מה יותר גזעי מפוסט חדש של גלעד סרי לוי?
חילונים/אתאיסטים מתלהבים מעצמם: תקשיבו, אתם אוהבים לקרוא לדתיים "פרימיטיבים" ולקשקש כל מיני דברים מתנשאים על קמעות ועל "חבר דמיוני". אבל באופן קטגורי, לפני כל שיפוט, אתם בעצמכם פרימיטיבים. כי טיעונים כאלה מושמעים כבר מתחילת המאה ה-18, אם לא לפני זה. לכו תקראו וולטייר, אם כי זה משעמם אחרי כמה מאות עמודים של בדיחות על הדת. בסטנדרטים מקובלים, אפילו בנאדם שנתקע עם אותם טיעונים 20 שנה נחשב מיושן. אז להגיד אותו דבר 300 שנה, מאז שהמציאו את החילוניות, זה די פרימיטיבי. זה שאתם אומרים שאלוהים זה דבילי לא הופך אתכם לגאונים. אם כבר מי שחדשני כאן זה הדתיים.
(עפרי אילני, פייסבוק)
רוח בלהות מתהלכת בעולם המערבי. הנאורות, הרציונליזם, השיקול הקר והמנוכר מאבדים מיוקרתם הישנה-חדשה. יש כאלה שיגידו שהעולם השתגע, אחרים יאמרו שאלו סימני הגאולה. בארצות הברית לא יבחר מועמד לנשיא שאין אלוהים בחייו. וכשהוא נבחר סוף סוף הוא מסיים את השבעתו באמירה "כה יעזור לי האלוהים". הכמרים ברוסיה האתיאיסטית לשעבר, אלה שכנסיותיהם הפכו למועדונים חוזרים לכהונותיהם מאז. וכולם מחפשים את הרוחניות, הנשמה ומה שממעל לה. תפיסות עולם המכונות "מזרחיות" – המגיעות מאזור הודו-סין מקבלות מקום של כבוד, גם בהיכל המחקר וגם בבית הכנסת, ובמדורי ההגות בעיתונות הדתית. קברו של רבי נחמן הפך לאתר מבוקש, וחסידי הרבי שנפטר מאמינים שעוד בחיים חייתו. אז ככה זה, ואין מה לעשות. ישו יותר פופולארי מהביטלס, ואלוהים מבוקש הרבה יותר משפינוזה. במדע החברה שררה פעם תפיסה, שנקראת "תיזת החילון". על פיה, הדת היא תופעה חולפת ועם ההתקדמות במודרניזציה, נראה יותר ויותר כיצד ישנם פחות ופחות דתיים…
המשך המאמר ניתן לקריאה במקור.
אסיים בשירו של נתן אלתרמן: הקלריקל הקטן
הורים חופשיים – זוג מוכר לי מאד
נולד ילד חמוד וחפשי בדעות,
אך בטרם הילד עמד על רגליו
כבר הרגישה האם והרגיש גם האב
כי בזה התינוק, במין דרך פטלית,
נשתרשה נטיה חזקה קלריקלית !
ערב ערב שאל הוא, אותו קלריקל,
מה למטה ומה בשמים מעל,
מי מוציא כוכבים להאיר בלילות
מי יושב ברקיעים המלאים אורה,
מי מוריד הטללים? וכמו-זה שאלות
של אנשי המאה השחורה .
אך ידעו ההורים, עד נפשם כמעט קצה,
לעמוד איתנים למול כל פרובוקציה
וענו לו בנחת תשובות ביולוגיות,
פיזיות, כימיות, אנטרופולוגיות.
ומובן שהאב גם האם שניהם יחד,
עוד חיכו לעיקר, באימה ופחד.
לא לשווא! יום אחד, את הוריו הבוהים
הפיליסטר שאל אם יש אלוהים.
נדהמו אב ואם והחלו לחזות:
איך הגיע אליו השמועה הלזאת?
והובא לשיחה משפחתית זה הסעיף
והוחלט : זאת סיפר לו הסב שבצריף.
אך הסב נשבע בדמעות שליש,
שאת זו השמועה לא סיפר הוא לאיש.
ובזמן התפילה כה ניזהר הוא כל יום
שנכדו לא ייגש אליו חס ושלום.
והינו מתפלל בנשימה עצורה,
שנכדו לא ישמע את השם הנורא.
והצריף הוא סגור ואטום בתכלית,
שנכדו לא יראהו עטוף בטלית
ועלתה הצעה אז : לקראת הבאות
להגן על הילד מפני השפעות.
ולשמור את נפשו הרכה ופתיה
מגורמי תעיות ותהיה.
אך היה שם חבר הגיוני ומיושב
שאמר, בלי לחזור פעמיים:
לשם כך יש לקום ולהסתיר מפניו
קודם כל אדמה ושמים.
כל כוכב הוא לילד כמין פרובוקטור
אך בזה העולם הסוער וניתך
שום מרכסיסט לא גדל עוד
בתוך אינקובטור,
ואולי פחדנות היא לשמור אותו כך,
קצת עלוב יראה המרכסיסט שיחרוג
מקופסת חינוכו, מעוטף כאתרוג.
לוחמים ותיקים אב, מורֶה ומורָה !
אל תהיו פוחדים כה מעין-הרע !
חוץ מזה שכחו השוקלים ודנים
שגם המה היו קלריקלים קטנים,
ואסון לא קרה, יש דואג ומרחם :
הם גדלו אפיקורסים, ברוך השם.