1

דאגלס מאריי – מספיד את התרבות המערב אירופית

הבו גודל לתרבות שהיתה ואיננה עוד!

יוון, רומי, הרנסאנס, תקופת הנאורות, התחיה, המאה ה18, אירופה של המאה ה20, כל אלו הן חוליות מפורסמות וחשובות בתרבות האירופאית שתרמה רבות לאנושות.

אך כל אלו שייכים לעבר, לא תהיה המשכיות לתרבות האירופאית, מכיון שהיא מכלה את עצמה. מה שעשתה האימפריה הרומאית לעצמה, עושה התרבות  האירופית לעצמה, היום, לכל הפחות לפי דאגלאס מאריי.

הכירו את אמיר אוחנה של האנגלים…

כוכבו של מארי החל לזרוח בשנת 2000, בעודו סטודנט באוקספורד, זכה בפרס למדא לספרות להטבי"ת, עבור ביוגרפיה שכתב על המשורר אלפרד דאגלס.

ב-2017 יצא לאור רב המכר הראשון של מאריי, המוות המוזר של אירופה, בו טוען מאריי כי אירופה מאבדת מאופייה הייחודי ההיסטורי עקב הגירה רבת ממדים ומכיוון שהיא מאבדת את ביטחונה העצמי.

מצורף פרק א' מהספר.

ב-2019 יצא לאור ספרו שיגעון ההמון, הספר מבקר את פוליטיקת הזהויות, ואת כל התיאוריות הרווחות בעניני מגדר, גזע, להט"ב, ושאר פרות קדושות לפרוגרסיבים.

אם זה לא היה מובן, דאגלס הוא הומוסקסואל בעצמו, אבל באופן יוצא דופן, הוא לא מכיר בנוסחה המדעית שקובעת שאם אתה נמשך לגברים, בהכרח שאתה מקבל את כל התיאוריות הכי מטופשות ומרושעות שקיימות ביקום במדה והן עוסקות בתחומי מין גזע ומגדר. הוא פשוט בוחן את הדברים בצורה רציונלית ואובייקטיבית, או לפחות מנסה.

הוא טוען שאין מכנה משותף מספיק בין קהילות הלהט"ב, יש ביניהם ששואפים לחיי משפחה, ויש שדוגלים באורח חיים אלטרנטיבי, ואין טעם להכניס את כולם ב'מאבק'. הוא מוקיע את הצביעות של התנגדות לטיפולי המרה מרצון (וכמובן מתנגד לטיפולים כאלו בכפיה). הוא עומד על הצביעות וחוסר ההגינות של הכנסת אנשים שמגדירים עצמם כנשים תחומי ספורט, או לתחומים רגישים עבור נשים.

 כאן הוא מרצה בישראל על הנושא של קריסת התרבות האירופית:

(גדי טאוב משוחח על זה באריכות)

נביא כמה קטעים מתוך ריאיון שלו לעיתון הארץ:

דברי הפתיחה של המראיינת, רוני דורי:

טענת הבסיס של "שיגעון ההמון: איך שיח הזהויות הורס את החברה", כך הוא נקרא, היא שהמחנה הליברלי הפך את שאלת הזהות לאמת המידה של המוסר, והוא מנהל מלחמת קודש לא רק עם מי שאינו מסכים איתו, אלא גם עם מי שמבקש לתהות על מרכיבים בתורה הזהותנית או אפילו פשוט לא שולט בלקסיקון שלה. כדי להבין מדוע הספר – שתרגומו לעברית ראה אור לאחרונה בהוצאת סלע מאיר – הפך לרב מכר ונהנה משבחי הביקורת אבל גם גרף גינויים, די לקרוא את תוכן העניינים שלו: פרק 1 – הומוסקסואלים, פרק 2 – נשים, 3 – גזע, 4 – טרנס.

על ישראל מאריי עדיין לא כתב ספר אבל גם כאן עמדתו לא מפתיעה. מאריי, כפי שהבהיר לא אחת, ממש, אבל ממש לא מבין מדוע מבקרים בחריפות כזאת את המדינה הקטנה ומוקפת האויבים. "מדוע חלקים מבריטניה מאבדים את הצפון כשישראל מגינה על עצמה?" הידהדה כותרת הטור שלו בעיצומו של מבצע "שומר החומות", שבו הלין על "בורותם" של "הבוכים על ה'דיספרופורציה' במאזן המתים של הצדדים" כבר בפסקה הראשונה.

"ההשקפה שלי היא שחוסר מידתיות במצבי עימות הוא אמת מידה מוזרה מאוד, שאיכשהו משתמשים בה, ודאי בלהט שכזה, רק כשזה מגיע לקונפליקטים של ישראל", הוא מסביר עכשיו בראיון וידיאו מדירתו בלונדון. "למעשה, קונפליקטים רבים מאופיינים בחוסר מידתיות במספר המתים, זה עניין די שכיח, שקשור לכך שהצד המנצח בעימות סופג פחות אבידות מהצד המפסיד. אני לא מבין למה זה נהיה מדד. אם הטיעון הוא שישראל פגעה במטרות הלא נכונות בעזה, או שהיא לא מספיק מדייקת בהפצצות שלה – ואני חושב שזה טיעון לא חכם במיוחד – אז זה סיפור אחר. אבל האובססיה הזאת לסימטריה – היא פשוט מאוד מסקרנת בעיני, כי אנחנו לא שומעים אותה ביחס לעימותים אחרים. אף אחד לא שיגע את הכוחות האמריקאיים באפגניסטן בשל העובדה שלא ספגו מספיק אבידות. אני חושב שזה משהו שצץ לראשונה בזמן האינתיפאדה השנייה, כשפוליטיקאים ופוליטיקאיות בכירים ובכירות באירופה העלו את הטיעון הזה ועשו לו פופוליזציה. עוד רעיון מטופש שתפס כשמספיק אנשים השתמשו בו".

מכלול הדעות האלו אכן הקנו למאריי מבקרים ואויבים. מבקריו רואים בו דמגוג ופופוליסט ("פרובוקטור ימני, עיוור לדיכוי", הוא הוגדר ב"גרדיאן"), נזעקים כשהוא חוזר ומתריע מפני מיליוני המהגרים החוצים יבשות וימים כדי להגיע לאירופה או מפני עריצות הליברלים. אבל מאריי לא הגזים כשמחה על התעלמותם של עורכי הערך שלו בוויקיפדיה מהתשבחות שגרף. "בין שמסכימים איתו ובין שלא, מאריי הוא אחד האינטלקטואלים החשובים ביותר של זמננו", אמר עליו למשל הפילוסוף־אינטלקטואל הצרפתי ברנאר אנרי לוי, גם הוא דמות שנויה במחלוקת, והביולוג והאתאיסט הבריטי הנודע ריצ'רד דוקינס (שהשנה, 25 שנה אחרי שזכה בו, נשלל ממנו תואר הכבוד "הומניסט השנה") כתב ב"ספקטייטור": "היו לי רגשות מעורבים כלפיו מאחר שהכפיש אותי בעבר כאיסלאמופיל פחדן, אבל ספרו החדש הוא מעבר למבריק, וצריך להיקרא – חייב להיקרא – על ידי כולם".

 מאריי… סופג איומים על חייו דרך קבע, ואזכור של בני זוג או קרובי משפחה שלו בשמם בתקשורת עשוי לחשוף אותם לסכנה… גם היום האיומים נמשכים?

"למרבה הצער, כן, אבל למען האמת כבר התרגלתי לזה מזמן, וזה לא ממש משפיע עלי באופן שלילי יותר. אני גם שונא להתלונן, ואני חושב, בכנות, שכשאתה כותב על נושאים שנויים במחלוקת אתה מושך מטורללים, ואין הרבה מה לעשות בעניין. זה כן השפיע על חיי מעת לעת, היתה תקופה מסוימת שבה לא יכולתי לדבר בפומבי בבריטניה בעצת המשטרה, וזה העציב אותי כי אני מאוד אוהב לתקשר עם קהל חי".

ספרו האחרון, "שיגעון ההמון", שראה אור ב-2019, קורא תיגר על כל הנחות העבודה הליברליות-פרוגרסיביות. אשף רפרנסים היסטוריים והקשרים תרבותיים, הוא מסמן בדייקנות של קלע מיומן כל אחת ואחת מנקודות התורפה של השיח הפרוגרסיבי, ומבצע בהן בליץ. בזה בעצם עיקר כוחו. הומוסקסואליות, נשים, גזע וטרנס, בכל נושאי הליבה של השיח הפרוגרסיבי הוא מאתר חולשות וזיופים, ולפרקים הכישורים הרטוריים שלו עשויים לערער אפילו קוראת מהצד האחר של השיח. למרבה המזל, מספרו החדש נעדר המרכיב היחיד שהיה גורם לו להיות מערער באמת: חמלה.

"בשנים האחרונות התחלתי להתעניין בעלייתה של מעין 'דת' חדשה בדמוקרטיות המערביות, ובעיקר בארצות דוברות אנגלית", הוא שוטח עכשיו את התיזה שלו על לידתו של השיח הפרוגרסיבי. "מדובר בתזוזה מטאפיזית של הערכים החברתיים הסמויים. זה אמנם משתנה ממדינה למדינה – ישראל למשל חריגה מסיבה זו, כי יש בה אלמנט דתי חזק – אבל בדמוקרטיות המערביות הדת מצויה בנסיגה ראויה לציון בעשורים האחרונים. וברגע שנפער החלל הזה, משהו תמיד ינסה למלא אותו כדי שאנשים יוכלו להמחיש את המוסריות שלהם בקרב קבוצת השווים שלהם. אחרי הכל, איך תראה שאתה אדם טוב במערכת שבה הדת נמצאת בנסיגה?"

בדמוקרטיות המערביות הדת מצויה בנסיגה ראויה לציון, וברגע שנפער החלל הזה, משהו תמיד ינסה למלא אותו כדי שאנשים יוכלו להמחיש את המוסריות שלהם בקרב קבוצת השווים שלהם"

וזה מה שאתה מנסה להסביר ב"שיגעון ההמון"? שמכאן נובע ה־Woke (המודעות לצדק חברתי ושוויון גזעי)?

"כן, לדעתי יש מערכת חדשה שמצויה כעת בשלביה המוקדמים יחסית. בצדה החיובי היא נשענת על השאיפה – שאני שותף לה – שאף אחד לא יופלה בגלל מאפיינים שאינם בשליטתו. אני חושב שזו שאיפה ראויה לשבח. למעשה, אם אנחנו רוצים חברה יעילה ויצירתית ככל האפשר, זה מקום טוב להתחיל בו. אבל, כאמור, זו הפרשנות החיובית של מצב העניינים. הפרשנות השלילית היא שאנחנו נמצאים בתקופה של נקמה היסטורית, ישנה מערכת מטאפיזית חדשה שהיא די שימושית להוצאתה לפועל של נקמה כזו".

עוד נגיע לנקמה, אבל לפני כן צריך להבהיר נקודה היסטורית: אובדן האמונה הוא אמנם הגורם לתהליכים התרבותיים־חברתיים הטקטוניים הנוכחיים, על פי מאריי, אבל מה שהפך את הרעיונות אלה מנחלת השוליים הסהרוריים של האקדמיה, שם נחו במשך שנים, לנחלת הכלל הוא המשבר הכלכלי של 2008. אחרי הכל, הוא כותב, "לא קשה להבין מדוע דור המאמין שלעולם לא יצליח לגור בדירה בבעלותו יימשך להשקפת עולם אידיאולוגית המבטיחה לתת מענה לכל עוולה, לא רק בחיי חבריו אלא לכל עוולה עלי אדמות…

"הצדק החברתי", ממשיך מאריי לטוות את התיאוריה שלו, "מגייס את תומכיו באמצעות 'פוליטיקת הזהויות'. זו מנתצת את החברה לרסיסי קבוצות אינטרס לפי מין (או מגדר), גזע, העדפה מינית ועוד. ההנחה היא שהמאפיינים הללו הם התכונות הרלוונטיות העיקריות או היחידות של בעליהן, ושהם מניבים לבני הקבוצה תגמול נוסף. לדוגמה… ההנחה שאשה, שחור או הומוסקסואל מחזיקים מתוקף זהותם ב'ידע מוסרי מועצם'".

דיברת על צדק ונקמה כשני צדדים של אותו מטבע. למה הכוונה?

הדוגמה המסוכנת ביותר לכך, ודאי בהקשר האמריקאי, היא סוגיית הגזע. איש לא יכחיש שמצב השחורים בהיסטוריה של אמריקה היה נורא, מיליונים רבים הובאו מעבר לאוקיינוס באוניות עבדים וכדומה. ההיסטוריה הזאת מוכרת היטב בשלב זה, היא נלמדת בכל בתי הספר בארה"ב. לדבר הזה היו השלכות תקופה ארוכה לאחר מכן, והשאלה כעת היא כיצד להביא לאיזון כך שאף שחור באמריקה לא יופלה רק בגלל צבע עורו. הגרסה הממש שלילית למימוש שאיפה זו היא 'לתקוע את זה' ללבנים קצת. אחת המטרות שלי בספר היא להזהיר שלא לעשות זאת".

בספר ממחיש מאריי את ה"לתקוע ללבנים" בשורת תקריות אלימות מהעשור האחרון. למשל, התקרית במכללת אוורגרין במדינת וושינגטון שבה איבד המרצה הפופולרי ברט ויינסטיין את משרתו מכיוון שהביע התנגדות ל"יום ללא לבנים", או התקרית בייל, שבה הותקף בן זוגה של פרופ' אריקה כריסטקיס בידי סטודנטים שחורים בקמפוס לאחר שצוטט במייל שלה בביקורת על הנחיה זהותנית של האוניברסיטה. התקריות האלה, הוא טוען, לא התרחשו בחלל ריק. הן קשורות קשר ישיר לתחום החקר החדש "לימודים לבנים", זה שתכליתו, על פי אוניברסיטת אוקספורד, "לחשוף את המבנים הבלתי נראים שמייצרים ומשכפלים עליונות לבנה וזכויות יתר לבנות, ומניחים את קיומה של תפיסת גזענות הקשורה בעליונות הלבנה".

במלים אחרות: דווקא כשנראה שמצב השחורים מעולם לא היה טוב יותר, בחרו המחלקות למדעי החברה להעביר הילוך במאבק למיגור הגזענות, ולהכשיר את הדרך לגזענות כצורה של אפליה מתקנת. כשהגזענות הזו מופנית כלפי לבנים היא נענית בתשואות, הוא כותב, ומביא לדוגמה את סיפורו של העיתונאי והסופר האמריקאי טא-נהסי קואטס, שספר הביכורים שלו, "המאבק היפה", עוסק בילדותו לצד לבנים בבולטימור. "חשבתי שהם נראו מלוכלכים, וזה הפך אותי לגזען ומילא אותי בגאווה", מצטט מאריי את קואטס וכותב כי לא רק שהסופר לא נדרש לדין וחשבון על הדברים, אלא להיפך – הוא הושווה לג'יימס בולדווין.

כל זה, הוא משלים את טיעונו, חוטא לחזונו של מרטין לותר קינג, שחלם כי ילדיו לא יישפטו לפי צבע עורם אלא על ידי אישיותם. ובכל זאת, אי אפשר שלא לתהות: האם ג'ורג' פלויד נשפט על פי אישיותו כשהשוטר דרק שובין לחץ על צווארו עד שמת? האם שחקני נבחרת אנגליה נשפטו השבוע על פי אישיותם כשבעקבות ההפסד לאיטליה ביורו הוטחו בהם ביטויים גזעניים אלימים בכל הרשתות?

אבל בואו נתחיל מההתחלה. בפרק הראשון של הספר, "הומוסקסואליות" – החלש מבין ארבעת הפרקים, אולי דווקא בגלל זהותו המינית המוצהרת של מחברו – חוזר מאריי על אותו טיעון יסוד. ובין השאר הוא מלמד סנגוריה על סוג אזוטרי של טיפולי המרה, שהוא מכנה "ייעוץ רוחני". כזה הניתן בהסכמה למבוגרים המבקשים לשנות את האוריינטציה המינית שלהם מהומו להטרו. השיח של זמננו, כותב מאריי, מעודד "יציאה מהארון", אבל כשמדובר במעבר בכיוון השני, הוא פתאום מפסיק להיות נאור.

טא-נהסי קואטס כתב בספרו "חשבתי שהם (הלבנים) נראו מלוכלכים, וזה הפך אותי לגזען ומילא אותי בגאווה", כותב מאריי, אבל לא רק שהסופר לא נדרש לדין וחשבון, הוא גם הושווה לג'יימס בולדווין

אבל תסכים איתי שבדרך כלל טיפולי המרה הם לא עניין של בחירה חופשית.

"אולי לא הייתי מספיק ברור. אני מתנגד לכל סוג של טיפול שאינו בהסכמה. מה שניסיתי להגיד בספר הוא שחייבים להשאיר מרווח קטן לאפשרות (נאנח)… ובכן, כשאנחנו חושבים על טיפולי המרה באופן כללי, אנחנו חושבים על אנשים כמו אדמונד ווייט (סופר אמריקאי שכותב על חוויותיו כנער הומוסקסואל בשנות החמישים, ר"ד) ואחרים שהיו חשופים, בין השאר, לטיפולים בהלם חשמלי שהם מזיקים ביותר, לא יעילים, ולא חוקיים זה זמן רב למעשה. אז ניסיתי להציג שם אתגר לליברליזם: האם למבוגר צריכה להיות האפשרות לגשת לייעוץ רוחני בסוגיה זו? ואני חושב שהתשובה לשאלה היא כן, עלינו להשאיר לכך פתח, כי בעיני זו סוגיה של חופש הדת וחופש הפרט. תראי, הקמפיין לזכויות להט"ב נשען בעבר על האמירה שזה לא עניינו של אף אחד מה שני מבוגרים עושים יחד כל עוד זה בהסכמה ובין ארבעה קירות. אז הקהילה הלהט"בית צריכה לאמץ את העיקרון הזה גם עכשיו, מעמדת העליונות שלה, ולא רק כשהיא האנדרדוג"…

מכל מקום, הרעיון הבסיסי הזה, שקבוצות מופלות מצויות כעת במצב טוב מתמיד ו"נוקמות נקמה היסטורית", חוזר גם בפרקים האחרים. למשל בפרק 2 שבו הוא תוהה למה דווקא עכשיו, כשנשים שוברות תקרות זכוכית יותר מאי פעם, חילחל השיח על "פטריארכיה" ו"הסגברה" מהשוליים הפמיניסטיים למיינסטרים. על מנת שלא תבינו אותו לא נכון, מאריי מדגיש בספרו ש"מכל היסודות שאפשר לבסס עליהם חברה מגוונת ותרבותית, שוויון בין בני האדם הוא בהכרח החשוב מכולם". הוא רק מבקש להצביע על כמה הסדרים מלאי סתירות שהתרגלנו לפעול לפיהם. לדוגמה: שאשה רשאית להיות סקסית ולמחוץ את הגבר שיעז להתפתות ולגעת בה ללא רשותה (ולמה בכלל הן מתאפרות ונועלות נעלי עקב לעבודה אם לא על מנת לפתות אותם?); או שנשים זהות לגברים בכל היבט בעל ערך ומסוגלות להתחרות בהם בכל מגרש, אך במקביל, עדיפות עליהם (ב-2008, מיד לאחר המשבר הכלכלי העולמי, הוא מדגים, עלתה התיאוריה שאילו ניהלו יותר נשים מוסדות פיננסיים ובכלל, העולם היה נראה טוב יותר). כל אלה ועוד תוך התעלמות גמורה מהבדלי ה"חומרה" הביולוגית – כרומוזומים – שעד לפני כעשור בלבד נחשבו כמגדירים קבועים.

ובשעה שאתה מצביע על הסתירות האלה, נשים עדיין מרוויחות פחות, למשל. אחת מתולדות ההסללה.

"הסוגיה של פערי שכר היא מתעתעת, גם בין נשים וגברים וגם בין הגזעים, משלל סיבות, ובהן העובדה שתגמול שונה עבור מטלה זהה בגלל מאפיינים שונים הוא לא חוקי מאז שנות השישים. מה יותר מזה? ומה יכול להיות ההסבר לכך שזה ממשיך לקרות? ובכן, יש כמה הסברים, שלא בהכרח מצביעים על כך שהמעסיק הוא גזען או סקסיסט. זו בעיה רב ממדית. הנקודה שלי היא שלהצביע על סקסיזם מוטבע או מוסדי זה לתת רק הסבר אפשרי אחד, ואני חושב שאנחנו צריכים להיות פתוחים לטווח שלם של הסברים אפשריים. חלקם תרבותיים, חלקם תוצאה של ביולוגיה ובחירות חיים, וכן הלאה. אבל בעידן שלנו הכי קל להשתמש במלים כמו 'סקסיזם' כהסבר היחיד לאתגרים שהם הרבה יותר מורכבים מזה".

 וכך, עם העלאות השכר, אנחנו מגיעים היישר לפרק 3 העוסק בגזע – ומצביע, בין השאר, על מגמה של העלאות שכר הניתנות בחופזה, רגע לפני סיום השנה, אך ורק כדי שאפשר יהיה להציג לדירקטוריון גרפים צבעוניים המבטאים גיוון תרבותי ושוויון הזדמנויות. ובמלה אחת: צדקנות.

אמרת ששאלת הגזע היא "הסיוט האתי שארה"ב מתמודדת איתו". למה הכוונה?

"קחי לדוגמה את שערוריית שימור הגיוון הגזעי בהרווארד, שהוביל לאפליה של סטודנטים אסיאתים בעלי הישגים. הרווארד, באופן די מובן, רצתה להגדיל את ייצוג המיעוטים בפקולטות שלה, ושתי קבוצות זכו לייצוג יתר – יהודים ואסיאתים-אמריקאים. הסקנדל החל כשהובהר שהמחיר הוא דחיפתן של קבוצות אחרות למטה במדרג, בהן אסיאתים. כשסטודנטים אסיאתים לא התקבלו לאוניברסיטה למרות הישגיהם וגילו שנפסלו עוד אפילו לפני שלב הראיון, הם תבעו את הרווארד. השיח הזה מדאיג אותי לאין שיעור. קשה לראות איך אמריקה תצא מהסבך הזה בלי להשקיע בו הרבה מחשבה, והחשש שלי הוא שבגלל שהדברים האלה נעשים באופן כה מגושם וכושל, הניסיון למחוק אי נעימות וגזענות רק ייצור פילוג, אי נעימות וגזענות".

בספר נתת לדוגמה מכר שלך, שבסוף השנה הוצעה לו העלאה בשכר, ללא קשר לביצועיו, כדי להציג לדירקטוריון מראית עין של גיוון ושוויון. אתה מציין שהוא ממש לא זקוק להעלאה, בשעה שמישהו אחר בחברה אולי כן. זה לא קצת טריקי לתת דוגמה שאולי לא מייצגת בכלל?

"תראי, ביליתי לא מעט זמן בארה"ב, למעשה הייתי שם בכל המחצית השנייה של השנה שעברה, ואני חושב שלא תפגשי אמריקאי אחד בעולם העבודה הנוכחי שלא מודע לשדה המוקשים שתיארתי. וזה בדיוק אחד הדברים שניסיתי לרמוז לגביהם בספר – שהמצב אכן בעייתי, שאנשים חושדים באנשים שמקבלים העלאה, גם כשהם ראויים, בגלל כל מיני מאפיינים של גזע, וכן, גם של מין".

אבל יותר מגזע, יותר מנשים ולהט"ב, הפרק "טרנס" הוא זה שבו מאריי ארסי במיוחד. מדוע? כי "אף ששאלת הזכויות החדשה ביותר נוגעת לשיעור קטן בהרבה של אנשים מכל סוגיה אחרת, המלחמה ניטשת בזעם ובלהט שאין כמותם", הוא כותב, והטענה המרכזית שלו היא שהשאלות הקשות על שינוי מין לילדים מושתקות באמצעות הפחדה: הורים מתבשרים שאם לא יאפשרו לילדיהם ליטול הורמונים ולעבור ניתוחים בלתי הפיכים, הללו יתאבדו.

"אין לי כל בעיה עם מבוגרים שעושים מה שהם רוצים", הוא אומר עכשיו, "למעשה, אני מאוד בעד שמבוגרים יעשו מה שהם רוצים. מה שכן מפריע לי הוא השקר שגבר יכול להפוך לאשה או שאשה יכולה להפוך לגבר. אפשר כמובן לעבור ניתוח כדי לשנות את המראה שלך. אפשר אפילו לעבור ניתוח כדי לשנות את מראם של אברי המין שלך, אבל אינך יכול לשנות את הכרומוזומים שלך. וכך, למרות שאני מתייחס לטרנסים לפי המין שבו הם מזדהים, כאקט של נימוס, אני לא יכול להעמיד פנים שהמין האנושי הוא הרמפרודיטי (יצור חי הממלא את תפקידי הנקבה והזכר כאחד, ר"ד). כי הוא פשוט לא. לטעון שהוא כן מבלבל הרבה מאוד דברים, כולל ילדים".

בין פרכה לסתירה

מה הופך את מאריי לכל כך רב השפעה? תומר פרסיקו, עמית מחקר במכון שלום הרטמן, אומר שזה שילוב של יכולת ניסוח ודרישה מהקהל. "מאריי לוקח את הפוזיציה הפופולרית היום בימין השמרני, שהיא לעג וניסיון למצוא פרכות וסתירות בשיח הפרוגרסיבי הנוכחי – וצריך להודות על האמת, זה לא כל כך קשה למצוא אותן – ועושה עליה הון תרבותי. הוא כותב מוכשר ללא ספק, יש לו כמה נקודות טובות, אני חושב שהוא במיטבו כשהוא יוצא נגד החולשות של השיח הפרוגרסיבי ובמירעו כשהוא מנסה, למשל, להפחיד את התרבות המערבית עם האיום האיסלאמי.

"הסיבה שהוא רב השפעה היא אותה סיבה שגם ג'ורדון פיטרסון ובן שפירו וכל מיני אנשים לא בלתי מוכשרים הם רבי השפעה. השיח הפרוגרסיבי כיום הוא כל כך פופולרי, שכל אחד שמעז להתייצב נגדו ויש לו הבסיס הכלכלי והחברתי לעשות זאת בלי להידרס, מיד הופך לאבן שואבת לכל מיני אנשים שמרגישים תסכול מולו – שמרנים, דתיים, וגם אנשים שאינם כאלה אבל יש להם בעיה עם מסגרת שהם מוצאים בה דברים לחלוטין לא רציונליים".

 מירב אלוש לברון מאוניב' ת"א, כותבת בהארץ שם:

הנטייה הליברלית הרווחת כלפי ספריו של דאגלס מאריי היא זעזוע. אפילו פניקה. אף שאיני מזדהה עם משנתו השמרנית, אני מסרבת לקחת חלק במסע צלב ליברלי כזה. בראש ובראשונה משום ששיח ביקורתי על האליטות הליברליות בדמוקרטיות המערביות, ועל התנהלותן במרחב הציבורי ובמערכות כוח תרבותיות, אקדמיות ומשפטיות, נחוץ לדמוקרטיזציה מהותית של החיים הציבוריים ולהרחבת ההשתתפות הפוליטית של קהילות מגוונות בהם. שנית, אנחנו חיים בחברות רב-קהילתיות המקיימות ביניהן ניגודים עמוקים. ובמובן הזה, למשל, ביקורת־הליברליזם עשויה להניב התייחסות פוליטית, אנושית ומוסרית יותר כלפי קבוצות קהילתניות, מסורתיות ודתיות, שליברלים רואים בהן סכנה למרקם החיים הדמוקרטי, רק מכיוון שאינן חולקות עמם ערכים מוסריים וחוויות אנושיות. בכלל זה נחוצה גם חשיבה מחודשת על לאומיות וליברליזם.