דיון: זמן כתיבת התורה לאור התיאור של היווצרותה

לאור הבעייתיות של מערכת התגובות, בפרט במאמרים עמוסי תגובות, אני מעביר לכאן דיון עם דוד.

דיון לאור תגובתו של דוד ארדן, בפוסט הזה

דוד הגיב כך:

לא יודע אם מה שכתבתי נקלט, בכל אופן אני כותב שוב.
אתה שואל אלו השלכות אינן קשורות לספר? שש מתוך השמונה שכתבת.
האיסור להוסיף או לגרוע, העונשים החמורים על כל יזמה לשינוי, העיסוק המסיבי בתורה ובלימודה, העיסוק המסיבי בזכירת יציאת מצרים ובשימורה, כל אלו לא קשורים לספר תורה אלא לתורה בעצמה. כמ"כ כתיבת פרשיות מסוימות גם כן אינה שייכת לספר תורה, [אלא אם כן תניח שהפרשיות הללו צריכות להיכתב בטקסט המסוים של ספר התורה, שאז תנסה לסבך אותי עם תורת התעודות]. וגם ההנחה שלך שהספר חייב להיות חלק מרכזי בחיי הדת לא ברורה, והיא מגיעה מתוך ההיכרות שלך עם המצב בימינו. לדעתי ייתכן מאוד שבדורות הקדומים עיקר התורה הייתה בע"פ ואילו הספר היה די זניח. [אם יהיה צורך אני יכול להרחיב בזה יותר].
חוץ מכל זה יש עוד הרבה בעיות במה שכתבת. אבל קודם נסיים עם זה.

על כך הגבתי:

שלום דוד, ושוב סליחה על העיכוב
בכדי להשיב כראוי לדבריך, קראתי מחדש את המאמר, ואני בהחלט מבין את שאלתך. אכן הדברים לא מובהרים עד הסוף במבנה של המאמר. ואשמח להבהיר, לאור דבריך.
לבירור שאלת זמן כתיבת התורה, באים במאמר זה ארבע כיווני חקירה הממוספרים מ1-4.
1) ניתוח הקונטקסט של התורה, כלומר, בחינת הדרכים האפשריות להיווצרות הטקסט שלפנינו, לאור הצורה בה התורה מתארת את עצמה, ולאור הצורה בה הדת תופסת את עצמה.
2) השוואת מודל השימור של הטקסט, לטכניקות שרווחו בעולם הקדום לאימות ספרים ולמניעת זיופים מאוחרים.
3) הצבעה על רצף של תיעוד לספר התורה בדורות הבאים אחריו.
4) ניתוח הטקסט על כל הרבדים שלו, שפה, תנאים, ידע, וכו'.
אתה מתייחס לתוכן של סעיף 1, ומדבר, כלשונך על "שש מתוך שמונה ההשלכות שכתבת".
ולדבריך ההשלכות לא קשורות בהכרח לספר תורה, אלא לתורה בעצמה.
עוד אתה מוסיף: "לדעתי יתכן מאד שבדורות הקודמים עיקר התורה היתה בע"פ ואילו הספר היה די זניח".
לפני שאסביר את הטיעון של סעיף 1, אקדים, שמדבריך לא ברור באיזה תרחיש אתה תומך.
אופציה א' שלך מדברת על תורה שניתנה בעל פה. בלי ספר. כנראה הספר נכתב מאוחר יותר.
אופציה ב' שלך מדברת על מצב בו עיקר התורה היתה בעל פה ואילו הספר זניח, אבל הוא היה קיים.
ובכן, לגבי אופציה א', אני מחלק אותה שוב לשני ענפים. ישנה אפשרות שאתה מדבר על איזו שהיא תורה שניתנה, וכללה אי אלו חוקים ומנהגים או כל תוכן אחר, ואילו הספר המאוחר הוסיף הרבה תכנים, או גרע.
וישנה אפשרות שאתה מדבר על תורה שניתנה בעל פה, והעלאתה על הכתב התרחשה מאוחר, אבל המדובר באותה תורה, פחות או יותר. או אפי' במדוייק (הוודות ההודיות הועברו במדוייק מלה במלה באופן קאנוני במשך מאות שנים ע"י קבוצות נזירים ששיננו אותן בע"פ).
מבחינתי, אין שום הבדל לענינינו בין אופציה ב' או ענף 2 של אופציה א', כי שתיהן מתארות שהטקסט של התורה היה קיים בזמן המאורעות.
אשמח שתבהיר את התרחיש שלך, כדי שאוכל להסביר מדוע לדעתי הוא נשלל ע"י ה'השלכות' המדוברות…

עד כאן. הדיון יימשך בפוסט זה.

לפני מספר ימים הסביר דוד את כוונתו כדלהלן:

כרגע אני מדבר על התרחיש שהספר נכתב מאוחר וכמו שמעריכים כל החוקרים. ולא אכפת לי לומר שבאמת משה אמר את רוב המצוות. הנושא שלנו הוא הסיפורים של התורה שבהם יש את התיעוד לניסים. [ובאמת מסתבר שהחוקים יישמרו ביתר קפדנות כיון שהם נוגעים לחיי היום יום. אבל סיפורים, למי אכפת מה בדיוק היה. ולהפך, למה לא להאדיר אותם כיד הדמיון הטובה. אתה צריך דוגמאות לזה?].

ובכן, כמובן שאם סיפורי הנסים נכתבו מאוחר, הם לא מהוים תיעוד היסטורי. ולכן אי אפשר להוכיח מתוך הספר במדה ואין לדעת את זמן חיבורו.

נעתיק כאן את הקטע הרלבנטי מהמאמר המקורי:

אחת הדרכים לכך הוא כאשר הדיווח מהוה בעצמו חלק מן האירוע באופן שגם לו עצמו יש השלכות.
ניקח לדוגמא את כתביו של יוסף בן מתתיהו. כיצד אנו יודעים שהוא באמת נכח במאורעות המרד הגדול ודיווח עליהם? מכיון שנקודת מבטו של המתאר כאן אינה אנונימית. יוספוס מתואר כגנרל יהודי שערק לצבא הרומאי וקיבל את חסות הקיסר לצורך כתיבת הספר בו מסופר סיפור זה. יוספוס מהווה איש מרכזי בשני צדי המתרס, הרומאי והיהודי. הוא דמות מרכזית באירועים עצמם ונוכחותו בהכרח יוצרת פירמידת השלכות. יוספוס קיבל את שמו של הקיסר 'פלביוס'. יהודים בכל העולם התעניינו בתיאור האותנטי של קורות המלחמה. הרומאים חובבי המלחמות גם הם היו צריכים להיות מודעים לו. טיטוס עצמו שמימן את כתיבת הספר. אבות הכנסייה שמצטטים מדבריו. חיבור הספר הוא חלק מהאירוע המדווח. פירמידת ההשלכות של קיום המחבר בזמנו רחבה, ומחייבת את קיומו של האיש בזמן בו הוא ממקם את עצמו.
כיצד יודעים שכתבי אפלטון אכן שלו? משום שכתביו הם חלק מהאירוע עצמו, חכמתו של אפלטון התבטאה בדברים שאמר וכתב או שכתבו מפיו. ההשלכות מהופעתו של אפלטון הן בין השאר קבוצת תלמידיו שהגתה בתורתו ובכתביו, וכל ההוגים השונים שהשתמשו בכתביו בחייו ולאחר מותו. אפלטון יצר פירמידת השלכות שכללה את כתביו ותורתו. גם מאתיים שנים אחרי מותו, לא רק שלא ניתן היה לעם היווני שלא לדעת על קיומו, או להכחיש את קיומו. אלא גם לא ניתן היה להכחיש את תורתו או לא לדעת על תורתו. עובדה ידועה לכל אחד הייתה מציאותם של תלמידיו המדברים על תורתו, המחזיקים בכתביו, הדנים ברעיונותיו, כשאחד מהם הוא הפילוסוף המפורסם אריסטו למשל. האירוע של הופעת אפלטון כלל העברת ידע. הידע הכתוב של אפלטון הוא חלק מהאירוע, וגם הוא עובר אימות מול פירמידת ההשלכות.
באותה מדה לא ניתן היה לבדות את קיומו באותו זמן, שכן לו לא היה אפלטון באמת. עובדה היתה מאתיים שנים אחרי מותו, שאין לו תלמידים, שקיומו לא ידוע, שאריסטו לא מזכיר אותו ואת רעיונותיו. שאין שום תורה שלו או מיוחסת לו. – שאין פירמידת השלכות.
קשירת המדווח לאירוע מחייבת השלכות. במקרה כזה הופך הדיווח לחלק מהאירוע, ופירמידת ההשלכות מאמתת גם אותו.

כתיבת התורה – קשירת התיעוד לאירוע

התורה אינה מדווחת על האירועים 'מן הצד'. היא ממקמת את הספר כחלק מהאירוע. יש בתורה התייחסות עצמית לזמן ואופן חיבורו. התורה כולה כתובה בגוף ראשון אל יוצאי מצרים "לעיניכם – אתם ראיתם", והתוכן של כל חוקיה הוא 'וידבר ה' אל משה לאמור', דברים שחייבים היו להיכתב על ידי משה. התורה מתארת בכמה מקומות כיצד משה כתב חלקים מהתורה, עד לכתיבתו את כולה בסוף ימיו וחלוקתה לעם. הספר עצמו מתייחס לשאלה איך נכתב ומתי.

תיאור זה מאפשר רק דרך אחת של הופעת ספר כזה, הדרך המתוארת בו. אך לא רק התיאור מחייב זאת, אלא גם סדרה עצומה של השלכות שהתורה יוצרת באופן מלאכותי. הדת עצמה אמורה להתארגן סביב הטקסט באופן שינציח אותו כצורתו.
באופן טבעי היו החיים בימי קדם מרוכזים בדת, ספר שנתן האל בעצמו ובו חוקים וסיפורי האבות אמור להיות מרכז החיים והתרבות. לא היה משהו מעל דברי האל בעצמו. אך התורה לא מסתפקת בכך. ראשית היא מצווה "והיו הדברים האלה על לבבך ושנתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו ז), "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים יא יט). חלקים מהתורה צריך כל אחד ללמוד בעל פה (שירת האזינו), חלקים צריך לכתוב בתפילין ובמזוזה.
התורה נמסרה לזקנים ולשופטים שיורו על פיה לעם. אבל הטקסט לא מסור רק בידיהם. עותק נוסף היה סגור בתוך ארון הברית ("לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד", דברים לא ו). ועותק אחד צריך להיות אצל המלך. מלבד זאת יש חובה לקרוא את התורה לפני העם בהזדמנויות מסוימות (הקהל). בני ישראל צריכים להתאסף מיד עם כניסתם לארץ בהר עיבל ולכתוב את התורה על האבנים.
הטקסט של התורה הוא קנוני: איסור חמור לשנות לגרוע או להוסיף, ונביא המבקש לשנות משהו דינו מוות. אפילו מביא אות ומופת. חכם הרוצה לקבוע דין חדש בניגוד לדעת הרוב – מות יומת! נביא האומר בשם ה' דבר שלא נאמר לו – מות יומת! כל ההגבלות האלו מפורשות בתורה עצמה.
התורה מצווה עשרות מצוות הקשורות ביציאת מצרים ועוסקות בדרכים לזכירתה, השיא הוא בחג הפסח בו מצווים לספר לילדים על יציאת מצרים, והתורה מזהירה: רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד ט).
התורה מציגה דת שמבוססת על ספר, ומבוססת על מרכזיות הספר ועל שמירת הטקסט שלו באופן קנוני מול מבדקים שונים. זו התייחסות עצמית המעמתת את הדיווח מול ההשלכות.
לפי התורה, הפירמידה העצומה הזו הייתה חייבת להתרחש, הדיווח מהווה אימות.

מודל ההשלכות של התורה:
1. ספר מידי האל – הספר המרכזי בחיים
2. עותקים לביקורת
3. קריאה בציבור
4. כתיבת חלקים
5. איסור להוסיף או לגרוע
6. עונשים חמורים על כל יזמה לשינוי
7. עיסוק מסיבי בתורה ובלימודה
8. עיסוק מסיבי בזכירת יציאת מצרים ובשימורה
זו הנצחה של השלכות מן הדיווח

עד כאן העתקה.

ובכן, אם מתבוננים על מלות הסיכום, אפשר כמובן להתווכח, "עיסוק מסיבי בתורה ובלימודה" הינו משפט שאינו מתייחס בהכרח אל תורה כתובה.

אבל אם קוראים את כל הקטע, רואים שמדובר בטיעון אחד, הטיעון הוא שהתורה קושרת את עצמה לאירועים, התורה אינו ספר עם תוכן נייטרלי מבחינת הזמן, שכל השאלה היא למי "לייחס" אותו, כמו למשל ספר משלי, או ספרים אחרים שאינם שוזרים את זמן החיבור וההפצה בתוך התוכן שלהם.

התורה, שוזרת את זמן הכתיבה החיבור וההפצה בתוך התוכן שלה, מודל ההשלכות רק מראה את מרכזיות התורה, שהרי ספר שאינו מרכזי, תמיד ניתן לטעון שחובר לפני מאתיים שנה ועד עכשיו לא היה בשימוש ולכן אינו מוכר לקורא הממוצע.

דוד העלה טענה חשובה, באשר למרכזיות הספר הכתוב לעומת החוק שבעל פה. ואכן ברור שיתכן שינוי בין התקופות במרכזיות הספר הכתוב, אבל תמיד המקום שלו הוא מאד מרכזי, מן הסיבות שהוסברו במאמר הבא: קיומו ותפוצתו של ספר התורה.

כלומר: אם אין בכלל ספר תורה, אכן אפשרי שהתורה היתה רק בעל פה. אבל התורה שבידינו, מתארת קשר לטקסטים כתובים, ומתארת את עצמה כנכתבת ומופצת בימי משה וכחייבת להיות מרכזית החל מנתינתה. וספר כזה לא יכול פתאום 'להופיע'.

עם זאת, אני מודה, שלדעתי אי אפשר להסתמך על ראיה זו בלבד, אלא רק כחלק מהמכלול של הנתונים שיש בידינו על כתיבת התורה והפצתה. אי אפשר להכריע שאלות סבוכות כאלו ע"י "ראיה" או "הוכחה", אלא רק אחרי סקירת כל הנתונים הקשורים, רואים מה האפשרות היותר סבירה, התיאור המקורי, או תיאור חילופי.