נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

גלעד סרי לוי: אתאיסטים, תתקדמו מה'מפלצת ספגטי', תזת החילון קרסה!

מה יותר גזעי מפוסט חדש של גלעד סרי לוי?

חילונים/אתאיסטים מתלהבים מעצמם: תקשיבו, אתם אוהבים לקרוא לדתיים "פרימיטיבים" ולקשקש כל מיני דברים מתנשאים על קמעות ועל "חבר דמיוני". אבל באופן קטגורי, לפני כל שיפוט, אתם בעצמכם פרימיטיבים. כי טיעונים כאלה מושמעים כבר מתחילת המאה ה-18, אם לא לפני זה. לכו תקראו וולטייר, אם כי זה משעמם אחרי כמה מאות עמודים של בדיחות על הדת. בסטנדרטים מקובלים, אפילו בנאדם שנתקע עם אותם טיעונים 20 שנה נחשב מיושן. אז להגיד אותו דבר 300 שנה, מאז שהמציאו את החילוניות, זה די פרימיטיבי. זה שאתם אומרים שאלוהים זה דבילי לא הופך אתכם לגאונים. אם כבר מי שחדשני כאן זה הדתיים.

(עפרי אילני, פייסבוק)

רוח בלהות מתהלכת בעולם המערבי. הנאורות, הרציונליזם, השיקול הקר והמנוכר מאבדים מיוקרתם הישנה-חדשה. יש כאלה שיגידו שהעולם השתגע, אחרים יאמרו שאלו סימני הגאולה. בארצות הברית לא יבחר מועמד לנשיא שאין אלוהים בחייו. וכשהוא נבחר סוף סוף הוא מסיים את השבעתו באמירה "כה יעזור לי האלוהים". הכמרים ברוסיה האתיאיסטית לשעבר, אלה שכנסיותיהם הפכו למועדונים חוזרים לכהונותיהם מאז. וכולם מחפשים את הרוחניות, הנשמה ומה שממעל לה. תפיסות עולם המכונות "מזרחיות" – המגיעות מאזור הודו-סין מקבלות מקום של כבוד, גם בהיכל המחקר וגם בבית הכנסת, ובמדורי ההגות בעיתונות הדתית. קברו של רבי נחמן הפך לאתר מבוקש, וחסידי הרבי שנפטר מאמינים שעוד בחיים חייתו. אז ככה זה, ואין מה לעשות. ישו יותר פופולארי מהביטלס, ואלוהים מבוקש הרבה יותר משפינוזה.  במדע החברה שררה פעם תפיסה, שנקראת "תיזת החילון". על פיה, הדת היא תופעה חולפת ועם ההתקדמות במודרניזציה, נראה יותר ויותר כיצד ישנם פחות ופחות דתיים. חשוב לי להגיד שלדתיות יש גרסאות רבות. מבחינתי, דתי הוא אדם שמאמין שיש כוח עליון כלשהו, מעבר לקיום האנושי ובנוסף הוא מאמין שהעובדה הזו מחייבת אותו לפעול בצורה מסוימת, ולהימנע מדברים אחרים. ואני לא מתכוון דווקא לתפיסה דתית כמו של היהדות ההלכתית המפרטת אוסף מדוקדק של מצוות, די לי לצורך הדיון שאדם מאמין שעליו להתנהג יפה לחברו מאחר שזה הטוב בעיני האלוהים.

מה שקרה, לפליאתם של הסוציולוגים ולמגינת לבם של אחרים, שתזת החילון קרסה. לאנשים לא נמאס והם ממשיכים עם הענין הזה. גם בגרסה ה"רכה" כפי שאני הגדרתי אותה,  וגם תוך השתייכות רשמית לדת ממוסדת או לדתות חדשות. אז קודם כל, מורי ורבותי, אל תהיו מופתעים כל כך. כאן בישראל, בטוקבקים מתלהמים וגם במקומות מכובדים קצת פחות – גילויים של דתיות בציבור, או הערכה לאנשי דת חיים או מתים גוררים תגובות מזועזעות על מה "שקרה לנו", כאילו אי פעם זה היה משהו אחר.

אמת, הטיעון שאם כולם אומרים כנראה שזה נכון ככה אינו בהכרח נימוק משכנע, או מחויב לוגית. הרי פעם כולם חשבו שהעולם שטוח, ושמכבי תל אביב היא הקבוצה של המדינה. ובכל זאת, בהתחשב בשיעור הנמוך מאד של אתיאיסטים בעולם, שווה לשקול שגם אם כל הדתיים כולם טועים כאיש אחד, ההנחה שהם טועים בגלל שהם חבורה של שוטים שטופי מוח, שווה עיון מחודש. אולי הם לא כל כך מטומטמים.

לפעמים, בזמן של ויכוחים על נושאי דת (ואני, עוד מתקופת הרמב"ן משתדל להימנע מוויכוחים מהסוג הזה) נשלפות המטאפורות המשעשעות על "החבר הדמיוני" והמתוחכמת במיוחד "מפלצת הספגטי המעופפת". אז בסדר, זה היה משעשע בשלושים הפעמים הראשונות. אבל הבנו, תודה. אפשר לנסות להוכיח שיש אלוהים, ורבים ניסו. לא מעט אחרים ניסו להוכיח שאין אלוהים. עניין מורכב בהרבה, כי תמיד להוכיח שאין יותר מסובך מלהוכיח שיש. אבל מה שאנשים לא מבינים הוא שאצל דתיים, האמונה קודמת לטיעון. ולא בגלל שהם בורים לא מתוחכמים. אני יכול להעיד על עצמי שאני מאמין באלוהים, ולא כמטאפורה. וזה אחרי שנים של נאורות, והסברה. ואחרי שלמדתי (באוניברסיטה, לא בערוץ הקבלה) על מיתוסים עתיקים, ואפילו שמעתי על חמורבי וגילגמש. קראתי גם את דוקינס, ולמדתי לעומק את פיטר ברגר, העפתי מבט או שניים בהוגי הנאורות, שמעתי על הכרזותיו של ניטשה,וגם את מתכוני הספגטי אני מכיר. ובכל זאת, עובדת קיומו של אלוהים ברורה לי כשם שאני נושם, חושב, קיים. נער הייתי וגם זקנתי, ואני מכיר טובה לגננת רבקה ולשאר חברותיה, אך אני כבר לא מפחד משלשת הדובים של זהבה, ולא משחק בקוביות העץ הגדולות. לא נשארתי רק עם מה שלמדתי בגן. האלוהים שאני מאמין בו  הוא אלוהי אבותי – אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. כך שמגוחך מעט לחשוב שלו רק אקרא את הספר הנכון מיד אראה את האור שבחילוניות. מה לעשות, גם אצלנו קוראים ספרים.

לישראלים שאינם מאמינים קשה עוד יותר להבין את המורכבות שיש בעולם ה"מסורתי". כזה המנהל דו שיח מורכב עם האל ועם מקומו בחיי הפרט. אנשים רבים מאמינים בכח טרנסצנדנטי, את הכוח הזה הם מכנים "אלוהים" ושאר השמות הנהוגים אצלנו, כי זה מה שהם מכירים. יש בתוכם שאינם שלמים לגמרי עם מה שמכונה "מצוות מעשיות". אם מבחינה מעשית ואם מבחינה עקרונית. אחרים רואים ביהדות מורשת תרבותית עתיקה, שהם יכולים לבחור מתוכה מה שנראה מתאים להם ולערכיהם, בצורה חלקית או מלאה, כפשוטו או בשינוי טעמו. אלה כמו אלה, אינם "תינוקות שנשבו" וגאולתם תגיע כשיתפכחו מהבליהם ויחליטו להיות "חילונים אמיתיים". ולו רק משום שאין שום סיבה להיות "חילוני אמיתי", וכפי שאמרתי למעלה – זו הצורה הפחות נפוצה של האנושיות.

לכן, צריך לפעול בשני מישורים. מי שמעונין בשיחה על אמונות ודעות, על אתגרי המוסר החילוני הנעדר משענת שמחוץ לעולם אל מול הקושי הדתי מול טקסטים מקודשים שאנחנו מתקשים לקבלם כפשוטם – מוזמן בשמחה. מי שאינו נוטה לכך, נדון ביחד כיצד לחיות פה בארץ הזו, שהיא, כמעט כמו כל מקום בעולם, נחשבת בעיני תושביה כמקום בו יש להביא בחשבון יום יום את דעתו של האלוהים.

אסיים בשירו של נתן אלתרמן:  הקלריקל הקטן

הורים חופשיים – זוג מוכר לי מאד
נולד ילד חמוד וחפשי בדעות,
אך בטרם הילד עמד על רגליו
כבר הרגישה האם והרגיש גם האב
כי בזה התינוק, במין דרך פטלית,
נשתרשה נטיה חזקה קלריקלית !
ערב ערב שאל הוא, אותו קלריקל,
מה למטה ומה בשמים מעל,
מי מוציא כוכבים להאיר בלילות
מי יושב ברקיעים המלאים אורה,
מי מוריד הטללים? וכמו-זה שאלות
של אנשי המאה השחורה .
אך ידעו ההורים, עד נפשם כמעט קצה,
לעמוד איתנים למול כל פרובוקציה
וענו לו בנחת תשובות ביולוגיות,
פיזיות, כימיות, אנטרופולוגיות.
ומובן שהאב גם האם שניהם יחד,
עוד חיכו לעיקר, באימה ופחד.
לא לשווא! יום אחד, את הוריו הבוהים
הפיליסטר שאל אם יש אלוהים.
נדהמו אב ואם והחלו לחזות:
איך הגיע אליו השמועה הלזאת?
והובא לשיחה משפחתית זה הסעיף
והוחלט : זאת סיפר לו הסב שבצריף.
אך הסב נשבע בדמעות שליש,
שאת זו השמועה לא סיפר הוא לאיש.
ובזמן התפילה כה ניזהר הוא כל יום
שנכדו לא ייגש אליו חס ושלום.
והינו מתפלל בנשימה עצורה,
שנכדו לא ישמע את השם הנורא.
והצריף הוא סגור ואטום בתכלית,
שנכדו לא יראהו עטוף בטלית
ועלתה הצעה אז : לקראת הבאות
להגן על הילד מפני השפעות.
ולשמור את נפשו הרכה ופתיה
מגורמי תעיות ותהיה.
אך היה שם חבר הגיוני ומיושב
שאמר, בלי לחזור פעמיים:
לשם כך יש לקום ולהסתיר מפניו
קודם כל אדמה ושמים.
כל כוכב הוא לילד כמין פרובוקטור
אך בזה העולם הסוער וניתך
שום מרכסיסט לא גדל עוד
בתוך אינקובטור,
ואולי פחדנות היא לשמור אותו כך,
קצת עלוב יראה המרכסיסט שיחרוג
מקופסת חינוכו, מעוטף כאתרוג.
לוחמים ותיקים אב, מורֶה ומורָה !
אל תהיו פוחדים כה מעין-הרע !
חוץ מזה שכחו השוקלים ודנים
שגם המה היו קלריקלים קטנים,
ואסון לא קרה, יש דואג ומרחם :
הם גדלו אפיקורסים, ברוך השם.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות