לחץ לגירסת הדפסה

מתוך ספרו של משה גרילק : סיני – מאז ולתמיד

1

עד כמה שלט לעתים מוזמנות האבסורד בתחום חקר המקרא; ועד כמה המחשבה מתאבנת גם לנוכח ממצאים חדשים, מוכיחה העובדה שחוקרי מקרא עצמם חשו בעיוותים והתקוממו נגדם. הדברים הבאים, שנאמרו על ביקורת המקרא בכלל, מתאימים גם לחקר חוקת חמורבי ול״התאמת״ התורה אליה. הנה מה שכותב פרופסור יחזקאל קויפמן, מגדולי מבקרי המקרא בארץ:

"המדע המקראי נמצא בזמננו במצב מיוחד במינו: קיימת בו שיטה שלטת. אבל איש אינו יודע עוד בדיוק מפני מה היא שלטת. בתולדות הרוח יקרה לפעמים שאיזו תורה או מחשבה שהתבססה בשעתה על יסודות מסוימים ומוסמכים מוסיפה להתקיים קיום ערטילאי גם אחרי שהתמוטטו אותם היסודות שעליהם העמידו אותה יוצריה.

מקרה כזה קרה גם למדע התנ״ך בזמננו. לפני כמה עשרות שנים נתקבלה אותה השקפה על התהוות התודה ועל התהוות האמונה הישראלית, שוולהויזן ביסס אותה על שלשלת אחידה של הוכחות ושנקראה על שמו. ההוכחות, שהביא ולהויזן, כאילו השלימו זו את זו וכאילו נצטרפו לנדבכי יסוד מוצקים, שהועמד עליהם בניין משוכלל. אבל, בינתיים נתערערו והתמוטטו היסודות אחד אחד. הראיות הופרכו או התפקפקו. אנשי האסכולה הוכרחו להודות, שהראיות ברובן אינן עומדות בפני הביקורת. אבל מן המסקנות לא זזו. בייחוד – מן המסקנות ההיסטוריות הספרותיות.

(יש להודות שדווקא במדע זה רווח המנהג לתלות הרים בשערה של חידוש פרשני, להיאחז בייחוד במקראות בלתי מובנים, לדרוש תלי תלים דווקא על ה״קוצים״).

בכל אלה כתובה במכתב פלאים היסטוריה מיוחדת במינה של יצירה מיוחדת במינה בעולם הרוח. אבל כאילו התעלמו בעקשנות מלראות ומלהבין את הרשום בכתב אמת פלאי זה. את הפתרונים לתולדות האמונה הישראלית ביקשו – באלילות!״ (תולדות האמונה הישראלית לפרופ׳ יחזקאל קויפמן).

ואם כי פרופסור קויפמן מדבר יותר במונחים כלליים על התאוריה הוולהויזנית, הרי מצאנו דברים מפורטים יותר בשאלה המעניינת אותנו כאן – שאלת הופעת הכתב – בהקדמה לספרו של ז׳ גנור, ׳מי היו הפיניקים׳:

״בלימוד העבר מסתייע ההיסטוריון בכל אשר תמצא ידו; בארכיאולוגיה, בממצאים אפיגרפיים, במונחי לשון וכיוצא באלו.

טעות בפירוש מונחים או ממצאים כלשהם, מן ההכרח שתגרור גם טעות בהבנת המאורעות ההיסטוריים.

הסיבות לטעויות יכולות להיות רבות. אם סובייקטיביות ־ מפאת גישה שונה של חוקרים שונים ־ ואם אובייקטיביות, כגון שינוי מושגים המתהווה במרוצת הזמן, או קביעת ערכים בהתאם לנתונים של תקופה מסוימת. אך הנתונים השתנו ברבות הימים, ואילו בערכים לא חל שינוי. למשל, כאשר ממצאי הכתב היו מועטים, יוחסה תחילתו של הכתב הפונטי לשנת אלף לפנה״ס בקירוב. בהתאם לכך יוחסו רוב סיפוקי המקרא ־ כיציאת מצרים, כיבוש הארץ והתנחלות השבטים – למסורות שנמסרו בעל פה ורק בתקופה מאוחרת יותר הועלו על הכתב. מכאן מקור ההשקפה, שיסודה בחוקרים ולהויזן ואלט, אשר על פיה אין להתייחס לסיפורי המקרא כמהימנים ביותר מבחינה היסטורית למרות שהתנ״ך מציין כי כבר משה כתב את מסעות בני ישראל במדבר וכיוצא באלו.

במרוצת הזמן נתגלו ממצאי כתב חדשים, אשר הניעו אותנו להקדים את תחילת הכתב לשנת 1500 לפנה״ס בקירוב. אין אפוא לשלול את האפשרות שבתקופת יציאת מצרים וכיבוש הארץ כבר היו דברים כתובים, כמצוין במקרא. אך עם השינוי בגישתנו לכתב לא חל שינוי בגישה הרואה את סיפורי התנ״ך כסיפורי מסורת (דיסו מציין כי יש לבחון את ההיסטוריה הישראלית מחדש מאחר שבתקופת האבות היה הכתב כבר ידוע באיזור)״.

אלו דברים מאלפים. במיוחד אם הם נשמעים מפיהם של חוקרי המקרא עצמם.

2

עד כמה נדחפו חוקרי מקרא לגזול מאתנו בכוח את זכותנו על  התורה, עד כמה היו מוכנים, לשם כך, להעלות כל טיעון חסר היגיון ככל שיהא ולהעניק לו את גושפנקת המדע ־ נבחין בדברים שמצטט ד״ר פ׳ קורנגרין בספרו ׳חוקי המזרח הקדמון׳(עמ^׳ 45);

״בחוג אנשי האסכולה ההיסטורית מיסודם של מבקרי המקרא מבית ספרם של הפרופסורים הגרמנים הישנים והחדשים, שוררת הדעה שאנחנו קיבלנו את חוקינו מאת הכנענים, שכנינו הקרובים ביותר, או לכל הפחות באמצעות הכנענים. מספיק לקרוא את ספרו של אולמסטד (history of Palestine & syria) בכדי לבא לידי מסקנה שאת חוקינו נתן תחילה איזה מחוקק משכם תחת חסותו האדיבה של אלוהי שכם, ששמו היה ׳בעל-ברית׳ ושמשה שלנו העתיק את החוקים האלה, בייחוד את ׳ספר-הברית׳ (שמות 42-12), מהקודקס הכנעני הזה. לא אכפת לו לפרופסור הנכבד, שבכלל לא מצאו עוד עד היום אצל הכנענים איזה קודקס בכלל.

קודם כל הוא מניח: 1) שאם טרם מצאו עד היום, ייתכן שימצאו ספר חוקים זה בעתיד. 2) שהכנענים 'קיבלו׳ את חוקיהם (אשר שום איש אינו מכיר אותם) מהעמים הגדולים, כלומר מהבבלים, האשורים, החתים, ו'מסרו׳ אותם לנו. 3) שאנחנו בכלל לא היינו מסוגלים לחוקק שום חוקים בהיותנו ׳רועי צאן' אשר ׳עלו מהמדבר׳ לארץ בעלת ציביליזציה ותרבות גבוהן. בכישרון כזה חוננו הכנענים, לפי דעתו. הם חוקקו חוקים. מהיכן יודעים אנחנו זאת? פשוט מתורתנו

אנו – הלא משה לקח מהם את ספר החוקים והמשפטים ־ וכך חוזר חלילה.

אוחזים בכל מיני להטים כדי להוכיח, כביכול, דעות שאין בהן כל ממשות היסטורית והגיונית, ומכיוון שבתורה שלנו יש חוקים מצוינים ואנושיים בענייני המצב האישי, אשר לא תוקנו בנקודותיהם העיקריות על ידי שום חוק חדש, ומכיוון שאצל הבבלים, החתים, האשורים היו חוקים פרימיטיביים בנדון זה, אשר אף הם לא שונו במשך כל חייהם ההיסטוריים, ומכיוון שאנו איננו יודעים בכלל שום דבר על אי-אלה חוקים כנעניים, הרי ברור שהכנענים הם הם שיצרו את ספר החוקים שלנו ואנחנו העתקנו אותו מהם (מי שרוצה להיווכח בדבר שאינני מגזים ואינני מוסיף משלי כל נופך לדברי הפרופסור הנכבד, יכול לקרוא בעצמו בספרו הנ״ל עמודים -112 108).

ואם תשאלוני: מהיכן אני יודע שהפרופסור הנכבד טועה? הייתי יכול לתת תשובה פשוטה: מן המקור עצמו. כלומר מן התורה, שם כתוב באופן מפורש שחוקינו הם שונים מחוקי הכנענים, ואיני מבין כלל, מאיזה טעם עלינו לזלזל במה שכתוב שם ולבחור דווקא במה שלא כתוב בשום מקום. תשובה זו היא בדיוק כה מדעית בהמצאתו של אולמסטד. והנימוק הוא פשוט: אם המקור שאנחנו שנינו מסתמכים עליו הוא טוב ומספיק בתור הוכחה נגד עצמו, הרי הוא בלי שום ספק טוב בתור הוכחה לטובת עצמו. אני דוחה בשתי ידי את הפנקסנות הכפולה ביחס לערכו המדעי של המקור שלנו. אין בה משום יושר ואמת. ובעיקר, אין בה שום יסוד מדעי. אינני נרתע מלהשתמש בנימוק זה, גם אם יגידו לי: ׳אתה פשוט מאמין במה שכתוב בתורה׳. אין לי שום סיבה מדעית שלא להאמין. נכון שאני מאמין, הרי יותר קל לי להאמין במה שכתוב בתורה שחור על גבי לבן, מאשר להאמין להשערות קלוטות מן האוויר״.