נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

דיימון לינקר: הכיוון השגוי של האתאיזם

הסופר האמריקני ד"ר דיימון לינקר, פילוסוף, עורך ובעל טורים בעיתונות האמריקאית, במאמר המגחיך את האתאיזם ה'חדש' סטייל דוקינס וחבריו. פורסם בתכלת גליון 31, להלן חלקים מהמאמר:

באחד הפרקים של ספרו רב המכר אשליית האל מתמצת הביולוג והאתיאיסט הנודע ריצ׳רד דוקינס את השקפתו על החינוך הדתי באמצעות אנקדוטה. אחרי הרצאה שנתן פעם בדבלין, הוא מספר, "שאל אותי מישהו מה דעתי על פרשיות ההתעללות המינית שנקשרו בשמם של אנשי כמורה קתולים באירלנד שזכו לפרסום נרחב. השבתי שגם אם אין ספק שהתעללות מינית היא דבר נורא, הרי שהנזק שנגרם בגינה נופל לדעתי מן הנזק הפסיכולוגי ארוך הטווח שנגרם לילד הגדל מלכתחילה על ברכי הדת הקתולית". ושמא יבינו קוראיו שלא כהלכה את כוונתו או יראו בהצהרה מזעזעת זו הפרזה סתם, ממשיך דוקינס ומבהיר את עמדתו. "אני משוכנע", הוא מסביר, "שהביטוי ׳התעללות בילדים׳ אינו מוגזם כשמדובר במה שמעוללים מורים וכמרים לילדים כשהם מעודדים אותם להאמין במשהו כמו עונש נצחי בגיהינום בגין חטאים שלא זכו למחילת הכנסייה״.

לא ברור מדוע בוחר דוקינס שלא להמשיך לפתח את הרעיון הזה ולטעון כי גידול ילדים על פי כל מסורת דתית צריך להיחשב בעיני המדינה לפשע בר ־עונשין, כמו כל צורה אחרת של התעללות בילדים – שהרי זוהי המסקנה המתבקשת מאופי האתיאיזם שלו. ולא רק שלו: בארבע השנים האחרונות פורסמו מספר רבי מכר של אתיאיסטים בולטים, שהציגו טיעונים מתלהמים דומים. הפילוסוף דניאל דנט שותף לעוינות שרוחש דוקינס לחינוך הדתי, ובספרו להתיר את הכישוף הוא מזהיר שתחת מטריית המגן של רשות הפרט וחופש הדת נוהגים הורים להזיק לילדיהם בכך שםה מנחילים להם שקרים נבזיין. בספרו מהומת אלהים: דת, טרור, ועתיד התבונה טוען הסופר סאם הריס כי עצם האידיאל של סובלנות דתית – שנולד מתוך תפיסה שלכל אדם זכות להאמין במה שלבו חפץ לגבי האל – הוא אחד הכוחות העיקריים הדוחפים אותנו אל פי התהום״. והסופר כריסטופר היצ׳נס חותם את המניפסט שלו "אלוהים אינו גדול" בקריאה לאנושות ״להימלט מן הידיים המיובלות המושטות לעברנו ומבקשות לגרור אותנו בחזרה אל הקטקומבות, המזבחות המצחינים וההנאות האסורות של שעבוד והשפלה״.

עיתונאים הדביקו לסגנון לוחמני זה של התרסה נגד האמונה הדתית את הבינוי ״האתיאיזם החדש״ אם הכינוי נועד להדגיש את החידוש ברעיונות אנטי דתיים ארסיים המוצאים להם אוזניים קשובות אצל אמריקנים רבים, הרי שהוא הולם בהחלט. אך כתיאור סגנון דחיית האמונה עצמה הוא מעיד כאלף עדים על העדרה של מודעות היסטורית, מפני ש״האתיאיזם החדש״ איננו חדש כלל הוא משתייך לאילן יוחסין אינטלקטואלי בן מאות שנים, ששורשיו נעוצים בעידן מוקדם יותר, בתקופה שבה התפצלה המחשבה האתיאיסטית לשתי מסורות אחת שהתמקדה בחיפוש קר־רוח אחר האמת, ואחרת שמניעיה היו בוז אינסטינקטיבי לאמונה האישית של האחר.

האתיאיסטים שוחרי המדון של היום משתייכים למסורת השנייה, ואין פלא שרובם מוצאים קהל אוהד לאריזה המחודשת שבה הם מגישים רעיונות ישנים־ נושנים. סגנונם הנרגן של דוקינס, דנט, האריס והיצ׳נס נשמע מרענן, ראוי ונועז באוזניהם של ליברלים המרגישים מאוימים נוכח השמרנות המעוגנת בדת של ג׳ורג׳ בוש או הקנאות התיאיסטית של אוסאמה בן ־לאדן, אבל שושלת היוחסין האינטלקטואלית שאליה משתייכים אותם כותבים צריכה לעורר בעצם ספקות בלב הליברלים – מפני שאחת הבעיות היא שאין זו מסורת ליברלית כלל ועיקר.

האתיאיזם מלווה אותנו שנים ארוכות. למעשה, ימיו כנראה כימי האמונה בקיומו של האל. הוגי דעות שהשתייכו למסורת זו – החל בפילוסופים הקדם ־סוקרטיים של יוון העתיקה – ניסו מאז ומתמיד להסביר באמצעות גורמים טבעיים תופעות שנתפסו בעיני אחרים כ״אצבע אלוהים״. סוקרטס עצמו מוצג כאתאיסט במחזה עננים של אריסטופנס, האשמה שתרמה כנראה להרשכתו בכפירה ובהשחתת הנוער האתונאי ולעונש המוות שנגזר עליו.

סוקראטס הוא אולי המרטיר הידוע ביותר של האתאיזם, אך פילוסופים ומדענים רבים אחרים, לפניו ולאחריו, הסתכנו ברדיפה פוליטית מפני שהתעקשו לבדוק אמונות דתיות בכלים של ניתוח ספקני. אנכסאגורס, פרוטאגורס, אריסטו, אבן סינר, אבן רושד, דקארט, שפינוזה, רוסו וקאנט הם רק כמה מן הכותבים שנאלמו להתמודד עם עוינות ואף עם אלימות. החשש מפני רדיפות גרם לאתיאיסטים רבים לבטא את השקפותיהם בזהירות שאינה דומה ולו במעט להצהרות הבוטות הנשמעות מפי הלא ־מאמינים של ימינו, הכותבים ותושבים בתנאים של חירות פוליטית.

אך הסגנון האינטלקטואלי הזהיר של אותם אתיאיסטים לא נבע אך ורק מן הצורך להישמר לנפשותיהם, אלא גם מאופי העמדה הספקנית שאימצו. תמיד אפשר היה לקעקע טענה זו או אחרת בזכות האדיקות הדתית, לערער את מהימנות הראיות לקיומם של האלים, אך כפי שמלמדת אותנו הלוגיקה הבסיסית, אי ־אפשר להוכיח שלילה: כל כמה שלא ננתח את הראיות לקיומה של הוויה שמימית ונפטור אותן בזלזול, אדם שאינו מאמין לא יוכל לעולם לדעת בוודאות שהוויה כזו אינה קיימת.

האתיאיסטים המתחשבים ביותר – הבה נכנה אותם אתיאיסטים ליברליים – הבינו תמיד כי אי ־האפשרות להוכיח שלילה היא סדק שדרכו עלולים האלים להתגנב בחזרה, גם לאחר שגורשו באכזריות מעולמו של האדם. האתיאיסטים הללו – ובהם סוקרטס, לוקרציוס, סקסטוס אמפיריקוס, מונטיין, אלבר קאמי ופרימו לוי – הגיבו לחוסר הוודאות הזה, לאופיין הלא ־מוחלט של התפיסות שהנחו את חייהם, ברוח פילוסופית עילאית: בשלווה. הם לא עשו מאמצים מיוחדים להנחיל לאחרים את אי ־אמונתם.

מסורת אתיאיסטית חלופית, מעשית ופוליטית יותר, החלה להתפתח במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה. לנוכח הזעזוע שגרמה שפיכות הדמים הנואלת של מלחמות הדת באירופה, החלו ספקנים למתוח ביקורת על אמונות ומנהגים מסוימים, במטרה להפוך את הציוויליזציה המערבית לתרבות מתונה וסובלנית יותר. הוגי דעות אלו, שהאידיאלים שלהם עמדו ביסוד תנועת הנאורות, לא ביקשו בשום אופן לכונן חברה נטולת אלוהים. הפעילות הציבורית של כותבים כגון לוק, יום, קאנט ומנסחי החוקה האמריקנית לא נועדה להנחיל השקפות אתיאיסטיות אלא לקדם נצרות ליברלית. הוא הדין גם ברוב הפילוסופים הצרפתים: הגם שביקורת הדת של וולטיר וחבריו האינטלקטואלים הפריזאים הייתה חריפה יותר מזו של עמיתיהם בבריטניה, גרמניה ואמריקה, הרי שהאויב שראו לנגד עיניהם היה הכנסייה הקתולית, ולא האל או הדת כשלעצמם.

רק לקראת סוף המאה השמונה ־עשרה, בשלבים המאוחרים והקנאיים של המהפכה הצרפתית, הופיעה צורה פוליטית לחלוטין של אתיאיזם, שאפשר לכנותו ״אתיאיזם אידיאולוגי״. נושאי צלב אנטי־ דתיים דוגמת ז׳ק רנה אבר וז׳ק קלוד ברנאר השתכנעו כי הסובלנות הדתית שהובטחה בהצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789 היא כר פורה לשגשוג הבערות ברפובליקה המהפכנית, ועל כן יש לעקור את הנצרות מצרפת. כדי להגשים את מטרתם עודדו הרדיקלים הללו (שכונו אבריסטים) את תומכיהם לבזוז ולחלל כנסיות וקתדרלות, כדי להפכן, באמצעות האלימות האיקונוקלסטית הזאת, ל״מקדשי התבונה״.

מנהיגי ״כת התבונה״ הגיעו בסופו של דבר לגיליוטינה, אך זן האתיאיזם שלהם המשיך להתקיים בפוליטיקה האירופית, ולשאוב הצדקה תיאורטית מכתביהם של אוגוסט קונט, לודוויג פוירבאך וקרל מרקס. פילוסופים אלו היו הוגי הדעות הראשונים בהיסטוריה המערבית שהוקיעו בגאווה ובפומבי את האמונה באל, אולם הם לא הסתפקו בכך, והרחיקו לכת אף יותר בטענתם כי נגזר על האנושות להיפטר כליל מן הדת. כל גילוי של התנגדות למטמורפוזה מהפכנית זו, טענו, פירושו מעשה המנוגד להיגיון ולקדמה ההיסטורית.

העובדה שאותם אתיאיסטים אידיאולוגיים ראשונים היו ממוקמים בקצה השמאלי הקיצוני של המפה היא אמנם מעניינת אך אינה חשובה מבחינה תיאורטית; אליהם חבר חיש מהר פרידריך ניטשה, שהכריז על מות האלוהים וששמו נקשר בחוגי הימין הקיצוני דווקא. המשותף לשתי הסיעות הללו, פרט לשנאת הדת, היה תיעוב בלתי מרוסן כלפי הליברליזם – אותה גישה שאפשרה לאזרחים להמשיך לעבוד את אלוהיהם בשלווה ואף דאגה לספק להם את הגנת המדינה מפני רדיפות. בעיני האתיאיסטים האידיאולוגיים של אירופה, מדיניות זו הייתה בגדר כניעה מבישה לאמונות תפלות ולדעות קדומות. בעשורים הראשונים של המאה העשרים כבר הפכה השקפתם האנטי־ליברלית למרכיב מהותי של האידיאולוגיה הקומוניסטית.

עד לאחרונה לא מילא האתיאיזם האירופי בשתי צורותיו תפקיד מכריע מבחינה תרבותית או פוליטית בארצות ־־הברית. רבים מן האבות המייסדים של המדינה היו דאיסטים והאמינו כי היקום וחוקי הטבע נוצרו בידי האל, אך כפרו בטענה שאותו בורא גם מתערב בחיי האדם או בהיסטוריה האנושית. הם התוו דרך שבה עתידים מבקרי הדת האמריקנים לצעוד שוב ושוב: הוקעת האיוולת שבמוסד דתי זה או אחר, ובד בבד תמיכה בצורה הטרודוקסית כזאת או אחרת של אמונה דתית. כמעט בכל המקרים הללו, צורת האמונה – דאיזם, יוניטריאניזם, פנתיאיזם, או דת ה״אמונה המשותפת״ הדמוקרטית של ג׳ון דיואי – עלתה בקנה אחד עם השלטון הליברלי…. (המשך המאמר ניתן לקריאה במקור).

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות