עו"ד יעקב ויינרוט, במאמרו את מי מעניינות עובדות? (אודיסיאה 8, עמ' 8 בPDF), עומד על ההבדלים בין התרבויות, בכותרת המאמר מוזכרת השאלה "האם שופט מסוגל להצדיק רציונלית את ההחלטה למי בחר להאמין?", מטרת המאמר היא "להצביע על המרחק העצום בין הליך בירור העובדות בבית־המשפט לחשיפת האמת", ובסופו: השוואה למשפט העברי.
■ משפטי ערך – בניגוד למשפטי עובדה – אינם נתונים, מעצם מהותם, למבחן של אמת או שקר. אולי דווקא משום כך התיאוריה המשפטית עוסקת ברובה בחלק הנורמטיבי של המשפט, בעוד שהליך בירור וקביעת העובדות – עיקר עיקרו של המשפט ויסוד חולשתו – מונח לו מבויש בקרן זווית. תהליך בירור העובדות נעשה אצלנו, קודם כול, באמצעות המשטרה. מעניין שאין עד עצם היום הזה מחקר מקצועי, רציני ומקיף, שבדק את השפעות החקירה ושיטותיה על גילוי האמת. יש לזכור שבמהלך החקירה מושלך אדם לחדרי החקירה, נתון לשיטות חקירה לוחצות, שעה שהוא עקור מעוגניו ומסביבתו, מוצג ברבים כפושע, שרוי בתנאי אי־ודאות אותם לא חווה מעולם ומאבד את חוויית הזמן והמקום. הדברים חמורים במיוחד נוכח הכרסום המתמיד מכות השתיקה, נוכח היעדר תיעוד מקיף ומצולם של החקירה, ונוכח העובדה ששופטים מעניקים, הלכה למעשה, משקל מוחלט להודאת נאשם ולדבריו במשטרה. גם אם הנאשם לא הודה, הרי שכל אמירה לא נכונה שלו הופכת להיות טעות פטאלית, בבחינת מעוות לא יוכל לתקון. הנאשם עומד לבדו ואין איש עימו. אפילו עורך־דינו אינו רשאי להיות נוכח שם, שהרי הסניגור הוא לעולם בן בריתו של השטן, והשוטר הוא לעולם שליחו של הצדק בצד׳׳י רבתי.
איש גם אינו כותב על דבר הידוע ברבים, כי ברוב המקרים, הנימוק של מניעת שיבוש הליכים להצדקת המעצר הוא תואנת שווא, וכי לאמיתו של דבר, תכלית המעצר בשלב החקירות אינה אלא הפעלת לחץ נוסף על הנחקר להודות באשמה ולקנות את הטווח הקצר, שבו הוא שרוי במצוקה נוראית, במחיר הטווח הארוך. חשודים ונאשמים רבים, רבים מדי, נפלו במלכודת ההנחה, שהודאת הכזב שלהם תתברר ככזו בבוא המשפט, שהרי האמת, כך כולנו מאמינים בנאיביות שאין לה תקנה, סופה לצוץ בהכרח. איש גם לא בדק איזו השפעה יש לתנאי המעצר המחפירים במדינת ישראל על הודאתו של הנחקר, או מה זכות יש לה לחברה הישראלית לעצור אדם בתנאים כאלה. אך עובדה היא, כי אחת מטכניקות הלחץ של המשטרה היא השלכת החשוד לתנאי מעצר בלתי נסבלים. במישור אחר, שאינו מישור ההודאה, יש גם יש מאמרים ומחקרים, שעסקו בטעויות של עדי ראייה ובתעתועי זיכרון, לעתים טעויות שכיחות ואפילו בלתי נמנעות. ואולם, מחקרים אלה לא עוררו דיון משפטי של ממש, והעולם המשפטי כמנהגו נוהג. אפילו בפרשיות שבהן התברר, כי הודאות שניתנו ושחזורים שנעשו היו הודאות ושחזורי כזב, איש אינו בוחן את השאלות הנוקבות, מה הביא את החשודים להוראות ולשחזורים הללו, ולו על מנת להפיק לקחים שלא להסתנוור מעוצמת ההודאה והשחזור ככלי לחשיפת האמת. ככלל, האגנוסטיציזם מודר מהשדה המשפטי. איש אינו שואל את עצמו, כיצד קורה הנס, שדווקא בתחנת המשטרה אדם מוצא את התחליף לכומר הווידוי ומשים עצמו רשע; כיצד לפסיכיאטר דרושות שנים רבות של נבירה בנפש, שעה שלשוטר דרושות רק כמה שעות או ימים על מנת להביא את החשוד להתוודות ולהכריז על עצמו בפרהסיה כפושע. מדהים להיווכח כי פליאה זו השתקפה, לראשונה בתולדות הפסיקה הישראלית, בדבריה של השופטת דליה דורנר, בדעת יחיד, בפסק־ דינו של סולימאן אל־עביד, אליו עוד נחזור. כאשר עוברים משלב החקירה לשלב השפיטה, המצב אינו טוב בהרבה. לא רבים מבינים שכל מה שמערכת הצדק במדינת ישראל מספקת לנאשם, אינו אלא שופט דן יחיד, המוסמך לגזור את גורלו לשנות מאסר ארוכות בעבירות חמורות מאין כמותן, וזאת בשעה שהערעור על החלטתו מוגבל לטעות משפטית בלבד, ואילו העובדות שנקבעו במהלך המשפט חסינות, למעשה, מערעור ומבדיקה חוזרת.
גרוע מזה. אותו שופט יחיד – כמו שופטים בכלל – אינו חייב לבסס את ממצאיו ואת החלטתו לגבי העובדות שקבע כי הן הנכונות, באופן הניתן לאישוש או להפרכה על בסיס רציונלי ומנומק. די לו שיאמר בפשטות כי האמין לפלוני במקום לאלמוני. ערעור שינסה לתקוף הנמקה זו יידחה על הסף, שהרי מי הוא זה שיכול להיכנס לנעליו של השופט אשר התרשם ישירות מן העדים, וראה את תגובותיהם, כי ״אזיל סומקא ואתי חיורא״(ובעברית: ״נעלמה אדמומית פניו ובמקומה בא החיוורון״), על־פי המכתם הארמי שטבע השופט משה זילברג. בית־ המשפט העליון דחה גם ניסיון של השופט אורי שטרוזמן לחייב את בית־המשפט לנמק באופן רציונלי וגלוי כל מקרה שבו הוא מעדיף את עדותו של פלוני על עדותו של אלמוני, כשהוא מוציא מכלל שיקוליו התרשמות גרידא.
ברור לכל משפטן, שאילו בנו מהנדסים גשרים על סמך השיטה שעל־פיה מסיק בית־המשפט ממצאים עובדתיים, כגון תחושות, התרשמויות, עדויות וכיוצא באלה, לא היה נמצא גשר שלא היה קורס. אף על פי כן, בית־המשפט לא היה מהסס להעמיד לדין את בוני הגשר, שהשתמשו בשיטותיו שלו.
במסגרת הדיון כאן לא אדון בשאלה העקרונית והחמורה בהרבה,
האם בית־המשפט מברר את האמת או מכונן אותה? האם הוא חוקר את מה שקרה, או יוצר סיפור משלו? שאלה זו מעסיקה את הוגי הדעות בענפים רבים, אולם, ככל שהדבר נוגע לתחום המשפט,
לא מדובר בשאלה תיאורטית בדבר קיומה האובייקטיבי של אמת המצויה"שם בחוץ״, אלא בשאלה הרת גורל לאלפי אנשים.
משפט חנית קיקוס
אדגים את הליקויים בכינון ״האמת המשפטית״ באמצעות פרשת סולימאן אל־עביד. בית־המשפט קבע, באותו מקרה, שהוא רוצח הנערה חנית קיקוס ז״ל. המקרה הזה ידגים לא רק את העליבות המשפטית בכל הקשור לתחום העובדתי, אלא גם את מות משענת הקנה הרצוץ של כלל ״הספק הסביר", אשר עמד לנאשם בעבר כסכר מפני הרשעות שווא.
נערה צעירה בשם חנית קיקוס נעלמה לילה אחד באופקים שבדרום.
במשך שבוע ימים המתה כל הארץ, ובייחוד העיירה אופקים, שבה אין אדם שאינו מכיר את רעהו. השערות מהשערות שונות עברו מפה לאוזן, יום נשק ליום והרוצח לא נמצא. כך היו הדברים, עד שבדואי בשם סולימאן אל־עביד נעצר ונתפס כחשוד. לאחר מעצרו עסקו הבריות בטיבם וטבעם הידוע של הבדואים, ולאחר זמן קצר הסערה שככה – הרוצח נמצא, הצדק ייעשה, והושלם מה שהיה חסר מן הספר.
סולימאן עבד לפרנסתו בשעות המאוחרות של הלילה כמפעיל דחפור כבד במזבלת דודאים. במשפט איש לא חלק על כך שהוא רפה שכל, ואף התקיים דיון מלומד בשאלה, האם הפיגור שלו הוא אורגני או סביבתי. מי שהביא למעצרו של סולימאן היה אזרח טוב, שחשד בו בגין שני אלה: ראשית, באותו ערב הגיע סולימאן למזבלה, ברכב של מעבידו, בשעה מוקדמת מהרגיל. שנית, כמה ימים לאחר מכן, בשיחות קפה שבין עובדי המזבלה לבין נהגי המשאיות, אמר סולימאן שהנערה ״נמצאת בזבל״. בכך היה די כדי לעצור אותו. לאחר שסולימאן נעצר, המשטרה הפעילה עליו את כל כלי החקירה הנקוטים בידה. סולימאן הודה תחילה ברצח הנערה, חזר בו מהודאתו, שב והודה ושב והכחיש וחוזר חלילה. סולימאן גם שחזר את המעשה בשני שחזורים. בכל אחד מהשחזורים הוא הצביע על מקום אחר שבו השליך את הגופה. בתחילה טען כי השליך את הגופה בגשרון סמוך לשדה תימן על כביש אופקים־באר־שבע, אך בחיפוש שנערך במקום לא נמצאה גופה כלשהי. בשחזור השני יצאה האמת כולה לאור, והתשבץ הושלם: סוף סוף הודה סולימאן כי השליך את הגופה – היכן אם לא – לתוך המזבלה שבה עבד. הרי הוא אמר מלכתחילה, שהנערה ״נמצאת בזבל". דא עקא, גם במזבלה לא נמצאה גופה כלשהי.
כל זה לא הפריע לבית־ המשפט להרשיע את סולימאן, בדעת רוב, באונס וברצח. שום דבר לא העלה ספק סביר בעיני השופטים.
ההודאה, ״מלכת הראיות״ בלשון הפסיקה, זכתה שוב למעמד הראוי לה. בפסק־הדין הפך כל עקוב למישור, וכל מדרון למסילה. הכול הוסבר ויושב, לרבות השאלה, על שום מה לא נמצאה הגופה. במזבלות, כך נאמר, קשה למצוא גופות.
על כך ערער סולימאן לבית־המשפט העליון. ערעורים על הרשעה ברצח אינם נידונים אלא בחלוף זמן רב. והנה, בפרק הזמן הזה, בעוד הערעור תלוי ועומד, נמצאה הגופה. היא לא נמצאה מתחת לגשרון, כבשחזור הראשון, ולא במזבלה, כבשחזור השני, אלא במקום שלישי, מרוחק משני המקומות הראשונים. דבר זה עורר, סוף סוף, סימן שאלה, ובית־המשפט העליון החליט להחזיר את הדיון לבית־ המשפט המחוזי. בית־המשפט המחוזי דן פעם נוספת בעניין, באותו הרכב שופטים. הפתגם הארמי, שאבחן לפני שנים רבות את סכנת ההטיה במקרה כזה, נוכח העובדה לפיה ׳׳עניו איניש לאחזוקי בדיבוריה" (ובעברית: נוטה אדם להתחפר בעמדותיו), לא הוזכר ולא הפריע לאיש.
בית־המשפט המחוזי שב והרשיע את סולימאן, באותו רוב ונגד אותו מיעוט. השאלה המתבקשת, מדוע העלים סולימאן – בשעה שמסר הודאה ״חופשית ומרצון״, כלשון החוק – דווקא את מקום הימצא הגופה, זכתה אף היא למענה בבית־המשפט המחתי. במשפט אין לך דבר העומד בפני ההסבר, ואין לך דבר שאינו נתון להסבר, הואיל והספקולציה היא כלי מותר וכשר. העניין הגיע לבית־המשפט העליון, שדן בערעור. גם שם נחלקו הדעות. השופט אליעזר גולדברג קבע, כי את משקל ההודאה יש לבחון על־פי מכלול הראיות והנסיבות, וכי במקרה הזה, בחינה כזו מובילה לזיכויו של הנאשם. השופט יעקב קדמי קבע קביעה חדשנית. הוא החליט כי יש להרשיע את סולימאן בעבירה של אינוס, אך יש לזכותו מעבירה של רצח. שני פושעים היו, אם כן, בתמונה. הרוצח לא נמצא, וכך נשארנו עם האנס בלבד. השופט שלמה לוין היה סבור, שיש לדחות את כל הערעור ולהרשיע את סולימאן גם באינוס וגם ברצח. כתוצאה מכללי הכרעת־הדין הורשע סולימאן באונס וזוכה מרצח.
המדינה לא הניחה לסולימאן, והיא פנתה לדיון נוסף. בדיון הנוסף חזרו השופטים גולדברג, קדמי ולוין על עמדתם. השופטת דורנר אמרה, לראשונה בתולדות המשפט הישראלי, כי הודאת נאשם היא ראיה חשודה אפריורי, מעצם היותה צעד לא רציונלי, והחליטה לזכות את סולימאן. נשיא בית־המשפט העליון, אהרן ברק, חלק על עמדתה של השופטת דורנר. הוא קבע, כי אין לקבל את הגישה לפיה הודאה היא ראיה חשודה מלכתחילה, שהרי ברוב המקרים אין אדם מודה במעשה שלא ביצע. הוא החליט להרשיע את סולימאן, על אף ״קיומן של שאלות שאין עליהן מענה״, כלשונו. השופטים תיאודור אור, מישאל חשין ואליהו מצא הצטרפו לדעתו של השופט לוין, אשר הרשיע את הנאשם, כמו בדיון הקודם, באונס וברצח, ולעמדתו של הנשיא ברק בדיון הנוסף.
בתום חמש־עשרה שנה של שהייה בכלא ביקש שר המשפטים, פרופ׳ דני פרידמן, מהשופטת מרים בן־פורת לבדוק את נושא קציבת עונשו של סולימאן. השופטת ציינה בהמלצתה, כי הייתה חותמת ללא היסוס על דעת הרוב בפסק־הדין, ויחד עם זאת, נוכח הפיגור השכלי של סולימאן, ובעיקר נוכח מראית פני הצדק, והחשש שהציבור עלול לראות בהרשעה מורכבת כל־כך הרשעה לא מוצדקת, יש לקצוב את עונשו. לשון אחר, מזלו של סולימאן היה שלמשפט, אחרי ככלות הכול, יש רגישות אסתטית לצורתו החיצונית, והצורה ניצחה את החומר.
כיצד ניתן להסביר את תופעת האדישות לשאלות יסוד המצויות בגזע המוח של המשפטי! כיצד ניתן להסביר את התופעה, שההשכלה הדרושה לשופט היא השכלה משפטית בלבדי! האם הכרעה בגורלות אנושיים איננה מחייבת, למצער, שליטה ביסודות מקיפים של הענפים השונים במדעי החברה?! האם אין זה מן הראוי לערוך בדק בית במבנה השיטה המשפטית?! מלומדי המשפט אינם יושבים בטל. הם מתווכחים עד כלות על שאלות תיאורטיות מופשטות, כגון השאלה, האם לכל בעיה משפטית נתונה יש פתרון נכון אחד בלבד, כעמדתו של רונלד דבורקין, או שמא יש לה מספר פתרונות סבירים, כעמדתו של ה.ל.א הארט. בשעה שהוויכוחים הללו – המזכירים את ההתחבטות הסכולאסטית, כמה מלאכים יכולים לעמוד על קוצה של מחט – מתנהלים, נחתכים גורלות אנושיים מדי יום ביומו, מבלי שהשיטה נותנת לעצמה דין וחשבון, כאשר היא מאמינה בכוחה ללא פקפוק, וכאשר גאוותה על היותה ענף מרכזי של הדעת וחקירת האמת מרקיעה שחקים.
אנו רוצים להציע תשובה למחדל הזה. נראה לנו, כי הוא נעוץ במהותו של המשפט. המשפט נדחף על־ידינו לשני קטבים. בקוטב הראשון אנו טובעים בו משמעות רליגיוזית – אלוקים ניצב בעדת המשפט; שהרי איזה מעמד ראוי לעשיית צדק, במקום הקונקרטי ובעולם כולו, אם לא מעמד דתי. פעם, הקביעה העובדתית הייתה ״פשוטה״ עוד יותר, והיא נקבעה באמצעות Ordeal: דינו של הנאשם היה נמסר לשמים ולהכרעת האל. את הנאשם היו דוחפים לנהר או מעמידים אותו באש. או אז, האל החליט מה דינו. אם הנאשם דיבר אמת, היה אמור האל להציל אותו על־ידי נס. אם לא, הייתה בכך ראיה שהוא שיקר.
בשנת 1215 אסרה הוועידה הלטרנית הרביעית מעורבות של הכנסייה בתהליך של Ordeal, אולם הנוהג הזה לא פסק עד אמצע ימי הביניים. יתרה מזו, כפי שמציין פרופ׳ אבן מוגלן, גם לאחר מכן, כשההכרעה נמסרה לחבר מושבעים, הם אמורים היו להיות Ordeal רך יותר, והחלטתם ביטאה את הקול שנשלח מן השמים. המגמה הזו נמשכת עד ימינו – המעטה הרליגיוזי שאנו מכסים בו את המשפט, מחסן אותו מביקורת. אם נבדוק, מי יודע מה נגלה.
אולי כשנטעם מעץ הדעת, נגלה כי אנו עירומים. הקוטב השני הוא הקוטב של הצורך. דהיינו, המשפט ממלא צרכים שלנו. המשפט – הפלילי בעיקר – איננו אלא קרום רציונלי דק על לבה של צרכים הגועשת תחתיו, ובראשם הצורך למצוא אשם. המשפט הפלילי עוסק בסיטואציות הנוגעות תמיד לחלק האטביסטי שבתוכנו. אדם נעדר, גופה מתגלה, נאנסת נסה על נפשה, ארנקה של זקנה נשדד, מישהו הותקף ונפצע קשה; הנקמה בוערת, העולם טעון תיקון, האימה מתפשטת, העוול צועק מן הקירות או מן האדמה.
המשפט חייב לכייל את כל אלה, והוא חייב להשיב את שיווי המשקל ההומיאוסטטי על כנו. במילים אחרות, אנו צריכים למצוא פושע. אנחנו אנשים מתורבתים, לינץ׳ הוא דבר נורא, אבל הרשעה מפוקפקת היוצאת מבין הכרובים של בית־ המשפט היא דבר נסבל. שיטת משפט שתדקדק מדי בציציות, תשאיר אחריה הרבה מקרים לא פתורים. ואז? מה יהיה אז?
כך נוצר מצב, שבו הקוטב הראשון, הרליגיוזי, מחסן את המשפט מביקורת, והקוטב השני, של הצורך האנושי, מונע אותה.
המשפט היהודי
לפעמים כדאי לנאורות המערבית לפנות אל הכתבים העתיקים. הם מבטאים אותנטיות אנושית שטרם כוסתה בצעיפים יומרניים. בספר ״דברים״ פרק כ״א אנו שונים:
״בי־ימצא חלל באדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל־ הערים אשר סביבות החלל. והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עובד בה אשר לא משבה בעול. והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל־
נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע ועופדשם את־העגלה בנחל״. וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו ידינו לא שפכה את־הדם הזה ועינינו לא ראו. בפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳.״ ואל חתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך בי תעשה הישר בעיני ה'״. בדת היהודית מעולם לא הייתה הכרעה על־ פי Ordeal. ההלכה קבעה כללים מחמירים מאוד להרשעתו של אדם, ובשעה שהלודרים שעשעו את הצופים בקולוסיאום, אמרה ההלכה ש״סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה, נקראת חובלנית״. וכאשר נמצא חלל באדמה, וכל הנשמה אמרה נקם ושילם, ודורש דמים חיפש את העבריין הנפשע; כאשר התעוררה הסכנה של עיוות כלי הדעת על מנת לספק את הצורך הגועש למצוא רוצח; העגלה היא זו שנבחרה להיות המטרה אליה כל זה הוסט. היצר פגש את הפולחן ובא על סיפוקו. המהויות האנושיות קבועות ביסודן. מה שמשתנה אינו אלא הלבוש אותו הן עוטות. כך אנו מוצאים את עצמנו בפני מצב, שבו מה שאנו עושים היום, במקרים רבים, אינו אלא החלפת קול שדי בקול ההמון הסוער, מציאת אשם במקום בירור העובדות באופן מדוקדק, והצבת בני אדם במקום שבו נמצאה העגלה הערופה. יש מרחק גדול בין מה שאנו עושים לבין המשנה שקבעו אבותינו. אבל כידוע לכל משכיל, משפטים קדמונים הם לעולם משפטים פרימיטיביים. ■