמינים בתושבע"פ בגלל שהם האמינו, אלא רק מראים שזו היתה מוסכמה אפילו על כתות השקר. גם הם לא יכלו להכחיש את המוסכמה הפשוטה הזו. וגם הם לא היו יכולים ליחס דברים להלכות למשה מסיני, אם לא שהיה ברור שישנן מסורות של הלכות למשה מסיני.

לשאר ההטפה הנוצרית בסעיף זה, אין צורך להתייחס, הקורא הנבון ישפוט בעצמו את ערך הדברים.

25) "אם התורה שבעל פה הייתה מושרשת בימי בית ראשון, היה צריך לראות סיממנים כלשהם אצל גולי בבל. תפילין או לבוש כלשהו וכדומה".

ובכן, יש סממנים יהודים, כמו שפירטתי במאמרי. לגבי תפילין, הרי לא נמצאו שרידי בתיהם, אלא רק שטרות המתעדים עסקאות וכדו', ואין שום מקום לחפש שם את התפילין או את המלבושים המיוחדים שלובשים אלו שמאמינים בתורה שבעל פה.

26) לגבי הציטוט של יוספוס על התפילין, אני מצטט מתוך תגובה שלי למישהו שהעיר כיו"ב:

איך הגעת למסקנה ש"קרי – עוד ועוד קטעים"??
אין ספק שמספר הקטעים שניתן לכתוב בתוך תפילין הוא מוגבל, יוספוס לא כותב איזה קטעים, הוא רק מסביר את הסיבה שכותבים את הקטעים שכותבים, כי זה מסמן את כחו של אלהים וחיבתו. אכן הקטעים שבתפילין מזכירים את היד החזקה שביציאת מצרים ואת הברית עם ה'. אין שום זכר ורמז לאיזה קטע אחר שמכניסים בתפילין. האם נראה לך סביר שכוונת יוספוס שצריכים ללקט מהתורה או מהתנ"ך כל קטע שאפשר לקשרו לכחו של ה' ולחיבתו? אם כך צריכים את בריאת העולם, את פרשת המבול שמוכיחה את כחו של ה' וחיבתו לנח, את כל ספר שמות, חלקים גדולים מספר במדבר ודברים. יוספוס לא פונה אל הסופר ומצווה אליו ללקט קטעים לפי כותרת, אלא פונה אל מי שלא מכיר ומסביר לו מה התוכן של הפרשיות שבתפילין. והעיקר: הפרשיות האלו נבחרו משום שנאמר בהם "וקשרתם לאות על ידיך", זו לא איזו "הלכה" מסתורית שהומצאה ע"י מסדר סודי, זה פשוט אלמנטרי. מי שמפרש מצוות תפילין באופן מוחשי, ברור שמה שמכניסים בתפילין המוחשיות הוא את מה שנאמר בו "והיו הדברים האלה… וקשרתם לאות על ידיך.

27) ולסיום שאלה:

"אם ישוע אמור להיות בן האלוהים שבא להחזיר את העם לרצונו של אלוהים לפי הברית החדשה. ורצונו של אלהים זה תורה שבעל פה(כי לדעת רציו ישוע עצמו האמין בכך). לא מן הצפוי שישוע ילמד הלכות ומצוות שהם מהתורה שבעל פה? למה הוא מטיף ומלמד שאין כל טעם במסורות? מדוע הוא מלמד שכל רצונו של אלוהים זה להאמין בו ולעשות טוב לבני אדם?"

שאלה טובה, יש להפנות אותה לישוע, ההתכחשות שלו למחוייבות לחוק, אכן הביאה לכך שנידון כמסית ומדיח ונתלה. הוא לא הכחיש את החוקים, אלא סתם כך הטיף לזלזול בהם.