האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

ג'רמי אינגלנד על מוצא החיים

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

כשהפיזיקאי פרופ' ג'רמי אינגלנד מMIT גילה כי ייתכן שהחומר מורכב כך שהוא יוצר מנגנון שכפול בהיפגשו עם אנרגיה, הוא ראה בכך את יד הבורא, והפך ממתנגד לדת – ליהודי מאמין. דוקינס, לעומת זאת, ראה בכך נעיצת פגיון בתנ"ך.

להלן ריאיון של אינגלנד לישראל היום:

כשדרווין פגש את התנ"ך

התקשורת האמריקנית הכתירה את מחקרו כפריצת הדרך הגדולה ביותר מאז דרווין, וגורו האתיאיזם ריצ'רד דוקינס קבע כי גילוייו "הורגים סופית את אלוהים" • אבל ג'רמי אינגלנד, יהודי־אורתודוקסי מבוסטון, טוען כי "הקב"ה עוזר לי בנפלאותיו" • ראיון עם ילד הפלא מ־MIT

  • "הדיון על מדע מול דת מציב מכשול בפני יהודים אינטליגנטים שמציבים בפניהם ברירה – דינוזאורים או תורה; עצם ההצגה של הבחירה מוטעה". אדם מול דגם דינוזאור ב"ממלכת היורה" בלונדון
הנה לכם אירוניה: כשג'רמי אינגלנד פירסם את תגליותיו המדעיות הראשונות, הוא תואר על ידי ריצ'רד דוקינס – הסופר־מדען הבריטי האתיאיסט – "כמי שהרג סופית את אלוהים", או "כמי שנעץ את הפגיון בתנ"ך". זה אירוני כי אינגלנד לא ממש ידע שהוא כזה: מדובר ביהודי דתי אורתודוקסי, כזה שבהחלט לא מתכוון להרוג את אלוהים.
ואם מדענים דתיים לא פעם עושים את ההבחנה החדה בין מדע לאמונה, ובין קודש לחול, אינגלנד, רק בן 33, מדלג ביניהם ברהיטות ובתקיפות אינטלקטואלית. הוא בטוח באמונתו ממש כפי שהוא בטוח ביכולתו המדעית. מקורות ההשראה המדעיים שלו הם לא פעם חומש וחז"ל. עולם הדימויים שלו במידה רבה נטוע במקורות היהודיים. למשל, כשהוא נזקק לדימוי להראות את ההבדל בין ניסוי מבוקר לניסיון החיים, הוא משתמש בסיפור משה, המטה והנחש: "כשהמטה בידיו, משה בשליטה. המטה קבוע ואף יכול להיות גם כלי מדידה", אומר אינגלנד, "כשמשה משליך אותו על הרצפה, כלומר משחרר אותו לעולם החופשי – לפתע הוא נחש. בעל רצון חופשי, בלתי צפוי".
מהי התיאוריה של ג'רמי אינגלנד – שנולד בבוסטון לאם יהודייה, בת של ניצולי שואה, ולאב נוצרי והפך לדתי אורתודוקסי דווקא על ספסלי אוניברסיטת אוקספורד – שכבר מתוארת בעולם המדעי ובעיתונים רבים בארה"ב כבעלת חשיבות דומה לתורת האבולוציה של צ'רלס דרווין? בתקשורת הפופולרית תוארו תגליותיו של אינגלנד כהוכחה שלפיה היווצרות החיים אינה מקרה, אלא כמעט ודאות סטטיסטית; שהיווצרות חיים היא כמעט ודאות כשחושפים חומרים לאנרגיה.
התיאורים הללו מדויקים?
"אני פיזיקאי; אני לא ביולוג ולא רוצה לקחת עלי את הגדרת החיים. אני לא מחפש את מקור החיים אלא להוכיח עקרונות. אבל יש כמה מאפיינים לחיים – גם אם הם לא ייחודיים לחיים. למשל, שדברים חיים משכפלים את עצמם ומתרבים; למשל, שדברים חיים מסתגלים לסביבה ולעיתים נוקטים פעולות לגבי העתיד של הסביבה. ובהקשר שלנו, דברים חיים צורכים אנרגיה בצורה יעילה. אנחנו מוציאים אנרגיה כדי לאכול, אבל האוכל מעניק לנו אנרגיה. אם נדגים היווצרות התנהגויות אופייניות לחיים, זה בהחלט יעורר ציפיות לגבי אפשרות היווצרות החיים", אינגלנד מנסה להסביר את ההתרגשות העולמית הגדולה סביב תגליותיו.
מה שאינגלנד הציע הוא שאטומים שנחשפו לאנרגיה מתארגנים בצורה יעילה יותר לקלוט אותה. הם מתחילים להתארגן בצורה "דמוית חיים". המרחק מהם ללווייתן הכחול עדיין לא קטן, אבל אם החיים נוצרו ממערכות דומות, נמוכות יותר ברמתן, אז יש לנו היסטוריה מדעית רציפה – פחות או יותר – מהמפץ הגדול אל החיים. אינגלנד מוסיף הסתייגות לעניין: לא כל דבר עם תכונות חיים מסוימות הוא חיים; גם אש משכפלת את עצמה וצורכת אנרגיה – והיא אינה חיים.

בין חיים לדמוי־חיים

בתיאוריה של אינגלנד, הקרויה Dissipative Adaptation – הוא מאחד את הפיזיקה עם הכימיה והביולוגיה. אם דרווין הראה לנו מה קורה אחרי שיש חיים, אינגלנד מנסה להראות למה יש אותם, וגם שתכונות חיים קיימות בכל דבר.
מה הניסוי שאתה מחכה לו? מה בעצם יוכיח סופית את התיאוריה?
"הדבר היפה בניסויים הוא שיש הרבה אפשרויות. כי אנחנו אומרים שלהרבה מאוד חומרים יש את היכולת להתנהג בצורה 'דמוית חיים'. אנחנו עדיין עוסקים בסימולציות, ותוכנית ניסויים טובה היא כנראה במרחק כמה שנים.
"אבל ניסוי טוב יהיה לקחת חומרים 'נאיביים' (שלא מזוהים בהכרח עם החיים), לחשוף אותם למקור אנרגיה ולראות את החומרים הללו מתארגנים בצורה מיוחדת לקלוט את האנרגיה. לא, אני לא חושב שאנחנו ניצור חיים – אבל נדגים איך ברמת המולקולה אפשר ליצור בצורה ספונטנית תהליכים דמויי חיים".
כמה חיוני הוא כוח החישוב של מחשבים מודרניים בתהליך הזה?
"העבודה הראשונית היתה תיאורטית מאוד ובהחלט כללה ספקולציות שמסייעות למחקר. בשלב ההוכחה – שבו אנחנו מראים התארגנות עצמית של אטומים לקליטת אנרגיה – נערכו סימולציות מסובכות מאוד שכנראה מתאפשרות רק בזכות כוח החישוב שעומד לרשותנו ב־20 השנים האחרונות".
בוגר פיזיקה תיכונית ישאל מה עם החוק השני של התרמו־דינמיקה. לחוק השני של התרמו־דינמיקה ניסוחים רבים, אבל זה של מקס פלאנק הוא שכמות האי־סדר במערכת סגורה תמיד גדלה. החלטה של אטומים להסתדר בצורה יעילה יותר לכאורה סותרת זאת.
"אנשים נוטים לא להבין את החוק השני של התרמו־דינמיקה – לחשוב שהכל הולך לחוסר סדר. החוק מדבר יותר על זרימת חום במערכת סגורה, אבל מובן שאם ננסח זאת במדויק הוא יהיה משעמם. במכניקה של ניוטון לכל פעולה יש פעולת נגד. כאשר יש לנו פעולה חד־כיוונית – נניח צמח שגדל מזרע ואין לנו תופעות של צמחים שחוזרים להיות זרע – צריך להסביר זאת אחרת. כל מה שזה אומר הוא שאנחנו צריכים אנרגיה לפעולה כזו. לכן דברים חיים צריכים לאכול. אבל אני מעדיף לא לדבר על סדר ואי־סדר, אלא על הסתברות שדברים מסוימים יקרו".
למשל הסתברות להיווצרות חומצות אמיניות?
"אתה מתייחס לניסוי מילר (ניסוי מילר הדגיש איך חשיפת החומרים של ימי ראשית כדור הארץ לאנרגיה החלה ליצור חומצות אמיניות – שהן אבני הבניין של חלבונים; ר"ד). אני לא מייחס חשיבות גבוהה כל כך דווקא לחומצות אמיניות. אפשר גם לשער היווצרות חיים בדרך אחרת".

לדבר אל הרוח

בוא נדבר על חיים אפשריים אחרים. אם ההשלכה של תגליותיך היא שהסיכוי לחיים גבוה – וכיום משערים את גודל היקום באלפיים מיליארד גלקסיות (רק בגלקסיה שלנו, שביל החלב, יש 400-200 מיליארד כוכבים שהשמש היא אחת מהם), אז היקום בוודאי שוקק חיים. אבל האם הקדשת מחשבה לסיכוי לחיים אינטליגנטיים – ברמה של בני האדם או ברמות גבוהות יותר?
"התשובה הקצרה שלי תהיה – איני מוטרד מכך כרגע. נערכים דיונים מרתקים, אבל חסרי טעם, לגבי המשמעות של שינויים מזעריים שאנחנו רואים באור שמגיע אלינו – ולכאורה מצביעים על כך שגורם עם 'רצון' מפעיל אותם. ואני אומר: 'תעירו אותי כשמישהו ימצא דרך לבקר אפילו בכוכב אחר אחד'".
אבל אינגלנד מוסיף לתשובתו גם אלמנט ערכי: "השאלה האמיתית היא עם מי אנחנו יכולים לתקשר. כיום אנחנו חושבים שזה אתגר לחפש 'חיים אינטליגנטיים' במקום אחר ביקום, אבל זו למעשה שאלה אידיאולוגית. עובדי אלילים קדמונים מצאו כל הזמן אינטליגנציה סביבם. הם ייחסו רצון לרוח, לגלים ולעצים. היהדות, במידה רבה, נולדה מתוך הרעיון שאיננו צריכים לחפש שיח עם דברים שכאלו. עבור אנשים רבים הרוח עוברת את 'מבחן טיורינג' (כלומר בעלת 'אינטליגנציה'), משום שהיא מורכבת והתנהגותה ניתנת חלקית לחיזוי. לכן עבודה זרה היתה ונותרה פופולרית כל כך.
"הסיבה הטובה היחידה שאני מכיר לא לדבר אל הרוח היא שתורת משה אומרת שזה לא כשר", אומר אינגלנד, "אז כשאנחנו חושבים על שאר היקום – ברור שיש אנשים שחושבים שיש עם מי לדבר שם. זה לא חדש. עובדי כוכבים אמרו זאת כבר לפני אלפי שנים. השאלה היא איך להתייחס לאפשרות הזו, וזו החלטה ערכית".

הארה ברח' טשרניחובסקי

לניוטון היה התפוח שנפל על ראשו, לארכימדס האמבטיה ולדרווין הביקור באיי גלאפגוס. אני שואל את ג'רמי אינגלנד מה היה הרגע שעורר אצלו את התגלית הגדולה.
"זה היה כשהייתי בירושלים (הראיון נערך באנגלית אבל את המילה "ירושלים" אינגלנד אומר תמיד בעברית; ר"ד). התחלתי לחשוב מה אעשה ב־MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס), ואז הבנתי שמה שגרם לי להקדיש מחשבה לפיזיקה ולביולוגיה אלה סוגיות בפילוסופיה של השפה, שנמצאות ממש בפסוקים הראשונים של ספר בראשית: 'ויאמר אלוהים ויהי אור'. הבריאה מונעת על ידי אמירות. על ידי הכוח של השפה. צריך להחליט על שפה כדי להסביר את העולם.
"ואז, בהמשך ספר בראשית, בסיפור על מגדל בבל, הקב"ה מחליט על כך שלבני האדם יהיו שפות רבות. כלומר, לא תהיה רק דרך אחת להבין את העולם. אפשר למצוא את ההבנה הזו גם אצל ויטגנשטיין, וזה בבירור בא משורשיו היהודיים: 'גבולות השפה הם גבולות עולמי'.
"כל ההבנה הזו נטעה בי את הרעיון שביולוגיה ופיזיקה הן שתי שפות שונות. לכן מפתיע אותי לראות ביו־פיזיקאים שמבולבלים לגבי זה. הם מחכים שהפיזיקה תספר להם מה הם החיים. זה כמו שתקרא רומן בצרפתית ותצפה שהוא לפתע יהיה ביוונית עתיקה. אתה יכול לתרגם את הרומן – אבל אז הכוח להבנה יעבור לידיו של המתרגם.
"גרנו אז למשך חודש ברחוב טשרניחובסקי – זה היה בסוף ירח הדבש שלי. אני יודע, זה נשמע נורא שאני עובד בירח הדבש שלי, אבל דווקא שם המחשבות הללו על השפה של הפיזיקה והשפה של הביולוגיה צצו בראשי, וכתבתי את הנייר הראשון על התנאים הפיזיים הנחוצים לשכפול".
סטיבן גימבל בספרו "המדע היהודי של איינשטיין" טוען לצורת חשיבה "יהודית" – היכולת לגשר בין תורות שונות שאינן בהכרח מתיישבות אלו עם אלו. האם אתה יכול להסכים עם הנחה שכזו?
"אני יכול להסכים לכך. מה שהייתי אומר הוא שאנשים נכנסים ל'מתחם נוחות' בחשיבה ולא מבינים שזו לא פעם הבחירה שלהם. אם אתה פיזיקאי ובכל זמנך אתה חושב רק על מסה ומטען, אתה עלול לשכוח שיש דרכים אחרות לפרש את העולם. אתה חושב שזה העולם – כי זה המודל שלך. ויש משהו מרענן בחשיבה כשאתה מתאר דברים בשפה שונה ובזווית אחרת – ואכן יש משהו מאוד יהודי בעירוב של השקפות. זה חוזר להבנה של עם ישראל כלפי עצמו. משה הוא אאוטסיידר, דוד בא מזרע מואב. לאורך ההיסטוריה דמויות יהודיות שוליות לכאורה הפכו לחשובות".
גדלת כחילוני ואז, לפי ראיונות קודמים שלך, דווקא תחושות אנטי־יהודיות/ישראליות באוקספורד דחפו אותך לגבש זהות יהודית. איך אתה מסביר שנמשכת דווקא לאספקט הדתי ולא התרבותי־חברתי של היהדות?
"כשביקרתי בישראל לראשונה והתחלתי ללמוד עברית, חשתי תחושה חזקה מאוד של שיבה הביתה ושל תגלית מי הם בני עמי. מוקדם יותר בחיי, המוטיבציה שלי ללמוד יהדות היתה מתוך חיבה לא מתנצלת ונאמנות לשבט. זו באמת היתה מוטיבציה חברתית ופוליטית, והיא ניזונה מהחשיפה שלי לאנשים שבאמת שנאו את ישראל.
"אבל תמיד היתה לי נטייה לנסות להבין דברים כמה שיותר לעומק, וזה גרם לי להבין שעלי לדעת יותר על התורה, משום שהיא ללא ספק תמיד היתה חלק בקיום היהודי – גם אם יהודים רבים אינם דתיים. במהרה הבנתי כמה ההשקפה שלי על העולם היא יהודית בדרכים שקודם לכן לא קלטתי, וגיליתי שלמסורת יש עומק אינטלקטואלי שלא מצאתי בלימודי מדע, מתמטיקה, פילוסופיה או ספרות. זה גרם לי לרצות יותר מכך. לבסוף, החלטתי שלכל האנשים יש מחויבויות שעל פיהן הם שופטים את מעשיהם ומעשי אחרים. ההתלבטות שלי כבר לא היתה בהחלטה אם להיות דתי או לא. גם אנשים חילונים לחלוטין הם בדרכם דתיים כשהם דבקים בערכים שאינם יכולים להגן עליהם, אלא בכך שבחרו בהם.
"מה שאהבתי לגבי התורה הוא שהיא פתוחה לגבי העניין הזה. בשונה מאנשים שמנסים להסתיר את האקראיות בבחירה שלהם, התורה מציעה עצמה ליהודים כברית. החלטתי להתחייב לצד שלנו של הברית, ולראות אם הקב"ה עומד בחלק שלו.
"בתקופה ההיא אמרתי לאנשים: 'איני יודע אם אלוהים קיים, אבל אני יודע מה הציפיות שלו ממני'. זה היה לפני עשור. אני לא אומר זאת יותר, כי ברוך השם אני מרגיש שהקב"ה עמד בצד שלו והדהים אותי בנפלאותיו. ההשפעה שלו על חיי ברורה לי בדרך שלעולם לא אנסה להוכיח למישהו אחר. היום אני מנתב את מאמציי להבין טוב יותר את רצונותיו, ולבקש את עזרתו בכך".

מיוון העתיקה ועד MIT

התגליות של אינגלנד משמשות תחמושת לדיונים עם מוטיבציות פוליטיות כגון אבולוציה מול בריאה, או דת מול מדע. אני שואל אותו אם כיהודי אורתודוקסי, ולחלופין כמדען, זה מפריע לו. הוא עונה כי "עימותים כאלו מתרחשים בין קבוצות אנשים עם הנחות מוצא רעועות", ומבהיר: "אם להיות נוקב – אני חושב שמדענים שמשתמשים בטיעונים כאלו עוסקים במיסטיקה מדעית שאינה חלק מהתהליך המדעי, ולאנשים דתיים שמתעמתים איתם יש הבנה מעוותת של התנ"ך ושל הדרך שבה אנחנו מבינים מהו נכון.
"כשקראתי דברים שנאמרו ביחס לממצאים שלי, כמו זה ש'נעצתי את הפגיון האחרון בתנ"ך' (ציטוט של ריצ'רד דוקינס; ר"ד), היה לי חשוב להבהיר את הפרספקטיבה שלי ולהגיב. ההחלטה איך להגיב לידע היא ערכית. לאנשים כמו דוקינס חשוב להגיד שאין אלוהים ואין צורך בדת. יש גישה המצדדת באלוהים בבחינת 'מה רבו מעשיך ה' כולם בחוכמה עשית'. אבל בבירור יש הרבה אנשים נבונים מאוד שחושבים שאין אלוהים. ולכן המסורת רואה את האמונה באלוהים כברית.
"בהווה אנחנו תמיד נמצאים בדיון שמנסה להסביר את העבר ולחזות את העתיד. צריך להבין את הרעיון התנ"כי, שלפיו יש מספר רב של הסברים לגבי העולם, שלאו דווקא מתיישבים אלו עם אלו. אז לא מפריע לי שאנשים משתמשים בעבודתי כהנחה שמחזקת את טיעוניהם. זו זכותם. אבל אני חושב שכל הדיון בעניין הוא בזבוז זמן, וגרוע מזה – מנציח בערות. ובקונוטציה של היהדות: הדיון הזה מציב מכשול בפני עם ישראל בשליחותו לשמור את התורה. כי זה יוצר מצב שבו הרבה יהודים אינטליגנטים מרגישים שמציבים בפניהם ברירה: דינוזאורים או התורה – והם מרגישים צורך, כמשכילים, לבחור בדינוזאורים. עצם הצגת הבחירה ככזו הוא מוטעה".
נעזוב את הדיון על אלוהים, מה לגבי השגחה?
"אנשים מסיקים שיש רשימה סגורה של חוקי טבע ואנחנו פשוט מגלים לאט־לאט את כל הרשימה. ניוטון, למשל, סיפק הסברים מצוינים. ואז בא איינשטיין וקצת סיבך את העסק אבל שיפר את התמונה. למרות שזה מפתה, עלינו להודות שכל המודלים שהמדענים מציעים הם לא חוקים מראשית הזמן אלא המצאות אנושיות. זה לא אומר שהן לא נכונות ולא מועילות – הן מועילות מאוד ועוזרות לנו לסכם את הצפוי. אבל העולם צפוי רק בחלקו. המודלים משתפרים רק כשיש לנו שליטה על מדידות.
"הנה משהו שתמצא בתהילים, 'אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם'. העולם מלא בדברים שלא מדדו אותם. כשמדדנו את המטען מהאלקטרון – גילינו חלק מעבודתו של בורא עולם. זה בסך הכל מכשיר חיזוי מעולה של מדענים, בעיקר במעבדות, אבל זה לא מסיר את הלא־צפוי מהעולם. אם אתה מנסה למדוד את המטען של אלקטרון בשדה מלא בהמות דוהרות, אתה תתקשה מאוד. גם בניסויים הכי מדויקים שלנו אנחנו מניחים דברים מסוימים כזניחים – אבל הם קיימים ויוצרים אידיאל של החזוי. המדע לא יכול להוכיח שהעולם לא יכול לנבא עולם צפוי.
"יש מדרש על קריעת ים סוף, על כך שנרקם הסכם עם בורא עולם שלפיו הים יתפצל ביום קריעת ים סוף. כלומר, חז"ל השתעשעו ברעיון שנס או משהו בלתי צפוי הוא לא בגלל אין־חוקיות, אלא בגלל שהאין־חוקיות לא ידועה לנו, ושאנחנו מעמיקים בידע.
"כשאתה מדבר על השגחה של עם והשגחה של יחיד – תמצא אותן רק אם תחפש. מה היה הנס בפורים? שהאימפריה הגדולה בעולם החליטה להשמיד עם קטן ומפוזר וחלש ולא הצליחה בכך. כל סיפור מגילת אסתר הוא רצף של מעשים יזומים, מלבד הפור. הפור של המן נפל על חודש ניסן, ונתן ליהודים כמעט שנה להתכונן למותם. הפור היה יכול ליפול על חודש מוקדם יותר. אז כשמדברים על השגחה צריך לחפש, כי החיים שלנו אינם ניסוי".
0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x