נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ג. השתלשלותה של תורה שבעל פה

תורה שבעל פה מורכבת כפי שראינו במאמר הקודם, ממסורת הלכתית, וממסורת של כללי הכרעה. אם בזמן נתינת התורה הגיעו מקבליה להבנה מלאה של החוקים אותם קיבלו

 

ג. השתלשלותה של תורה שבעל פה

תורה שבעל פה מורכבת כפי שראינו במאמר הקודם, ממסורת הלכתית, וממסורת של כללי הכרעה. אם בזמן נתינת התורה הגיעו מקבליה להבנה מלאה של החוקים אותם קיבלו, הרי במשך הדורות התעוררו עוד ועוד ספקות, מה נשאר בידינו מתוך המסורת הקדומה הראשונית, ומה הוכרע ע"פ כללי תורה שבע"פ?

במבט ראשון שאלה זו נראית מוזרה, שהרי למרות שתורה בעל פה מדברת על מאות הלכות בכל מצוה ומצווה מן התורה, המדובר הוא במצוות הנוהגות בכל יום ובכל שעה. האם ייתכן כי בשנים הראשונות לנתינת התורה חשבו למשל ש"פתיל תכלת" אותו מצווים לתת על כנף הבגד, הוא מין חוט המופק מעשב ירקרק, ורק בשלב מאוחר הוחלט כי המדובר בחוט צמר הצבוע בדם חילזון. החלטה שכזו בודאי תהיה תמוהה בעיני אלפי אנשים שנהגו כמו אבותיהם מימים ימימה. נביא המבקש לשנות את התורה דינו מיתה, כך גם דינו של אדם המורה נגד הכרעת הזקנים (דברים יז יב). זו לא אוירה שמעודדת שינויים כאלו.

כמובן שייתכן שנטען כי בנדון פתיל תכלת אירעה טעות מצערת, כמו למשל מגפת חלזונות שאירעה בדור מסויים, שאילצה את לובשי התכלת להשתמש בתכלת המופק מן הצומח, ובשלב מסויים נשכח השינוי. אבל אי אפשר לעשות כלל מצירופי מקרים חריגים. לכן סביר שעל פרטי המצוות הנוהגות, רובם ככולם, ישנה מסורת כללית. המסורת הדתית, הדבקות והשמרנות בפרטי פרטים בנושאים של דת ופולחן. היו אבן יסוד בכל תרבות מעמי קדם.

אלא שכאן מסתעף הענין על פי השקפתו היסודית של החוקר. חוקרי המקרא של המאה ה19, שראו את התורה שבכתב עצמה כנוצרת תוך מאות רבות של שנים, בודאי לא יכלו לקבל את הטיעון הפשטני, כי המצוות נהגו מיום נתינתם בסיני. עם דעה זו אין לנו עסק כאן. אך גם ה'משכילים' של אותם ימים, שלא הודו בפה מלא בכפירתם במתן תורה בסיני, לא קיבלו את טיעון המסורת כפשוטו. צרות וגלויות רבות עברו על עמנו, טענו הם. לאחר חורבן ביתר כאשר כל היהודים היו רצוצים ומעונים תחת שלטון רומי, שגזר על קיום המצוות בעונש מוות, אין פלא שלא היה ניתן לדבר על מסורת ועל ידיעתם של הזקנים. באותם ימים יכולים היו רבי מאיר ורבי יהודה לבדות תורה שלמה מליבם. בדיוק כך רבי עקיבא לאחר חרבן הבית, מי יודע כמה הלכות גדולות נתחדשו על ידיו?

שמעון בן שטח היה נשיא ישראל לאחר מלחמות החשמונאים, ובאותם ימים בודאי נשתכחה התורה, מנין לנו כיצד 'החזירה' שמעון בן שטח? ואנשי כנסת הגדולה שקדמוהו? ועזרא הסופר שהקים את ירושלים ואת התורה שבה מלא כלום, כלום לא יכל לבדות הלכות ומסורות כרצונו?

לא נשארו משכילינו בשאלה, אלא בדו הם בעצמם תיאוריות והשערות. כך תיארו את 'היווצרות' תורה שבעל פה החל מאמצע ימי הבית השני, ועד סוף תקופת התלמוד. הסבירו כל הלכה בגורמים הסביבתיים שיצרו אותה, כל אירוע פוליטי המתועד בספרי יוספוס הפך ל'גורם' לאחת ההלכות שבתלמוד, ולא נחו משכילינו מדעתם עד שקישרו בעבותות דרוש את כל ספרי יוספוס וחשמונאים עם התלמוד וההלכות, חבל בחבל ונימא בנימא. וכמובן תלו את הדברים גם באישיותם של חכמינו, עליה היטיבו לעמוד מתוך מאמריהם המפוזרים בש"ס ומלוקטים ב'סדר הדורות'... זוהי תמונת תורה שבעל פה שיצרו משכילינו: פרנקל, רנ"ק, צונץ, גרץ, שי"ר, וייס, דובנוב, והבאים אחריהם[1].

אלא שלא נתנו משכילינו את ליבם, שלא הרי דרוש על מסכת אבות[2], כהרי חקירה היסטורית. על ידי השערות פורחות באויר ניתן להסביר כל מערכת חוקים, מתוך השראתו של כל ספור היסטורי או אגדתי שנבחר באופן אקראי. אם אינך יודע, מוטב שתלמד לשונך לומר איני יודע, משתלעיט את קוראיך בתיאוריות בלתי מוכחות. על מדוכה זו עמד הפולמוסן החרדי י. א. הלוי, שבספריו "דורות הראשונים" (פרנקפורט תקסו והלאה) מראה בפרוטרוט כיצד רבות מן התיאוריות של משכילינו אינן עומדות במבחן הבקורת, נסתרות מנתונים היסטוריים שונים בספרות חז"ל, סותרות את עצמן, ובעיקר: בלתי מוכחות. הלוי חוזר ומכריז על כללו הישן והטוב: "הכחשה אינה חקירה".

ספרו של הלוי רב ענין לתולדות ספרות ההשכלה, בו נמצא את הסופרים העבריים ניזונים בידיעות התלמוד דרך הספר "סדר הדורות" וציוניו, מעתיקים זה מזה נתונים בצורה משובשת, ומוכיחים את דבריהם מתוך מה שכתבו במקום אחר. הפרשנויות של הלוי עצמו שנויות במחלוקת לפעמים, אך בדבר אחד אין ויכוח: כי הלוי הוכיח מעל לכל ספק בנושאים בהם עסק, שרוב התיאוריות של הסופרים העבריים החדשים הן פורחות באויר ואינן מוכחות. "הנה הלוי החוקר, הפטיש החזק עומד ונוצח את גרץ ואת וייס", (נחום סוקולוב, מצוטט אצל ד"ר ב. מ. לוין במאמר הערכה ל"דורות הראשונים").

שאלת קדמות תורה שבעל פה הינה שאלה היסטורית, והחפץ לחקור אותה יצטרך להשתמש בכלים מחקריים, בהם חוקרים היסטוריה. לא בהשערות ותיאוריות קלוטות מן האויר. כשאנו אומרים "זו שאלה היסטורית", אין הכוונה כי באמת קדמות ומקוריות תושבע"פ יכולה להיות מוכרעת בכלים היסטוריים, שהרי אי אפשר לבסס מצוות והלכה או דת על הוכחות היסטוריות. אפשר להוכיח נקודה כזו או אחרת, אך סמכותה של התורה שבעל פה היא אך ורק מכח התורה שבכתב הממנה את זקני ישראל לשופטים בפירוש התורה והמצוות. וכמובן מתוך אמונה כי זקני ישראל שבכל הדורות התאמצו בכל מאודם להעביר מדור לדור את המסורת ההלכתית.

המחקר ההיסטורי טוב ומועיל רק בכדי לשכנע ולקרב את דעתו של מי שאינו מכיר ואינו מבין את גודל המסירות, מסירות גוף ונפש, של חכמינו בכל הדורות, בכדי למסור את התורה כצורתה. המחקר החדש יכול להאיר את עיניו של מי שהציץ ונפגע, לתקן במקצת את השפעתם הקלוקלת של 'מחקרי' המאה ה19, שלקחו דוגמאות טפלות בהן הוצרכו חכמים לתקן תקנות, לעקור פרטים בכדי לקיים את הכלל, להוסיף ולחזק את הדת גם כאשר היו צריכים לאסור את המותר לשם כך. והפכום לחזות כל פני ההלכה, כך הציגו את תורה שבעל פה כולה כמניפולציה של חכמים, כאינטרסים קטנים של אנשים קטנים. כאילו לא היתה תורה בישראל עד שקמו חכמי המשנה והתלמוד.

את ראשית המחקר החדש יש לראות ב'תולדות המשנה' של רד"צ הופמן. במאמר קצר הראה הופמן כי המשנה אותה סידר רבי יהודה הנשיא לא נתחברה על ידיו ואף לא בדורו או בדור הקרוב אליו. המשנה מכילה משניות עתיקות עליהן דנים התנאים בכובד ראש, רבי עקיבא ותלמידיו, רבי יהושע ורבי אליעזר, ואפילו בית שמאי ובית הלל - דנים בפירושה ומשמעותה של המשנה הקדומה. הלוי הולך בעקבותיו ומביא רשימה ארוכה של משניות קדומות ועתיקות המשוקעות במשנת ר' יהודה הנשיא, אותן הוא מכנה "יסוד המשנה". אחריהם עסקו בנושא ח. אלבק (מבא למשנה), ואפשטיין (מבואות לספרות התנאים).

מאז ועד היום, מחקרים רבים ושונים הביאו מסקנות חדשות ומעניינות בהקשר לקדמות ומקוריות תורה שבעל פה. נדבר כאן בקצרה על כמה היבטים היסטוריים בתורה שבעל פה: על קדמות ההלכה בעל פה בכלל, וקדמות חיבור המשנה בפרט. על מוסרי התורה במשך ההיסטוריה, ועל ידיעות היסטוריות המתאימות למסורתם.

הערות:

[1]הגדילו לעשות כמה חוקרים שטענו כי כל הרעיון של 'תורה שבעל פה' לא הומצא אלא בכדי לשבר את אזנם של הנכרים והמינים, (ראה בלוי: שמות החיבורים של תושבע"פ, ספר הזכרון לפוזננסקי עמ' ה-יב. דאוב במאמרו באנגלית Understanding The Talmud pp 257 - 289). קויפמן כבר הוכיח כי אין שום קשר ל"חוקים הבלתי כתובים" עליהם דברו היוונים והרומיים, שכן הדבר בדיוק להיפך: החוקים הכתובים של היוונים היו מעשי ידי אדם ועשויים להשתנות, ואילו החוק הבלתי כתוב שלהם הוא המצפון, ההכרה הבאה מכחו של אלהים, (תולדות האמונה הישראלית כרך ח עמ' 350, מ. אלון, המשפט העברי עמ' 181).

מ. איש שלום (השלח תרסא, מעניין שאורבך בספרו 'מעולמם של חכמים' מעלה טיעון דומה) טען כי כל הרעיון של תורה שבעל פה הומצא בכדי להמחיש את איסור כתיבת התרגומים וההלכה, שזה מצדו הומצא לאחר שנצחו (?) הפרושים את הצדוקים, ומאז ליתר בטחון, שמרו את ההלכה לעצמם בסוד. ולקינוח: זה פשר החידה כיצד התחלפו "סופרים" ב"תנאים"? עד אותו מעשה מפורסם היו הפרושים כותבים את התורה על גבי ספרים, וכדאיתא במגילת אסתר ("ונכתב בספר"), וזהו "סופרים", ומני אז הוצרכו ללמוד בעל פה, על כן נקרא שמם "תנאים"..

עוד הוא יודע לומר (הגורן, ב עמ' 73) כי גזרת טומאת כתבי הקדש, נגזרה כדי שלא ילמדו הצדוקים את התורה. והרי ברור שהצדוקים אך צייתו לגזרות אלו וחששו מהן... החוקרים הנוצרים (מצוטטים במבואי מקרא של פרופ' סגל עמ' 821) יודעים להסביר גזרה זו בכך שהנוגע בארון הברית היה מת, והוא הדין (מסתמא) לכתבי הקדש...

[2] א"א הלוי (ערכי ההלכה והאגדה, הוצ' ניב ת"א 1980 עמ' 12) יוצר פיליטון ארוך מספרו של ההיסטוריון פרופ' ב.צ. דינור על מסכת אבות (בהוצ'  מוסד ביאליק), כיצד בהקדמתו הוא תמיה "על הצמצום היחסי של המחקר המדעי במסכת זו ובפרט המחקר ההיסטורי", יומרת חיבורו היא "הבנת ותכנה של כל משנה על כוונתה האמיתית המוארת מתוך קשרה ההדוק למאורעות הזמן שעליהם היא מגיבה", החידושים של מחקרו המדעי נראים בערך כך: בן זומא אמר 'איזהו גיבור הכובש את יצרו, כנגד גיבורי בר כוכבא, בן עזאי אמר 'אל תהי בז לכל אדם' כנגד רברבנותו של בר כוכבא, ר' אלעזר חיסמא אמר 'קינין הן גופי הלכות', משום שבית המקדש עמד להיבנות ע"י בר כוכבא, מאמריו האחרים של בן עזאי על איזה הוא חכם ואיזה הוא מכובד, הם דברי מהפכנות השוללים את השכבות העליונות של החברה. "משה קיבל תורה מסיני" בא נגד הצדוקים, "עשה לך רב" גם הוא נגד הצדוקים, ו"הוי דן לכף זכות" – גם הוא נגד הצדוקים שהיו מחמירים. "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום" כנגד החשמונאים, "ואל תתחבר לרשע" כנגד הורקנוס הראשון, "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" – כנגד המתיוונים. "יהי ביתך בית ועד לחכמים" כנגד גזרות אנטיוכוס. "הוי מרבה לחקור את העדים" גם הוא נגד היוונים שסמכו על תעודות שבכתב. "אם אין אני לי מי לי של הלל" הוא חלק מסדרי הנשיאות המצביעים על "עצמאות ביזמה, שיתוף בדיון וזריזות בעיתוי". אחר כל רשימת ה'מחקר' הפשטני הזה שמעלה אסוציאציות חפשיות חסרות טעם, מסיים הלוי: "תקצר היריעה מלמנות את כל הגילויים של 'מחקר היסטורי' זה... נשאלת השאלה מה ראה מוסד ביאליק לפרסם 'מחקר' זה שהוא עלבון לטעם הטוב, לשכל הישר, למחקר, וליוקרתו של דינור עצמו שטיבו כהיסטוריון גדול אינו מוטל כלל בספק"

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *