נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ד”ר אברהם: האם אמונה באלוהים היא רציונלית?

 

בסדרת מאמרים בYNET מנסה אברהם לפשט את הנושא, מאמרים ברורים ומתומצתים עם ‘יציאות’ טובות. המאמרים גררו תגובות ופולמוסים, שלא נוכל להביאם כאן, והמעיין ימצאם:

ד”ר מיכאל אברהם לא חושב שאמונה באלוהים עומדת בניגוד לחשיבה רציונלית, אלא להפך: תמונת עולם רציונלית מוליכה לאמונה, עד כדי כך שלא ניתן להיות אתאיסט ורציונלי. חלק ראשון בסדרת כתבות שתבקש לבחון את הקשר בין מדע לאמונה. והפעם: מהי אמונה ואיך מבססים אותה?

בכוונתי לנסות ולשרטט כאן מיתווה של היחסים בין אמונה למדע, כפי שאני תופס אותם. אקדים ואומר שגישתי לאמונה היא רציונלית לגמרי, ובכוונתי לא לגלוש לשום מיסטיקה או טיעונים ‘מעל השכל’ וכדומה (בעצם אני לא ממש מבין מהם טיעונים ‘מעל השכל’. טיעונים ואמונות קיימים בשכל, ולא בשום מקום אחר).

שתי הדיסציפלינות הללו (אני לא יודע אם אמונה היא דיסציפלינה. אני נוטה לחשוב שלפחות התשתית שלה מהווה חלק מהפילוסופיה) יקרות לליבי, ויש לי בהן אמון לא מבוטל. שתיהן סבירות והגיוניות בעיניי, וויתור על אחת מהן הוא צעד שכדי שאעשה אותו יידרשו לי נימוקים כבדי משקל. בינתיים אני לא מכיר נימוקים כאלה. להיפך, אני מכיר נימוקים כבדי משקל להחזיק בשתיהן.

מקובל לחשוב שאתיאיזם היא עמדה רציונלית ואילו האמונה הדתית היא משהו מיסטי, שאינו קשור להיגיון הרגיל שלנו (זה שמשמש אותנו במדע ובחיי היומיום) . אולם בעיניי ההיפך הוא הנכון. לדעתי תמונת עולם רציונלית מוליכה לאמונה ודורשת אמונה.

הדברים מגיעים לידי כך, שלמיטב שיפוטי אין אפשרות להיות אתיאיסט רציונלי. כוונתי בזה היא לא רק לטעון שהאמונה באלוקים היא מסקנה שמתחייבת משיקולים רציונליים שונים, אלא גם לטעון שהאמונה היא הערובה היחידה האפשרית לרציונליות (ובכללה למדע).

אוסיף שבעיניי המחיר הכבד ביותר שאצטרך לשלם אם וכאשר אצטרך לוותר על אמונתי באלוקים הוא הויתור על הרציונליות. זהו מבחינתי היחס הבסיסי בין אמונה למדע.

אמונה ומדע: בין נצרות ליהדות

סתירות בין האמונה למדע הן נושא עתיק למדי. דומה כי הוא מעסיק בעיקר את הנצרות, והרבה פחות את היהדות (המצב באיסלם לא מוכר לי). בארה”ב מתפרסמים עשרות רבות של ספרים ומאות מאמרים נגד ריצ’רד דוקינס ונגד האתיאיזם המדעי. כמעט כל החיבורים הללו נכתבים על ידי נוצרים.

כמעט ואין אף ספר שכתב יהודי בנושאים אלו, בודאי לא בשנים האחרונות. ספרי ‘אלוהים משחק בקוביות’ שיצא בעברית בשנה האחרונה, הוא חריג למדיי על המפה הזאת.

זוהי תופעה מרתקת בסוציולוגיה של הדת, אך היא קשורה גם לתכנים ולצורות ההתייחסות היסודיות של הדתות השונות. בעולם הנוצרי (בעיקר הקתולי) יש אפיפיור וההחלטה מה נכון ומה לא היא מוסדית. האפיפיור הוא שמחליט אם השמש מסתובבת סביב הארץ או להיפך. הוא שמחליט אם האבולוציה היא תיאוריה קבילה וכיצד יש לפרש אותה.

לעומת זאת, בעולם היהודי, לפחות עד הדורות האחרונים, אין אפיפיורים. מי שאחראי על ידע מדעי ועובדתי אינו הממסד הרבני אלא מומחים שונים. קביעות מדעיות לא אמורות לקבל גושפנקה רבנית, ואין פרוצדורות של שינוי ההשקפה לגבי עובדות (כפי שנהוג בעולם הנוצרי). כבר הרמב”ם, לפני למעלה מ-800 שנה, קובע בספרו מורה הנבוכים, ח”ב פכ”ה:

“דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו ית’ גשם”.

גם בהמשך דבריו שם הרמב”ם קובע שאם השתכנענו במופת (=הוכחה), מדעי או פילוסופי, בעובדה כלשהי, אזי הכתובים לא אמורים להשפיע על מסקנתנו זו. לכל היותר ניזקק לפרשנות יצירתית, כדי להתאים את הכתובים למסקנות העובדתיות שלנו.

בסופו של דבר בעולם היהודי השקפות ותפיסות מדעיות נקבעות בכלים מדעיים. ישנן כמה מגבלות על החופש הזה (עיקרי האמונה עוסקים גם בכמה עובדות: שהקב”ה ברא את העולם, שהוא נתן תורה, שהוא משגיח על מה שקורה וכדו’), אך מדובר רק בכמה קביעות מאד יסודיות וכלליות, ובודאי לא בפרטים כאלה או אחרים.

מתווה הדיון

טיבם של קונפליקטים בין אמונה למדע הוא שהם טעונים ברגשות עזים משני הצדדים (האתיאיסטי והמאמין), מה שפעמים רבות מוליך את הדיון לפסים מתלהמים, מוטים, ולא ענייניים. הצדדים נוטים בדרך כלל שלא להקשיב, ולכן גם לא להשתכנע.

אם בכל זאת נרצה לנהל דיון רציונלי ושיטתי בנושאים אלו, דומני שדיון כזה אמור להתנהל באופן הבא: ראשית, יש להגדיר את הטענה של המאמין. האתיאיזם יוגדר כשלילתה של האמונה. לשם כך עלינו להגדיר את תוכן האמונה (מהו האלוקים שבו מאמינים) ואת מיקומה של האמונה בנפש (שכל רגש וכדו’).

לאחר מכן עלינו לבחון מהן הדרכים בהן ניתן לבסס את האמונה, ובתוך כך ניזקק לדרכים השונות לצבור מידע בכלל (כמו במדע). רק לאחר שנעבור את כל השלבים הללו נוכל לבחון את היחסים בין אמונה באלוקים לבין תוצאות וממצאים והנחות יסוד מדעיות.

מטבע הדברים המצע כאן קצר, והוא לא יאפשר לי לפרט כפי שראוי היה לעשות בנושאים כבדים ומורכבים כל כך. מה שאנסה לעשות כאן הוא לשרטט מתווה מעט מפורט יותר, שיציע מסגרת לחשיבה ודיון בנושאים הללו. כל אחד מהקוראים יכול למלא את המסגרת הזו כהבנתו ולפי דרכו.

האם אמונה היא טענת עובדה?

רבים טוענים שאמונה היא עניין שברגש ולא בשכל. יש שאומרים שזה משהו שמעל השכל (מה זה בכלל?). במקומות אחדים ניתן לראות טענות שאמונה אינה נוגעת לעובדות אלא לחוויות ורגשות, כלומר במדובר במשהו סובייקטיבי.

מתוך גישות כאלו ניתן להגיע למסקנה שמתפצלת לשני כיוונים שהם לכאורה מנוגדים:

  1. חיזוק האמונה. אם מדובר במשהו שאינו עוסק בעובדות ולא טוען מאומה לגביהן, אזי אין להתחבט בקונפליקטים מול המדע. הבעייתיות סרה מאליה.

האמונה מקבלת כאן לגיטימציה אוטומטית, שמאפיינת מאד את עולמנו הפוסט מודרני. זהו סוג של נראטיב, או תחושה, והוא לא יותר גרוע מכל נראטיב אחר. האמונה הופכת לעמדה שלא ניתנת לתקיפה (אני לא מדבר על הינתנות להפרכה. בזה ניגע בהמשך), וכך היא פטורה מלהגן על עצמה.

  1. החלשה של משמעות האמונה. אם מדובר ברגש סובייקטיבי, אזי אין כאן משהו אמיתי (מעבר לפסיכולוגיה), ולכן הצהרה על אמונה אינה אלא דיווח על מצב נפשי, ולא טענה על העולם.

לפי גישה זו ניתן להניח שאין מקום לאמונה במובן העובדתי-אובייקטיבי. רגשות הם כמובן לגיטימיים, שכן הם עניינו הפרטי של המרגיש. אבל בשורה התחתונה ישנה כאן הנחה שאמונה אינה יכולה להיות משהו מבוסס, סביר, או רציונלי.

על אף שהטיעונים הללו לוקחים את האמונה לכיוונים מנוגדים, בעצם מדובר בשתי פנים של אותה מטבע. מכיון שהאמונה מבטאת רגש סובייקטיבי ולא טענות עובדה, אזי היא לא ניתנת לתקיפה. אבל זה עצמו נובע מן העובדה שהיא לא באמת טוענת משהו.

אדם שמצהיר על אהבתו לשוקולד אינו טוען טענה משמעותית. הוא מצהיר על רגש או נטייה כלשהי שקיימת אצלו, אך אין כאן טענה על העולם במובן שעשוי (או עלול) לעורר ויכוח כלשהו.

שקר או אמת?

אני רוצה לפתוח את הדיון בהצבת עמדה מנוגדת לתמונה שתיארתי עד כה. מבחינתי אמונה היא טענת עובדה. כשאני אומר שאני מאמין באלוקים, כוונתי לטעון טענת עובדה: ‘יש אלוקים’. אם אכן זו טענה אמיתית בעיניי, אזי מכאן כמובן נגזרת המסקנה הלוגית הפשוטה, שהטענה ‘אין אלוקים’ שקרית.

כך הוא גם לגבי עמדה אתיאיסטית. גם זו בעיניי עמדה שטוענת טענת עובדה: ‘אין אלוקים’. ולכן ממנה נגזרת המסקנה שהטענה ‘יש אלוקים’ היא שקרית. טענת עובדה, להבדיל מחוויות ורגשות, כפופה לחוקי הלוגיקה, ואם הטענה היא אמיתית אז היפוכה שקרי ולהיפך.

מהתמונה אותה תיארתי עולה כי יש כאן ויכוח על כל הקופה. בכוונתי כאן לשלול את האפשרות של הבריחה הנוחה כל כך אל הסובייקטיבי, שפוטרת אותנו מהתמודדות עם השאלות.

חשוב להבין שבינתיים עוד לא טענתי שהאמונה באלוקים אכן נכונה, ובודאי לא הסברתי מדוע אני חושב שהיא נכונה. כל מה שטענתי הוא שאמונה היא טענת עובדה, תהא אמיתית או שקרית. משמעות הדבר היא שיש לדון בה במונחים של אמת או שקר, והכיוון של בריחה אל הסובייקטיביות שתיארתי למעלה אינו רלוונטי.

כאנקדוטה אוסיף כאן, שכל עוד לא מתנהל דיון שמברר את משמעותה של האמונה, לא ברור כיצד עלינו להתייחס לממצאים של סקרים שונים שמצביעים על אחוזים פנטסטיים של המאמינים בכלל האוכלוסיה.

כאשר סקר כזה מעלה כי 70-80% מהאוכלוסייה מאמינים באלוקים, אני מניח שהוא כולל בתוכו כמות לא מבוטלת של מאמינים במובן הראשון, הסובייקטיבי-רגשי-חווייתי, ורק חלק מן המוגדרים כמאמינים הם מאמינים במובן שהגדרתי כאן. לכן נטייתי היא לייחס לסקרים הללו (כמו גם לרבים אחרים) משמעות מוגבלת למדיי.

תוכן האמונה: מהו אלוקים?

השלב הבא של הדיון אמור לעסוק בשאלה מהו העצם הזה שעלינו אני מדבר (או שבו אני מאמין)? כיצד מגדירים אותו? הרי חייב להיות תוכן לאמונה כזו כדי שניתן יהיה לטעון שמדובר בטענת עובדה. הטענה חייבת להכיל תוכן כלשהו.

לא אכנס כאן לדיונים מייגעים ולא פוריים במיוחד, ואסתפק לצורך הדיון באלוקים כיישות מופשטת, כנראה בעלת כוחות גדולים מאד, שבראה את העולם ומנהלת אותו במובן כלשהו.

על גבי האפיון הכללי הזה ניתן להמשיך ולהעמיס תכנים פרטיקולריים שונים, כמו התכנים הדתיים של הדתות השונות (כגון: היישות הזו גם הוציאה אותנו ממצרים, וכתבה ונתנה לנו תורה במעמד הר סיני. או: היישות הזו גם התגלתה לישו והתגלמה בתוכו, וכדו’). משמעותה של ההבחנה בין שני המישורים הללו תידון בהמשך.

דרכי הביסוס של האמונה

אם היינו עוסקים באמונה במובנה הסובייקטיבי, שאלת דרכי האישוש וההנמקה לא היתה רלוונטית. אך לאור הטענה שמדובר בטענת עובדה, שאלת האישוש והביסוס הופכת להיות רלוונטית וחשובה.

לכן השלב הבא בדיון הוא לבחון מהן הדרכים העומדות בפנינו כדי לבסס את טענת העובדה הזו, ומה יחסן של הדרכים הללו לדרכים שבאמצעותן אנחנו צוברים ומבססים מידע מדעי.

בנושא זה פתוחות בפנינו שתי דרכים עקרוניות: אמפירית ורציונליסטית (ולא: ‘רציונלית’, יען כי שתי הדרכים טוענות לרציונליות). אמפיריציזם היא גישה שמאמינה בצבירת מידע אך ורק מתוך תצפיות. הרציונליזם מוכן לאמץ גם מידע שנגזר משיקולים פילוסופיים אפריוריים, כלומר מסקנות של חשיבה ולא לא רק תוצאות שמתקבלות מתצפיות. בהמשך נראה שההבחנה הזו אינה כה חדה כפי שאולי ניתן היה לחשוב.

לכאורה הדרך האמפירית אינה רלוונטית לשאלת האמונה, שכן לא נראה שיש דרך כלשהי לצפות באלוקים באמצעות החושים, או באמצעות מכשירי מדידה כלשהם. על כן, נראה שנותרה בפנינו רק הדרך הרציונליסטית, כלומר לגזור את קיומו משיקולים פילוסופיים שונים. האם באמת זה כך?

קאנט ב’ביקורת’ הראשונה שלו מחלק את הראיות האפשריות לקיומו של אלוקים לשלושה סוגים:

  1. שיקול אונטולוגי, שגוזר את קיומו של אלוקים מתוך עיון פילוסופי-מושגי.
  2. שיקול קוסמולוגי, שגוזר את קיומו של אלוקים מעצם העובדה שקיים משהו (ההנחה היא שלכל דבר צריכה להיות סיבה, או עילה).
  3. שיקול פיסיקו-תיאולוגי, שלפעמים מכונה ‘ראיה מן התכנון’ (או מן המורכבות. מדובר על שימוש בהנחה שדבר מורכב או דבר שמתאים למטרתו ונראה מתוכנן, לא סביר שהוא נוצר מעצמו. לכן צריך להיות מישהו שיצר/ברא אותו).

סוג הטיעון הראשון הוא אפריורי, ולכן הוא שייך בעליל לקטגוריה הרציונליסטית. סוג הטיעון השני כבר נזקק לתוצאה של תצפית כלשהי, אבל במובן מאד מינימלי: העובדה שיש משהו שקיים.

סוג הטיעון השלישי כבר נמצא בתווך בין האמפירי לרציונליסטי. מחד, ישנה כאן הסתמכות על תכונות ספציפיות של המציאות, ואלו כמובן תוצאות של תצפיות (העובדה שהעולם מורכב ומתוכנן אינה ידועה לנו אפריורי, אלא אנחנו מתוודעים אליה באמצעות צפייה בעולם).

מאידך, המסקנה אותה הסקנו אינה שייכת למדע, ולו רק בגלל העובדה שהיא לא נותנת לנו ניבויים (פרדיקציות), ולכן היא לא ניתנת לאישוש או הפרכה מדעית. על כן זוהי אולי מסקנה מתצפיות, אך היא עצמה לא שייכת לספירה המדעית.

בטורים הבאים אמשיך את המתווה שהוצג כאן. בין היתר, אנסה לבחון ביתר פירוט את הדרכים להגיע לאמונה, ובעיקר להשוות בינן לבין הדרכים בהן אנחנו משתמשים במסגרת המדע. לאחר מכן אכנס לבחינת היחסים בין האמונה למדע.

האם אמונה באלוהים היא רציונלית? חלק שני

אם יספרו לכם שסופה עברה מעל מגרש גרוטאות ובנתה באקראי מטוס בואינג, תאמינו? ד”ר מיכאל אברהם מראה שמי שמאמין בבורא עולם הוא בעצם אדם רציונלי – ומבקש מכם לשמור את הטיעונים הרגשיים לסוף.

בטור הקודם תיארתי באופן כללי את משמעותו של המושג אמונה ואת מעמדו על הציר בין הרגשי-חווייתי לבין השכלי. הצגתי עמדה שלפיה האמונה באלוקים היא טענת עובדה. סיימתי את דבריי במיון המשולש שהציע קאנט לראיות לקיומו של אלוקים: אונטולוגית, קוסמולוגית ופיסיקו-תיאולוגית. כדי להתקדם עוד מעט לכיוונן של ההשוואות בין אמונה למדע ואולי גם לכיוונם של הקונפליקטים הסוערים ביניהם, ברצוני להתמקד כאן בסוג אחד מתוך השלושה, הראיה הפיסיקו-תיאולוגית.

אקדים ואומר שאני אישית חושב שמדובר בטיעון סביר מאוד (גם אם כפי שנראה להלן לא הכרחי, וגם לא מדעי), אבל מטרתי כאן היא לא רק לשכנע את הקורא שסביר יותר להאמין באלוקים מאשר להחזיק בעמדה אתיאיסטית, אלא בעיקר לשרטט דרך הדיון הזה תמונה של הפולמוסים והיחסים המורכבים בין אמונה למדע.

מהי הראיה הפיסיקו-תיאולוגית?

הראיה הפיסיקו-תיאולוגית מבוססת על ההנחה שדברים מורכבים או מתוכננים לא נוצרים מעצמם. בניסוח של הכומר פיילי בן המאה ה-19, שחביב כל כך על האתיאיסטים: כאשר אנחנו רואים שעון מוטל על הקרקע, אנחנו לא נניח שהשעון הזה נוצר מעצמו בתהליך טבעי כלשהו, אלא יהיה לנו מובן מאליו שישנו שען שתכנן ויצר אותו. כך גם העולם שלנו, שהוא מורכב הרבה יותר מהשעון, ולכן סביר שמישהו יצר אותו.

ניסוח אחר, הוצע על ידי האסטרופיסיקאי הנודע פרד הויל, שטען כי הסיכוי להיווצרות מקרית של חיים נמוך מהסיכוי שרוח טורנדו חולפת מעל מגרש גרוטאות תרכיב מן החלקים הזרוקים בו מטוס בואינג שלם. ושוב, טענתו היא שהחיים הרבה יותר מורכבים ממטוס בואינג, ולכן מסתבר שהם לא נוצרו בתהליך מקרי ועיוור. על כורחנו יש מישהו שיצר אותם.

בשיח על אלוקים והאבולוציה רבים מכנים את הטיעון של הויל בכינוי הלא מחמיא (אך הבטוח בעצמו), “הטעות של הויל”. בהמשך אנסה להסביר היכן ומדוע הם עצמם טועים, ומדוע הויל המנוח בהחלט צדק.

מדוע הראיה הפיסיקו-תיאולוגית?

להתמקדות שלי בטיעון הזה יש ארבע סיבות: א. הוא מאוד אינטואיטיבי. ב. הוא מאוד נפוץ (כנראה בגלל האינטואיטיביות שלו). ג. כפי שהזכרתי בטור הקודם, רק סוג הראיה הזה מתחיל בתצפיות אמפיריות, ולכן דווקא הוא יאפשר לנו לערוך השוואה בין היסקים מסוג זה לבין היסקים מדעיים. ד. מגוון ההתנגדויות השונות לטיעון הזה יאפשר לנו לחדד עוד יותר את ההבחנות היסודיות באשר ליחסי אמונה ומדע.

ערעורים על הראיה הפיסיקו-תיאולוגית

אקדים עוד שהטיעון הפיסיקו-תיאולוגי מטופל לא מעט בספרות הפילוסופית והפולמוסית, וכאן לא אוכל אלא לשרטט קווים לדמותה של הסוגיה הזו. ניתן להתנגד לראיה כזו מסיבות פילוסופיות-הגיוניות שונות ולטעון שהיא לא תקפה. התנגדות לא פחות נפוצה היא שלא מדובר כאן בשיקול מדעי.

לפני שאני מתחיל לסקור את הערעורים השונים, ברצוני לטפל בכמה הערות מקדמיות. זאת כדי להבהיר את מהותו של הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי עצמו.

איני יכול להימנע מהערה לגבי אופי הדיון. תגובות אמוציונליות לטיעונים כאלה (ראו התגובות לטור הראשון) גורמות לאנשים להקדים את המאוחר, ולשלוף ערעורים שונים כנגד הראיה בשלב שבו עוד לא התחלתי לעסוק בהם. אל חשש, אני מתכוון להגיע אליהם. לכן אני מציע להשאיר את הוויכוחים לסוף, ולקרוא ולשפוט את הטיעונים אחד לאחד לפי הסדר. בסוף הדרך יוכל כל אחד להחליט על עמדתו הכללית.

מפלצת הספגטי המעופפת

אחת מהשאלות הראשונות שעולה תמיד כשמוצג הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי היא: מדוע שלא נוכיח כך את קיומה של מפלצת הספגטי המעופפת, או כל יש אחר? מדוע דווקא אלוקים? ובכלל, למה שלא יהיו ארבעה אלוהים, אלא רק אחד? לחילופין, מדוע לא להניח שהוא לא אינסופי אלא רק בעל יכולות מאוד חזקות (זה חלק מהערעור של קאנט עצמו על הראיה הזו)?

כאן לא מדובר בערעור, אלא בחוסר הבנה של הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי. ניתן לקרוא לישות הזו מפלצת הספגטי המעופפת, או בכל שם אחר שנבחר. אפשר אפילו להכריז על פרס למציע השם האטרקטיבי ביותר, אך כל זה אינו קשור לראיה הפיסיקו-תיאולוגית עצמה. זו טוענת אך ורק את הטענה הבאה: ישנה ישות כלשהי שבראה או מנהלת את העולם, ותו לא. היא לא אומרת איך קוראים לה, או שהיא ישות אחת, ובודאי לא שהיא מצפה מאיתנו להניח תפילין, לכבד הורים, או אפילו שהיא בכלל התגלתה למישהו בעולם הזה (יהא זה בהר סיני, או על המים בכינרת). היא אפילו לא אומרת שהישות הזאת פועלת באופן הגיוני, או לא. לכל היותר יש כאן הגדרה של יכולותיה (היא אמורה להיות יכולה לברוא עולם ולנהל אותו).

 מי ברא את אלוקים?

זוהי שאלה נפוצה נוספת, וגם היא נובעת מחוסר הבנה של הטיעון. השאלה הזו פונה באופן שונה כלפי שני סוגים של ראיות:

א. הראיה הקוסמולוגית מניחה שלכל דבר יש סיבה, או מישהו או משהו שיצר אותו (על פי עקרון הטעם המספיק). כעת, שואל המערער, הרי גם אלוקים הוא דבר, ולפי עקרון הטעם המספיק צריך להיות גם מישהו שיצר אותו. אנחנו נגררים כאן לרגרסיה אינסופית.

ב. הראיה הפיסיקו-תיאולוגית, לעומת זאת, מניחה שלכל דבר מורכב בעולם יש מישהו שתכנן, יצר ומנהל אותו. אם כן, טוען שוב המערער הנבון, אותה הנחה עצמה אמורה לפנות כלפי אלוקים.

כדי לנסח את הערעור במישור הזה, אנחנו נדרשים להנחה נוספת: אלוהים הוא לא פחות מורכב מהעולם שהוא יצר (ראה דיון על כך בספרי אלוהים משחק בקוביות). כעת יכול המערער לטעון: ההנחה צריכה להיות מיושמת גם ביחס אליו. אז מי ברא או מנהל את אלוקים? ושוב מופיעה הרגרסיה.

הבעייה בערעור הזה נעוצה בשאלת הרגרסיה. זו דווקא עומדת בבסיס הטיעון, ובוודאי שהיא לא מייצרת מתקפה עליו. פילוסופים נוטים לחשוב שרגרסיה אינסופית לא יכולה להוות הסבר (או: טעם מספיק) למשהו.

הדבר דומה לאותו פיסיקאי יווני שמסביר לקהל שומעיו המרותק את הקוסמולוגיה שלו: “העולם ניצב על גבי צב ענק”, הוא אומר בהתלהבות. באותו רגע אישה מהקהל מרימה את אצבעה ושואלת: “ועל מה עומד הצב?”. הפיסיקאי עונה בלי להסס: “על צב נוסף”. וכשהיא שואלת שוב ושוב: “על מה עומד הצב החדש?”, הוא עונה לה בחוסר סבלנות: “וכי אינך מבינה, יש צבים כל הדרך עד למטה!”

זהו בדיוק העוקץ של הראיה הפיסיקו-תיאולוגית. אם אכן אנחנו לא מקבלים שרשרת אינסופית כהסבר, אז כיצד בכלל יכול להיות לנו הסבר אי פעם. הטענה אינה כלפי הסבר כזה או אחר. גם אם המידע המדעי שבידינו הוא חסר, הטענה אינה מכוח חוסר במידע המדעי. גם אם נשלים אי פעם את כל הפרוייקט המדעי, וכל המידע והחוקים הרלוונטיים יהיו בידינו, עדיין עולה השאלה: מהי סיבתה של הסיבה הראשונה? או: מי יצר את היש הראשון בשרשרת?

הדרך היחידה לעצור את הרגרסיה האינסופית הזאת היא להניח את קיומה של חוליה ראשונה בשרשרת שלגבי קיומה לא נדרש טעם מספיק. ישות שאינה כפופה לניסיון שלנו, ולכן אין מניעה להניח לגביה שהיא “סיבת עצמה”, או “הכרח המציאות”, במינוח מודרני יותר. אם לא נניח את קיומה של ישות הכרחית בתחילת הדרך, לא נוכל לעולם להיחלץ מהרגרסיה ולהגיע להסבר.

 

הביטוי “לא נוכל להגיע”, בו השתמשתי כעת, עשוי לבלבל. אני לא מדבר כאן על היכולת שלנו להגיע להסבר. טענתי היא על המציאות עצמה: אם במציאות עצמה אין חוליה ראשונית כזאת, אזי אין בנמצא הסבר לקיומו של העולם (ולא רק שאנחנו לא יכולים להגיע להסבר כזה).

ואולי חוקי הטבע יכולים להיות בעצמם חוליה כזו בשרשרת? אני אתייחס לזה בהמשך. כאן רק אומר, בשטחיות מה, שאם אכן חוקי הטבע הם יישים כאלה, אז הם אלוקים, והראיה הפיסיקו-תיאולוגית הוכיחה את קיומם. בסעיף הקודם כבר עמדתי על כך שאני לא נכנס לשאלת זהותו או שמו של היש שאת קיומו מוכיחה הראיה הזו, אלא רק לעצם העובדה שקיים יש כזה.

הנחת המבוקש

ההערה המקדמית האחרונה שאותה ברצוני לסלק מהדרך, היא השאלה בדבר הנחת המבוקש. הראיה הפיסיקו-תיאולוגית מניחה שלכל דבר מורכב יש יוצר. אבל, כך טוען המערער הנחוש שלנו, זו אינה אלא הנחת המבוקש. אם לא נניח את ההנחה הזו, לא נצטרך להגיע למסקנה שאלוקים קיים.

טענה זו מבטאת חוסר הבנה עמוק במהותה של הלוגיקה. טיעון לוקה בהנחת המבוקש כאשר המסקנה שאליה הוא רוצה להגיע נמצאת כבר בהנחותיו. לדוגמה, בישיבות נוהגים להביא ראיה לכך שכל יהודי צריך ללכת עם כובע.

היא הולכת בערך כך: כתוב “וילך אברהם” (שם, שם). יהודי כמוהו ודאי לא הלך בלי כובע. והרי כל יהודי צריך ללכת בדרכיו של אבינו הזקן (אברהם). ולכן אם אברהם הלך עם כובע אז כל יהודי צריך ללכת עם כובע.

בטיעון הזה המסקנה בעצמה היא אחת מההנחות המובלעות בטיעון. כשאנחנו אומרים שיהודי כמוהו לא הלך בלי כובע, בעצם הנחנו במובלע שכל יהודי צריך ללכת עם כובע. לכן יש כאן הנחת המבוקש.

אחד המאפיינים של טיעון לוגי תקף הוא שהמסקנה שלו טמונה בהנחותיו. זה מה שמכונה בפילוסופיה “ריקנותו של האנליטי” (לנקודה זו והשלכותיה, מוקדש ספרי שתי עגלות וכדור פורח). אם כן, במובן הזה כל טיעון לוגי מניח את המבוקש. האם באמת אין הבדל בין הטיעון הזה לבין ההוכחה של אברהם והכובע?

ההבדל הוא אך ורק במידת המורכבות של ההיסק. אם נדרש היסק מורכב כדי לחלץ את המסקנה מתוך ההנחות (למשל שילוב של כמה הנחות), זו לא תיחשב הנחת המבוקש. כאשר המסקנה עצמה טמונה כאחת מההנחות (בלי צורך לשלב, כמו במקרה של אברהם והכובע), זוהי הנחת המבוקש.

כעת אשאל: האם המסקנה שאלוקים קיים נמצאת בין הנחות הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי? לפחות במובן החשוב לנו, בהחלט לא. נכון שאם לכל דבר מורכב יש סיבה, אז גם לעולם כולו יש סיבה. אבל זה מאפיין כל טיעון לוגי אחר. האם זה פוסל את הטיעון? ודאי שלא. זה רק אומר שמדובר בטיעון לוגי.

נחזור כעת לדיון שלנו. ביסוד הראיה הפיסיקו-תיאולוגית באמת מונח עקרון הטעם המספיק, כלומר שלכל דבר מורכב יש סיבה. הנחה זו אכן כוללת בתוכה במובן הלוגי את הטענה שלעולם יש סיבה. אבל ראינו שזה נכון ביחס לכל טיעון לוגי. האם יש טיעון שאינו מבוסס על הנחות? ודאי שלא.

האם יש טיעון לוגי תקף שמבוסס על הנחות, ומסקנתו אינה מונחת בתוכן? בהחלט לא. אם היא לא היתה מצויה בתוכן באופן כלשהו הוא לא היה תקף. אם כן, לכל היותר ישנה כאן האשמה של השיקול הפיסיקו-תיאולוגי בכך שהוא טיעון לוגי. בהאשמה הזו נעסוק מזווית מעט שונה בטור הבא.

מה שנותר למערער לטעון הוא, שההנחה של עקרון הטעם המספיק אינה מקובלת עליו. כל טיעון לוגי יכול להיות מותקף באופן כזה. אבל ההנחה הזו היא סבירה מאוד, ודומני שבכל הקשר אחר רוב ככל האנשים מקבלים אותה. צריכה להיות סיבה מיוחדת כדי שנקבל סייג על העיקרון הזה. בכל אופן, נכון הוא שהראיה הפיסיקו-תיאולוגית פונה אך ורק לאלו שמקבלים את ההנחה הזו.

בטור הבא אתחיל לדון בערעורים על הראיה הפיסיקו-תיאולוגית, ובמשמעותם לגבי יחסי אמונה ומדע.

האם אמונה באלוהים רציונלית? חלק ג’

כל המדע מבוסס על ההנחה שאם אנו צופים במשהו כנראה יש לו סיבה, וזוהי המוטיבציה המדעית לחפש אותה. תמוה שמי שדוגל בעמדה כזו מאשים את המאמין באלוקים בחוסר רציונליות

עקרון הטעם המספיק

הטור האחרון הסתיים בדיון בטענה שהטיעון הפיסיקו-תיאולוגי מניח את המבוקש. הראיתי שם שכל טיעון לוגי תקף מניח את המבוקש, ולכן השאלה הנותרת היא אך ורק האם אנחנו מסכימים להנחותיו. במילים אחרות, השאלה היא האם אנחנו מקבלים את עקרון הטעם המספיק, שהוא ההנחה שלכל דבר צריכה להיות עילה (סיבה, או גורם שיצר אותו), או לא.

ראינו שאתיאיסט צריך לבחור בין אימוץ רגרסיה אינסופית כטעם מספיק, לבין החזקה בעמדה שלא לכל דבר צריכה להיות סיבה, כלומר להאמין (!) בכך שיש דברים שמתרחשים או קיימים ללא סיבה.

כבר הערתי שרגרסיה אינסופית אינה טעם רציונלי. כאן אוסיף שעקרון הסיבתיות הוא אחת מאבני הבסיס למדע ולחשיבה שלנו. כל המדע מבוסס על ההנחה שאם אנו צופים במשהו כנראה יש לו סיבה, וזוהי המוטיבציה המדעית לחפש אותה. מאידך, גם בהקשר המדעי, כפי שכבר קבע יום, אין להנחה זו בסיס אמפירי. זוהי הנחת יסוד של החשיבה הרציונלית, ולכן תמוה שמי שדוגל בעמדה כזו מאשים את המאמין באלוקים בחוסר רציונליות.

הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי אינו וודאי

בעולם הלוגי מחלקים את הטיעונים לתקפים ובטלים. טיעונים תקפים הם טיעונים שמסקנתם נובעת בהכרח מן ההנחות שלהם, האחרים הם טיעונים בטלים. לכן מי שרגיל בחשיבה לוגית בוחן טיעונים במונחים של תקפות ובטלות.

רבים מעלים כנגד השיקול הפיסיקו-תיאולוגי את הטענה שהוא אינו הכרחי, כלומר שמדובר בטיעון בטל (זה טמון כבר בערעור הקנטיאני). העובדה שהעולם סביבנו הוא מורכב ונראה מתוכנן, אינה אומרת בהכרח שיש לו מתכנן ומרכיב.

ראשית, אעיר שההשגה הזו היא הפוכה לקודמתה. אם בטור הקודם עסקנו בהאשמה שהטיעון הפיסיקו-תיאולוגי מניח את המבוקש, והראינו שפירוש הדבר שמדובר בטיעון לוגי תקף, כאן הטיעון מואשם בהאשמה הפוכה: שהוא אינו תקף. הבה נבחן מעט את הטענה הזו.

תקפותו של הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי תלויה בשאלה כיצד מציגים אותו. ניתן לעשות זאת בשני ניסוחים:

ניסוח א: העולם שסביבנו הוא מורכב, משוכלל ומתואם, ולכן כנראה יש לו יוצר/בורא. זה כמובן אינו טיעון תקף, שכן יש לו הנחה אחת (שהעולם מורכב וכו’), והמסקנה שיש לעולם הזה יוצר אינה נובעת ממנה בהכרח. זהו הניסוח שמואשם, ובצדק, באי תקפות.

ניסוח ב: העולם הוא מורכב וכו’, והרי אין דבר מורכב בלי מרכיב, מכאן שיש לעולם שלנו מרכיב/בורא. זהו כמובן טיעון תקף למהדרין, והוא אשר מואשם, שלא בצדק, בהנחת המבוקש.

שני הניסוחים הללו אינם אלא שתי זוויות מבט שונות על הויכוח. בשורה התחתונה, ברור שהמסקנה אינה הכרחית, שכן הנחותיה (כלומר עקרון הטעם המספיק) אינן הכרחיות. אולי באמת לא לכל דבר יש סיבה, או טעם מספיק? מאידך, הזכרתי שזוהי הנחת יסוד של החשיבה הרציונלית. לכן הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי אמנם אינו הכרחי, אבל עדיין מי שמתנגד לו חושב באופן לא רציונלי.

מבט על וודאות: לוגיקה ומדע

חשוב להבין שחוסר וודאות לא מהווה ערעור על השיקול הפיסיקו-תיאולוגי. כל טענה, ובודאי הכללה, עובדתית, אינה וודאית. לכן כל חוק מדעי חשוף גם הוא לאותה מתקפה, שהרי גם הוא אינו וודאי. גם אמפיריציסטים מובהקים שדוגלים בוודאותן של התצפיות הישירות, יסכימו שההכללות שמבוססות עליהן אינן וודאיות. ההיסק האינדוקטיבי שלוקח אותנו מן ההנחות אל המסקנה לעולם אינו ודאי.

בטור הראשון עמדתי על כך שהאמונה באלוקים היא טענת עובדה. עמדה זו שוללת ממני את האופציה (הנוחה כל כך) לטעון לטובת האמונה מכוח רגשות, חוויות מיסטיות, או חרגונות רליגיוזיים שונים, שאמורים לתת לי וודאות ‘מעל השכל’. אם כן, האמונה צריכה להיבחן בכלים בהם מטפלים בטענות עובדה. הצד השני של המטבע הוא שהאמונה גם סובלת מכל המגבלות של טענות עובדתיות, ולכן היא באמת לא וודאית.

טיעון לוגי תקף קושר מסקנה להנחות. הנביעה של המסקנה מן ההנחות היא וודאית, וזו תכונה של הלוגיקה ושל המתמטיקה. אבל בדרך כלל ההנחות כשלעצמן, ולכן גם המסקנות, אינן וודאיות. וודאות קיימת אך ורק לגבי נביעה, ולעולם לא לגבי טענה עובדתית מסויימת (לפחות כזו שאינה תוצאה של תצפית ישירה).

מי שמוכן לקבל אך ורק טענות וודאיות, יישאר ספקן גמור. הוא לא יוכל לקבל גם את חוקי המדע. אפילו מי שמתפשר ומוכן לקבל עובדות שנצפו ישירות, יצטרך לדחות על הסף את כל חוקי המדע. אם כן, מסקנתו של הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי היא באותה פוזיציה לוגית כמו כל הכללה מדעית. כפי שכבר כתב קאנט בעצמו, הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי מבוסס על עובדות תצפיתיות, וגוזר מהן מסקנה תיאורטית מופשטת, בדיוק כמו המדע. כמובן שאין בכוונתי לטעון שאמונה היא טענה מדעית, כפי שאסביר בהמשך.

אלוקים זה לא הסבר

את הטיעון הנפוץ הזה אתאר בניסוח שלקוח ממאמר של אליה לייבוביץ (ראה בנספח לספרי אלוהים משחק בקוביות):

החולשה העיקרית של רעיון המתכנן התבוני הינה בכך שאי אפשר לראות בו הסבר כלשהו לתופעה שאותה הוא מתיימר לבאר. את הטיעון המרכזי העומד בבסיסו אפשר להציג כדלקמן: אף אדם בר דעת לא יחשוב שהציורים המופלאים שצייר מיכלאנג’לו על תקרת הקפלה הסיסטינית נוצרו כתוצאה מתהליכים מקריים, ללא כוונה וללא אינטליגנציה. כיוצא בזה – לגבי מטוס האף-16. על אחת כמה וכמה שהסבר כזה מתחייב למערכות ביולוגיות בעולם, שמורכבותן גדולה לעין שיעור.

ואולם, היסק זה מבוסס על קל וחומר של שטות. הסברה שיצור תבוני תיכנן את האף-16 מהווה אמנם הסבר מניח את הדעת לקיומה של מערכת מורכבת זו, משום שאנו יודעים על קיומם של מהנדסי אווירונאוטיקה, באופן בלתי תלוי בהכרתנו את המטוס עצמו. המחשבה שיד אדם תבוני ציירה את הקפלה הסיסטינית יש בה כדי להסביר את הציורים, רק משום שיש בידינו ידיעה מוקדמת על קיומם של יצורים שיכולים לתכנן ולבצע ציורים כאלה.

לגבי עולם הטבע והיקום אין לנו כל ידיעה מוקדמת על קיומה של תבונה שמסוגלת לתכננו. הסקה מקיומו של העולם המורכב והמופלא על מציאותו של מתכנן תבוני איננה ביאור של התופעה, אלא תוצאה פסיכולוגית שלה.

בעיית ההעמדה על הלא מוכר

לכאורה טענתו צודקת. כיצד אפשר להתייחס לטיעון שמציע יצורים לא מוכרים שמחוללים את התופעות המוכרות כ”הסבר”? כשרוצים להסביר משהו לא מובן, אנחנו מנסים להעמיד אותו על דברים מוכרים. ואילו כאן אנחנו מעמידים את המוכר (העולם) על הלא מוכר (אלוקים).

ראשית, אציין שאנחנו לא מחפשים הסברים. הטענה הפיסיקו-תיאולוגית גוזרת מהעובדות את המסקנה שיש גורם תבוני ברקע. גם לו לא היה כאן הסבר למציאות, זוהי מסקנה שעולה ממנה.

אולם טעות יסודית יותר של לייבוביץ נעוצה בכך שהוא לא מבחין בין שני סוגים של הסבר. הסבר בהקשר יומיומי (ולפעמים גם בהקשר מדעי) הוא אכן העמדה על המוכר. כאשר אנחנו רוצים להבין מדוע נפל מטוס, אנחנו מחפשים תקלה כלשהי במערכות שלו. אם היה סדק בכנף, זהו הסבר לנפילה, שכן התופעה הלא מובנת (נפילת המטוס) מוסברת באמצעות תופעה מוכרת (חוקי הטבע). כך גם נראה הסבר לגאות ושפל במונחי כוח הגרביטציה.

לעומת זאת, כאשר ניוטון הסביר את הגאות והשפל לראשונה, הוא עוד לא הכיר את כוח הגרביטציה. הוא נזקק לסוג הסבר שמגלה חוק מדעי חדש, והסבר כזה מעצם הגדרתו הוא העמדת המוכר על הלא מוכר. פילוסוף המדע, קרל המפל, מתאר את הבנייה של תיאוריה מדעית בסכימה הדדוקטיבית-נומולוגית, לפיה הסבר מדעי לתופעה יכיל חוק כללי שממנו אפשר לגזור אותה בכלים דדוקטיביים. זוהי בדיוק העמדה על הלא מוכר, שהיא נשמת אפו של המדע.

כאשר אנחנו מסבירים את הפרסקו בתקרת הקפלה הסיסטינית בכך שמישהו צייר אותו, זוהי העמדה על המוכר. אנחנו יודעים שיש אנשים בעלי יכולת לצייר, ולכן אנחנו מצליחים להעמיד את התופעה שבפנינו על חוק מוכר. אולם אם לא היינו מכירים שום צייר, מה היה עלינו לעשות? האם היה עלינו להניח שהציורים הללו נוצרו מעצמם? ודאי שלא. במקרה כזה היינו מניחים שיש גורם לא מוכר לנו שצייר אותם. זהו הסבר שמעמיד את התופעה על הלא מוכר.

הסברים של העמדה על המוכר מאפיינים מצב שבו ההיסק אינו מוסיף לנו ידע חדש. במונחי פילוסופיית המדע של תומס קון, זהו מצב של ‘מדע תקני’, שבו שולטת הפרדיגמה הקיימת, והיא מצליחה לספק הסברים לכל התופעות הרלוונטיות. לעומת זאת, בשלב שבו הפרדיגמה הקיימת נכשלת, אנחנו מחפשים פרדיגמה חדשה (מהפיכה מדעית, במונחיו של קון). במצב כזה רק הסברים של העמדה על הלא מוכר יכולים להצליח. אנו מחפשים פרדיגמה חדשה שתסביר דברים שלגביהם הפרדיגמה הקיימת נכשלה. כך בדיוק המדע מתקדם, מהמוכר אל הלא מוכר. השאלה האם הפרדיגמה האתיאיסטית אכן נכשלת, תידון בהמשך הסדרה.

השוואה להסבר מדעי

הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי בנוי כך:

הנחה א: העולם הוא מורכב.

הנחה ב: אף גורם מבין אלו המוכרים לי לא יכול ליצור עולם כזה.

הנחה ג: עולם מורכב לא נוצר מעצמו.

מסקנה: כנראה קיים גורם אחר, שאינו מוכר לי, שיצר אותו. הבה נכנה אותו “אלוקים”.

טיעון מקביל לגבי כוח הכבידה (כאשר הוא עוד לא מוכר) בנוי כך:

הנחה א: אני רואה לנגד עיני תופעות כמו גאות ושפל, או נפילת עצמים לארץ.

הנחה ב: אף כוח או גורם מבין אלו המוכרים לי אינו יכול לחולל את התופעות הללו.

הנחה ג: לתופעות פיזיקליות חייבת להיות סיבה (הן לא קורות מעצמן).

מסקנה: כנראה יש גורם שאינו מוכר לי עדיין, שהוא המחולל את התופעות הללו. הבה נכנה אותו “גרביטציה”.

בעיני לייבוביץ, הטיעון השני הוא כן הסבר והראשון לא. אולם הוא טועה. המבנה הלוגי של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי עומד באותם סטנדרטים לוגיים שבהם עומדת תיאוריה מדעית. גם הוא הולך מהמוכר (העולם) אל הלא מוכר (אלוקים). אחזור שוב למען הסר ספק, אינני טוען כאן שאמונה באלוקים היא תיאוריה מדעית.

בין רציונליות לרציונליסטיות

רבים אומרים שהם לא מוכנים לקבל הסברים מטפיזיים נוסח אמונה באלוקים, והם מעדיפים לומר שהם לא מבינים. לדעתם הסבר מטפיזי כזה הוא זריית חול בעיניים, או אמירת ‘אני לא מבין’ במילים אחרות. זוהי בבואה של טענת ההעמדה על הלא מוכר, ולכן אענה עליה בצורה דומה. טענתי היא שגישה כזו היא רציונליסטית אך לא רציונלית.

בישיבה בה למדתי היה בחור שחלה בצהבת. לאחר כחצי שנה של אשפוז למקוטעין, הביאו אליו ‘מכשף’ שהניח יונים על טבורו. הללו מתו מייד, וראה זה פלא, לאחר כמה ימים הוא חזר לישיבה בריא. כשסיפרתי זאת להוריי, הם לגלגו על המיסטיקה של בחורי ישיבה, והמליצו לי בחום לא לזנוח את הרציונליות. ואכן, עד היום המלצתם זו היא נר לרגליי, אלא שבמקרה זה הם טעו.

חשוב להבחין בין רציונליות לרציונליסטיות. אדם רציונלי אמור לקבל טענות שיש להן בסיס עובדתי סביר, גם אם הוא לא מבין אותן תיאורטית. אם אני משוכנע שאנשים הגיוניים שאינם שקרנים ראו במו עיניהם את התופעה, שומה עליי לקבל את טענתם אחר כך אחפש לה הסבר (למה היונים מתות, ואיך, אם בכלל, הן מרפאות צהבת). לעומת זאת, הרציונליסט לא מוכן לקבל עובדות שאינן מתאימות לפרדיגמה שלו. זוהי מטפיסיקה, הוא טוען, או העמדה על הלא מוכר. הוא לא מוכן לקבל הסברים מטפיזיים גם במקום שהם מתבקשים, על אף שאין לו הסבר אחר. כבר ראינו למעלה שלמען ה’רציונליות’ הוא גם מוכן להאמין באירועים ויישים ללא סיבה וללא טעם מספיק.

אם ניוטון או איינשטיין היו רציונליסטים כאלה, במקום להיות רציונליים, לעולם לא היינו מגלים עולמות מדעיים חדשים. היינו דורשים תמיד הסברים של העמדה על המוכר, ומתמידים בפרדיגמה הקיימת ללא מוכנות לסטות ממנה. שמרנות וקיבעון מחשבתי כזה מיוחסים בדרך כלל לחשיבה דתית, אבל מתברר שהם מופיעים לא פחות, ואולי יותר, בשדותיו של האתיאיסט.

סיכום ביניים

עד עתה ראינו שלושה קווי דמיון בין אמונה לתיאוריה מדעית: 1. בטור הראשון ראינו ששניהם עוסקים במשפטי עובדה (שלא נצפו ישירות). 2. בטור השני והנוכחי ראינו שמסיבה זו עצמה, שניהם לא וודאיים. 3. וכעת הוספנו ששניהם בנויים על הסברים מסוג של העמדה על הלא מוכר. בטור הבא אסביר מדוע על אף הדמיון אמונה באלוהים אינה טענה מדעית. בטור שאחריו, נגיע (בעזרת ה’) סוף סוף לאבולוציה.

האם אמונה באלוהים רציונלית? חלק ד’

ד”ר מיכאל אברהם לא חושב שאמונה באלוהים עומדת בניגוד לחשיבה רציונלית, אלא להפך: תמונת עולם רציונלית מוליכה לאמונה, עד כדי כך שלא ניתן להיות אתאיסט ורציונלי. סדרת כתבות שתבקש לבחון את הקשר בין מדע לאמונה. והפעם: קצת תגובות למגיבים

מבט נוסף על עקרון הטעם המספיק, או הסיבתיות

קודם שאמשיך, אפנה לכמה אי הבנות שהתעוררו ביחס לעקרון הסיבתיות, או הטעם המספיק. ראינו שזהו הבסיס שעליו בנוי הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי. אתייחס כאן רק לשתי טענות שהופיעו בשרשור 1 של הטוקבקים לטור השלישי. כבר עניתי עליהן שם, וכאן אביא רק תקציר.

אסף מחיפה טען: “ההנחה (של הרציונל המדעי) אינה ‘לתופעות פיזיקליות חייבת להיות סיבה (הן לא קורות מעצמן)’, אלא: ‘מערכות בטבע פועלות עפ”י חוקים מסויימים’…”.

לדעתי אסף טועה בכך שהוא מערבב בין שני מושגים שונים: חוק הגרביטציה מהווה תיאור מתמטי של אירועים פיסיקליים.

אבל כוח הגרביטציה הוא יש שמחולל את האירועים הללו. בני דודנו הפיסיקאים לא מניחים רק את נכונותו של חוק גרביטציה אלא גם את קיומו של כוח גרביטציה. הם מניחים זאת גם בטרם צפו בו. זוהי אינדיקציה נוספת לכך שמדובר בהנחה אפריורית של החשיבה הרציונלית.

דן מת”א טען כי המדע אינו מניח את קיומן של סיבות אלא לכל היותר משער את קיומן ומחפש אותן. אך לדעתי דן טועה עובדתית. אני מזמין את הקוראים לערוך ניסוי. אימרו לאיש מדע שעוסק בחקר תופעות כלשהן, שבעצם הוא משחית את זמנו, שכן התופעות הללו מתרחשות סתם כך מעצמן, ללא כל סיבה.

לפי דעתו של דן, איש המדע אמור לענות: “בהחלט ייתכן שאתה צודק ידידי היקר, אבל בוא נבדוק ונראה אולי בכל זאת, באופן מפתיע, נמצא סיבה כלשהי”. לעומת זאת, אני טוען שאיש מדע מן השורה יאמר משהו בנוסח: “אל תבלבל לי את המוח עם הזיותיך המיסטיות. שום דבר בעולם לא קורה בלי סיבה”.

דומני שכך מתנהלת חשיבה רציונלית ומדעית. בהיעדר ראיה ברורה לכיוון ההפוך, אנו מניחים שדברים מתרחשים בגלל מישהו או משהו שמחולל אותם. למעט מקרים אזוטריים בתורת הקוונטים (שגם בהם לא ברור האם באמת אין סיבה), העובדות הן שתמיד אנחנו תולים אירועים ודברים בסיבות.

יתר על כן, כפי שהזכרתי בקצרה בטור הקודם, אנחנו לא מוצאים את הסיבות אלא מניחים אוטומטית את קיומן (שהרי כל קשר שנראה לנו סיבתי, יכול להתפרש, כפי שהציע יום, כעקיבה זמנית ותו לא). אנחנו רואים בכך קשר סיבתי בגלל ההנחה האפריורית של החשיבה הרציונלית שלנו, שבדרך כלל דברים לא מתרחשים בלי סיבה. אזכיר שוב שאני לא מדבר כאן על וודאות אלא על סבירות.

סיכום ביניים

במהלך דברינו עד עתה נוכחנו בדמיון בין האמונה באלוקים כמסקנה של הראיה הפיסיקו-תיאולוגית לבין חוק מדעי. בשני המקרים מדובר במשפטי עובדה שנגזרו מהסברים של העמדה על הלא מוכר, ולכן הם אינם וודאיים. ועל אף הדמיון, אמונה באלוקים אינה טענה מדעית. כעת אנסה להסביר מדוע, ולאחר מכן אדון בשאלה האם זה חשוב.

הפוזיטיביזם: ערעור מן המדעיות

ערעור נפוץ על השיקול הפיסיקו-תיאולוגי טוען שהמסקנה שיש אלוקים שיצר ומנהל את העולם אינה טענה מדעית. על אף קווי הדמיון ששורטטו למעלה, אני מסכים לכך לגמרי. אך הבה נבחן את הנימוקים שמובאים לכך:

  • ראשית, טוען המערער, לא מדובר כאן בתוצאה של תצפית אמפירית. אלא שכאן כמובן עולה השאלה מה כן נחשב בעיניו תוצאה של תצפית? כבר הזכרתי שקאנט עצמו ציין שהראיה הפיסיקו-תיאולוגית מתבססת על תצפיות בעולם (שמראות את המורכבות והמיתאם שבו).
  • אולי המערער מתכוון לשאול כיצד אנחנו עוברים מן התצפיות בעולם אל המסקנה המטפיסית שלנו? אבל גם כאן אין שום הבדל בין שני ההקשרים, שכן

כבר ראינו שההיסק הפיסיקו-תיאולוגי כמו כל היסק שמגלה תיאוריה מדעית חדשה הוא הסבר של העמדה על הלא מוכר. זו המשמעות היחידה המוכרת לי של הסקת מסקנות מתוך תצפיות.

אמנם ברקע הדברים נושפת בעורפנו בעיית האינדוקציה, אותה הציג דייויד יום: לכל אוסף של עובדות ייתכנו אינסוף הכללות אפשריות (ואולי אין אף הכללה? ראה בדיון למעלה בטענתו של דן). אם כן, מהי ההצדקה שלנו לחשוב שדווקא ההכללה שנראית לנו הפשוטה ביותר היא הנכונה?

אך תמיהה זו קיימת גם לגבי הכללה מדעית, ולכן אין בכך ערעור על הראיה הפיסיקו-תיאולוגית. כפי שאמרתי, מטרתי כאן להראות שבמסגרת של חשיבה מדעית ורציונלית מתבקשת דווקא המסקנה שיש אלוקים. מי שדוחה את המסגרת הרציונלית, אינו מענייננו כאן.

  • גירסה נוספת של הערעור הזה, היא הטענה הפוזיטיביסטית, שמצביעה על כך שמסקנת הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי מכילה מושגים מטפיסיים שאינם מוגדרים כהלכה. ערעור כזה יכול להיות מובן בשתי צורות:
  1. זהו שימוש במושגים שהם חסרי תוכן אמיתי. ההיתלות באלוקים אינה אלא הודאה בכך שאין לי הסבר או הבנה. בכך כבר עסקנו בטור הקודם, ולכן רק אזכיר כאן שמסקנת הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי היא שיש גורם כלשהו שברא את העולם וקבע את חוקי הטבע ששולטים בו. הטיעון אינו אומר מאומה על אותו גורם פרט לכך שהוא קיים ושזה מה שהוא עשה.

קביעה כזו היא בהחלט בעלת משמעות, ואיני רואה בה עמימות. בכל אופן, לא יותר מהעמימות של מה שקרוי במתמטיקה ‘משפט קיום לא קונסטרוקטיבי’, כלומר משפט שקובע שלמשוואה מסויימת יש פתרון (בלי להצביע עליו). גם מסקנת הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי היא קביעת קיום בלי הצבעה מפורשת. נכון שהתחום בו היא עוסקת הוא מטא-פיסיקה, כלומר מה שמעבר לפיסיקה. אבל כל מי שאינו תקוע בפוזיטיביזם הלוגי ובפילוסופיה האנליטית של המאה הקודמת מבין שעיסוק במטפיסיקה ועמימות אינן מילים נרדפות.

  1. בעיית ההינתנות להפרכה. פילוסוף המדע קרל פופר הגדיר קריטריון למדעיות של תיאוריה, שבניסוח פשטני ומאד לא מדויק (אבל מספיק לצרכינו) אומר: תיאוריה היא מדעית רק אם היא מספקת ניבויים (פרדיקציות) שניתן להעמיד אותן למבחן ניסויי (אני אפילו לא דורש הפרכה).

טענה שאינה מזהה את הגורמים שהיא מצביעה על קיומם, מקשה מאד על בחינה אמפירית שלה. טענה שעוסקת במה שמעבר לפיסיקה, ודאי אינה ניתנת לבחינה פיסיקלית אמפירית. אני בהחלט מסכים לטענה הזו, שכן אינני מכיר ניבויים של האמונה באלוקים שניתן להעמיד אותם למבחן אמפירי.

תובנה נוספת

הגענו למסקנה שעל אף הדמיון בדרך ההיסק בין הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי לבין אינדוקציה מדעית, האמונה באלוקים אינה טענה מדעית. כעת ניתן לתאר את התמונה המתקבלת עד עתה כך: אמנם ההיסק הפיסיקו-תיאולוגי הוא היסק בעל דפוס לוגי כמו הכללה מדעית, ואמנם מסקנתו היא טענת עובדה (לא וודאית), אבל יש לו חיסרון בולט אחר שמונע ממנו להיחשב כמדע: הוא לא מציב ניבוי שניתן לבחינה אמפירית.

הערה על קנקן התה השמיימי

יש בנותן טעם להזכיר כאן בקצרה טיעון לטובת האתיאיזם, שהעלה ברטרנד ראסל. רבים מצטטים אותו, שכן יש בו ניחוח משכנע ורציונלי מאד. חשבו על מצב בו מופיע לפנינו אדם, ומודיע לנו שישנו קנקן תה שקוף וקטן שמסתובב סביב הכוכב צדק, ובגלל גדלו ושקיפותו לא ניתן לצפות בו בשום צורה. האם נכון יהיה לומר שמכיון שאיננו יודעים דבר על הקנקן הזה, עמדתנו לגביו מסופקת? ראסל טוען, ובצדק, שאדם רציונלי לא אמור לחשוב כך.

אין לנו שום סיבה לקבל אפילו את האפשרות הזו, ולכן סביר לדחות אותה על הסף. אם כן, ממשיך וטוען ראסל, גם הטענה שיש אלוקים, שאינו חשוף לכלים אמפיריים-מדעיים בגלל מופשטותו, היא טענה דומה. גם לגביה לא נכון לאחוז אפילו בעמדה אגנוסטית (ספקנית), אלא יש לדחות אותה על הסף, ולהחזיק באתיאיזם נחרץ.

מדובר כאן בטיעון שלפחות חלק מהשימושים שנעשים בו הם בעייתיים. הסיבה לסקפטיות לגבי קנקן התה היא שאין לנו שום אינדיקציה (בלתי תלויה בעד שלנו) לקיומו, ולמיטב הערכתנו גם לדובר עצמו אין מידע טוב יותר. לגבי קנקן כזה, גם אני הייתי אתיאיסט.

אבל לגבי האמונה באלוקים המצב הוא שונה. שם ישנו הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי, שמבסס את השערת קיומו, או לפחות שולל את מופרכותה. אם כעת יבוא מישהו ויטען שאלוקים קיים (לדוגמא, הוא יטען כי פגש אותו בהר סיני), לא נוכל לדחות זאת על הסף. זהו כבר רמז להמשך הדרך: מהאלוהים הפילוסופי לאלוהים הדתי, אבל עוד חזון למועד.

אין לערבב כאן בין שני מישורי דיון שונים.

 גם אם מישהו לא משתכנע מהטיעון הפיסיקו-תיאולוגי, לכל היותר הוא יכול להשתמש בטיעון קנקן התה כתוספת: אם לא השתכנעת, שומה עליך להיות אתיאיסט (ולא להסתפק באגנוסטיות). אך הקנקן בשום אופן אינו טיעון שעומד לעצמו. ראינו שאם הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי הוא נכון, כי אז האנלוגיה לקנקן התה חסרת כל משמעות לדיון שלנו. לכן טיעון קנקן התה אינו מערער על הראיה הפיסיקו-תיאולוגית בשום צורה. הדיון הרלוונטי מתנהל אך ורק בשאלה האם הראיה הפיסיקו-תיאולוגית היא סבירה. קנקן התה אינו אלא ניואנס חסר משמעות בדיון התיאולוגי.

המשמעות של כל זה: בין מדעיות למדענות

מסקנתנו, אם כן, היא שהאמונה באלוקים אכן אינה טענה מדעית, שכן היא אינה מציבה ניבויים שעומדים לבחינה אמפירית. האם יש בכך ערעור על תקפותה, או סבירותה? האם נכון לומר שטענות שאינן ניתנות לבחינה אמפירית הן חסרות מובן? כבר למעלה ראינו שלא. האם נכון שלא סביר להשתמש בהן, או להאמין בהן? למיטב הבנתי, אם ההיסק הפיסיקו-תיאולוגי הוא סביר, העובדה שמסקנתו אינה מדעית לא רלוונטית לדיון.

כאשר אני רואה עקבות בחול אני מניח שהיה שם מישהו שיצר אותן. המסקנה הזו אינה מדעית, כי אין לי דרך להעמיד אותה במבחן אמפירי (כיצד אחזור על הניסוי הזה?). טענות על העבר הן בדרך כלל טענות שקשה מאד להעמיד אותן למבחן אמפירי. האם בגלל זה אטיל ספק במסקנה שמישהו השאיר את העקבות הללו בחול? האם אחשוב שהן נוצרו מעצמן?

חשוב להבין שהאלטרנטיבה שאומרת שאין מישהו כזה (שגם היא כמובן לא ניתנת לבחינה אמפירית), היא הרבה פחות סבירה. מדוע? בגלל עקרון הטעם המספיק, או הסיבתיות. העקבות הללו נגרמו על ידי משהו, גם אם איני יודע להצביע עליו או לתאר אותו. וגם אם איני מכיר יצור שמשאיר עקבות כאלה.

הטענות הפוזיטיביסטיות שהובאו למעלה מבוססות על גישה שניתן לכנות אותה ‘מדענות’, כלומר ראיית המדע כחזות הכל, כלומר כקריטריון בלעדי לאמיתיות. אני מאלה שחושבים שהמדע הוא כלי מצוין, ושאם הוא נעשה כהלכה ראוי ונכון לסמוך עליו. ובכל זאת, אם לאחר בחינה הגיונית אני מגיע למסקנה שטענה לא תצפיתית כלשהי משכנעת אותי (כמו הטענה על העקבות בחול), אני מאמץ אותה.

בעלי העמדה ה’מדענית’ נוטים לדחות טענות כאלה רק מעצם העובדה שהן לא ניתנות לבחינה אמפירית. אולם אמון במדע אין פירושו שיש לדחות את כל מה שאינו מדעי. אני בהחלט בעד מדעיות, אך מתנגד לדת ה’מדענית’. אני כמעט חוזר כאן על ההבחנה בין רציונליות לרציונליסטיות מהטור הקודם.

הכנסייה האתיאיסטית

אחד הביטויים ל’מדענות’, הוא הפיכת המדע לסוג של כנסייה, שנושבת בה רוח מיסטית עמוקה ורטט של קדושה. אלוהיה הוא מפלצת הספגטי המעופפת (ועוד לפניה, בוקונון של וונגוט מעריסת חתול), מאמיניה ניחנו בפנאטיות שלא היתה מביישת את רצועת התנ”ך האמריקאית (ניתן להתרשם מעלעול קל בטוקבקים הנסערים לטורים אלו), וכוהניה נושאים מדברותם תחת כל עץ רענן.

כהנים אלו הם כמה מדענים שכל דבריהם נחשבים בעיני המאמינים האדוקים כדברי אלוקים חיים. ציטוטים של דבריהם נחשבים בעיני המאמינים כתחליף לטיעונים, כאילו היו אלו כתבי הקודש. כל ציטוט של סטיבן הוקינג, או ריצ’רד דוקינס, שניהם כנראה אנשי מדע מוכשרים למדיי אך פילוסופים די עלובים, גם אם יש בו דברי הבל, נחשב כטיעון מוחץ. הדברים אמורים בין אם הללו מתבטאים בתחום המדעי שבו מומחיותם, ובין אם הם נזקקים לשיקולים פילוסופיים שרק משיקים לתחומים המדעיים, אם בכלל.

הם עצמם, ועוד יותר מאמיניהם האדוקים, בדרך כלל אפילו אינם שמים לב למעבר הפזיז שלהם בין מדע לפילוסופיה. דוגמא לתופעה זו תידון בטור הבא, כשאעסוק בערעור מן האבולוציה.

אסיים בכך שאין בכוונתי כאן לטעון משהו נגד המדע, או נגד אנשי המדע. דבריי מכוונים כלפי קבוצה מסויימת של אנשי מדע וחסידיהם (השוטים), שהדומיננטיות שלהם בשיח הציבורי גדולה בהרבה ממשקלם האמיתי. אלו רואים במדע סוג של דת, ובמאמינים באלוקים כופרים. הם רואים במדע את נחלתם הפרטית, ואם נתפס לא עלינו אדם מאמין (באלוקים) שפוסע בשביליה, אוי לו ואוי לנפשו (“מה הוא עושה ב-ynet, מדע? לשלוח מייד ליהדות!”).

בטור הבא נגיע (בעזרת ה’) לערעור מן האבולוציה.

מקומה של האבולוציה בדיון התיאולוגי

עד כה עמדתי על היבטים שונים של יחסי אמונה-מדע דרך הראיה הפיסיקו-תיאולוגית וערעורים שונים עליה. בטור הנוכחי אדון בערעור מן האבולוציה. טור חמישי בסדרה

התמונה הניאו-דרוויניסטית בקליפת אגוז

בראשית היה המפץ הגדול, שממנו יצא החומר ביקום (בעזרתה האדיבה של שבירת הסימטריה של ההיגס ה’אלוהי’). לאחר מכן ההתפשטות יוצרת כוכבים וגלקסיות (כוח הגרביטציה מתגבר על שאר הכוחות היסודיים).

זו מלווה בהתקררות לטמפרטורה שמאפשרת את קיומנו. בשלב שלאחר מכן, או באופן אקראי (מקרה מוצלח, לדעתו של דוקינס), או בעקבות אביוגנזה (היווצרות דטרמיניסטית של חיים), נוצרו שרשראות החלבונים הראשוניות. מכאן והלאה שם המשחק הוא אבולוציה.

מדובר במערכת שמשחקים בה שלושה מכניזמים: 1. היווצרות מוטציות. שינויים בשרשראות החלבונים הגנטיות (בדרך כלל נתפסת כאקראית). 2. ברירה טבעית. מאבק הישרדות של כל מוטציה, והישרדותן של הכשירות מתוכן. 3. גנטיקה. העברת התכונות של המוטציות ששרדו לדורות הבאים.

מקומה הלוגי של האבולוציה בדיון

האבולוציה אינה מוכיחה שאין אלוקים, וגם לא מוכיחה שהוא ישנו. היא כלל לא עוסקת בו. אבולוציה היא תחום מדעי, ועניינה הוא במציאות הפיסית-ביולוגית.

יש טוענים שהאבולוציה מציגה פירכא לראיה הפיסיקו-תיאולוגית. זה כל תפקידה בדיון. מדובר בערעור נוסף ברשימה בה עוסקת הסדרה הזו. משמעות הדבר היא שגם אם הפירכא הזו אכן נכונה (והיא לא), הדבר רק אומר שאחת הראיות לקיומו של אלוקים נפלה.

מתודולוגיה

המתודולוגיה בה ראוי לטפל בסוגיה זו בנויה משלוש שכבות: א. תקפותה הפילוסופית של הראיה הפיסיקו-תיאולוגית כשלעצמה. ב. תקפותה המדעית של האבולוציה (תחומן של רוב הטענות הבריאתניות). ג. בחזרה לפילוסופיה: גם אם האבולוציה נכונה, האם יש בה פירכא על הראיה.

אם הראיה כשלעצמה אינה טובה, אז ודאי אין טעם לעסוק באבולוציה בהקשר הזה. אם הראיה סבירה אפריורי, עלינו לדון האם האבולוציה תקפה מדעית (אם לא, שוב אין טעם להגיע לשלב ג). ואם שני אלו מתקיימים, ניתן לדון האם גם לאחר האבולוציה הראיה נותרת על מכונה.

אקדים כי קיים קונצנזוס בין בריאתנים לניאו-דרוויניסטים, על כך שהאבולוציה היא אבן בוחן קריטית לויכוח התיאולוגי. אלו תומכים בה ודוחים את האמונה, והללו דוחים אותה כדי להחזיק באמונה. כולם מסכימים שישנה סתירה, ובכך שני הצדדים טועים (דווקא קוצנזוס כה נדיר ופסטורלי, מבוסס על שגיאה). אני מתכוין להראות שהאבולוציה כלל אינה נוגעת לדיון שלנו.

הטורים הקודמים עסקו בשכבה א (ועוד נחזור אליה). את שכבה ב אני אעזוב כאן, שכן לצורך הדיון אני מניח שהתמונה הניאו-דרוויניסטית שתוארה למעלה היא אמת. אין לי תיאוריה מדעית טובה יותר, ולהלן אראה שזה גם לא משנה. כעת הגענו בקפיצת הדרך ישירות לדיון בשכבה ג.

הערעור מן האבולוציה

האבולוציה מציעה הסבר מדעי להיווצרות דבר מורכב ללא יד מכוונת. עולה מכאן שדבר שאינו מתואם ומתוכנן, יכול לעורר ‘אשלייה’ פיסיקו-תיאולוגית אודות ההכרח בקיומה של יד מכוונת.

כמה מהמגיבים לטורים הקודמים התייחסו לנקודה הזו. חלק דרשו הגדרה למושג ‘מורכב’ או ‘מתוכנן’. אחרים טענו שקיומו של דבר מורכב ומתוכנן אינו אומר שיש מתכנן (הנחת המבוקש). בטור הבא אחזור להתייחס לטענות אלו.

שייקספיר וחיות אחרות

אני אטפל בכל המכלול הזה בלי להיכנס לפרטים המדעיים. אני אפילו לא אבחין בין השלבים המדעיים השונים (מפץ, אביוגנזה ואבולוציה). טענתי היא הבאה: כל הסבר מדעי להתפתחות העולם ניתן לנו במסגרת מערכת של חוקי טבע.

אך הסברים כאלה אינם רלוונטיים לדיון התיאולוגי. הסבר יכול היה להיות בעל משמעות תיאולוגית רק אם הוא לא נזקק לחוקי טבע, מה שכמובן לא אפשרי (אם זה היה אפשרי, פירוש הדבר היה שהפיסיקה והביולוגיה הן ענפים של המתמטיקה, או של הלוגיקה).

אבהיר זאת דרך דוגמה נפוצה. בריאתנים שואלים, מה הסיכוי שקוף שקופץ על מקלדת יוציא מתחת לרגליו באופן אקראי את הצירוף “להיות או לא להיות”? ואם נדבר על סונטה שלימה של שייקספיר – הסיכוי כמובן יורד פלאים. ולגבי המורכבות של העולם ומלואו, הסיכוי להיווצרות מקרית הוא אפסי.

והנה, במאמר שהתפרסם בשנות השמונים בסיינטיפיק אמריקן, פורסמה תשובה ‘ניצחת’ לטענה זו. מישהו (הטיעון כה טיפשי שהזכרת שמו כרוכה באיסור לשון הרע. תוכלו למצוא אותו בכל אתר אתיאיסטי) דיווח על תוצאות הניסוי הבא. טלו את הצירוף בן 14 האותיות “להיותאולאלהיות”. הסיכוי שהגרלה אקראית של שרשראות באורך כזה תוציא את הצירוף הזה הוא אפסי, יען כי ישנם 14 בחזקת 22 צירופים אפשריים. בקצב של המחשב שלו שרשרת כזו צפויה לצאת אחרי כ-200,000 שנים.

אבל אותו אלמוני מתוחכם עשה ניסוי אחר: הוא הגריל את האותיות אחת אחת, ובכל פעם שהוא הגיע לאות הנכונה הוא ‘הקפיא’ אותה.

המחשב מתחיל להגריל אותיות בודדות (ולא שרשראות). כשהוא מגיע לאות “ל”, היא מוקפאת מייד, ואז המחשב ממשיך להגריל אות נוספת. כשהוא מגיע לאות “ה” גם היא ‘מוקפאת’, והוא ממשיך הלאה. כך הוא עושה, עד שהוא מגיע לשרשרת המלאה.

נחשו כמה זמן לקח למחשב לסיים בצורה הזו? 90 שניות. מחזה שלם של שייקספיר יצא בארבעה וחצי ימים. מפלצת הספגטי חוללה נס, ולאתיאיסטים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

אני מניח שהפיסיקאים והמתמטיקאים שבינינו משפשפים את עיניהם בתדהמה, לא למראה התוצאות, אלא למראה האיוולת הזאת. אפשר היה להגיע לתוצאה הזאת תוך כמה דקות עם עט ונייר בחישוב הסתברותי פשוט, ולחסוך את זמנם של הקוראים ואת הפגיעה האקולוגית ביערות ברזיל. הסימולציה הזו חשפה בפנינו את התגלית המדהימה, שאם יש גורם חיצוני שדואג שתתקבלנה התוצאות הנכונות, הסיכוי להיווצרותן עולה פלאים.

ניסוי מתוחכם יותר היה עושה זאת טוב יותר: לכתוב תכנית שתוודא שהמחשב יוציא ישר את השרשרת הנכונה. חישוב לא מאד מסובך יראה לנו שתוך סיבוב אחד היינו מקבלים את התוצאה הרצויה (אם לא, יש לפטר את המתכנת הלא תבוני). ובכלל, אם היו מחשבים בזמנו של שייקספיר הוא היה חוסך לא מעט זמן…

השלכה לדיון התיאולוגי

למרבה האירוניה, הניסוי הטיפשי הזה מדגים היטב גם את הבעייה האמיתית, ובעצם מהווה הדגמה לטובת הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי. הטענה הבריאתנית היא שהסיכוי להיווצרותו המקרית של דבר מורכב הוא אפסי. הניאו-דרוויניסטים עונים שהתהליך אינו מקרי. יש גורמים שמשפרים פלאים את הסיכוי להיווצרות מקרית (חוקי האבולוציה: משוב, ברירה טבעית וכו’), ובניסוח של דוקינס: ממתנים את שיפועו של ההר הבלתי סביר.

אבל הפיסיקו-תיאולוג, כזכור, מניח את עקרון הטעם המספיק. לכן כעת הוא שוב שואל: מהו הטעם המספיק לאילוצים ששיפרו את התהליך? מי המתכנת שהתערב בתהליך המקרי ודאג לכך שהוא יגיע בבטחה למטרתו? חוקי הטבע הם האנלוג לאילוצים ששיפורו את הביצועים של תוכנת המחשב שתוארה למעלה.

לכן כל הסבר באמצעות חוקי טבע שמסביר מדוע תהליך נדיר ביותר הוא בעצם בעל סיכוי סביר, אינו רלוונטי לדיון שלנו. השאלה הפיסיקו-תיאולוגית תיוותר על כנה, אלא שהיא תפנה לא כלפי היווצרות החיים אלא כלפי החוקים ששולטים עליה.

נמשיך את האנלוגיה, וניטול שרשרת חלבונית לא ארוכה, כ-300 קודונים. מספר הצירופים האפשריים של שרשראות כאלו הוא 20 בחזקת 300, מספר עצום לכל הדעות. כעת עולה השאלה כיצד נוצרו דווקא השרשראות ה’חיות’ והמשתכפלות בתהליך מקרי? והתשובה היא: בגלל חוקי הטבע (אלו ה’אילוצים’ על ההגרלה). אלא שכעת נשוב ונשאל: מהו הטעם המספיק לקיומם של חוקים אלו? איך הם נוצרו? ושוב נגיע לגורם תבוני, או יד מכוונת.

בתוך החוקים ומחוצה להם

הנקודה הקריטית כאן היא ההבחנה בין טיעון שבתוך החוקים לטיעון שמחוצה להם. ישנו תהליך שאפריורי הסיכוי להתרחשותו הוא אפסי. כעת אנחנו מוצאים חוקים, או אילוצים, שמשפרים משמעותית את הסיכוי הזה (הקפאת האותיות הנכונות, או חוקי הטבע).

הטיעון בתוך החוקים אומר שכעת התהליך הוא סביר שהרי החוקים מאפשרים היווצרות ספונטנית של חיים. אבל הטיעון שמחוץ לחוקים אומר שהחוקים עצמם הם שמזקיקים אותנו להניח התערבות של גורם תבוני.

מי שמקבל את עקרון הטעם המספיק (ולכן טוען את הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי), לא מסתפק בהסבר לפי חוקים. ומי שאינו מקבל את עקרון הטעם המספיק, בכלל לא נזקק לערעור מן האבולוציה (כלומר להסבר לפי חוקים), שכן מלכתחילה הטיעון אינו משכנע אותו. המסקנה היא שהאבולוציה אינה רלוונטית לדיון בשום צורה.

בחזרה לשעון של פיילי

טיעון השעון של פיילי פועל על אותו בסיס לוגי. הסיכוי שמשהו מורכב כמו שעון נוצר במקרה הוא אפסי. העולם והחיים הם מורכבים הרבה יותר, ולכן הסיכוי להיווצרותם הספונטנית ודאי אפסי. הדחייה הרווחת של הטיעון הזה היא שהעולם שלנו אינו דומה לשעון (בגלל שיצור חי עובר אבולוציה, בניגוד לשעון).

מעבר למגרעות אחרות של הדחייה זו (היא מניחה שכבר קיימת שרשרת משתכפלת, ומתעלמת מנחיצותם של שלבים קודמים), בעצם ישנה כאן טענה שחוקי הטבע פועלים להגברת הסיכוי להיווצרות ‘ספונטנית’ של חיים (כמו תוכנת המחשב שדאגה להיווצרות השרשרת הרצויה). אבל זהו טיעון בתוך החוקים.

אם היו חוקים אחרים, או שלא היו חוקים כלל, החיים לא היו נוצרים. אם כן, כעת עולה שאלת הטעם המספיק שמחוץ לחוקים: האם האילוצים הללו עצמם (=חוקי הטבע) יכולים להיות מובנים בלי יד מכוונת? ואם נשוב לדוקינס, השאלה היא: מיהו השען, והאם הוא יכול להיות עיוור?

המטוס של הויל והמשל של גולד

הוא הדין לגבי “הטעות של הויל”. הויל דימה את הסיכוי להיווצרות מקרית של חיים לסיכוי שסופה חולפת מעל מגרש גרוטאות תיצור מהן מטוס בואינג שלם. טענו כנגדו שהוא לא מבין את חוקי האבולוציה ומשמעותם, שכן הם דואגים לכך שהתהליך לא יהיה חסר כיוון, ובכך משפרים מאד את הסיכויים להתרחשותו.

הקורא הנבון ודאי מבחין שהלוגיקה של הויכוח היא אותה לוגיקה. בתוך החוקים צודקים המערערים, אבל טיעונו של הויל נכון מחוץ לחוקים.

לפני כמה שבועות פורסם כאן קטע מספרי, ובו הבאתי את המשל של גולד, שהדגים כיצד תהליך אקראי עשוי להוליך לתוצאה מיוחדת. שיכור יוצא מבית מרזח, ומתחיל להתנדנד אקראית על המדרכה. מימינו יש קיר ומשמאלו תעלה. על אף האקראיות, טוען גולד, בסוף התהליך השיכור יהיה מוטל בתעלה. הרי לנו תהליך אקראי שמוליך לתוצאה מיוחדת ומוכתבת מראש, ללא יד מכוונת.

התגובות סערו, כמו תמיד, אבל הסערות שיקפו אי הבנה. אני לא שואל בתוך החוקים, אלא מחוץ לחוקים: כיצד באמת התקבלה התוצאה הזו? בזכות אילוצי הסביבה (הקיר והתעלה). בסביבה אקראית הסיכוי לכך היה אפסי.

אם כן, מי יצר את הסביבה המאלצת (=החוקים) שהכתיבה את התוצאה הזו? הדוגמא הזו טיפשית בדיוק כמו הניסוי הנ”ל, ובעצם היא מדגימה היטב את הצורך ביד מכוונת.

סיכום: פילוסופיה ומדע

המדע לימד אותנו שבראשית היתה נקודה סינגולרית, ומתוכה נוצר מאליו היקום וכל אשר בו: מדינות וערים, ימים והרים, בעלי חיים לסוגיהם, בני אדם, עצים, צמחים, גלקסיות וכוכבים, שמשות וירחים. כל אחד מאלו מורכב, ורבים מאד מתואמים ומשוכללים לפרטי פרטים.

מסיבה כלשהי (טעם מספיק כלשהו), יש ברקע מערכת של ארבעה חוקים מדוייקים (הכוחות היסודיים של הפיסיקה) שדואגים לכך שכל זה יתרחש. שיקול שכל ישר אומר שיש כאן יד מכוונת.

זהו שיקול פילוסופי, ולא מדעי. המדע והפילוסופיה פועלים בשתי ספירות נפרדות. יחסנו לטיעון הפיסיקו-תיאולוגי נקבע לפי שיקולים פילוסופיים (עקרון הטעם המספיק ותחולתו). יחסנו לאבולוציה הוא עניין לבדיקה מדעית. אין זיקה בין שני מישורי ההתייחסות הללו. ביקורת על האבולוציה אינה מחזקת את האמונה (כמו שחושבים הבריאתנים), ותיקוף האבולוציה אינו מחליש אותה (כמו שחושבים האתיאיסטים).

למי שסובר שהטיעון הפיסיקו-תיאולוגי הוא סביר – האבולוציה אינה מערערת זאת (היא רק מעבירה את הדיון מהסתכלות בתוך החוקים להסתכלות מחוצה להם, ומחיפוש טעם מספיק להתפתחות לחיפוש טעם מספיק לחוקים ששולטים עליה). ואם לדעת מישהו מדובר בטיעון לא סביר – גם אז הוא אינו זקוק לאבולוציה. לסיכום, אין למדע שום תפקיד בדיון הפיסיקו-תיאולוגי.

שאלות של חוסר סבירות בתוך החוקים (כמו ששואלים הבריאתנים שמחפשים את אלוקים בפערים המדעיים, god of the gaps) הן שאלות מתחומו של המדע. אך אם תיאוריה אינה מספקת מבחינה מדעית, יש לחפש אחרת (חוקים אחרים), ויש לעשות זאת בכלים מדעיים. השאלות שמחוץ לחוקים הן שאלות פילוסופיות, ורק הן רלוונטיות לדיון התיאולוגי.

למען הבהירות הצגתי תמונה שהיא מעט פשטנית. בטורים הבאים אזקק (בעזרת ה’) לכמה נקודות עדינות יותר שנגזרות ממנה (הטיעון האנתרופי, קוונטים, משמעותה של אקראיות, טעם מספיק לחוקים ולעצמים, מהי מורכבות ועוד).

האם אמונה באלוהים רציונלית? חלק ו’

האם ההתאמה של העולם לצרכי האנושיים מעידה בהכרח על יד מכוונת? ד”ר מיכאל אברהם ממשיך לתהות על הקשר שבין אמונה למדע באמצעות העיקרון האנתרופי. טור מסכם

הערעור מחוסר ההגדרה של המורכבות

הערעור מן האבולוציה מבוסס על הטענה שהאבולוציה מספקת לנו מכניזם שיוצר מורכבות בלי התערבות של יד מכוונת. מכאן שיישים או אירועים שנראים לנו מכוונים אינם בהכרח כאלו. פתית שלג נראה מורכב, ובכל זאת הוא נוצר ללא יד מכוונת. כך גם תינוק שנוצר מהזרע והביצית ללא יד מכוונת.

מכאן יש טוענים שאין כלל הכרח לראות כוונה ביצירת דבר מורכב. אנחנו מניחים שיש יוצר לעצם כלשהו רק כשהעצם נושא בחובו ‘חתימה’ של היוצר (אולי זה ההבדל בין הראיה מן התכנון ומן המורכבות).

נביא כאן שתי דוגמאות לשני כיוונים: א. טענתו של אליה לייבוביץ (ראו את הטור השלישי), שהציורים בקפלה הסיסטינית מיוחסים למיכלאנג’לו רק בגלל שמניסיוננו ציורים נוצרים על ידי ציירים, ולא בגלל מורכבותם. מורכבות כשלעצמה אינה מחייבת יוצר.

ב. דוגמא אחרת שהובאה באחת התגובות היא מהדק נייר פשוט, שגם לגביו אנחנו מניחים שיש לו יוצר, וזאת רק מפני שיש לנו ניסיון שחוטי מתכת בצורות כאלה נעשים על ידי בני אדם. יש כאן חתימה מוכרת של היוצר, אפילו ללא מורכבות.

איפה הטעות?

איני רואה מקום לחלוק על ההנחה שדבר מורכב לא נוצר במקרה, שכן היא מבוססת על הסתברות. דבר מורכב הוא משהו נדיר ומיוחד, ולכן פחות סביר שהוא נוצר בלי יד מכוונת (למעט עצם שהוא סיבת עצמו, אך בזה כבר עסקנו בטורים הקודמים).

כשאנחנו רואים קוף שקופץ על מקלדת ויוצר סונטה של שייקספיר, שהיא בעליל דבר מיוחד ונדיר, ברור לנו שזה לא מקרי. לא בגלל שאנחנו מכירים את הסונטה הזאת, אלא בגלל המורכבות. אמנם יש סיכוי קטנטן שזה כן מקרה, אבל ההשוואה בין שתי האלטרנטיבות הללו מכריעה לטובת היד המכוונת. זהו עקרון הטעם המספיק ההסתברותי.

גם בדוגמה של המהדק, אם היה מדובר במבנה כה פשוט שהסיכוי להיווצרותו הספונטנית היה מאד גבוה (כמו סתם קו רגיל של חוט מתכת), אז אפילו החתימה לא היתה מוליכה אותנו למסקנה שאדם יצר אותו. אם כן, גם כאן מדובר על השוואה הסתברותית בין שתי אלטרנטיבות. מכניזם החתימה אינו שונה מהותית מעקרון הטעם המספיק.

אז איך אני מגדיר מורכבות?

ומה לגבי פתית השלג, או התינוק? אלו בעליל עצמים מורכבים, ובכל זאת הם נוצרים מעצמם. טענתי היא שהם לא באמת נוצרים מעצמם, אלא בעזרתם האדיבה של חוקי וכוחות הטבע. שוב יש כאן ערבוב בין שאלה בתוך החוקים לשאלה מחוץ לחוקים (ראה בטור הקודם).

מבחינה מדעית ההסבר המכניסטי מספק, וגם אם לא – יש להמשיך ולשכלל אותו בכלים מדעיים. אבל מבחינה פילוסופית כשאנחנו רואים התרחשות כזאת, ברור שיש יד מכוונת שיצרה חוקים שמכוונים את התהליך אל סופו הייחודי. ושוב, השיקול הוא הסתברותי, אבל מחוץ לחוקים (כמה מערכות חוקים יוליכו מזרע וביצית לתינוק?).

אם כן, כיצד אני מגדיר מורכבות? מבחינתי אין הבדל בין פתית שלג, מהדק, תינוק, או העולם כולו. ההגדרה היא הסתברותית. בשפה מדעית יותר אומר שהמורכבות נמדדת במונחי אנטרופיה (=יותר מורכב פחות אנטרופיה).

כשאנחנו רואים עציץ נופל מראש הגג ומתנפץ זה נראה לנו מובן מאליו (אם כי מצער(, אבל אם נראה מישהו זורק את אוסף הרסיסים למעלה ונוצר מהם עציץ שלם (או מטוס בואינג), נניח שיש כאן יד מכוונת.

עציץ שלם הוא עצם מסודר ומיוחד יותר (אם תרצו: מכיל יותר מידע) מאשר עציץ שבור, ולכן האנטרופיה שלו קטנה יותר. עקרון הטעם המספיק ההסתברותי אומר שההתרחשות הראשונה אינה זקוקה להסבר באמצעות חוקים (כי לתוצאה יש אנטרופיה גדולה), אך השנייה בהחלט כן. וגם אם יימצא לה הסבר באמצעות חוקים, עדיין נניח שיש מאחוריהם יד מכוונת. מייד נחפש את הקוסם שמתעתע בנו.

אם כן, השאלות בדבר הגדרת מורכבות נובעות מהתבונות בתוך החוקים. בתוך החוקים יש הבדל בין מטוס (שנעשה על יד בני אדם, ולא סביר שסופה עוברת תיצור אותו מאליו) לבין פתית שלג, קוף, או תינוק (שם יש חוקים ידועים שמתארים את ההיווצרות הזאת). אבל מחוץ לחוקים כל אלו הם עצמים מורכבים, כי הגדרת המורכבות היא הסתברותית אובייקטיבית לגמרי. במונחי אנטרופיה אין חולק על כך שבגוף חי יש מורכבות עצומה.

חשוב להבין שאני כלל לא עוסק כאן בקושיה הבריאתנית על האבולוציה מכוח החוק השני של התרמודינמיקה (כלומר איך ייתכן תהליך ללא יד מכוונת שמקטין אנטרופיה). זוהי שאלה מדעית, ויש לחפש לה תשובה בכלים מדעיים (כגון שבמערכת פתוחה אפשרית הצטברות אנטרופיה באזורים אחרים). כאן אני שואל שאלה שמחוץ לחוקים, ששייכת לתחום הפילוסופיה, ולכן אין טעם להיזקק כאן לשאלה של מערכות פתוחות, שיווי משקל וכדו’.

שמעתי פעם אנלוגיה מעניינת שמבהירה את בטלותו של הערעור הזה. באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה מתנהל פרוייקט שמטרתו לאתר חיים תבוניים(!) מחוץ לכדור שלנו (הוא מכונה SETI).

החוקרים בפרויקט משתמשים בגלאי רדיו כדי לאסוף אותות רדיו בתדר מסויים, מנתחים אותם, וכך בודקים האם יש יצורים תבוניים שעומדים מאחוריהם. ברור שיש להם קריטריונים כלשהם לפיהם הם מחליטים אם האות הזה מספיק מיוחד כך שנכון יהיה להסיק שעומד מאחוריו גורם תבוני, או לא.

המערער התבוני שלנו צריך לפסול את הפרוייקט הזה על הסף, ולהסביר ל’שוטים’ שמנהלים אותו שהם מאמינים בחבר דמיוני. בעצם אות הרדיו המורכב שלהם הוא כמו פתית שלג שנוצר בתהליך עיוור. לשיטתו אין דרך להסיק מממצאים ייחודיים את המסקנה שיש מאחוריהם גורם תבוני, כי באופן מהותי אין הגדרה למורכבות וייחודיות. גם מסר מורכב יכול להיווצר בדרך מקרית ועיוורת (כמו תדרים של פולסאר וכדו’).

המסר שאנחנו מקבלים על העולם שלנו, גם הוא סוג של פרוייקט SETI, והאותות שמתקבלים מורכבים שבעתיים מכל מה שבפרויקט ההוא חולמים לגלות. אצלנו הפרוייקט נכשל כל העת, כי אנחנו מסבירים את המורכבויות הללו בהסברים אבולוציוניים.

לא שהם לא נכונים, אבל אלו הסברים בתוך החוקים, שלא קשורים לשאלה האם יש מי שיצר את החוקים שחוללו את המורכבויות הללו. גם האותות שיתגלו (אם בכלל) בפרוייקט SETI הרגיל מיוצרים בדרך טכנית כלשהי (יש שם סוג של משדר/מחולל אותות). זה לא מונע מאנשי הפרוייקט להסיק אודות ‘חבר דמיוני’ שיצר את המשדר הזה ועומד מאחורי המסרים שהוא משדר.

מספר הניסיונות

כעת עלינו לברר נקודה נוספת. אם הגדרת המורכבות היא הסתברותית, אזי המסקנה שהעצם לא נוצר במקרה תלויה בהנחה נוספת: שמספר הניסיונות ליצירת העצם הזה הוא נמוך דיו. אם הקופים יקפצו על המקלדת 200,000 שנה, אזי גם בלי יד מכוונת יכול לצאת מתחת לרגליהם “להיותאולאלהיות” (ראה בטור הקודם).

אם כן, כדי לטעון טיעון של טעם מספיק הסתברותי, יש לוודא גם שמדובר בעצם מאד מיוחד, וגם שמספר הניסיונות הרלוונטיים היה נמוך ביחס לייחודיות (האנטרופיה) שלו. בשאלה זו עוסק העיקרון האנתרופי.

העיקרון האנתרופי

המונח הזה משמש בשתי משמעויות הפוכות. בריאתנים משתמשים בו כדי לטעון שההתאמה של העולם לצרכי האדם מעידה על יד מכוונת. האתיאיסטים מכנים באותו שם עצמו את הערעור על הטיעון הבריאתני. הם טוענים שאם לא היתה התאמה כזאת אז פשוט לא היינו כאן. יכולתנו להתפעל מה’נס’ הזה מבוססת על התרחשותו.

אם נחזור לטיעון הפיסיקו-תיאולוגי שמחוץ לחוקים, הוא מבוסס על כך שמערכת של ארבעה חוקי פיסיקה יסודיים עם ערכים מדוייקים ומתואמים של קבועי הפיסיקה (שסטיה קטנה בערכו של כל אחד מהם היתה מונעת את קיומן של הכימיה והביולוגיה, ולכן גם חיים ואבולוציה. זה מה שקרוי fine tuning). זהו הניסוח האנתרופי הבריאתני. הערעור האתיאיסטי טוען שהיא הנותנת: העובדה שאנחנו כאן אפשרית רק בגלל שקרה המקרה ה’מופלא’ הזה.

על אף שלא מעט כותבים מציגים את העיקרון האנתרופי האתיאיסטי בניסוח הזה, ברור שהוא לא מחזיק מים. הוקינג מתאר אדם שעומד מול כיתת יורים מיומנים שכולם מפספסים את ראשו והוא נשאר בחיים. הוא טוען שאל לניצול להתפלא על כך, שכן לולא הם היו מפספסים הוא פשוט לא היה כאן.

לפי העיקרון המשעשע הזה כל דבר מוזר שבזכותו ניצלנו כלל אינו אמור להפתיע כי בלעדיו לא היינו כאן. לעומת זאת, אירוע מפתיע שקורה לזולתנו אכן מעורר פליאה, שכן היינו קיימים גם בלעדיו.

זוהי כמובן איוולת. מה שמתכוונים המערערים האינטליגנטיים יותר לומר הוא שהיו המון ניסיונות להיווצרות של עולם עם מערכות חוקים שונות, ואחד מהם הוא עולמנו. אנחנו כמובן קיימים בעולם המסויים הזה, מפני שרק הוא מתאים לקיום בני אדם.

לחילופין, היו המון הוצאות להורג שבהם הכיתה הזו לא פספסה, ומספר הניסיונות הוא מסדר גודל של אחד חלקי הסיכוי שכולם יפספסו. כעת מי שניצל באמת לא אמור להתפלא על כך.

אבל אם זהו הניסוח המלא של העיקרון האנתרופי האתיאיסטי, אזי בעצם מדובר בטענה לא משמעותית. כדי לפתור את בעיית הטעם המספיק ההסתברותי, די היה לנו בהנחה השנייה, כלומר בטענה שהיו המון ניסיונות קודמים שנכשלו, ולכן אין פלא שאחד מהם הצליח. מה מוסיפה האמירה שלולא ההצלחה לא היינו כאן? כנראה את ההסבר מדוע אנחנו נמצאים דווקא על הניסיון המוצלח. אבל זה מובן מאליו, ולא בכך הויכוח.

מסיבה התה האתיאיסטית

ההנחה שהיו אינספור ניסיונות קודמים של יקומים עם חוקי פיסיקה אחרים, היא הנחה בעייתית מאד. לפי הצעה זו, אמורים להתקיים אינספור יקומים שונים משלנו (שהרי מספר מערכות החוקים האפשריות הוא אינסופי), שבכל אחד מהן שוררים חוקי פיסיקה אחרים.

אף אחד מאיתנו לא ראה אותם, וכנראה גם לא יוכל לראות אותם. אם כן, זה ממש קנקן התה השמיימי של ראסל (ראה בטור הרביעי), אך הפעם הוא מסובב את כוכבו של האתיאיסט.

גם מי שיראה את שברי העציץ חוזרים ומורכבים לעציץ שלם, או את הצלתו הפלאית של הנדון למוות, יאמר שכנראה היו אינספור ניסיונות שכשלו (אף שלא ידוע לנו על אף אחד כזה), ואנחנו צופים בזה שהצליח.

האתיאיסט מייצר אינספור יקומים (או סיטואציות) שונים ומשונים, שבכל אחד שוררים חוקי פיסיקה אחרים, וכנראה נוצרים בהם יצורים שונים ומשונים (שדים ופיות, או אולי אלוהימים), שהם תוצרים (אבולוציוניים?) של חוקי הטבע ההם.

מה שמייחד את כולם הוא שאף אחד לא ראה אותם, אבל מסיבה מובנת מאליה: לא ניתן לצפות בהם (הם שקופים). קנקני התה שמונחים על השולחן האתיאיסטי מאפשרים לערוך את מסיבת התה של הכובען המטורף של לואיס קרול. זוהי האלטרנטיבה ה’רציונלית’ וה’חסכונית’ לאמונה באלוקים.

מה מיוחד בעולם שלנו?

הערעור הבא בסדרה הוא הטענה ששום דבר לא מיוחד במערכת חוקי הפיסיקה שלנו. הם אמנם יוצרים כימיה ומאפשרים ביולוגיה, אבל כל מערכת חוקים תיצור דברים כלשהם. הטענה היא שבתוך כל מערכת חוקים ייווצרו יצורים כלשהם, שאולי יהיו שונים מאד מאיתנו, אבל אין בנו שום דבר מיוחד.

לנו כמובן זה נראה מוכר ומיוחד. כדי לתמוך בטענה הזו, ישנם אפילו ניסיונות מחשב שונים שמראים שממערכות חוקים רבות נוצרים יצורים מורכבים שונים ומשונים.

אך אלו דברי הבל. רוב מוחלט של מערכות החוקים לא ייצרו מאומה. הם יישארו לרבוץ ללא התפתחות ממשית. ניסיונות המחשב הללו דומים לניסוי אותו תיארתי לגבי “להיותאולאלהיות”. כולם מבוססים על מערכות חוקים מאד מיוחדות (שמאפשרות הרכבות והתפתחות). אבל אלו רק שבר מזערי מתוך כלל מערכות החוקים האפשריות.

כדי להדגים זאת מעשית (אנחנו הרי אוהבים עובדות, לא ספקולציות), נעשה ניסוי פשוט. נתבונן בתוך היקום שלנו, שבו שוררים חוקי פיסיקה ידידותיים להיווצרות חיים (כימיה וביולוגיה): על כמה מהכוכבים המוכרים לנו (ויש כבר לא מעט כאלה) מצאנו שהתפתחו יצורים, מכל סוג שתרצו, ברמת מורכבות דומה לחיים ביולוגיים (ואני אפילו לא מדבר על תודעה, חשיבה, רצון וכדו’)?

ככל הידוע לי, התשובה היא: 1 בדיוק. הרי לנו סטטיסטיקה לא ממצה אך כזו שמצויה בהישג יד, שמצביעה על הסיכוי להיווצרות ספונטנית של יצורים כלשהם בתנאי סביבה אקראיים.

סיכום

לצערי לא הספקתי לעסוק באקראיות ובקוונטים, ובודאי לא במעבר מהאלוקים הפילוסופי לאלוקים הדתי. המערכת חשבה שבכל זאת כדאי לעשות פסק זמן בשלב זה, ואולי להמשיך בעתיד. על כן זהו הטור האחרון בסדרה זו, ולכן אסכם בקצרה את מה שעלה בידינו.

מהכותרת לסדרה תוכלו להבין שמטרתי לא היתה להראות שיש אלוקים, אלא שהאמונה באלוקים נגזרת מעקרונות החשיבה הרציונלית (התער של אוקאם, המתודה והממצאים המדעיים, סיבתיות וטעם מספיק). הקורא מוזמן לבדוק האם זה הושג.

ניתן לבדוק זאת בשתי רמות: א. האם הבסיס למסקנות שלי הוא אכן רציונלי (גם אם לא הכרחי, וגם אם ניתן להתווכח עליו), או שמא יש כאן מיסטיקה? ב. האם הבסיס הזה הוא נגזרת הכרחית מחשיבה רציונלית (ואז גם לא ייתכן אתיאיזם רציונלי).

כרקע, אזכיר שהראיתי שתפיסות אתיאיסטיות מצריכות להגיע לויתור על עקרון הסיבתיות/הטעם המספיק, או להמצאת יקומים ויצורים בלתי נצפים, או לראיית חוקי הטבע כסיבת עצמם (כלומר כשייכים ללוגיקה במקום לפיסיקה) וכדו’.

מעבר לכך שהאמונה באלוקים נגזרת מעקרונות החשיבה הרציונלית, ניתן להראות שהיא גם מהווה תנאי לחשיבה רציונלית (בלעדיה אין צידוק לרציונליות עצמה). כמו כן, ניתן להראות שהיא מהווה תנאי הכרחי לאתיקה עקבית (אין זה אומר שהאתיאיסט הוא לא מוסרי, אלא שהאתיקה שלו אינה עקבית). אולי בהמשך אכתוב גם על נושאים אלו (ראו הוזהרתם!).

ולסיום, בהחלט נהניתי מהמסע, ואני מודה לכל מי שעקב והגיב.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of