נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

די להתעללות!!

שיתוף ב print
הדפס מאמר

בחברה המודרנית יש הרבה חוקים נגד התעללות וניצול, אסור להתעלל בקטינים ובחסרי ישע, אסור לנצל סמכות, אסור אפילו להשחית מקרקעים, מטורפי ה'קיימות' אוסרים גם לפגוע בכל מיני דברים שלא ברור שהם קיימים בכלל, ורק תחום אחד פרוץ לחלוטין, מין בלתי מוגן, שכל אחד יכול להתעלל בו, לנצל אותו, להשחית את פניו, ואין פוצה פה ומצפצף!

זה הזן של הישויות המופשטות, למשל המיסטיקה, אין איסור להתעלל בה, אין איסור להשתמש בה לניצול אחרים. אם בבא משודרג דורש סכום כל שהוא כדי להסיר כישופים, זו זכותו. המחוקק סומך על האזרח האינטלגנט, שאם הוא בוחר להשתמש בשירותיהם של מיסטיקנים, הוא גם ידע להבדיל בין השרלטנים הגדולים לבין הקטנים.

אבל מה אם פרופסור לפיזיקה מתנהג כך?

כן, עוד מישהו יצא נורא מסכן, המדע. מתעללים בו, מנצלים אותו. ואין לו איך להתגונן.

הנה, רק עכשיו יצא הבטאון המדעי המכובד נייצ'ר, בקריאה כי 'הנזק שגרם טראמפ למדע כמעט בלתי הפיך', נשמע כמו אויויו, נו באמת. מערכת מדעית שמתנהלת כמו שצריך, לא יכולה להיפגע ע"י פוליטיקאי, גם אם הוא מאד ירצה. מה שנפגע, הוא המערכת של ניצול המדע, החוצפה הבלתי נסבלת של מיעוט קולני להתעלל במדע, לנצל אותו, לנכס אותו, ובכך לפגוע במפעל המדעי ובאמון של האנושות בו.

"הטבע – אם תענה אותו, הוא יודה בכל", אמר איש מדע מפורסם, כשנתקל באיזה מאמר שמתעקש לאשש תיאוריה מטופשת, בעזרת ריבוי גרפים ומספרים. אז כן, מענים את המדע, גורמים לו להודות בכל מיני דברים, ואחר כך מתלוננים שהמדע יושב לו בנישה שפוליטיקאי יכול להתערב. אם תביא את המדע לפוליטיקה – הוא יתנהג כחבר כנסת. בכנסת (גם בקונגרס) דברים מתקבלים בעזרת לוביסטים, צעקות, ובסוף הצבעות. וכך הם גם מתבטלים, מה שמושג באמצעות רצונות ואינטרסים, גם יקרוס באותה דרך. מה לזה ולמדע?

והנה פרופ' שנרב מכובדינו מלמד אותנו איך להתייחס לניצול המדע ע"י אנשי מדע מפורסמים:

בשנת 1938 פרסם העתון המדעי רב היוקרה Nature את מאמרו של פיסיקאי גרמני מוביל, חתן פרס נובל מכובד, יוהנס שטארק. במאמר זה לא חלק שטארק עם שומעיו את תגליותיו החדשות בקשר לקרני קתודה או להשפעת השדה החשמלי על הספקטרום של אטום המימן. במקום זאת הוא ייחד את מאמרו לשאלות של "מדיניות מדעית", כלומר לאפנים השונים בהם פועלים פיסיקאים, לתפיסותיהם השונות את מטרת המחקר שלהם וכדומה.

החלוקה הבסיסית אותה מכר שטארק היתה בין מה שהוא כינה "מדע פרגמטי" לבין דרך אותה הוא הגדיר "מדע דוגמטי". מבחינתו של איש המדע הפרגמטי, טוען שטארק, הפיסיקה מתחילה ונגמרת בניסוי, והמדד האולטימטיבי של הבנה תיאורטית הוא התאמתה לניסוי. מדענים דוגמטיים, לעומת זאת, מתייחסים בראש ובראשונה אל ההבנה התיאורטית, ומבחינתם ניסויים הם משהו משני בחשיבותו. אנשים אלו דומים, בעיניו, לסכוליסטיקנים של ימי הביניים, מין מלומדים העסוקים ב"התעמלות מחשבתית", בהמצאת דוגמות משונות, באקרובטיקה לשונית, וכל הדברים הללו מנתקים אותם מן המציאות.

לא קשה לראות כי האבחנה שערך שטארק מבדילה בעצם בין פיסיקאים נסיוניים לתיאורטיקנים. גיבוריו של שטארק הם הנסיונאים הגדולים של ראשית המאה העשרים, ובפרט ארנסט רתפורד ורבו פאול לנארד (ההוא מפוטנציאל לנארד-ג'ונס). הנבלים בסיפור שלו, אותם פיסיקאים דוגמטיים המהרסים את המדע, הם התיאורטיקנים הגדולים שהוא לא מהסס לנקוב בשמותיהם: בראש ובראשונה אלברט איינשטיין, וכמובן כנופית הקוואנטים: בורן, שרדינגר, היזנברג, זומרפלד. הוא מתאר אותם כרודפי פרסום רעשניים היוצאים למסעות יחסי ציבור סביב העולם כאשר רעיונותיהם ההזויים, הדוגמטיים והמבושלים למחצה עדיין לא נבחנו בניסוי.

בפרספקטיבה מאמרו זה של שטארק הוא די מדהים. עם כל ההערכה לתרומותיהם של שטארק או לנארד, איש לא רואה בהם היום חוקרים בני השוואה עם אנשים כמו איינשטיין או שרדינגר ששינו את עולם הפיסיקה מן היסוד.

שטארק גם לא היסס לערב את עמדותיו הסוציולוגיות (או הביולוגיות) בסיפור. הוא מסביר כי מאז ומקדם עיקר התגליות החשובות של הפיסיקה נעשו על ידי מדענים אריים ("רובם מהגזע הנורדי"), ולעומת זאת בין אנשי האסכולה הדוגמטית המושחתת יש "נוכחות מכרעת של אנשים ממוצא יהודי". הוא אמנם מציין שיש להעריך תגליות חשובות ללא קשר ללאומיותו אל לגזעו של המגלה, ויש להלחם בדוגמטיזם "בלי קשר לשאלה אם העבריין הוא יהודי או לא", אבל בכל זאת האבחנה הבסיסית נשארת.

מה למדנו אנו כאן?

לבטאונים המדעיים המובילים יש מנהג מוזר לפרסם מאמרי עמדה, כלומר לא מאמרים המספרים על תגלית או מציעים איזו סינתזה אלא כאלו המבטאים מחשבות כלליות שהקשר ביניהן למדע הוא עקיף. לנו, הקוראים, חשוב לזכור שכאשר האנשים הללו עוזבים את הנושאים בהם יש להם מומחיות וגולשים לנושאים בעלי השלכות חברתיות או פוליטיות, מה שנקבל, בסיכוי של כמעט מאה אחוז, זה את הזבל שבאותו רגע נתון הוא אפנתי באותן שכבות חברתיות מהן באים עורכי כתב העת, אולי בשילוב של קצת יותר יהירות שנובעת מתפיסתם המופרכת לפיה הם מדברים מעמדתם כמדענים פלוס הבטחון שיש להם בכך שהם לא ישלמו שום מחיר על שפה בוטה.

כתבתי על כך בעבר, בהקשר להרצאות של קארל בנדר, אבל אני סבור שחשוב לחזור על כך: כאשר אתם פוגשים "מכתב של ששים מתמטיקאים" או כאשר עתון מדעי ממליץ על מועמד לנשיאות – תנו לכך את המשקל הראוי. פחות או יותר אפס.

אז כן, מנצל המדע המפורסם, אבי בליזובסקי מתלהב מכך שאפילו עורכי הסיינס הצטרפו לקריאת הקודש הנרגשת של הנייצר להצביע לביידן (כי הביולוגים והזיאולוגים במאמרם הנלעג, קבעו שיש לו "יחס רעיל כלפי נשים", וממילא זו פגיעה בלתי הפיכה במדע… הבה ונאמר בעדינות שיחסו ה'חביב' של קלינטון כלפי נשים, ואף של ביידן עצמו לפי תיעודים פומביים, לא מפריעים לאותם צבועים). אנשים שפויים לעומת זאת, רואים במאמרים אלו את זיהומו של המדע, את הנסיונות לכפות דעה מסויימת, השערה כל שהיא, לעובדה ולדת קיומית.

נשלח אותכם בפעם המליון לבלוג הירוק, כדי להתמודד עם עובדות, לאחרונה מה שעושה פרופ' מיכה קליין, הוא פשוט להציב עובדות במשפטים קצרים, אין צורך אפילו להוסיף משפטי קריאה, צרור ציטוטים של אנשי מדע ובכירים בענף האקלים, בכירים אפילו יותר מגרטה הנה:

אל גור אמר ב2007 "ב2013 הקוטב הצפוני יהיה חופשי מקרח", על הפעילות הזו הוא זכה בפרס נובל.

יורש העצר הבריטי צ'ארלס אמר ב2009 "יש לנו שמונה שנים להציל את העולם".

גורדון בראון, אמר ב2009: "יש לנו פחות מ50 יום להציל את העולם מקטסטרופה".

לורן פאביוס ב2014: "יש לנו 500 יום למנוע כאוס אקלימי".

פרופ' פטר וודהמס אמר ב2013: "בתוך שנתיים הקוטב הצפוני יהיה חפשי מקרח".

ב2008 יצא גילוי דעת של 'מדעני נאס"א' לאמור: "תוך 5-10 שנים הקוטב הצפוני יהיה חפשי מקרח".

במסמך רשמי של חיל האויר האמריקאי, נכתב כי ב2016 הקוטב הצפוני יהיה חפשי מקרח.

זה פרצופם הנלעג של נביאי השקר מנצלי המדע. דוגמאות למאות בבלוג הירוק. רק עובדות. שקרים בשם המדע.

ומה קורה למאמר מדעי שלא תומך בנבואות השקר של ההפחדה? נחזור שוב למכובדינו פרופ' שנרב:

הכחדה ששית וצנזורה מדעית.

פעילות אנושית משפיעה במובנים רבים על חייהן של חיות הבר. במקרים מסוימים מדובר בהשפעה חיובית (תשאלו את חתולי הזבל) אבל במקרים רבים אחרים מדובר בהשפעה שלילית המקשה על חיות להתקיים ולהעמיד צאצאים. דוגמאות בולטות הם זיהום ימים או נהרות, קטיעת מסלולי נדידה של דגים או ציפורים והקטנת שטחם האפקטיבי של בתי גידול (על ידי סלילת כבישים, נאמר).

פגיעה בסביבה מן הסוג הזה גורמת לחיות (או לצמחים) למות או לא להתרבות, כך שמספר הפרטים במין מסוים הולך וקטן. זו הבעיה הקטנה יחסית. הבעיה המרכזית שמטרידה את פעילי הסביבה היא הסיכוי שמין מסוים יכחד, כלומר שמספר הפרטים שלו יגיע לאפס. אם מין נכחד – כמו שקרה לממותות או לציפור הדודו או לסוגים של צבאים וזברות – אין יותר אפשרות להקים אותו לתחיה בטכנולוגיות הקיימות.  הפסד כזה הוא על פניו לנצח – גם אם יתברר מחר שאפשר להפיק מהנוצות של ציפור הדודו תרופה לסרטן, לא יעמדו לרשותנו ציפורים כאלו.

עקב עלית מספרם של האנשים והתפתחות הטכנולוגיה הולכת וגדלה החתימה האקולוגית שלהם על פני כדור הארץ. במבט של חובב אני מוכן להעריך שליונקי בר גדולים של ממש – אריות, נמרים, שימפנזות, גורילות, ג'ירפות, קרנפים, פילים – אין סיכוי לשרוד בטווח הארוך מחוץ לשמורות טבע ענקיות כמו שיש באפריקה. ברור שאיש לא יסכים כי יצורים כאלו יסתובבו ליד ילדיו.

אבל מבחינת עולם החי מדובר בכסף קטן (מעט מינים) וביצורים מספיק בולטים שארגונים וממשלות מוכנים להתגייס ולהקצות להם משאבים. מה עם מליון ויותר הזנים של חיפושיות, ציפורי שיר, פרפרים ושאר שקצים ורמשים? כאן עולות שתי שאלות. האחת היא האם אכן אוכלוסיות כאלו נפגעות כל כך מפעילות האדם (לא נראה שסלילת כבישים, אפילו מאסיבית, תגרום לקיטוע מוגזם של שטחי המחיה עבור שבלולים), שנית, כיוון שמדובר הרבה פעמים באוכלוסיות גדולות מאד, האם קיים באמת חשש שנכחיד לגמרי זנים של פרפרים או של ג'וקים?

הרבה חוקרים סבורים שהתשובה היא חיובית, ואף מדברים על מה שמכונה "ההכחדה הששית": לפי ממצאי מאובנים היו בתולדות כדור הארץ חמשה מאורעות בהם, לאורך תקופה קצרה יחסית, נכחד חלק גדול ממיני בעלי החיים על כדור הארץ (האירוע האחרון מסוג זה היה לפני ששים וחמשה מליוני שנים, אז נכחדו (גם) הדינוזאורים, ככל הנראה כתוצאה מפגיעת מטאור ענק ששינה את האקלים על כדור הארץ למשך אלפי שנים). היום, כך טוענים, מתרחש לנגד עינינו אירוע דומה כתוצאה מפעילות אנושית. החשש הזה גורר הרבה פעילות ובעיות – בימינו נגד כל הקמה של פרוייקט בינוני ומעלה מוגשות אינסוף עתירות בטענה שהוא נוגס בשטחי המחיה של הירבוע הקופצני או יצור דומה, מה שגורר עיכובים של שנים, הוצאות של מיליארדים ולעתים אף את ביטול הפרוייקט.

לפני כמה שנים החלה קבוצה של חוקרים לנסות לבדוק האם באמת יש עליה בקצבי ההכחדה של "סתם חיות", לא אלו שנמצאות בפוקוס של ההתעניינות הציבורית. בבסיס עבודתם ניצבת תמונת עולם מסוימת – הם סבורים שהכחדות כוללות מגיעות מהצטברות של הכחדות מקומיות.

אסביר את הדברים. נניח שהקנגורים באוסטרליה הולכים ונכחדים. ניתן להעלות על הדעת סיטואציה בה בהתחלה יש באוסטרליה 100 קנגורים לכל קילומטר מרובע, אחר כך 50, אחר כך 10 וכו' עד שבבת אחת מגיעים לאפס קנגורים. כל בר דעת יאמר שזה תרחיש לא סביר. התרחיש הסביר הוא שהקנגורים נכחדים באזור מסוים כי האקלים התחמם והוא כבר לא מתאים להם, אחר כך הם נכחדים באזור אחר כי טורפים שמציקים להם מתרבים, אחר כך הם נכחדים באזור שסללו בו כבישים וכן הלאה, כלומר ההכחדות ה"גדולות" באות מהצטברות של הכחדות "קטנות".

ובכן, לעקוב אחר כל קנגורי אוסטרליה קשה מאד, אבל לנטר איזה עמק ספציפי, או לסקור את אוכלוסית הצפורים על איזה אי קטן – זו משימה בת ביצוע, ויש הרבה אקולוגים שעושים בדיוק את זה – חוזרים מדי שנה לאזור או אי מסוים (או צוללים לשונית אלמוגים ידועה), בודקים את עולם החי במקום וחוזרים עם דו"ח הנותן, לאורך השנים, תמונה על עושר המינים (כמה סוגי ציפורים הם ראו) ועל תהליכי הכחדה (האם יש מינים שנצפו בעבר וכעת לא נצפים יותר) וקולוניזציה (האם יש מינים חדשים שהגיעו לאזור). בלא מעט מחקרים יש היום נתונים שהצטברו לאורך עשרות שנים של סקרים כאלו.

את תוצאתו המרכזית של המחקר הזה, שפורסם ב science בשנת 2014, אתם יכולים לראות בתמונה המצורפת. בגדול, יש מקומות שבהם עושר המינים ירד, יש מקומות בהם עושר המינים עלה. בממוצע על כל העולם – אין שום שינוי בעושר המינים המקומי (זה הקו השחור). אם אכן זהו המצב אין שום סיבה לדבר על "הכחדה ששית" כלשהי.

המאמר הזה עורר, כמובן, ויכוח שמתמשך עד היום. כמה אנשים חזקים טוענים לפרשנות לא נכונה של התוצאות, אבל אני חייב להעיר שמדובר על דקדוקי עניות, כלומר הוויכוח תלוי בפרשנות עדינה של כל מיני אפקטים סטטיסטיים שיש לקחת בחשבון. גם אם המתנגדים צודקים, קשה מאד לומר שההכחדות מופיעות בצורה בולטת לעין.

מה שאולי יותר מעניין הוא שמאמר אחר של אותה קבוצת מחברים, עם אותו סוג של תוצאות, נדחה מהעתון רב היוקרה Nature. למרות ההמלצות החיוביות של השופטים  כתב העורך למחברים כי אכן הוא מעריך את ממצאיהם אך  "עקב ההשלכות רחבות ההיקף שיש למאמר על קביעת מדיניות" הוא מרגיש כי המאמר חייב להציג הוכחות שהן "מעבר לכל ספק סביר" שכן "דיווחי התקשורת על תוצאות המחקר ודאי יציגו תמונה שטחית וידווחו כי המגוון הביולוגי איננו יורד" וחשוב "לא לסלול את הדרך שתאפשר למסקנות כאלו להגיע אל הציבור הרחב". [1]

צריך להזהר בצורה בה מפרשים אירועים כאלו. מאמריהם של המחברים דנן מתפרסמים במקומות הטובים ביותר ומעוררים דיונים מקיפים, בפירוש לא מדובר על צנזורה בסגנון סובייטי. עם זאת, ניתן ללמוד מכאן כי למחקרים המאששים דעות אפנתיות סיכוי טוב יותר להתפרסם ולהיפך. לדעתי הטית האפנתיות הזו מתגברת עם מעמדו של הז'ורנל – עורכי העתונים היוקרתיים לוקים בהיבריס רציני ומרשים לעצמם לפעול לא רק כמתווכי תוצאות חשובות אלא גם כמחנכים, ויעידו כמה מאמרים אוויליים שהם פרסמו לאחרונה על הטיה גזעית במדע. לא משהו שצריך לערער את אמוננו במערכת, אבל נקודה למחשבה.

תיאור נרחב איך הפוליטיקה משחיתה את המדע, במאמרו של ג'ונתן רוזנבלום, דוגמאות מענפים שונים, מקורונה ועד אקלים.

הרב חיים נבון, בסקירתו את הספר 'תיאוריות ציניות', מעודד אותנו 'להתייצב מול מדעי המרמור':

"ההנחה הפוסטמודרנית שהחברה כולה מבוססת על דיכוי סמוי וגזענות רעילה, יצאה מתחום האזוטריה האקדמי והפכה לנחלתם של מובילי דעה רבים. חוקרים מהשמאל הליברלי תוקפים אותה בספר חדש.

ייתכן שזו הייתה ההטרלה האקדמית המדהימה בהיסטוריה. שלושה חוקרים אמריקנים – הלן פלקרוז, ג'יימס לינדזי ופיטר בוגוסיאן – רצו להמחיש את הניוון ההרסני בתחומים האקדמיים שהם כינו "grievance studies" – "מדעי המרמור", כגון לימודי מגדר ולימודי תרבות. לשם כך הם שלחו לכתבי עת אקדמיים במדעי החברה בשנים 2017־2018 מאמרים מופרכים לחלוטין, המשתמשים בעגה המקובלת בתחומים הללו.

חלק מהמאמרים הספיקו להתפרסם או להתקבל לפרסום לפני שעיתונאית חרוצה חשפה את התעלול. העיתונאית נתקלה במאמר אקדמי שעסק בתרבות האונס הכלבית, ובדיכוי כלבים בעלי זהות מינית מעורפלת בגינת כלבים בפורטלנד. כתב העת שאליו נשלח המאמר העביר אותו לפני הפרסום לביקורתם של שני חוקרים, והם העניקו לו שבחים מופלגים. אחד מהם כתב שהמאמר עוצמתי, חדשני, עשיר בניתוחיו ומרגש. השני ציין שהמאמר הוא "תרומה חשובה לגיאוגרפיית חיות פמיניסטית".

אך העיתונאית הנ"ל לא זכתה להשכלה אקדמית במדעי החברה, ולכן התרשמותה הייתה שונה במקצת. היא פשוט לא יכלה להאמין שהמאמר הזה אמיתי, והחליטה לבדוק. כך נחשפו גם מאמרים אחרים שהיו חלק מההטרלה עצומת ההיקף, כולל מאמר שהוא למעשה פרק מ"מיין קאמפף" מתובל בעגה אקדמית עכשווית; מאמר התומך באסטרולוגיה ומכנה אותה "אסטרונומיה פמיניסטית"; ומאמר אקדמי שמציע להושיב סטודנטים לבנים פריווילגים על הרצפה ולכבול אותם באזיקים בזמן השיעור, למען הצדק והשוויון החברתי.

החוקרים המטרילים כתבו שמטרת התרגיל היא להציל את המחקר האקדמי מהניוון שכופה עליו האקסיומה שלפיה הכול הוא הבניה חברתית. כשאין אמת ואין משמעות, אז העולם הוא רק מאבקי כוח בין מדכא למדוכא, וממילא הקריטריון היחיד למאמר אקדמי הוא פוליטי: בעד מי הוא. בשביל פוליטיקה נמוכה כזו, מוחקת אמת, לא צריך אקדמיה.

לפני כמה חודשים פרסמו שניים מהחוקרים הל לו, הלן פלקרוז וג'יימס לינדזי, ספר מקיף באנגלית על הטרלול האקדמי בתחום מדעי החברה, בשם "תיאוריות ציניות" – Cynical Theories (כמשחק מילים על הביטוי "תיאוריות ביקורתיות", critical theories). נדמה לי שזהו הניתוח המשמעותי ביותר של התופעה הזו שהתפרסם עד כה.

ייעוד לאקטיביסטים נבוכים

כשאני מבקר את הפוסטמודרניזם האקדמי, חברים מהאקדמיה אומרים לי שאני לא מעודכן: הפוסטמודרניזם מת מזמן. הם מתכוונים לומר שאף אחד כבר לא מצטט את ז'אק דרידה, ובזה הם צודקים. אך כמעט כל המחקר והכתיבה העכשוויים במדעי החברה ובתחומים נוספים, ספוגים באופן עמוק בהנחות פוסטמודרניות. פלקרוז ולינדזי טענו שהפוסטמודרניזם המוקדם עסק בפירוק מתמיד, בלי שום חזון לשינוי חברתי ממשי, ולכן היה בסופו של דבר משעמם למדי. אך הם הדגישו שהפוסטמודרניזם הזה לא מת, אלא רק השתנה; הוא איבד את הפסימיזם האדיש שלו, והותך לכדי אקטיביזם חברתי נלהב.

פלקרוז ולינדזי תיארו שלושה שלבים בהתפתחותן ובהשפעתן של "התיאוריות הציניות". השלב הראשון היה הפוסטמודרניזם המתוחכם, האירוני והפסימי של דרידה, פוקו ובני דורם. השלב השני, שהם כינו "פוסטמודרניזם יישומי", ויתר למעשה על היחסיות המוחלטת ושם לעצמו מטרה מוסרית: שינוי החברה ועקירת העוולות שהחוקרים הפוסטמודרנים זיהו בשיח הדכאני הרווח. לדבריהם, הפוסטמודרניזם עשה שירות חשוב לפעילי השמאל הקיצוני. בשנות התשעים, המרקסיזם כבר התגלה ככישלון מאכזב, ובמקביל המאבק לזכויות האדם כבר נחל הצלחה רבתי. היה קשה לראות על מה אפשר להילחם עכשיו, ובשם איזו אידיאולוגיה. הביקורת הפוסטמודרנית זיהתה דיכוי מוחץ במקומות טריוויאליים, ותיארה את השפה עצמה כמכשיר דיכוי רב כוח. בזכות התיאוריות הללו מצאו אקטיביסטים נבוכים יעד והצדקה למאבקם.

הלהט המוסרי הזה אינו הולם את הרלטיביזם הערכי, שעליו דוברי התיאוריות הללו סירבו לוותר. הם דילגו בקלילות על השאלה מנין אפשר לגייס להט מוסרי בעולם שבו כל מוסר הוא יחסי, ורתמו את המינוחים הפוסטמודרניים לשירות אג'נדות של השמאל הפרוגרסיבי. השלב הזה התרחש בין השנים 1990־2010.

את השלב השלישי, מאז 2010, כינו פלקרוז ולינדזי "פוסטמודרניזם ממומש". בשלב הזה התיאוריות הללו חלחלו מן האקדמיה אל השיח הרווח, והפכו ל"מובן מאליו" בחוגים רחבים בחברה המערבית, ולתוכנית פעולה מעשית עבור "פעילים חברתיים". התיאוריות הביקורתיות של הפוסטמודרניזם הממומש מניחות שאפשר וצריך לערער הכול, חוץ מאשר עיקר אחד, שאמיתותו אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת: האקסיומות של התיאוריות הללו עצמן, שעליהן אסור לערער. ההנחה שהחברה שלנו מבוססת על דיכוי סמוי וגזענות רעילה הפכה מנחלתם של כמה פרופסורים באקדמיה להנחת מוצא של סופרים, עיתונאים, פוליטיקאים וסתם אנשים.

סתימת פיות למדכאים

ביסוד התיאוריות הללו עומדים, לכל אורך הדרך ובכל גלגוליה, שני עקרונות־על: הראשון הוא שאין אמת ואין ידע אובייקטיבי, אלא רק הבניות חברתיות; השני הוא שהחברה בנויה על יחסי כוח ודיכוי, המכתיבים את תוכן הידע ואת הפצתו. לעקרונות הללו מצטרפים ארבעה מהלכים רעיוניים: טשטוש גבולות; הכוח המכונן של השפה; רלטיביזם תרבותי; ומחיקת האינדיווידואל מצד אחד והאוניברסלי מצד שני לטובת פוליטיקה של זהויות. מכל אלו נגזרת פרקטיקה מסוכנת: אם ידע הוא כוח, הרי שכל דעה חולקת נתפסת כדיכוי אלים שצריך לבלום בכוח. כך נוצרה תרבות של סתימת פיות, שהשתלטה על האקדמיה בתחומים רבים.

בספר החשוב הזה סוקרים פלקרוז ולינדזי תחומים אקדמיים שונים, בייחוד מהענף שהם עצמם כינו "מדעי המרמור". הם מתארים כיצד תיאוריית הגזע הביקורתית, למשל, מניחה משום מה שהדרך היעילה להילחם בגזענות היא להפוך את כולם מודעים להבדלי גזע בכל מקום, בכל זמן ובכל הקשר. כל אירוע וכל שאלה ציבורית מנותחים מיד מאותה זווית חד־ממדית: איך מתבטאת בו הגזענות של "העליונות הלבנה" ("white supremacy").

התיאוריה הקווירית הולכת בכיוון אחר. זוהי גישה פילוסופית הטוענת שאין שום הבדל ביולוגי משמעותי בין גברים לנשים; מנתקת בין מין, מגדר ונטייה מינית; ותופסת את כל מה שמתחולל בעולמנו בין גברים לנשים רק במונחים של יחסי כוח ושליטה. על הגישה הזו כתבו פלקרוז ולינדזי דברים קולעים: "למתבונן מבחוץ, התרבות הזו נראית כאילו נוסחה בכוכב אחר, שלתושביו אין שום מושג על רבייה מינית, והם מפרשים את כל הקשרים האנושיים החברתיים שלנו בדרך הצינית ביותר האפשרית".

לימודי מוגבלות (disability studies) מתארים את המוגבלות, מה שפעם קראו "נכות", כהבניה חברתית דכאנית. אדם שמאמין שמוגבלות קשורה בעובדות אובייקטיביות מתויג בשם הגנאי "יכולתני" (ableist). היכולתנות מושווה להומופוביה, לפטריארכליות, לגזענות ולקולוניאליזם. היא מתוארת כמשרתת את האינטרסים של הקפיטליזם הניאו־ליברלי, המעוניין לטפח גופים אנושיים שיבצעו ביעילות עבודות בעלות ערך כלכלי.

חלק מדוברי הגישה הזו תוקפים בעלי מוגבלות גופנית או נפשית המנסים לתקן או לרפא את מוגבלותם, ורואים בהם מי שהפנימו את התודעה הכוזבת שכופה עליהם הדיכוי החברתי, כאילו יש משמעות אובייקטיבית וערך אובייקטיבי ב"נורמליות" נפשית וגופנית. חירשות, אוטיזם, דיכאון, חרדה ואובדנות, לצד מגבלות גופניות ונפשיות אחרות, מתוארות כזהויות מיעוט מדוכאות שיש לשחרר ולחגוג אותן, ולא כמגבלות. פעילים למען החירשים טענו שהורים שומעים שדואגים לילדם החרש לשתל קוכליארי, כך שיוכל לשמוע, מבצעים ג'נוסייד; לחירשים שמבקשים בעצמם טיפולים כדי שיוכלו לשמוע נאמר שהם עריקים.

הגנה על ערכים ליברליים

במקביל, גם תופעות גופניות מתונות יותר מתכנסות לתחומי לימוד ומחקר ברוח ההבניה החברתית. חוקרים בתחום "לימודי שמנים" (fat studies) שוללים את הטיעונים הרפואיים על הסכנות שבהשמנת יתר, מתארים אותם כדיכוי חברתי כוחני, ומתייגים אותם כ"שמנופוביה". ממצאים מדעיים בנוגע להשפעת התזונה שלנו על בריאותנו מתויגים כ"בריאותנות" ו"תזונתנות", ומתוארים כהבניה חברתית הניזונה מהיוקרה המדומיינת של השיח המדעי האובייקטיבי־כביכול. בעלי משקל עודף שמנסים לרזות מואשמים בתסמונת שטוקהולם, זו המביאה חטופים להזדהות עם חוטפיהם ומעניהם. ה"שמנופוביה" מתוארת גם היא כקשורה בקפיטליזם הניאו־ליברלי, משום שעל פי הנטען חברות המייצרות מזון דיאטטי ומפיקות סדנאות להרזיה מְקדמות תדמית שלילית לשמנים, כדי להגדיל את רווחיהן. פלקרוז ולינדזי תיארו את הלך החשיבה הזה כ"פנטזיה פרנואידית".

פלקרוז ולינדזי הם אנשי שמאל המזהים עצמם כליברלים קלאסיים. הם אינם תוקפים את "מדעי המרמור" מתוך הימין השמרני, אלא מתוך הגנה על ערכים ליברליים ותיקים שהם מייחסים להם את הישגיו הרבים של המערב: חופש הדיבור, חופש המחקר וחופש הביקורת, לצד ספקנות בריאה שאינה חשדנות ממאירה.

בכך הם מצטרפים לשורה של אנשי שמאל ליברלים המבקרים בשנים האחרונות את הסחרור שאחז במדעי החברה העכשוויים. הם מדגישים את הליברליזם הקלאסי, שבמובנים רבים יכול להיות גשר בין השמאל המתון לימין המתון. הבולטים בקבוצה הזו הם סטיבן פינקר וג'ונתן היידט. ספריהם זוכים לתהודה רבה בציבור הקוראים הרחב; אך לעת עתה השפעתם על האקדמיה נראית לצערי אפסית. אפשר לקוות שבעתיד המצב הזה ישתנה. כי בניגוד למה שחושבים דוברי התיאוריות הציניות, יש בעולם אמת, וסופה להיגלות.

עד כאן הסקירה הארוכה והמעניינת (אגב, הרב נבון כותב שזו ההטרלה המדהימה בתולדות המדע, אבל היו הרבה כאלו, החל מאלן סקאל, וכלה ברבים אחרים, למשל כאן, ועוד רבים. רק השבוע שמענו על עוד מאמר מטריל שהתפרסם בבטאון מדעי, ובו הוא דן בבעיות הקורונה בהקשרים של דמויות ומושגים מסדרות פוקימון, מאמר שזכה גם לציטוט של איזה רופא תמים במאמר אחר…). וממנה  נעבור לתחום שלנו, היסטוריה מקראית, גם כאן הופיע השבוע במלא הדרו מנצל המדע המפורסם, ג'ימס בונד המודרני (הצטערתם ששון קונרי מת? יש מחליף עם להטוטים לא פחות מרשימים), הפרופסור ישראל פינקלשטיין.

מה קרה? ג'ימס בונד המודרני הוציא סרט חדש "בעקבות ארון הברית", הוא הצליח לקשר את זה איכשהו לחפירה ארכיאולוגית שערך. איך? תנסו לעקוב, זה מרתק.

כמו שהשחקן והבדרן בעצמו מגדיר את זה בריאיון להארץ, הוא "יצא לחפש את ארון הברית וחזר עם תגלית אחרת לגמרי", אז כבר בכותרת יש ספוילר, הוא לא מצא את ארון הברית. הבעיה היתה שהוא חיפש אותו, איך חיפש? בספר שמואל מתואר שארון הברית, חנה בקרית יערים, בבית של אבינדב, אחרי שנלקח מבית שמש עקב מגפה, ולפני שהועלה לירושלים. למרות זאת, פינקלשטיין לא מצא שם את ארון הברית, ואפילו לא את אבינדב!

מה שכן פינקלשטיין מצא, זה מתחם שנראה כמתחם פולחני מן המאה ה8, וכאן נשאלת השאלה, מדוע המתחם הפולחני מן המאה ה8? הרי הארון היה שם במאה ה10 לפי שמואל? תשובה, מתבקשת יש לציין, ארון הברית לא היה שם במאה ה10, הוא היה שם במאה ה8, ולא היה מעולם בירושלים, מה שכן, חזקיהו אסף אותו בשלב מסויים והעלה אותו לירושלים. אגב, עד אז הארון היה בכלל ארון של פסל, ולכן קראו לו ארון ה' ולא ארון הברית.

סיפור יפה, אך על מה הוא בנוי? במאה ה10 הארון שהה שם תקופה קצרה יחסית, בבית של מישהו, אין זכר למתחם פולחני. אז אין מה למצוא. במאה ה8 היה מתחם פולחני, אולי, זה מאד עצוב. מאיפה נרקם הסיפור המופלא על הארון במאה ה8 ועל העלאתו? ממתי משתמשים בהוליווד לתסריטים של סרטים בדיוניים, בניצבים מעולם המקרא?

זו לא מתיחה, הנה התיאור במקור:

"הצלבה בין ממצאי החפירה בקרית יערים לבין שיטת בנייה דומה שנמצאה באתר חפירות בשומרון (בירת ממלכת ישראל בעבר) למשל, מעלה כי המתחם הפולחני בקרית יערים נבנה בתחילת המאה השמינית לפנה"ס, בידי מלך ישראל ירבעם השני, בתקופה שבה הממלכה היתה כביכול בשיא תפארתה. ואולם, כאן העלילה מסתבכת, כי הממצא הזה סותר את הכתוב בשמואל א'. שם נטען שאחרי 20 שנה שבהן הוצב הארון בקרית יערים, היה זה דוד המלך שהעביר אותו לירושלים. כיצד זה ייתכן? הרי דוד המלך שלט בירושלים מוקדם הרבה יותר, במאה העשירית לפנה"ס".

-ואולי היה בקרית יערים או בקרבתה אתר פולחן גם במאה העשירית לפנה"ס, ואכן דוד היה זה שהעביר את הארון לירושלים, כפי שמסופר במקרא?

"אני לא יכול לפסול אפשרות כזאת, אבל חפירות וגם סקרים ארכיאולוגיים העלו שהאתר אמנם היה מיושב קודם, אבל לא היה חשוב. אתר פולחן גדול מסוג זה שעליו אנחנו מדברים לא היה שם לדעתי לפני המאה השמינית לפנה"ס. מעבר לכך, אני לא מחויב לכרונולוגיה הפנימית של הסופר המקראי. היא מסקרנת ומעניינת, אבל סדר הדברים שהוא מתאר במקרא נובע מהאידיאולוגיה שלו. אנחנו, מנגד, עוסקים בהיסטוריה ולא בתיאולוגיה. אני מבין את הצורך של המחבר לקשור את דוד כמייסד השושלת לסיפור הזה כדי לקדם את השקפותיו, אך המציאות בשטח יכולה להיות אחרת. אני לא בטוח שיש סיבה היסטורית לקשור את דוד לקרית יערים".

בקיצור, לא גילה שום תגלית רלבנטית למה שהתרחש במאה ה8, הוא מספר סיפור דמיוני על כך שהאתר לא היה "חשוב", ומכאן שלא יתכן שהארון הונח בו בבית של אבינדב.

איך מנצלים את המדע? מציבים במרכז טענה טפשית חסרת משמעות, אין הוכחה שהאתר היה חשוב, (האתר הכן חשוב מאוחר על פי איזו הצלבה, או שכן או שלא), ומכאן שהארון לא היה בבית של אבינדב. וכדי לחפות על אפסות התוכן, מציפים את התפאורה באלפי רסיסים זוהרים שלא רלבנטיים בשום צורה לכותרת, לעיקר, לסיפור שהוא בא להטמיע.

"הוא משתמש, למשל, ברדאר חודר קרקע כדי לברר מה מסתתר מתחת לאדמה במקומות שבהם אינו יכול לחפור, הוא שולח למעבדה חלקיקי קוורץ מאחד מקירות התמך שנמצאו במקום כדי להבין מתי נבנה, הוא מוזג את כל ממצאי החפירה לתוכנה שמייצרת מודל תלת־ממדי ריאליסטי להפליא של האתר כפי שנראה לפני כמעט 3,000 שנה, ונעזר באלגוריתם מתמטי כדי להבין מי היו האנשים שכתבו טקסטים באותם ימים".

אתם קולטים כמה קילו מדע? כמה חדשנות? למה שלא יעבור בעצם לטסלה ויפגין שם את חדשנותו בפיתוח אפליקציות. איך זה מצדיק לפרסם מסקנות שלא מבוססות על כלום?

לא זו בלבד, הוא משבץ ביריד ההבלים שלו גם רגעי פרוזה קומיים:

"אני בא ממקום אמפתי מאוד לסיפור המקראי, הוא מרתק אותי ומעורר אצלי הערצה לגאוניותם של המחברים. אבל באשר למחקר, אני תמיד אומר לתלמידיי, אם באתם הנה כדי לספר לי בסופו של התהליך בעברית מודרנית סיפור שכבר סופר בעברית עילאית לפני 2,600 שנה — חבל על הזמן של כולנו. הם היו סופרים טובים מאיתנו, אידיאולוגים טובים מאיתנו, גאונים מבחינת איך שתפרו את כל הסיפור הזה. הקריאה הביקורתית נותנת לטעמי כבוד גדול יותר לסופרי המקרא מאשר קריאה פשטנית, כי היא מכירה בגאונותם ומנסה — גם אם לא תמיד בהצלחה — להתמודד עם המסרים שלהם".

תודה על האמפתיה. מה לכל זה ולמדע?

ונחתום בתגובתו של מיסטר M, אחד מחוקרי המקרא המחתרתיים:

 ה'פרסומים המדעיים מאחורי הסרט הזה' הינם  אוסף של ספקולציות מופרכות וחסרות יסוד. מהתזות היותר לא מגובות שנתקלתי בהם אי פעם בחקר המקרא.

ראשית עובדות – המונח הארון ה’ הוא מונח שמופיע בספר יהושע. בתורה כתוב דווקא ארון העדות (שמות – P) או ארון בית ה’ (D ו-JE). הטענה שקודם היה ארון ה’ ואז ארון הברית שגויה. רומר, וזו דעת יחיד שלו כידוע חושב שספר יהושע קדם לתורה. כל זה כמובן מופרך לחלוטין. גם לדעת 99% מהחוקרים הרובד הלשוני של חלקים בתורה שאומרים ארון העדות/ברית ה’ קדום לרובד הלשוני של ספר יהושע. בעובדה הזו אם כן לא רק שאיננה נכונה עובדתית (כלומר, זה מופיע ביהושע, בתורה דווקא כתוב ארון העדות) אלא מתבסס על הנחה שאיננה מקובלת אף על ידי עולם המחקר בכללותו.

הלאה,

נניח שהמונח הקדום באמת היה “ארון ה” – זה אומר משהו?

זו ספקולציה (חלשה מאוד מאוד) ותו לא. כפי שהמונח “איש האלוהים” או דברים דומים הם ביטויי שייכות ואינם מובנים במובן של צלם. כך או אחרת, המונח הקדום הוא ארון העדות, וזה מפריך לחלוטין את החלק הזה של הטיעון. הצגת תיארוך מפוקפק ולא מקובל כטיעון עובדה הוא דרכם של החוקרים מאסכולה זו. למי שמקבל את סדר כתיבת המקרא המסורתי (לפיו יהושע נכתב לאחר התורה…) וודאי שאין כל סיבה לקבל זאת. התורה אומרת ארון הברית או ארון העדות.

לגבי התבליטים, עוד קשקוש. מעבר לזה שאין לנו מושג מה הוא הדבר הזה בתחריט האשורי (חפץ פולחני רנדומלי – מי אמר שזה אמור להיות ארון הברית בכלל),

מה הראיה פה?

בתבליט שמתאר את ממלכת ישראל (!) רואים X, האם זה אומר שככה היה במקדש של ממלכת יהודה??? מה זו השטות הזו.

ביחוד שאנו יודעים היטב שממלכת ישראל מתוארת כשטופת עבודה זרה כל ההיסטוריה, בשונה ממלכת יהודה שבה זה היה חלש יותר שהיה בעיקר בתקופות כמו מנשה (רואים זאת גם ארכיאולוגית, אגב). ההיסק הלוגי הזה מופרך. וכי לא יתכן שבממלכת ישראל פיסלו ובממלכת יהודה לא? גם את זה כאמור אין צורך להניח כי לא ברור מה בכלל הדבר שרואים בציור. אבל גם אם זה בוודאות היה ארון זה לא מוכיח מאומה.

אז מה היה עד כה?

ראינו משהו לא ברור בציור של ממלכת ישראל וראינו בספר מאוחר(!) מונח בשם “ארון ה” ולפי זה הסקנו שבממלכת יהודה היה במקדש פסל בארון בזמן שהמונח הקדום יותר (על בסיס ההגיון ורוב עולם המחקר) הוא ארון העדות. וכל זה מהווה “הוכחה”. אין ספק שמדובר ברמה גבוהה מאוד של טיעונים. ראיתי וורטים משכנעים יותר בדרשות פרשת השבוע של הידברות.

עד כאן לגבי זה.

עכשיו לגבי הממצא בקריית יערים –

פינקלשטיין כדרכו לא מבין מה הוא קורא ובונה אישי קש על המקרא. בשום מקום במקרא (!!!) לא נכתב שהיה אתר פולחני בקריית יערים בתקופת דוד!. כל מה שכתוב שארון הברית שכן בביתו הפרטי של תושב (מה שמוכיח בדיוק ההפך מקיומו של אתר פולחן…).

אז איך העובדה שהיה אתר פולחני במאה ה-8 מוכיח משהו? לפינקלשטיין פתרונים. וכן, אם תעיין תראה היטב שדוח החפירה של קריית יעריים מציין במפורש כי האתר היה מיושב בתקופת דוד המלך! אם כן התמונה המחקרית תואמת בבירור למה שעולה מהמקרא. קריית יערים היתה מיושבת, הארון ישב בבית פרטי של מישהו. גם פה? איפה ההוכחה הנחרצת? לפינקלשטיין פתרונים.

אפשר לשאול שאלה אחרת – למה המקרא לא מספר שהיה אתר פולחן בקריית יערים? אבל זו שאלה תמוהה ופינקשלטיין בהקשר זה לא חידש מאומה. אתרים פולחניים היו קיימים גם בתל שבע, ערד מוצא ומקומות רבים נוספים. למה המקרא לא מתעסק בזה? שאלה מעניינת, אבל מה זה קשור לאמינות לתקופת המלוכה??? כמובן, בקריית יערים לא מצאו שום מקדש אלא חשדות לאתר פולחני כלשהו, אבל גם אם היה שם מקדש – היה עוד 3 כאלה לפחות. פינקלשטיין לא חידש מאומה.

לסיכום אוסף של שגיאות, הסקות לוגיות מפוקפקות, אישי קש והצגה חלקית של נתונים שמייצרת מצג שווא על ההיסטוריה. הסרט מנצל את העובדה שרוב הציבור איננו קורא דוחות חפירה, בקיא בתמונה המחקרית אודות סדר כתיבת ספרי המקרא (גם אם נקבל אותה, כמובן) ומכיר את החומר בכללותו. הבעיה היא לא הציבור אלא החוקרים שמציגים את הספקולציות שלהם מבלי להסביר את היסודות שלהם וניתוח אלטרנטיבות כפי שהייתי מצפה מאדם ישר.

והעובדה שכתוב בתורה “ארון העדות” (פרקי המשכן בספר שמות) או “ארון ברית ה” (במדבר, ודברים) היא אם כבר ההוכחה החזקה ביותר מה ישב באותו הארון…

הספר על פיו נכרתה הברית עם הקב”ה (ארון ברית ה’) או “העדות” כדברי התורה:

“ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך”.

עד כאן מיסטר M, שבוע טוב לכולם, ותפסיקו להתעלל במדע.

עדכון מדף הפייסבוק של רציו:

פרופסור גרשון גליל כותב:
ההר הוליד עכבר
הארון הוצב בקרית יערים (אבו גוש) והחפירות נערכו בגבעת קרית יערים (דיר אל-אזהר) לכן אין קשר בין החפירות לסיפור הארון
פרופ' בנימין מזר הפריד בצדק בין קרית יערים עיר בני יהודה לבין גבעת קרית יערים עיר בבנימין וזיהה את קרית יערים עם אבו גוש ואת גבעת קרית יערים עם דיר אל אזהר שם נערכו החפירות. ראו מזר מייזלר ספר דינבורג ירושלים תש"י עמ' 317 דעה זו התקבלה על כל תלמידיו ובהם גם קלאי וראו גם בפירוש שלי ושל זקוביץ לספר יהושע עולם התנך 1994 עמ' 177. פרטים נוספים בהמשך.
ביהושע יח יש הפרדה בין קרית יערים
= עיר בני יהודה
לבין גבעת קרית יערים = עיר בבנימין
השוו יהושע יח יד
ליהושע יח כח
אז זה לא רק שהטיעון המרכזי של פינקלשטיין היה מטופש
("יש מתחם פולחני כנראה מהמאה העשירית, ולכן לא יתכן שהארון היה בבית של אבינדב במאה השמינית")
אלא שהוא חפר במקום הלא נכון… שלימזל
—-
גליל:
החפירות בקרית יערים. מצאו קיר תמך ובונים עליו תלי תלים של השערות על השערות. אין צורך להכביר מילים על טענות אלה. – כמו שאמר וולהאוזן:
"אין צורך לנעוץ שיניים בבשר רך."
אבל, אני לא דואג לפינקלשטיין, הוא בודאי ימצא תירוץ, ויעטוף אותו בכל מיני אלגוריתמים והדמיות…
פינקלשטיין מוכר את העבר של ישראל, בשביל העתיד שלו…
אם אתם מוכנים לוותר על לדעת מה באמת העבר של עמנו, בשביל העתיד של פרופסור פינקלשטיין כזוכה במילגה כזו ואחרת, או בקביעות במקום יותר נחשב, לכו על זה.

הערות:

[1] הערת המעתיק: מזכיר את המתרחש במערכת המשפט שלנו, כשפרקליט המדינה מודה שישנה שחיתות מסויימת (טיוח חקירת הריגה!), אבל אין לחקור אותה עכשיו כי זה יתן רוח גבית לאנשים שטוענים שפרקליט המדינה לא חוקר שחיתויות…

0
0
vote
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
3 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
משה
משה
16 days ago

בדיוק חשבתי מתי תבוא תגובתך לסרט. יישר כח.

דוד
דוד
16 days ago

מאמר נהדר תודה ,רק הערה ,ברגע שנחשפתי לסרט על ארון הברית חשבתי נו מתי תבוא תגובה של רציו ..והנה היגיע אבל זה בתוך עוד דברים אולי תדגישו בכותרת שיש כאן תגובה לסירטון של לוחת הברית וכו…
תודה מראש