התנ“ך נפתח בתיאור בריאת העולם בשבעה ימים שמסביר את טיבו, תבניתו ותכליתו של העולם. בעולם שורר סדר היררכי והאדם נמצא בפיסגתו. הוא היחיד שעליו שנאמר שהוא נברא בצלם אלהים: ’ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם‘ (בראשית א 27); הוא היחיד שאלהים לא רק מברך אותו אלא גם מדבר אליו ישירות: ’ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלוהים‘ (פס‘ 28);הוא היחיד מכל יצורי היבשה  שנתברך בברכת הפריון ומילוי הארץ, ברכה שלא ניתנה לחיות היבשה; וגם תזונה עדיפה ניתנה לו. הצמחיה נבראה כשהיא ממויינת לעשב מזה ולעץ מזה. תזונת האדם נועדה להיות משניהם גם יחד: מן העשב הפשוט ומפרי העץ שהוא משובח יותר. לבעלי החיים, לעומת זאת, ניתן רק ’ירק ירק עשב לאוכלה‘.

עם כל זאת, אין האדם כל יכול. הוא איננו אלהים. גדולתו נגזרת מבריאתו בצלם אלהים ואין בה כדי לטשטש את היותו שייך לעולם הנבראים. רק אלוהים בורא. לאדם ניתנה הזכות לשלוט על הארץ ויצוריה אך לא על השמים. ניתן לו לשלוט על המרחב, אך לא על הזמן. המאורות הגדולים, ולא האדם, נועדו לממשלת היום והלילה: ’ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים: את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטון לממשלת הלילה, ואת הכוכבים. ויתן אותם אלוהים ברקיע השמים להאיר על הארץ, ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החושך‘ (פס‘ 18-16).

אחרי המבול, כשהתברר שיצר לב האדם רע מנעוריו הוסיף אלהים לברכת נוח ובניו את האזהרה נגד שפיכות דמים: ’שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם‘ (ט 6).

יש סדר היררכי בעולם: בראש, כמובן, האל הבורא, בתחתית – בעלי החיים, ובתווך האדם שנברא בצלם אלהים ונועד לשלוט בעולם. אבל בקרב בני האדם אין היררכיה מובנית שמקורה בבריאה. להפך, תיאור בריאת האדם בפרק א של ספר בראשית מודרך על ידי אידאל השיוויון. כל בני האדם נבראו בצלם אלהים. לא רק המלך (כפי שמצוי בטקסטים מסופוטמיים ומצריים). יש סוגים של צמחים, יש סוגים של בעלי חיים אבל אין סוגים של בני אדם. עשר פעמים חוזרת מילת ’מין‘ בכתוב (א 12-11, 21, 25-24). אלהים ברא ’עץ פרי עושה פרי למינו. הארץ הוציאה דשא עשב למינהו, ועץ עושה פרי למינו. אלהים ברא את ’כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, ואת כל עוף כנף למינהו. הארץ הוציאה ‘נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץלמינה‘. אלהים עשה ’את חית הארץ למינה, ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמהלמינהו‘, אבל לא את האדם למינהו. כי אין מינים של בני אדם. בתיאור בריאת האדם בבראשית א אין הבחנות בין בני האדם: בין מלך לאזרח, בין בן חורין לעבד או בין ישראל לנכרי. כל בני האדם נבראו בצלם אלהים. פרק ה בספר בראשית מבהיר שתכונת צלם אלוהים שבאדם עוברת מדור לדור עם ההולדה, כדי לסלק מן הדעת את האפשרות שצלם אלוהים היתה תכונת הנבראים הראשונים בלבד. 'ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו, זכר ונקבה בראם, ויברך אותם ויקרא את שמם "אדם" ביום היבראם. ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת…' (פס' 3-1).
ההבחנה היחידה בקרב בני האדם היא בין זכר לנקבה, וכל כולה לא נוצרה אלא לפריון. כדי להמשיך את הקיום האנושי מדור לדור. השיוויון בין הזכר לנקבה הוא מלא. אין מציאות בלתי שיוויונית של ’והוא ימשול בך‘ (ג 16). הזכר והנקבה נבראו ביחד, שניהם נקראו ’אדם‘, שניהם נבראו בצלם אלוהים, את שניהם ברך האלהים בברכת הפריון, אל שניהם הוא דיבר, לשניהם הוא העניק את התפקיד של שלטון בעולם ולשניהם נועדה אותה תזונה (א 30-26). בריאת האדם בצלם אלוהים היא אפוא שיוויונית באופן מלא.
החברה בתקופת המקרא היתה בלתי שיוויונית בעליל. לא היה שיוויון בין גבר לאשה, השלטון היה מלוכני, העבדות היתה מוטמעת במרקם החברתי וגרים הופלו לרעה. רעיון השיוויון בין בני האדם הוא על כן אידאל אוטופי. הצהרה צלולה וברורה היוצאת מן הפרק הראשון בתנ"ך, שכך ראוי שיהיה. כי כך יצא העולם ממחשבת יוצרו, לפני שקלקל האדם. זה העולם שעליו נאמר בתום ששת ימי המעשה ’וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד‘ (פס' 31).