נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

גלי בת חורין מטילה ספק ביושרם ותומתם של “ארגוני נשים צדקניות”

ארגוני נשים, זכויות נשים, מניעת הטרדות, זה נשמע כל כך מוסרי והוגן, כל כך ליברלי, הייתכן שיש צד שני ואפל למטבע?

את הצד הזה דואגת להדגיש היטב גלי בת חורין, שם בדוי של אשה משכילה וחדת לשון, שדואגת לשפיות השיח, מטבע הדברים היא קצת אוהבת להקצין, אבל לעומת הקיצוניות אליה הגיעו ה’ליברלים’, היא באמת בסדר גמור.

על הפמיניזם הרדיקלי הרחבנו בכמה מקומות (אימת הפמיניזם הרדיקלי, מרלה ברוורמן – הפמיניזם הרדיקלי פוגע בנשים, שיח הנרטיבים – התקדמות מוסרית או סירוס האנושות?, ועוד), כאן נביא קצת מדבריה השנונים של גב”ח, בכדי לפתוח את העיניים של מי שמתרשם מכותרות ומאידיאלים, מבלי לשים לב באיזה צורות אלו מתגשמים או לא מתגשמים בשטח. (לפעמים נוצר צורך לדלג כמה מלים, עקב אי התאמה בין סגנונה הלא מקובל, אותם סימננו ב…)

בריאיון לערוץ 7 (ניתן לשמוע אותו כאן), אומרת גב”ח: “יש להפסיק לתת מימון ציבורי לחוגי המגדר באוניברסיטאות. לדבריה, החוגים האלה גורמים לנשים להתמכר לתחושת קיפוח ולאמץ מנטליות של “עדר כבשים פועה”.

“חוגי מגדר הם מקום שאתה יוצא משם יותר בור מכפי שנכנסת אליו”, קבעה בת חורין, בעלת תואר שני בפילוסופיה שהפכה לאישיות מוערכת בקרב חוג לא קטן בפייסבוק ומחוצה לו, בשל ניתוחיה הפוליטיים-היסטוריים המעמיקים. היא הסבירה שבמידה רבה מדובר בשטיפת מוח ניאו-מרקסיסטית: “המרקסיזם אומר שההיסטוריה מתקדמת בצורה של מאבקים בין מדכא למדוכא. והחוג הזה בכלל מתחיל מתוך שיח של קורבנוּת. ‘אתן הקורבן’”.

“לוקחים את הסטודנטים האלה שהם בדרך כלל סטודנטיות, והלכה למעשה אתה מעביר אותם אינדוקטרינציה אלימה, שמשכנעת אותן קודם כל שכל מה שהן הכירו בחיים שלהן, הן פירשו את זה לא נכון”, הסבירה. “הן חשבו שהן אוהבות גברים, שהן רוצות להתחתן עם גברים, ובעצם הן לא שמו לב איך הגברים מנצלים אותן, מדכאים אותן, ומשאירים אותן תחת תקרת זכוכיות שהן לעולם לא תצלחנה לפרוץ”.

אי אפשר להשתקם מזה

“עכשיו, ברגע שאתה מייצר רגש קיפוח במישהו, זה סוג של שטיפת מוח. אתה כבר קנית אותו”, הזהירה. “מכיוון שכשאתה נותן לאדם זווית פרשנית על עצמו כאילו שהוא מקופח, הא יקנה את זה בדרך כלל. במיוחד שאז אפשר תמיד לשכנע את עצמי למה כל כישלון שלי הוא לא באשמתי. ועוד יותר מזה, ‘אני הייתי יכולה להגיע הרבה יותר רחוק כי אני הרבה יותר שווה ממה שנראה, אבל מישהו דיכא אותי, מישהו גזל ממני את ההצלחה שמגיעה לי’. וזה מאוד מאוד מפתה”.

לדברי בת חורין: “כשאומרים לך ששונאים אותך, שמזלזלים בך, שמדכאים אותך, אי אפשר להשתקם מזה. ברגע שאימצתי את התפיסה הזו אז אני מבינה שבתור בן אדם אני כבר לא אוכל לעמוד בעצמי לבד, לא אוכל להילחם את המלחמות שלי לבד. עדיף להצטופף בתוך עדר כבשים פועה, שיש עליו רועה, והיא כל החיים תגן עלי מפני העוולות הנוראיות של הזאבים שבסביבה אבל גם כל הזמן יטפטפו עוד ועוד את רעל תחושת הקיפוח. את זה, הן עושות אחת לשנייה”.

לא לממן בורות מתודית

למעשה, בת חורין מתארת משהו שמזכיר יותר כת מאשר דיסציפלינה מדעית: “כשאנשים מגיעים ללימוד מגדר או פמיניזם שכולם ניאו-מרקסיסטיים, אומרים להם דבר ראשון שיש להם ‘תודעה כוזבת’. כי עד עכשיו הם לא ראו את הקיפוח הנוראי שהגברים קיפחו אותם. ברגע שאתה מסכים לקבל את העובדה שיש לך תודעה כוזבת, השכל שלך לא רלבנטי בכלל. כי כל מה שאתה חושב נובע מתוך כזב. ועכשיו אתה צריך ללמוד לבד את התבונה לפי איך שהיא מנוסחת בחוגי המגדר”.

היא הסכימה שצריך למנוע מימון ציבורי מחוגי המגדר: “לפחות שהממשלה לא תממן בורות מתודית”, אמרה”.

עד כאן הריאיון, במאמר אחר שלה חורגת גב”ח הרבה מהפוליטיקל קורקט, וטוענת: “אין דבר כזה הטרדות מיניות“, אחרי הכותרת המפוצצת  היא מסייגת כמובן: כלומר, וודאי שהתופעה קיימת. איש לא חולק על כך, וגם לא על כך שאינה תופעה נעימה במיוחד…

יש לתופעה הזו , כתופעה שלילית במיוחד רגע הולדת. מישהו יצר את ההסטריה פה בארץ בסביבות תקופת איציק (…שינו את הכללים ולא סיפרו לו”) מרדכי”.

(למעשה גב”ח מתארת בתחילת המאמר באופן בהיר כיצד ‘נוצרות’ תופעות כאלו ונחשבות לעובדות ולנתונים, מומלץ בכלל לקריאה).

וכך ממשיכה גב”ח את דבריה:

“משום שנוצרה ההסטריה, היו מי שרכבו על הגל, הקצינו אותו מאד.

משום שכך, בנות, שעד אז לא התרגשו כלל מה”הטרדות” , או ידעו היטב להתמודד איתן, החלו לחוש באמת ובתמים – שזה אכן פוגע בהן. כי זה רק עניין של גישה לדבר. התכווננות. רגישות חדשה – שאינה רק רגישות שאוסרת על התופעה אלא רגישות חדשה במובן הפוגעני. בעבר, הייתי “אטומה” לתופעה, היום היא עלולה להצליח לייצר בי טרדה ממשית. אפילו – טראומטית.

וכך, דבר מה שרובו ככולו מיסגור של תופעה קיימת, שתשומת הלב של ה”קורבן” עצמה היתה שולית עד לא נחשבת, הלכה ותפחה לממידים רציניים יותר.

נמצאו עתה אינספור “נפגעות” ( “אחת מתוך אחת”…) נשים החלו לפרש מחדש זכרונות, שהיו נטולי משמעות וקיבלו עתה משמעות טראומטית. וכך -זה הפך להיות “נכון”. ובדיעבד. …והרשו לי להתנבא, שתופעות אחרות, חמורות אין שיעור אבל שמבחינה פוליטית לא עולות בקנה אחד עם רוח התקופה -יהפכו לפתע למשהו לחלוטין נסבל.

זה קורה ממש עתה עם פדופיליה.

תופעה כל כך נפוצה באיסלם עד שמאחר שישנה תנועה עצומה להכנסת תרבות האיסלם למרכז השיח – יש על כן להנמיך את הלהבות סביב הטאבו הזה.

לא בכדי, דניאל עוז, בן של הכריז על עצמו בגאווה, שהוא פדופיל.

לתופעה הזו קוראים “נירמול” – והיא הפעולה ההפוכה מההסטריה: במקום להביא מומחים שיפחידו אנשים מעישון, מביאים ידוענים – שיהפכו תופעת שוליים שלילית – למשהו שדומה לקונסנזוס- שאמיצים וכנים מבין המובילים החברתיים אינם חוששים להודות בה…

בפרשנות הנוכחית – היא לחלוטין פיקציה. שמפרנסת יפה הרבה מאד מרצות לחוגי מיגדר ולכן היא תשאר עמנו הרבה זמן, והתוצאה שלה היא כבר : יצירת עולם מאיים יותר ומפחיד יותר עבור בנות, מזה שאני חייתי בו (כשהייתי מבקשת באוטובוס לא לעשן, לעתים הייתי נענית בתגובה סקסיסטית מגעילה. אבל אני כלל עוד לא ידעתי, שעלי להעלב ממנה. אז לא נעלבתי. הבנות שלנו כבר יחוו זאת כטראומה. אמיתית).

שנית, האישה היום חשה הרבה יותר מאויימת ויותר פגיעה. לכן, מזל שיש אירגונים נשים- שנועדו להגן על נשים מפני משהו, שפעם לא נתפס כלל כבעיה…

שלישית, כל זה מחזיר את המאבק הפמניסטי האמיתי לאחור – כל הדרך לכך שאף גבר לא ייעז להעסיק אישה, ויגיע היום, שבו נשים תפחדנה ממש לצאת מהבית, וגבר שהחמיא לאישה עלול למצוא עצמו 20 שנה בכלא…וזה יהיה הגיוני לזמנו .

גבר, בכלל, יהיה לא חוקי בעולם הזה. כבר היום זה אמנם מותר להיות גבר, אבל לא לעשות דברים שגברים עושים”.

.עד כאן גב”ח, אנחנו ממש לא נמליץ על “דברים שגברים עושים”, אבל משהו בתפיסה שלה נכון, העולם משתגע בנוסחאות, במקום להביט למציאות בעיניים.

היעד הבא אותו סימנה גב”ח לעצמה הוא אונס, כבר לא ניתן לטעון שאין דבר כזה אונס, מדובר בפשע ובתועבה, טרגדיות המתוארות כבר בתנ”ך ובמיתולוגיה העולמית, אבל, טוענת גב”ח, התפיסה ה’ליברלית’ החדשה אונסת את הנאנסת לחוות את השיח המגדריסטי על מלא עצמתו ותרי”ג סעיפיו, אשה שנפגעה, ותופסת את הדברים בדומה לפשע שנאה, אדם רע שהכאיב לה והשפיל אותה, ולא מעבר. זה לא ‘מספיק’, היא ‘צריכה’ לחוות משהו אחר, לשם כך היא מביאה את תיאורה של טניה לביא:

“אני מזמינה כל “פמניסטית” לחשוב לרגע על אמא שלה, או על הסבתא. רובנו ילידות הארץ. רוב הסבתות שלנו, לא. בכל עדה, הסבתות שלנו עברו רדיפות, נדודים וגירוש לארץ רחוקה וקשה – הן עברו מלחמות, חלקן עברו את זוועות השואה. הן עברו מצבים של רעב, ניצול ומחסור. נאלצו להסתדר בחברה גברית שוביניסטית בהרבה, אלימה בהרבה, חלקן גם השתתפו במלחמות כלוחמות.

והסבתות שלנו שרדו. ולא רק שרדו – הן היו גם לנשים החזקות שגידלו אותנו ואת האמהות שלנו, שגם הן הנשים החזקות שהקימו וניהלו ביד רמה את המשפחות שלנו.

איך הן רואות את המצב היום שבו בנותיהן, שצמחו לתוך עולם כה מוגן, בין היתר בזכות העוצמה שלהן, מה הן חושבות על ה”פמניזם” החדש הזה שעל פיו כל אישה היא קורבן, כל גבר הוא תוקפן פוטנציאלי, כל מפגש עם גברים במרחב ציבורי הוא פוטנציאל לקיפוח, לקורבנות, להטרדה מינית, לאונס? איזה עולם מורישות אותן “פמניסטיות” לבנותיהן ונכדותיהן? עולם הנתפס כמאיים יותר, מפחיד יותר. מסוכן יותר לאישה?

לדעתי הן יאמרו שלא לשם כך זנחנו את הדת הישנה, המצאנו את המהפכה המינית, ואת הרעיון שאישה שווה לגבר בכל, ואין דבר שאינה יכולה לעשות אם תרצה – רק כדי שהבנות שלנו תחזורנה לחיות בפחד מהצל של עצמן ומצל של גבר.

הנה סיפורה של אישה אמיתית אחת שאני מעריצה. טניה לביא:

ראשיתו של הסיפור הוא אי שם בקיץ 1986 בעיירת נופש קטנה בדרום רוסיה שם, בהיותי בת 15, נחטפתי מתחנת אוטובוס ונאנסתי ע”י שני גברים.
כתבתי על זה פוסט קצר בפורום בהקשר למשפטו של בוכריס  וזכיתי בעשרות תגובות, גם בפורום וגם בהודעות פרטיות. זה נע בין הבעת זעזוע עמוק מהמקרה, שבחים על האומץ להיחשף , ותקווה זעירה שאולי איכשהו הצלחתי לשקם את חיי.
כרגע יש לי הזדמנות מצוינת להודות לכל המגיבים וזאת בלי טיפת ציניות אך חשוב להבהיר כאן נקודה מאוד חשובה. אני לא שיקמתי את חיי, כי לא היה שום צורך ושום סיבה לשקם אותם.

לפני שלושים ואחת שנה החלטתי שעבורי האירוע הוא חשוב בערך כמו קליפת שום, שלג דאשתקד, אבק על סוליות הנעליים. מצד שני לומר שלמה שהתרחש לא הייתה השפעה על חיי יהיה שקר . למדתי מהאירוע ולא מעט…

לתדהמתי, הכאב הצורב בכל הגוף גרם לי לחוש שמחה. אם כואב לי  אז אני חיה. ואם אני חיה, אני ניצחתי….

אבל עברת אונס , טניה! איבדת את הבתולין שלך לשני טיפוסים אלימים, מגעילים ומסריחים מאלכוהול!
-ומה זה שונה מלמעוד וליפול? זה לא שונה. הרי זה מה שקרה לך רק לפני שנה, כשהיית בטיול עם הכיתה נפלת והתגלגלת מראש הגבעה כל הדרך למטה. חלמת בהקיץ. שילמת את המחיר.
הגברים האלה יש להם ערך וחשיבות כמו לאבן שנתקלת בה. אין להם שום חשיבות. הם כלום ושום דבר ואין סיבה לתת להם לנהל את העתיד שלך. הפצעים יגלידו  והחיים ימשיכו במסלולם. רק תפסיקי לחלום בהקיץ, תישארי עם עיניים פקוחות, תסמכי על עצמך בלבד ואל תתני לאף אחד לסגור אותך בפינה…

….הן הזמינו גם פסיכולוגית אמריקאית שמטפלת בנפגעות תקיפה מינית ואף יצרה סרט תיעודי בנושא.
במהלך ההרצאה שלה היא הקרינה חלקים של הסרט. די מהר חשתי עצבנות ואז כעס. מה ששמעתי וראיתי צרם לי מאוד: כל הנשים בסרט הגדירו את עצמן כקרבנות אונס, או במקרה הטוב, כשורדות אונס. רוב הנשים שהתראינו בסרט החזיקו במשרות נאות ומכובדות. רובן היו בזוגיות, הרבה מהן אימהות לילדים. היו להן חברים ותחביבים, הן נראו טוב.
אז למה בחרו להגדיר את עצמן כקורבנות?
בתמימותי, שאלתי את המרצה את השאלה הזאת.
אבל הן קרבנות , טניה. הן חוו אונס, אז הן קרבנות!
לא, הן היו קרבנות אז , כשזה קרה! זה נגמר, תם, זה מאחוריהן. הן כבר לא קרבנות יותר!
אירוע אחד, טראומטי ככל שיהיה, לא יכול להגדיר בן אדם עשר ואף עשרים שנים אחרי.

יש בחורות שמטופלות במרכז שלנו עשר שנים ויותר ,ענתה לי, והן עדיין מגדירות את עצמן כקורבנות, כשורדות וזאת זכותן. אנחנו מעודדות אותן להגדיר את עצמו כרצונן ולבטא את עצמן בחופשיות.

הקשיתי: אם אחרי עשר שנים הנשים האלה עדיין בוחרות להחזיק בתואר “קרבנות אונס”  אולי, רק אולי, יש משהו לא תקין בטיפול שהן מקבלות אצלכם?

ואז היה שקט.

כמה ימים לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון מאחת הנשים שנכחו באירוע. היא הציעה לי להתנדב בקבוצה להעצמה נשית שאחת מחברותיה, עובדת סוציאלית במקצועה, מנהלת באחד המתנ”סים בתל אביב.
התלבטתי קשות כי כל העניין של העצמה נשית תמיד נשמע לי כבלוף אחד גדול , אבל אחר כך חשבתי שאולי, ולמרות הסלידה שלי מהפורמט, אוכל לעזור למישהי. אפילו מישהי אחת.
אותה עובדת סוציאלית התקשרה אלי כדי לתאם ציפיות.

על מה את רוצה לדבר עם הבנות?

על כך שיש להתייחס לאירוע כאל משהו חולף ורגעי ,עניתי, שאולי לא ניתן וגם לא צריך לשכוח, אך יש לשים אותו בצד. ללמוד מהאירוע – אך לא לשקוע בו. להודות בחולשה – אך להתמקד בצדדים החזקים. להיות עם הפנים קדימה.

-אני מבינה, זה נשמע מעניין.

-אני גם רוצה לדבר על אחריות אישית.

-מה זאת אומרת ?

-זאת אומרת, שנשים אמורות להבין ששם, בחוץ , מסתובבים זאבים רעבים: רוצחים, אנסים, נוכלים. אגב לא מדובר רק בגברים. יש נשים שיכולות לסכן נשים אחרות לא פחות מגברים אלימים. על כל אחת להבין את המציאות כפי שהיא, להיות ערה לסכנו , לא להקל ראש, לא להתנהג בחוסר אחריות מופקרת.

-למה בדיוק את מתכוונת?

– אני מתכוונת לכך, שלהשתכר עד אובדן הכרה במועדון – זה מסוכן ומגביר את הסיכון ליפול קרבן לפשע אלים. שלעלות לדירתו של גבר שהכרת אותו חצי שעה לפני זה לא רעיון מבריק במיוחד. שנערה לא אמורה להזמין לביתה חבורת נערים שיכורים, כי זה יחשוף אותה למצבים בלתי צפויים ולסכנות רבות.

– את מטילה האשמה על הקרבן?!

-לא, אני לא. אני רק אומרת שאדם שפוי לא ילך באמצע נתיבי איילון בשעות הלילה, כי משמעותו של המעשה הזה היא התאבדות. בדיוק באותה מידה כל אישה שפויה אמורה לעשות הכול שבכוחה כדי להפחית את הסיכון שלה להיפגע. כמובן שחיים מלאים הפתעות, חלקן מאוד לא נעימות ולא הכול תלוי בנו, אבל מה שכן תלוי בנו נמצא באחריותנו.

-את לא יכולה להאשים את הקרבן!

-אני לא מאשימה. לקחת אחריות ולהודות באשמה אלה הם שני דברים שונים. לפעמים הם הולכים יד ביד, במקרים אחרים זה ממש לא כך. ללא לקיחת אחריות אין הפקת לקחים ולמידה.

-אבל יש לנו בנות שנפגעו בילדותן , יש נשים שנאנסו ע”י פורץ שפרץ לביתן. מה איתן? על מה הן אמורות לקחת אחריות?

-על החלמתן. שום מטפל מסור ומוכשר ככל שיהיה לא יכול להיות אחראי על החלמתו של המטופל. הם יכולים לסייע, ללוות בדרך, לא יותר מזה. רק המטופל עצמו יכול לבחור להחלים ולעשות מאמצים כדי שזה יקרה.

-את אישה מסוכנת! קבעה. את משתפת פעולה עם דיכוי ואלימות! יש לנו נשים שנמצאות שנים בקבוצה והן כל כך פגועות ואומללות , אחת כמוך תהרוס אותן.

– הן נמצאות שנים רבות בתכנית הטיפולית הכושלת שלכם כי אתם עושים הכול כדי להשאיר אותן שם! את יודעת, הנירולוג הנודע פיטר לוין אמר פעם שטראומה היא תמונת העבר קפואה בגופנו. טיפול טוב לא מקפיא את המטופל בעברו הטראומטי אלא מאפשר לו להשתחרר ולפרוץ קדימה.

-אני עובדת סוציאלית קלינית,שלפה את הקלף הסמכותי. ומה את ידעת ? מי את בכלל?

– אני מישהי שלא הסכימה להיות קרבן ושורדת.

ברגע זה קיבלתי ניתוק עצבני בפרצוף. בהיתי בטלפון וצחקתי.
מה חשבת, טניה? זאת תעשייה. תעשיית המסכנות והתקרבנות! מטופלות לא חשובות, נשים בשר ודם אין להן משמעות באמת, הן רק בשר תותחים במאבקים אידיאולוגים.

כמה חודשים מאוחר יותר כן התנדבתי תקופה מסוימת במרכז שיקום למכורים. אחת המדריכות שם, מכורה נקייה בעצמה, הבינה מצוין על מה אני מדברת:

“טניה, כל הארגונים האלה הם לא שונים מסוחרי סמים. גם אלה וגם אלה מתפרנסים יפה מהחולשות שלנו. ההבדל הוא שסוחרי סמים יודעים שהם בצד הרע של המשוואה, אבל כל האלה שנהנים ממעמדם של עושי טוב למעשה מזינים את התמכרות. אם נשתחרר, מעמדם ופרנסתם ייפגעו.”.

כידוע, לכל טנגו צריכים שניים. גם לטנגו המכוער הזה של תעשיית שקר והתקרבנות.
כשצד אחד מקבע מישהו במעמד הקורבן, מעודד אינפנטיליזציה של מטופלת (או מטופל)  זה נעשה לצורך שליטה ומניפולציה. כשהצד השני מאמץ את מעמד הקרבן גם הוא מפיק ממנו לא מעט רווחים, החל מעליונות מוסרית ועד להפקת תועלת כלכלית.

מעבר לזה מעמד הקורבן נוח, כי הוא פוטר בן אדם מלקיחת כל אחריות על חייו, הופך אותו לילד (במקרה שלנו לילדה) נצחי  ולילדה נצחית מותר הכול. מותר להיות היסטרית, אלימה, מניפולטיבית, שקרנית, פנטזיונרית, רכושנית ואגואיסטית וגם לחיות עם כל זה בשלום.
מוכר למישהו?
המדיניות המכוונת הזאת של אינפנטיליזציה של הנשים נפגעות אלימות מינית זה רק מקרה פרטי של אינפנטיליזציה של נשים באופן כללי שמקודמת בעוצמה רבה ע”י ארגוני נשים, ומשום מה מתקבלת בהבנה , כאשר מעטים מאוד יוצאים נגדה
בעצם אני יודעת טוב מאוד למה רק מעטים מאוד מעזים לדבר בנושא. פרנסתי לא תלויה בעמדתי לגבי המדיניות הזאת, אבל מה ייעשה לאיש או אשת מקצוע, שכן מתפרנסים מטיפול ויהיו אמיצים מספיק כדי לערער על הפרקטיקה הפסולה הזא ?
אני חושדת, שכולנו יודעים את התשובה”.

עד כאן טניה וגלי. רבות יש לדבר על הדורסנות ועל אפקט הבומרנג של הדאגה כביכול לקרבנות, שמנציחה ומעצימה את קורבנותן והופכת אותן לחלשות ותלושות, וכן על ההקשר הפוליטי חברתי, יש מטרידים ויש מטרידים, יש כאלו שמשסים בהם את הזאבים, ויש שבמשך שנים רבות מקבלים הגנה ועמימות, כי הם שייכים לצד הנכון (ראה: מדוע רבים שותקים…).

צריכים לזכור כי כל הארגונים מעשי ידי אדם, נתונים למרחב נגיעות אישיות וקטנות מוחין אנושית, החל מארגוני זכויות נשים, דרך ארגוני זכויות בעלי חיים או זכויות האקולוגיה והצבע הירוק, וכלה בארגון האומות המאוחדות או אונסק”ו, יצר לב האדם רע מנעוריו, ואם כי טוב להתארגן ולעזור, אי אפשר להפוך את האמצעי למקודש, השיח הכביכול עדין, או הרצון להיטיב, לא בהכרח מבילים לתוצאות טובות יותר. ודומה שכל הלהט והחזון מן הצד הליברלי עדיין סובל מתסמיני המרקסיזם, תיאוריות פסבדו מדעיות שיש להן המון גיבוי ציבורי, אבל בשטח הן לא עובדות, והציבור עוצם את עיניו, עד שהן מתפוצצות, ונולדות אחרות במקומן. כשהתפוצצו בתי הילדים ושיטת הגידול הלא אנושית שבקיבוץ, נולדו תנועות פמיניסטיות, שהתחילו כתנועות שחרור, וסיימו כתנועות כיבוש.

(עוד על הסתירתיות שבגישה הפמיניסטית הרדיקלית, ראה בטורו של הרב מיכי אברהם: על קמפיין מי טו והמסתעף).

 

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of