ב מסקנה: תיעוד בזמן המאורעות – משקף מציאות

כפי שראינו במאמר הקודם, ההגדרה של היסטוריה היא כרוניקה שמתארת בזמן המאורעות אירועים מרכזיים.
לא פרטים שאינם ידועים בהכרח לכל, לא פרשנויות שיסודם בהשקפת עולם. אלא עובדות מרכזיות.
עתה עלינו להסביר, מה בכך שהעובדות ידועות לכל, האם לא ניתן לשקר?
אכן, ראינו במאמר הקודם שהדבר בלתי אפשרי, לא הקומוניסטים, ולא הפלשתינאים, יכולים לשנות את העובדות המרכזיות. אבל מדוע?
מדוע לא הצליחו אימפריות של תעמולה ושקר לגרום לתיעוד שקרי בזמן המאורעות?
התשובה לכך נעוצה בקיומה של פירמידת ההשלכות. כל אירוע יוצר השלכות. ככל שהאירוע משמעותי ומרכזי יותר בחיי הקבוצה והאנושות בכלל, תהיינה השלכותיו גדולות יותר ומשמעותיות. במקרה של השלכות משמעותיות, כל אחת מהן תיצור גם היא השלכות. כך נוצרת פירמידה שבסיסה הולך ומתרחב.
לדוגמא: מסעו של אלכסנדר מוקדון למזרח שינה את פני העולם העתיק, מבחינה מדינית, אינטלקטואלית, ותרבותית. השלכות השינוי הורגשו והשפיעו על כל רחבי במזרח התיכון – יוון, פרס, מצרים, בבל, ישראל, ועוד. פירמידת ההשפעות כוללת אדריכלות הלניסטית, חדירת מלים יווניות לשפה העברית, השפעה של הכלכלה היוונית, שימוש במטבעות יווניים, וכך הלאה. אירוע כזה יוצר בהכרח פירמידת השלכות.
גם בעידן המודרני כל אירוע מרכזי יוצר השלכות. את ההשלכות אי אפשר לשנות, ואי אפשר להכחיש. ובמדה ולא התרחשו, אי אפשר להמציאן. תעמולה או כל צורת שקר אחרת אינה יכולה לבדות אירוע שיוצר פירמידת השלכות. מכיוון שפירמידת ההשלכות נגזרת בהכרח מן האירוע, היא משמשת אבן בוחן להתקיימותו של האירוע. הדיווח על אירוע שמחייב פירמידת השלכות, חייב להיות תואם להשלכות עצמן.
כדוגמא מביאים את סיפורו של יוליוס קיסר בחיבורו האוטוביוגרפי "על המלחמה הגלית" (De Bello Gallico) בו הוא מזכיר את פלישתו לבריטניה בשנת 54, אך הוא מקצר באופן בולט ולא מתאר פלישה זו כלל, הוא לא מפרט אם הצליח לכבוש את בריטניה, אם הצליח להעניש את המורדים, ומה היו תוצאות המסע. מכאן הסיק ההיסטוריון קולינגווד (R.G. Collingwood, 1936 ) שהמסע נכשל. טכנית יכל קיסר לכתוב שכבש את בריטניה ולתאר את כל גבורותיו ועלילותיו, וכרודן בעל נסיון עשיר, יכל גם להוציא להורג מי שיעיז להכחיש את מה שכתב הקיסר בכבודו ובעצמו. אלא שגם קיסר ידע ששקרים גלויים יהפכו לאות מתה ויהפכו את הספר כולו לאות מתה יחד עם אמינות מחברו.

גם הארכיאולוג פינקלשטיין מאוניב' ת"א, כותב: "סביר להניח שהמחבר דאג להציגם בצורה כללית נכונה, בעיקר במקרים של אירועים קרובים בזמן לימיו, או של אירועים שזכרם החזק השתמר ברבים. אם לא כן היה מאבד את אמון קוראיו" (ישראל פינקלשטיין, ארכיאולוגיה ומקרא, בתוך 'הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, הוצ' יד יצחק בן צבי, 2001, עמ' 145).
סופר או תועמלן יכול לספר מה שירצה על אירועים שאין להם השלכות על רוב שומעיו (מהמיעוט אפשר להתעלם). סופר חייב לספר את האמת על אירועים שיש להם השלכות על רוב שומעיו.
כל מה שיכתוב היסטוריון על אירוע כזה לא יכול להיות נסתר מהמציאות. דיווח על אירוע מחייב שהחברה בה חי ההיסטוריון הייתה מודעת לקיומן של ההשלכות המתחייבות. הכחשת אירוע, מחייבת שהחברה בה חי ההיסטוריון, ידעה שלא התקיימו ההשלכות המתחייבות.
מכאן שרמת האמינות של דיווח היסטורי תלויה בסקאלה של ההשלכות הנגזרות מן האירוע. ככל שהאירוע הוא רב השלכות, כך בלתי אפשרי יהיה לא לדעת על קיומו. לכן גם בלתי אפשרי יהיה לדווח על התקיימותו של אירוע שהשלכותיו לא התרחשו.
ראינו אם כן כי אויבי האמת ההיסטורית הם שלשה: 1) תיעוד מאוחר, 2) אפשרות של שקר, 3) מתן פרשנות מעוותת.
הקריטריונים לאמת היסטורית הם: 1) תיעוד מזמן המאורע, 2) אירוע מרכזי המפורסם לכול, 3) אירוע שאינו נתון לפרשנות.
מידע שעומד בקריטריונים הללו ראוי להיחשב עובדה היסטורית. אפילו מתוך מערכת תעמולה מעוותות בעליל כמו זו הקומוניסטית או הפלשתינאית, ניתן לראות שכל אירוע ש1) נכתב בזמן המאורעות, 2) מהוה אירוע מרכזי, 3) לא נתון לפרשנות – אכן מהווה עובדה היסטורית.

דוגמא נוספת:

קארל סייגן דן בטענה שהועלתה ע"י סופרים שונים, האם יתכן שחייזרים או יצורים לא אנושיים ביקרו בעבר בכדוה"א, ומה נוכל להחשיב כהוכחה לכך.

מסקנתו היא, שנוכל לראות כהוכחה לקיום מפגש כזה, רק בשלשה תנאים: א) האירוע תועד בכתב מיד לאחר התרחשותו, ב) בעקבות האירוע חל שינוי משמעותי בחברה שנוצר איתה קשר, ג) כחלק מתיעוד האירוע ניכר היה שמדובר ביצורים לא אנושיים.

סייגן מצטט את המשלחת של החוקר הצרפתי ז'אן-פרנסואה לה פרוז, שיצרה את הקשר הראשון המוקדם בין התרבויות האירופיות ושבט הטלינגיט. סיפור קשר זה נשמר כמסורת שבעל פה בידי שבט הטלינגיט, ונרשם לראשונה על ידי האנתרופולוג ג'ורג' ט. אמונס יותר ממאה שנים לאחר התרחשותו. למרות היותו חלק מהפרדיגמה התרבותית והרוחנית של שבט הטלינגיט, הסיפור מתאר במדויק את המפגש ב-1786. על פי סייגן, זו הוכחה כי בנסיבות מסוימות, קשר קצר עם תרבות זרה יתועד בצורת שחזור.

(Shklovski and Sagan, civilizations, aeons more advanced than ours, must be plying the spaces between stars, p 453).