לחץ לגירסת הדפסה

דברים – האחרון לספרי התורה

השערת דה ווט, היא התיאוריה שהיתה מקובלת בעבר, ולפיה דברים היה הספר הראשון מספרי התורה שהתקבל והוכר בישראל, והספרים האחרים באו בעקבותיו. להפרכתה של תיאוריה זו ודומותיה, ייחדנו פרק: ביקורת המקרא הולהויזנית 8, ושאר הפרקים בסדרה זו.

כאן נביא רק את הנתונים המלמדים שדברים הוא האחרון לספרי התורה, ולא הראשון.

בספר דברים (יז יז) כתוב: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים", וכך גם ספר יהושע (ח לב): "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל". הרי שדברים נתפס מעולם כשונה וחוזר את התורה, מכך יש להסיק שהוא היה האחרון לספרי התורה, ביהושע כג ו נזכר גם "תורת משה", במשמעות של כל התורה, ולא רק משנה תורה שצריך להיכתב.

דברים מפנה את הקורא וגם מסתמך בצורה נסתרת פעמים רבות על חקי הכהנים. באופן כללי ספר דברים שהוא האחרון לספרי התורה רגיל להישען על התורה, והוא מזכירה בכל הזדמנות, לפני שהוא מצוה על חוק כל שהוא כבר מודיע שציוה את בני ישראל חוקים ומשפטים כל הצורך: "ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון" (א יז), "ואתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשתכם אתם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (ד יד), "ושמרתם לעשות ככל אשר צוה ה' אלהיכם אתכם לא תסרו ימין ושמאל" (ה כח).

דברים (כד ח) שולח גם מפורשות לויקרא ("השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשת ככל אשר יורו אותך הכהנים הלויים כאשר צותים תשמרו לעשות" – פרשת מצורע באריכות בויקרא), דברים כב ה: "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך" – פרשת בלק בספר במדבר באריכות. בסוף פרשת הקללות (דברים כח סט) "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בנ"י בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב". הכוונה לברית (הקללות) הראשונה שבויקרא שבסיומה נאמר "אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". ככלל בדברים מובאים עניני הקרבנות והקדושה של ויקרא ברמז ובצורה חלקית המחייבת ספר נוסף (לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ה' אלהיך הוא (יז יא). "לא תחרוש בשור וחמור" מובא, אך לא מובא עיקר אסור ההרבעה. שלוח בעל קרי מובא, אך שלוח מצורע (הנזכר בימי אלישע) אינו מובא. שפיכת הדם על המזבח מובאת, אך לא מובאת הקטרת החלב. חג הסכות נזכר בלא שום הסבר).

כן בספור קורות המדבר דברים מזכיר כבדרך אגב מעשים שלמים מת"כ בציטוט לשונות מועטים מהם: פרשת שלוח המרגלים, עצת יתרו, מי מריבה, בקשת בני גד וראובן את עבר הירדן, כיבוש ארץ עוג, וכן מזכיר את מהפכת סדום ועמורה אדמה וצביים (כט כב) ומצטט משמות "אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה" (דברים כח סח – שמות יד יג), וכן מזכיר את שחין מצרים. דברים א לג הוא קיצור לשון של במדבר י לג ועוד. לא ייתכן כי דברים היה ספר התורה הראשון בזמן שהוא מזכיר אירועים רבים ועצומים (שמצאו את מקומם בספרי התורה האחרים) ברמז ובמלה או שתיים. כך שירת משה "וישכן ישראל בטח בדד" (דברים לג כד) מזכירה את שירת בלעם "עם לבדד ישכון" (במדבר כג ט).

• "ס' דברים הוא המשכם הישיר של הספרים הקודמים.. ועליהם מסתמך ס' דברים בתיאורו של המשטר.. בפרוש מסתמך ס' דברים על המסופר בספרים הקודמים ובפרט על הברית עם האבות ועל הבטחת הארץ לאבות. הסתמכות זו כעל דבר הידוע ומפורסם לשומעים או לקוראים אינה מתבארת יפה אלא על ידי ההנחה שס' דברים הוא המשכם וחתימתם של הספרים הקודמים בתורה. וכן מדבר ס' דברים על המעשים ביציאת מצרים ובמדבר, ולפעמים רק ברמז קל, כעל מאורעות הידועים יפה לשומעים ולפרטי פרטיהם.. עובדה זו אי אפשר לבאר על פי סברת החוקרים שס' דברים הוא חיבור מיוחד לעצמו.. איך אפשר שמחברינו ששאף שאיפה יתירה בכל הסיפור לבהירות ולהבנה שלמה של דבריו מצד כל קהל קוראיו ושומעיו הסתפק לספר את הפרטים על העבר בקיצור נמרץ או רק ברמז קל.. איך אפשר היה למחבר לכתוב "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו" (י כ) בעוד שלא הזכיר מקודם ובשום מקום אחר בספר שאהרן השתתף במעשה העגל? או איך היה יכול לומר "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור" (ד ג), לא תנסו את ה"א כאשר ניסיתם במסה (ו טז), "ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה', (ט כב) "זכור את אשר עשה ה"א למרים"(כד ט)", (מ.צ. סגל מסורת ובקורת עמ' 108).
• דברים מצטט מי"א ללא הרף הפרקים הפותחים את ספר דברים מלאי רמזים לסיפורי י"א.. הזכרונות שהוא מעלה כולם מלבד אחד מתיחסים לארועים המתוארים בסיפורי י"א. מחבר ספר דברים מתייחס אל האירועים הלו כאל סיפורים ידועים היטב.. זכור את אשר עשה ה"א למרים בדרך בצאתכם ממצרים. הכותב הביא בחשבון כי הקורא מודע לסיפור של מרים שהוכתב בצרעת, אם רמיזה מסוג זה מופיעה בספר דברים פירושו של דבר הוא שסיפורי י"א היו מוכרים למדי בימים ההם ובודאי היו מונחים לפני עורך ד' על מגילת קלף (ר.א. פרידמן מי כתב את התנ"ך, עמ' 183)

ספר דברים הינו באופן רשמי חוקה שניה המניח חוקים קודמים, משתמש בהם, ומציין אליהם. וכבר הוסכם בזמננו כי ההשקפות שדברים חובר קודם ויקרא, בזמננו נטולות יסוד (פרופ' מ. וינפלד מקראה לחקר המקרא, ראה באריכות בחיבור 'בקורת המקרא').

על שימושו של דברים בחלקי התורה הקודמים, עמדו כבר במכילתא דרשב"י פרשת בא באריכות, ונביא כאן כמה דוגמאות בולטות:

"כיוצא בדבר אתה אומר "פחדכם ומוראכם יתן ה' כאשר דבר", (דברים יא כה). והיכן דבר? "את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם", (שמות כג כז)..

כיוצא בדבר אתה אומר "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כאשר דבר לך", (דברים יב כ). והיכן דבר? "כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך", (שמות לד כד)..

כיוצא בדבר "כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך", (דברים טו ו). והיכן דבר? "ברוך תהיה מכל העמים" (שם ז יד)..

"ולהיותך עם קדוש כאשר דבר", (דברים כו יט), והיכן דבר? "והייתם לי קדושים", (ויקרא כ כו)".