נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

גרטרוד הימלפרב – משפט ההיסטוריה

ספרה של ההיסטוריונית פרופ’ גרטרוד הימלפרבמשפט ההיסטוריה“, תורגם לאחרונה ע”י צור ארליך והתפרסם בהוצאת שלם (2017).

תחום התמחותה עליו פורסמו כמה ממחקריה הוא התקופה הויקטוריאנית, הימלפרב נמנית על ההיסטוריונים הניאו שמרנים, ומטבע הדברים מתנגדת לפמיניזם רדיקלי, לאפליה מתקנת, ולמושגים דומים.

כאן היא מתראיינת על מחקרה, על ויקטוריאניות ועל ליברליות:

הרצאה מלאה (וחריפה) על ליברליות מול שמרנות:

הספר ‘משפט ההיסטוריה’ הוא אוסף מאמרים של הימלפרב,  משהו שחיים נבון באתר מידה מגדיר בפשטות כשאלה: “מתי ומדוע ויתרו ההיסטוריונים על האמת?”

עניינה העיקרי של הימלפרב הוא במקצועה – חקר ההיסטוריה. היא מבכה את הוויתור הפוסט-מודרני על דייקנות ובירור עובדות שיטתי. ההיסטוריון המודרני, כתבה הימלפרב, ידע כמה קשה להגיע לחקר האמת, והתמסר בכל כוחו לניסיון להתקרב אליה. ההיסטוריון הפוסט-מודרני, לעומתו, מוצא בקושי הזה פטור כולל מהשאיפה לאמת היסטורית כלשהי. במוחו של הקורא מנקרת, כמובן, שאלה מטרידה: אם אין אמת ואם כל כתיבה היסטורית היא בדיה, מדוע  בכלל לטרוח לקרוא את תוצר מחקריהם וכתיבתם של ההיסטוריונים? מה מוֹתר ההיסטוריון על הסופר הבדיוני, הכותב יפה ממנו?

האם אכן אין אמת היסטורית, והכול נרטיבים יחסיים? הימלפרב מזכירה שכאשר שאלו את ראש ממשלת צרפת, ז’ורז’ קלמנסו, מה יאמרו ההיסטוריונים של העתיד על הפלישה הגרמנית לבלגיה, הוא השיב: “הם לא יגידו שבלגיה פלשה לגרמניה”.

שקיעת הדיסציפלינה ההיסטורית מתבטאת גם במעבר מהיסטוריה פוליטית להיסטוריה חברתית; מחֵקר מלחמת העולם לחקר עבודת נשים בתעשיית המרגרינה. הימלפרב מדגישה שתמיד התעניינו היסטוריונים גם בעובדות חייהם של האנשים הפשוטים, וכך ראוי. אך כאשר ההיסטוריון עוסק אך ורק בחיים הללו – בריקודים, בהרגלי החיזור, בתרבות החומרית וכן הלאה – ומתעלם כליל מענייני מלכים ומלחמותיהם, הרי שחרוזי ההיסטוריה מאבדים אז את החוט ששוזר אותם. אנשים מחפשים משמעות לחייהם במערכים הגדולים מהם: עם, כנסייה ומדינה. במובן הזה, כתיבת קורות העם והמדינה אינה התעלמות מחייהם הפשוטים של האנשים הקטנים, אלא להפך: זו הדגשה של הממד שהם רואים כנעלה ונשגב בחייהם. מי שכותב רק על מכנסיהם של בני הכפר ומתעלם מכנסייתם, מי שכותב על לכלוכיהם ומתעלם ממלכם, משמיט את ההיבט שבעיני בני הזמן עצמם היה החשוב ביותר.

הימלפרב מצטטת את דבריו של ההיסטוריון האנגלי הדגול ג’ופרי אלטון: “כשאני פוגש היסטוריון שאינו מסוגל להאמין שיש אנשים גדולים, ובייחוד לא בפוליטיקה, אני מרגיש שאני בחברת היסטוריון גרוע. ולפעמים אני נוטה לשפוט את כל ההיסטוריונים על פי דעתם על ווינסטון צ’רצ’יל”. גם כאשר לומדים פרטים לא סימפתיים על חייו של צ’רצ’יל, הוסיף אלטון, “הוא עדיין נשאר, בפשטות, אדם גדול”.

אך אפילו באנגליה העובדה הפשוטה הזו כבר אינה פשוטה כל כך. הימפלרב מספרת איך במלאת יובל שנים לניצחון על גרמניה הכין משרד החינוך הבריטי סרט וידאו להפצה בכל בתי הספר היסודיים. בכל שלושים וארבע הדקות של הסרט, רק אזכור יחיד של 14 שניות נגע לצ’רצ’יל. הייתה זו הערתו של ילד: “אנשים חשבו שצ’רצ’יל עזר לסיים את המלחמה בבריטניה”. גם בסרט המקביל שיועד לבתי הספר התיכוניים הוזכר צ’רצ’יל פעם אחת. נאמר שם שכיוון שהובס בבחירות שלאחר המלחמה, יכלה מפלגת הלייבור לשפר את מדיניות הרווחה הבריטית…

(כאן דולג קטע)

הימלפרב מצביעה על הסתירות הבסיסיות שבליברליות העכשווית, זו של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. אנשי השמאל העכשווי הסתבכו בסתירות חסרות פתרון בין חופש לכפייה, בין חירות אישית ובין סמכות ריכוזית של המדינה. איך ייתכן, שאלה, שמותר להציג בכיתת לימוד יצירת אמנות ובה צלב טבול בשתן, אך אסור להציג בה צלב מסורתי רגיל; שמותר לשחקן לקיים פעילות מינית על הבמה לנוכח הקהל, אך רק בתנאי שהקפידו לשלם לו שכר מינימום. ממעוף הציפור של היסטוריונית מקצועית חושפת הימלפרב בעין חדה את הכשלים העמוקים בחברה שלנו, חברה שוויתרה על כל שאיפה למוסריות ציבורית ולאתוס לאומי.

מאמריה של הימלפרב מלמדים כמה שגויה התדמית שהפיצו אויביה של השמרנות, כאילו אין בה דבר מלבד פחד משינוי. השמרנות של הימפלרב יסודה באמונה עמוקה ביופי שבמסורת, במאמצים ההרואיים של דורות הרבה המשוקעים במוסדות החברה, ביכולתם של בני אדם להתעלות לפסגות נשגבות, וברצון לשמור את כל ההישגים הללו ואת זכרם לדורות עולם. היא גאה בזהותה האמריקנית וגאה ביהדותה, אוהבת את מקצועה ורואה בו ייעוד ושליחות.

מכל אלו מתבשם מי שקורא באוסף המאמרים המצוין הזה, בתרגומו המעולה של צור ארליך ובעריכתו המצוינת של ד”ר עשהאל אבלמן. בדור של חוקרים המחטטים בפחי האשפה של ההיסטוריה ומתלהבים למצוא בו גבבה ורפש, טוב לפגוש חוקרת גדולה האוהבת לכתוב על אנשים גדולים.

אגב, כדי להמחיש לנו על מה מדברת הימלפרב, מספר נבון על אנקדוטה מייצגת:

:בסוף המאה העשרים כתבה היסטוריונית אמריקנית דוקטורט על עבודת נשים בתעשיית המרגרינה בהולנד בתחילת המאה העשרים. כשהגנה על התזה שלה, התברר לבוחניה כי החוקרת אכן הפגינה התמצאות מרשימה בתעשיית המרגרינה ההולנדית, אך כלל לא ידעה שבמאה העשרים היו שתי מלחמות עולם, ולא אחת. אחד הבוחנים, שהזדעזע מהאירוע, פרסם את פרטיו בעיתונות וספג על כך ביקורת נוקבת מעמיתיו.

הסיפור הזה – שעליו כתב החוקר המנוח צבי יעבץ – איננו אנקדוטה פרטית על היסטוריונית ספציפית, אלא ביטוי לכיוון חדש בתחום אקדמי שלם, או בלשון שיפוטית יותר: ביטוי להידרדרותו של תחום אקדמי שלם“.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of