נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ד"ר אהרן ברט: המטריאליזם אינו מספיק להסביר את העולם

שיתוף ב print
הדפס מאמר

ד"ר ברט, בספרו 'ברית העולם', מאריך לסתור את הגישה המטריאליסטית, הגורסת שאין בידינו אלא להסביר מה שמובן בחושינו מבחינה פיזית, ואין טעם לעסוק במה שמעבר:

באה אסכולה שלישית ומנסה בדרך אחרת להוציא את תלמידיה מן המסקנות על בריאת העולם יש מאין. היא אומרת) אנו בעלי מדע, למדנו אסטרונומיה ואנו עוסקים בה ע״י הסתכלות וצילומים וע״י בדיקת הקרנות הבאות אלינו מן המרחב, למדנו גיאולוגיה, ואנו עוסקים בה ע״י חפירות וקידוחים, בדיקת השכבות השונות של הארץ, מדידות וכד׳. למדנו כימיה, ואבו עוסקים בה ע״י הרכבת חומרים והפרדת חומרים, חקירת תכונותיהם של החומרים ובד׳ — על כל זה רשאים אתם לשאול אותנו, ונשיב לכם כמיטב יכולתנו, אבל אל תשאלונו דברים, שאין אנו יכולים לבדוק אותם בעזרת המדע שבידנו בדרכי הסתכלות וניסויים. ולא זו אף זו: לא רק במדענו, כי אם בכלל באמצעי המדע אין שאלת הבריאה ניתנת לבדיקה, כי כל מה שכביכול נוצר לפני התחלת הטבע אינו ניתן לבדיקה באמצעות מדעי הטבע. ומעצם ההגדרה אינו יכול להיבדק באמצעים כאלה, שהרי אם התנאים שבהתהוות הדברים לא תאמו את הטבע ואת חוקיו, איך יעלה על הדעת לבדוק אותם באמצעים התואמים את תנאי הטבע בלבד ועמדתנו אפוא פשוטה היא: אין אנו יודעים דבר על התהוות החומר, ואין אנו מוכנים לדבר על דברים, שאינם ניתנים לבדיקה. נכון הוא — ככה הם אומרים — כי אנשי מדע ידועים חוזרים ומגיעים עד למצב קדום מאוד, שהיה בו חומר אחיד בלי דיפרנציאציה, אולם אין אנו מוכנים לאשר הנחה זו, הבנויה על מסקנות ממה שניתן לבדיקה, ולא על עצם הבדיקה. אם נניח שצודקים הם, הרי ברור, שאין אנו יודעים, ואין אנו יכולים לבדוק, מה גרם להתהוות מצב זה, ואין אנו יודעים, אם קדם למצב ״התחלתי״ זה איזה עולם קדום יותר, או לאו. המחקר נסתיים. על השאר אין אנו שואלים.

עמדה זו נראית טבעית ומובנת בעמדת ״בעלי מקצוע״ מסוימים. אסטרונום, גיאולוג, כימאי וכד׳ יכול לומר כי מדעו אינו מאפשר לו ללכת אל מעבר לגבולות מסוימים. ובכוונה לא הזכרתי כאן את הפיסיקאי, שכן בתוך בעלי המדע השונים נתון הפיסיקאי במצב מיוחד במינו. אולי גם הוא יבול לומר, שמדעו עצמו אינו מוליך אותו אל מעבר לגבול. אבל אם אין הוא עוצם את עיניו מחמת משפטים קדומים, עליו להודות (לפי הסיכום הראשון לעיל), שמדעו ביחד עם מדעים אחרים, מביא אותו בוודאות לידי הכרה, כי היתה התחלה לעולם. והוא מוכרח גם להודות, שחוקי השימור וחוק האנטרופיה (״החוק המיטאפיסי ביותר שבין חוקי הפיסיקה״ — אומר ברגסון) תובעים בתוקף תשובה על השאלה ״מאין ההתחלה?״. אנו מבדילים בין הפיסיקאי ובין שאר בעלי המדע לפי השיטות שפיתחנו עד עכשיו. אם מישהו אינו רוצה להכיר בהבדל זה, לא נבזבז זמננו על הוויכוח עמו. אין לזה חשיבות מכרעת כאן. נניח למי שרוצה, שיעמיד לו גם את הפיסיקאי בשורה אחת עם הכימאי, הגיאולוג וכד׳. על כל פנים רק מעטים, ובפרט מעטים בבעלי מקצוע, יוכלו להסתפק בעמדה של ייאוש לגבי השאלה היסודית של התהוות העולם. האנושות כולה אינה יכולה להסתפק בעמדה נואשת של ״איננו יודעים״ ו״לא נוכל לדעת״. ״השערה קוסמוגונית כלולה היא בכל נפש כיסוד הכרחי לשריונה״, אומר בצדק גמור פרופ׳ גונזת (Gonseth) בהקדמה לספרו של למיטרי, והוא מוסיף! ״אין דמיון בין הבעיה הקוסמוגונית ובין בעיה שנשאלה באופן שרירותי. לא זו בלבד, שאנו נדרשים לטפל בבעיה הקוסמוגונית, אלא שהיא מטילה את עצמה על השכל. היא בעיה בלתי נמנעת, שעוררה אותה התקדמות הידיעות, ואי אפשר למנוע אותה״ (עמ' 12). עם רוב רובם של האנשים הידועים לי אני מקבל את הדעה הזאת. לא שאנו שואלים את השאלה ״אין באת?״, אלא היא השואלת אותנו. והיא דורשת תשובה במפגיע. השכל האנושי אינו נח, עד שהוא נותן או מקבל תשובה. השאלה חוזרת. יום יום ונולדת יחד עם כל אדם החושב מחשבות. לרבים היא גם חשובה׳ באשר בעיניהם (ובדין, לדעתי) היא קשורה לשאלה ״לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ?״. ייתכן שבעל מדע יאמר על שאלת ״מאין ?״ ! ״יגעתי ולא מצאתי״. אולם אין הוא רשאי לומר! ״פטור אני מלשאול״. ואם יאמרו על זה אנשי המדע, כי אין להם כל גישה לשאלה זו, אין להם כל דרך, איך למצוא תשובה אליה הרי שצריך להשיב להם, שבכל מחקריהם נמצאת גישה מסוימת אשר היא התחלת כל עבודותיהם. עד שלא באים לחדש חידושים, פותחים תמיד בהעמדת הדברים על חזקתם. נביא רק דוגמאות אחדות, כדי להראות, שאבן זוהי התחלת כל מחקר לקביעת חוקי הטבע. אי אפשר, למשל, למדוד את מרחק הכוכבים מכדור הארץ ברגע שמרחק זה גדול ממאה שנות אור (עד הגבול הזה אפשר למדוד בדרכים גיאומטריות), כל המדידות הנוספות נעשות על ידי שאנו מעמידים את כוח אורם של הכוכבים המרוחקים יותר על חזקתם של אלה שיכולנו לבדקם.

וכן אין אנו יכולים לראות, אם צורת שביל החלב שלנו היא לוליינית — אבל אנו מעמידים את שביל החלב שלנו על חזקתן של שאר הגאלאקסיות הניתנות לבדיקתנו ומניחים, שכשם שהן לולייניות, כך אף שביל החלב לוליינית היא. דוגמה שלישית: הובל מצא, כי קווי הספקטרום של הערפלים המרוחקים יותר נדחקים לצד האדום יותר מן הקווים של הערפלים הקרובים יותר. כיסוד לתופעה זו יכול הובל להניח סיבות שונות. אולם הוא ושאר בעלי המדע שעסקו בבעיה זו, העמידו את התופעה על חזקתה. הם יצאו מן הכלל, הנקרא "אפקט דופלר״, ואמרו, כי אפקט זה מלמד, שכל סטיית קווים בספקטרום לצד האדום מוכיחה, שמקור האור של הספקטרום הולך ומתרחק. לפי חזקה זו מוכיחה הסטייה בערפלים, כי הערפלים המרוחקים יותר מתרחקים ממנו במהירות גדולה יותר מן הערפלים הקרובים יותר.

וככה נוכל להביא דוגמאות רבות, המראות, שביסוד קביעת חוקי הטבע על ידי המדענים מונח תמיד קודם כול — ועד להוכחה אחרת — הכלל של העמדת הדברים על חזקתם. הניסוח הזהיר של דברינו אלה מלמד, שאין אנו סבורים, שאסור להביא הוכחות נגד החזקה. נהפוך הוא. התקדמות המדע תובעת, שמזמן לזמן ומפעם לפעם ימצאו המדענים הוכחות לסתור את החזקה. אבל כל עוד לא נמצאו הוכחות סותרות, החזקה מכרעת. לפיכך חשוב עד מאוד, כי בשאלה של התחלה או אין־התחלה, סופיות או אין־סופיות, החזקה שרירה וקיימת היום. עד המהפכה בפיסיקה היתה קיימת חזקה של אין סופיות. הזמן היה בחזקת אין־סופיות, והמרחב באותה חזקה. לגבי המהירות לא היה ידוע גבול מקסימלי, וכן בכיוצא בזה. אולם בדורנו הגיעו מדעני הטבע לדעה מנוגדת לדעה הקודמת. תורת היחסות של איינשטיין מלמדת, שאמנם המרחב הוא בלתי מוגבל, אבל סופי. הזמן והמרחב מאוחדים, כפי שלמדנו ממינקובסקי ומאיינשטיין, ולפיכך אם המרחב הוא סופי — הרי שגם הזמן אינו אין־סופי. מהירות האור היא הגדולה ביותר, ולא תיתכן מהירות גדולה ממנה (תורת היחסות). לפיכך גם המהירות אינה אין־סופית.

ודוגמה מענף מדע אחר: כל פעולה אפשר לה שתהיה אם לפי גודל הקוואנט או לפי גודל של איזה כפל הקוואנט (תורת הקוואנטים). לפיכך גם הפעולה אי אפשר לה שתהיה אין סופית בקטנותה. ״הופעת השערות כאלו — אומר וייצזקר בעמוד 66 — מראה אופי חדש של המחשבה, והיא יצרה לעצמה בענפים רבים אחרים של מדעי הטבע שיטות של מונחים מעובדות היטב ומבוססות על ניסויים. תורת היחסות המיוחדת הגבילה את המהירויות האפשריות מלמעלה, ותורת הקוואנטים הגבילה מלמטה את השימוש בכל התבנית המרחבית־הסיבתית של עולמנו״. בדומה לזה קובע למיטרי:״כל דבר בפועל הוא סופי. השדה הלגיטימי היחידי של אין־סופיות הם הדברים שבכוח״ (עט׳ 27). לפנינו תמונה זו! העולם נתון בתוך מרחב עקום סופי, שמתאים לו זמן סופי. הוא מורכב מחלקיקים במספר סופי, שהמרחק ביניהם אינו יכול להיות קטן ממרחק קטנטן, אבל סופי. תנועות החלקיקים מוגבלות מלמטה באופן סופי על פי תורת הקוואנטים, ומהירות תנועותיהם מוגבלת מלמטה באופן סופי ע״י מהירות האור. במצב זה של מדעי הטבע אין לשאול ״מניין לנו, שגיל העולם אינו אין־סופי״. נהפוך הוא! מי שרוצה לטעון שאין לעולם התחלה, עליו נטל ההוכחה. כל עוד לא הובאה הוכחה ברורה ומשכנעת על אין־סופיות ואין־ התחלתיות׳ החזקה שרירה וקיימת, שכל מה שנמצא בעולם (החומד והאנרגיה, התנועה, המטען החשמלי) התחיל בזמן מן הזמנים, ואינו קיים מאז ומתמיד, כאילו בגיל אין־סופי. עמנואל קאנט — לפי עמדת מדעני הטבע בזמנו — החזיק עוד בדעה׳ שהחומר קיים מאז ומתמיד, ומפני זה חשב, שההוכחה הפיסיקלית־תיאולוגית לקיום האלוהות יש בידה להוכיח לכל היותר את ״בונה העולם״, ולא את ״בורא העולם״ (ביקורת התבונה הטהורה כרך ב, פרק ג סעיף 6. בסופו), אילו הספיק לדעת גם את ההוכחות על התחלת העולם בזמן ידוע, וגם את החזקה של הסופיות־ההתחלתיות, היה נאלץ להכיר, שההוכחות מצביעות לא רק על הבונה, אלא גם על הבורא. כשאמר ״תנו לי חומר, ואבנה לכם עולם״, היה בזה משום יהירות יתרה, כפי שנראה, כשנדבר על החוקיות שבטבע. אולם על כל פנים מנקודת מבטו וידיעתו וידיעת דורו במדעי הטבע אנו מבינים, כיצד הגיע הוא לעמדתו. אך אין להבין את אנשי דורנו, כשהם חוזרים על דבריו, כאילו לא למדנו בינתיים ולא כלום על חוקי השימור ועל חוק האנטרופיה, על המרחב הסופי ועל העולם המתפשט וכו' וכו'. מצב המדע בזמננו אינו מצדיק דבקות כזאת בדבריו של קאנט. ומשהגענו לדבר על עמדתו של קאנט, עלינו גם להדגיש, שכל מבנה הפילוסופיה הקאנטינית היה בנוי על ההבדל היסודי בין הכרות a priori והכרות a pasteriori. ההכרות מן המין השני נובעות, לפי דעתו, מן הניסיון, וההכרות מן המין הראשון אינן תלויות בניסיון, אלא יש להן הכרח פנימי. הן בהירות וודאיות לשכל האנושי מעצמן. מאז כתב קאנט דברים אלה (עמ׳ 1 של ״ביקורת התבונה הטהורה״) למדנו, שגם הכרות a priori רק נראו לקאנט ולדורו כאילו אינן תלויות בניסיון, והן ודאיות מעצמן. למעשה גם אותן הסיק האדם מניסיונותיו. אלא שהכרה זו התחילה לפני דורות ודורי דורות רבים בל כך, עד שאפילו אנשי מדע ופילוסופים כמו קאנט הוטעו וחשבו, שהכרות אלו מהוות חלק של אישיותם, ושאין כל צורך בהוכחה, בניסוי או בבדיקה.

אולם בינתיים נשתנו דברים יסודיים. המדע החדיש, למשל, שינה את כל מושגינו על המתמטיקה האוקלידית. הוא הראה לנו, כי מתמטיקה זו אינה המתמטיקה בה״א הידיעה. מאז למדנו את המתמטיקות הבלתי־אוקלידיות, אין במובן כל הצדקה להניח׳ שהאקסיומות של אוקלידס או מקצתן הן הכרות בלתי־ אמצעיות, שהשכל מכיר אותן ללא כל הוכחה, ״א-פריורי״. נהפוך הוא. אנו יודעים היום שהן מושגים מוסכמים כיסוד למבנה מסוים של המתמטיקה.

ועוד דוגמה דומה! כשהחליפו אנשי המדע את מושגי הזמן והמרחב, הבנויים על הפיסיקה של ניוטון במושגי הזמן והמרחב הבנויים על הפיסיקה של איינשטיין, נתערער שוב כל אותו יסוד של הפילוסופיה של קאנט, המושתת על ההבדל שבין ההכרות התלויות בניסיון לבין הכרות שאינן תלויות בו. מושגי המרחב והזמן בקטיגוריות של מחשבתנו (בפילוסופיה של קאנט) היו בנויים במישרין על מושגי ניוטון של המרחב ושל הזמן, והנה כותב למשל בוכנסקי בספרו ״הפילוסופיה האירופית של זמננו״־, עמ׳ 27 (Bochensoki: Europaische Philosophic der Gegenwart.): ״חשובה עוד יותר היא תוצאה אחרת של מושגי הפיסיקה. היא הראתה בעליל, שאסור לפילוסופיה לקבל מושגים ומשפטים פיסיקאליים ללא ניתוח או להביט על מסקנות פיסיקאליות מנקודת ראות הפילוסופיה כעל נכונות a priori. כנראה שגו דיקארט וקאנט בנידון זה שגיאה נאיבית בהחלט. למדנו בינתיים, שחלק מסויים של הדברים, שהיו נראים לאנושות כנכונים זה מאות ואלפים שנה, נראה לקאנט בהכרות a priori. אולם גם בהן נמצאות דעות מוטעות, שנתערערו בינתיים כליל (ר׳ בין השאר באוונייק, מסקנות ובעיות של מדעי הטבע עמ׳ 125, 236. Bavink: Ergebnisse und Probleme der Naturwissenschaften 10 aufl. Zurich 1954). ראינו לומר דברים אלה במקום זה, הואיל ומפעם לפעם אנו חוזרים ושומעים דעה שטחית, ש״מאז הופיעו הספרים המונומטאליים של קאנט, לא כדאי בכלל להמשיך עוד ולדבר על הוכחות האלוהות הבנויות על קוסמולוגיה״. חשוב ובחוץ אפוא להראות, כי תהיינה הדעות המובאות כאן נכונות או לא נכונות — העובדה שהן סותרות את דעתו של קאנט וודאי שאינה מוכיחה ולא כלום. אולם אותה הדעה הפילוסופית׳ שהזכרנו במיוחד בתחילת פרק זה — אותה דעה המגבילה את כל הבריאה בד' אמות של החושים והביטויים — דווקא היא אינה הדעה הקאנטיאנית. אפשר למצוא אותה בגיוונים שונים, כשהיא לובשת מחלצות של אסכולות שונות. בעיקר נתפתחה דעה זו בבתי המדרש של הפילוסופים הקוראים את עצמם ״פוזיטיביסטים״. העקרון המאחד את אסכולותיהם השונות הוא: מותר לשאול שאלות או להשיב תשובות רק על מה שניתן לאימות על ידי ניסויים. דברים שאין הניסוי יכול לאמתם, אין להם כל משמעות. משום כך מרבות האסכולות הללו לדבר על ״בעיות מדומות״, ״שאלות אשר אין להן כל משמעות״ ״משפטים שאין להם כל תוכן״ וכד׳. עמדה זו גרמה לכך, שמחנגדיהם קראו את הפילוסופים האלה ״נגאטיביסטים״(אנשי שלילה) במקום ״פוזיטיביסטים״ (אנשי חיוב), דעה ביקורתית קיצונית, שהועמדה כנגד דעת הפוזיטיביסטים האלה, אומרת: אילו היו עקיבים, דייה מן ההכרח, שיהיו בסופם ל״סולאיפסיסטים״ (״סול״ — לבד, ״איפסי״ — עצמו). בשם ״סולאיפסיזם״ נקראת הדעה, ששום דבר אינו ידוע לשום איש בעולם זולת עובדה אחת ויחידה. עובדה יחידה זו היא, כי הוא עצמו קיים (ר׳ למשל את ספרו של ג׳וד, ביקורת הפוזיטיביזם הלוגי, Joad: A Critique of Logical Positivismus).

דעה ביקורתית זו נכונה היא בהחלט. ידוע יודע הפילוסוף, כי הוא עצמו קיים. על זה אי אפשר שיהא לו ספק. כבר לימד דיקארט (Descartes),שעצם העובדה, שההוגה שואל את עצמו, אם הוא קיים, יש בה להוכיח, כי אכן קיים הוא. שאילו לא היה קיים, לא היה מי שיוכל לשאול את השאלה. ״חושב אני, ובכן אני קיים״. אולם מי שהולך ע"פ הפוזיטיביסטים, חייב לומר, שאין בעולם כל דבר נוסף, שאפשר להוכיחו. כלום קיים עולם חיצוני? — ״השאלה היא ללא משמעות״ לדעתם. חושינו קיימים והם מתעוררים — רק זאת אנו יודעים (אומרים הם). אין להוכיח בשום הוכחה הראויה לשמה בעיניהם, שאם חושיי מתעוררים, מפני שפגעה קרן אור בעיניי, הרי שבאמת קרן כזאת ישנה בנמצא והיא פגעה בי. ועוד פחות מזה ניתן להוכיח, לדעתם, שאם אני קורא לדבר מסוים ״ירוק״׳ מפני שהקרן שפגעה בי באה ממקור ירוק, שאמנם כן הוא הדבר. על שתי השלילות נוספת שלילה שלישית, שהיא כביכול חזקה עוד יותר: גם אם נניח, שמודים הם הפוזיטיביסטים בקיומו של עולם חיצוני, ושהם מודים, שאם חושיי מלמדים אותי, כי בראותי אור ירוק מוכח מכאן, שאכן פגעה בי קרן אור שבאה ממקור ירוק — עדיין לא יודו ולא יוכלו להודות, לשיטתם, שמה שאני קורא ״ירוק״ הוא ״ירוק״ גם בעיני זולתי, ומה שאני קורא ״חם״ חם הוא גם לפי חושיו של זולתי. וגם אם ייתכן, שאצלו מתעורר תמיד חוש מסויים, כשקרן אור באה ממקור, שהוא ירוק בעיני, ושאם אותה קרן תפגע בו, גם הוא יאמר שראה דבר ירוק׳ הרי יוכח מכאן, לדעתם, רק דבר אחד, והוא — שאני משתמש באותן מלים שזולתי משתמש בהן. אבל לא הוכח כלל כי מלים אלה אומרות לו מה שהן אומרות לי! ושמא הן אומרות לו דבר אחר לגמרי (למשל, שבעיניו אדום הוא מה שבעיניי ירוק). אין אפוא להוכיח כאן חיוב או שלילה בכלל, ולפיכך אין לשאלה משמעות. בדרך זו אין כלל להוכיח, אם המלים שאני שומע יוצאות באמת מפיו של זולתי, או שמא אין הן מהוות אלא אשליה הנוצרת בפנימיותי. הדבר המציאותי היחידי הוא — לדעת — הפוזיטיביסטים — רק מה שנמצא בתודעה. הרגשת הצבע בראייה זו היא המציאות — אומר קארנאפ (Carnap) — והגלים האלקטרומאגנטיים (הגורמים לדעתנו לראייה) הם רק קומפלקסים מושגיים (Begnffliche komplexe) של תוכן הרגשתנו (קארנאפ, תפקידה של הפיסיקה ).

בדומה לזה רואה מאך את החומר כ״סמל המחשבה לקומפלקס של הרגשות בעלות יציבות יחסית״ (אנליזה של התחושה). אילו היה כל זה נכון, לא היה כל ביטחון, שמלבד הוגה הדעות עצמו, המבטא את הרעיונות האלה, קיים במציאות עוד בן אדם אחר. הדבר המציאותי היחידי בנידון זה היה, שהפילוסוף מרגיש מתחושתו הרגשות הנובעות, כביכול, מראייתו ושמיעתו את הזולת. הזולת בעצמו הוא רק ״סמל״. מכל זה נובע, בתוך מסקנות חשובות אחרות, היעדר גמור של שיתוף פעולה בין אנשי מדע שונים, בניגוד בולט לטענת הפוזיטיביסטים, האומרים, שכל עבודתם מבוססת על שיתוף פעולה. למעשה אין מסקנה אחרת מן התיאוריה האמורה אלא ״סולאיפסיזם״ גמור.

מי שמתעניין בשאלה זה ואין בידו לקרוא את הספרות הענפה של הפוזיטיביסטים ומתנגדיהם, ייטיב אם יקרא את מאמרו של פלאנק, ״הפוזיטיביזם והעולם החיצוני המציאותי״ (. Poaitivismus und reale Aussenwelt.) באוסף ההרצאות של פלאנק, עמ׳ 228 — 243. שם ימצא גם את המשפט המבטא, לדעתנו, את האמת על תמונת העולם הפיסיקאלית (בניגוד לעמדת הפוזיטיביסטים): ״תפקידה של תמונת העולם הפיסיקאלית הוא ליצור קשר הדוק עד כמה שאפשר בין העולם המציאותי ובין עולם החוויות של החושים״ (עמ׳ 236). על צד ידוע של שיטת הפוזיטיביסטים אומר פלאנק, ״כי מנקודת מבט לוגית גרידא אין לערער עליו״ (עמ׳ 326). אותו הדבר אפשר לומר על הסולאיפסיזם. אולם כשם שפלאנק מוכיח, שעל אף האמור בדבר הנזכר אין הצדק עם הפוזיטיביסטים, ככה בוודאי ניחן לומר זאת גם על תורת הסולאיפסיזם. הלוגיקה אינה הבוחן היחיד לדון לפיה שיטה מסוימת לחיוב או לשלילה. ובפרט, אם גם חיובה של שיטה וגם שלילתה שניהם אינם מנוגדים ללוגיקה, ושניהם ייתכנו מבחינת הלוגיקה, מכריע ביניהם דבר פשוט. עדיין לא היה בעולם פילוסוף, שקיים בעצמו הלכה למעשה כאילו העולם החיצוני אינו אלא סמל בלבד. גם פילוסוף זה בהתהלכו ייזהר מאוד שלא להיתקל בדברים המונחים בדרכו. הוא לא יסכן את עצמו להתנגש בתומר מוצק שבעולם החיצוני ולקבל פצע וחבורה ומכה טרייה — מתוך הנחה, שכל הדברים העלולים לפגוע בו אינם אלא סמלים. הוא רק אומר בפה, ש״אין בכלל משמעות לשאלה, אם יש מציאות לעולם החיצוני״. במעשיו הוא נאמן ללא פקפוק לכל המסקנות הנובעות מעצם העובדה, כי המציאות הזאת קיימת. הוא קם בבוקר ונכנס לעולם החיצוני כדי לעבוד בו ולמצוא את פרנסתו. הוא זורע כדי לקצור, קוצר כדי לטחון, טוחן כדי לאפות, ואופה כדי לאכול. אף הוא לא ייכנס לתוך בית אחוז להבות מתוך הנחה, שהבית והתבערה אינם מהווים אלא סמלים ושלא יאונה לו כל רע. אף הוא לא יתהלך בכביש, כשמכוניות עוברות רצוא ושוב, ואף הוא לא יסיח דעתו מהן ״משום שאינן אלא סמלים בלבד״. כל עוד לא ראינו את הפילוסוף הראשון שמת ברעב, מפני שנהג באמת ולמעשה לפי ההלכה, שיש ממשות דק לחושיו ולהרגשתו בלבד, ושהעולם החיצוני אינו אלא סמל — לא ניגרר לסטות לדרך שלילנית נפסדת זו. המתימטיקאי כמתימטיקאי מותר לו להסתפק במה שהוא רואה את העולם ומלואו בנוסחאות מתמטיות. בדין הוא מניח, שמבחינת ידיעותיו ומומחיותו יש בזה שירות חשוב מאוד למרע. אבל אל יעמיד את עצמו במקום הפיסיקאי ובמקום הפילוסוף, ואל ידמה בנפשו, שבנוסחאותיו בלבד יש ללמוד על העולם כל מה שאפשר ללמוד ולדעת. בדין הוא אומר, שאין בכוח מדעו להכיר את מהות העולם. אבל אל יחשוב, כי מאחר שאין זה בכוחה של המתימטיקה (עם כל הישגיה הגדולים בניסוח הגורמים השונים הפועלים זה על זדי), הרי שכל המדע בכללו לא יוכל לשאוף להכרת מהות העולם! ואם הוא חושב כך, אל יהא חלקנו עמו!

וגם על הפיסיקאי ועל הפילוסוף מוטלים תפקידים יסודיים. עליהם לבדוק, ללמוד וללמד מה שאומר פלאנק: ״כללו של דבר! המדע הפיסיקאלי מחייב את מציאותו של עולם, שהוא ממש כשלעצמו, ואינו תלוי בנו״ (עמ, 327). בעצם חוזר ועובר עלינו היום, מה שעבר על היוונים בתקופת הפיתאגוראים. גם הם הגיעו להישגים חשובים ולהתקדמות רבה בזכות מה שהכירו והשכילו לנסח את תופעות הטבע בנוסחאות מתימטיות. אבל הם נכשלו לבסוף. ומצד שני נכשל גם אריסטו, שאסכולתו ירשה במידה ניכרת את מקומם, אמנם סיבת כישלונו אחרת היא וכישלונו נתגלה רק כאלפיים שנה אחרי מותו.

מעניין מאוד לראות כמה קרוב דורנו לכישלונותיהם של הפיתאגוראים ומצד שני, מהו ההבדל היסודי בין דרכי מדענו ובין דרכי אריסטו ואסכולתו. סמבורסקי בספרו ״חוקות שמים וארץ׳ הקוסמוס של היוונים״ מציג תמונה מעניינת ומאלפת של עלייתן וירידתן של שתי השיטות, שיטתו של פיתאגורם ואסכולתו של אריסטו. 'אם נבוא לדון על פי דוגמת המדע החדש׳ — אומר סמבורסקי — הרי אפשר לומר שדרכם המדעית של אנשי פיתאגורם הייתה נכונה ומעניינת. אמנם התהום המיוחד שבחרו לחקירה, אינו נראה לנו כעשוי לשמש מוצא לפיתוח שיטתי של הקר העולם הגשמי בכללו, אבל הם עשו בו, כמו שאנו עושים בשלנו, הם התחילו בניסויים בכלים שונים, הפשיטו את מסקנותיהם והרגילו את עצמם בניסוח מתמטי של חוקים בעלי תוקף כולל. נטייתם למיסטיקה של מספרים אינה גורעת מתכונתם המדעית: אדרבה, כל שעודדה אותם לחיפושים אחר קשרים חוקיים בטבע, הרי הייתה גורם מסייע לקידום המדע. גם הפיסיקאים העיוניים של ימינו, שקידמו ביותר את הכרת הטבע, אמונתם בכחו של הסמל המתמטי וביכולתם של נוסחאות וחשבונות היא כמעט מין דביקות דתית (ההדגשה שלי). לפיכך אנו עומדים ותמהים, על שום מה היה המשכה של ההתחלה הפיתאגוראיח כל כך דל, ולמה לא נעשתה מקור התעוררות למחקר כמותי מפורט של תופעות הטבע בכל תחומי המדע׳ ולא באסטרונומיה בלבד. מה הייתה הסיבה לירידת האסכולה הפיתאגוראית ודת המספרים, ומפני מה גבר בסוף היסוד המיסטי וניצח את היסוד המרעי?״ (עט׳ 47). ועל אריסטו אנו קוראים שם: ״רעיון מנחה בראיית הטבע של אריסטו היה עקרון התכליתיות, והיא ההשקפה, שכל המתרחש נעשה בכוונת תכלית מסוימת, ושכל הקוסמוס המתהווה בו הם סוף מעשה שבמחשבה תחילה. עקרון התכליתיות עיצב אח כל תורתו של אריסטו״ (עם׳ 82). ושם: ״דרך הטבע היא ררך האמן, ולהפך — האמנות האמיתית היא חיקוי הטבע. ולפי זה גישתו של חוקר הטבע לבעיותיו צריכה להיות בגישתו של איש, הרוצה לעמוד על יצירה אמנותית, כלומד מפרטי הבית את התפקידים שייעד הבנאי לחלקיו השונים, או כמבין מתוך צורת הפסל מה שנתכוון האמן להביע בו. ראייה זו, המפרשת תופעות טבע כשאיפה למטרה, שיש בה משום שלמות שלאחר מצב של התהוות, היא פורייה ומועילה כעקרון מנחה בכל תחומי הביולוגיה, במקום שנושא המחקר הוא תפקידם הפונקציונאלי של צורות ותהליכים אורגאניים. מכאן הישגיו הגדולים של אריסטו כזואולוג, ועל כן חלק לא קטן מכתביו הביולוגיים ערכו שריר וקיים עד היום. מאמריו בענייני מורפולוגיה של בעלי־חיים נקראים, כאילו נכתבו בידי בן־דורנו, ואילו בל הפיסיקה שלו ספוגת רוח, השייכת לעולם שהוא זר לנו היום, שהתחיל שוקע, מזמן שחקר העולם הגשמי פנה עורף לגישה התכליתית ושם את שאלת ה״כיצד״ במקום השאלה ״לשם מה״ (עמ׳ 86). סמבורסקי מסיק מסקנות משלו, ויורשה נא לי לנסח את עמדתו בלשון זו: הפיתאגוראים סתמו בפני עצמם את הדרך, מפני שלקחו שיטה המתאימה לניסוח תופעות מסוימות ועשו אותה ל״דת המספרים״, ולא ראו על ידי כך את מהותם של הדברים. זה הביא אותם בסופה של התפתחות ארוכה, אבל טבעית, למיסטיציזם. בניגוד גמור לעמדה זו יצא אריסטו מדעה קדומה על מהות חלקי העולם, ולמד ממנה, איך ״צריכים להיות״ חוקי הטבע. ״בדין מפקפק גלילאו בכך, אם אריסטו בדק מימיו בדרך הניסוי את חוקי הנפילה אשר הוא קבע אותם״ (סמבורסקי, עמ׳ 93). פראנסיס ביקון (1626 — 1561 ,Francis Bacon), אשר רבים חושבים אותו לאבי המדע החדיש, הביע את הביקורת הזאת על אריסטו במלים חריפות הרבה יותר. כאן המשגה העיקרי והיסודי של אריסטו. אין לקבוע חוקים אלא על פי ניסויים. אין לקבוע אותם על שום שהם ניתנים כביכול א פריורי.

נסכם בא מקצת דברינו לשם הסברת עמדתנו:

  • היו ויש חכמים במדעי הטבע, שחשבו, כי בדרכם — בדרך של מדעי הטבע לבד — אפשר להצליח ולפתור את הבעיות. אמנם אין בידם להגיע להסבר, מדוע פועל הטבע בדרך מסוימת, אבל זאת שאלה לא־הגיונית. היא מבוססת, לדעתם, על אנתרופוצנטריזם, כלומר על ההנחה, שהאדם (אנתרופום ביוונית) הוא במרכז העולם, ומתוך מה שטוב לו ויעיל לו, אפשר להבין את הטבע. מאחר שלהנחה זו אין יסוד, יש לוותר מכול וכול על השאלה ״לשם מה?״. דיינו אם נכיר את החומר, שהטבע מורכב ממנו, ואת הכוחות המניעים את החומר הזה. אם נצליח לדעת את כל זה, נגיע לנקודה, שממנה נוכל לחשב לתוך העבר ולתוך העתיד, ״מה לפנים ומה לאחור״, מה היה ומה יהיה מצבם של כל חלקי העולם ומלואו ״מיומו הראשון ועד יומו האחרון״. תפיסה זו הייתה רווחת מאוד במאה התשע־עשרה והביאה להשקפות עולם מיכאניסטיות חומרניות. כיום נעזבה כמעט כליל בגלל המפנים החשובים, שחלו במדעי הטבע בחמישים השנים האחרונות (ר׳ למשל בוכנסקי —Bochenski— עמ׳ 27 ופלאנק עמ׳ 52 ואילך, 285 ואילך, הייזנברג, העקרונות הפיסיקאליים של תורת הקוואנטים, שרידינגר, מדעי הטבע והטמפרמנט האנושי). מעניין הוא, כי קומפטון נוקט עמדה, כי מפעם לפעם, כנראה מוכרחת האנושות לעבור דרך השקפה מיכאניסטית המשפילה כל מאמץ אנושי למעלת תחרות חסרת־ טעם בין אטומים והורסת את יסוד המוסר, עד שנראה, כי פילוסופיה כזאת אינה מסוגלת לתאר את הדברים החשובים באמת מתוך החיים (חירות האדם׳ עמ׳ 22).
  • היו ויש מתמטיקאים, שלדעתם מציאת הנוסחאות המתמטיות היא העיקר. בעזרת נוסחאות אלו נגיע, לדעתם, לתיאור העולם ומלואו. זה יאפשר לנו לדעת כל מה שנתרחש, שמתרחש ושעתיד להתרחש וזה יתאר לנו את הכוחות הפועלים בעולם; זה יראה לנו, מה יפעל על מה, ומה לא יפעל על מה, זה יאחד תופעות, שנראות כנפרדות לגמרי, זה עשוי להביא לנו בסופה של התפתחות ארוכה נוסחה יסודית אחידה, שתכלול בעצם בקרבה את סוד כל הקוסמוס — ומה נבקש עוד? אם יש ממשות ומציאות בעולם? מאין הוא בא? אם יש לו תכלית? — כל אלה אינן שאלות הניתנות לפתרונות מתמטיים, ולפיכך אין הן מעניינות אותם. דיים בעולם המספרים.
  • והייתה וישנה גם כיום גישה שלישית, המנוגדת לשתיים הראשונות גם יחד. גישה מיטאפיסית, הנכנסת (כמו גישתו של אריסטו) להבנת העולם ומלואו מתוך דעה פילוסופית קדומה. השקפותיה הפילוסופיות אומרות לה, כי דברים ידועים מוכרחים להיות, או — להפך — אינם יכולים להיות. ואד חייבות העובדות להיות הולמות את מיטת סדום של ההשקפות. ואם אינן הולמות, אין משנים (בשל כך) את ההשקפות, אלא אומרים, כמו שאמר פילוסוף גרמני ידוע! ״ידן של העובדות על התחתונה"! או שאין בודקים אותן כלל, כמו שעשה אריסטו ואלה שהלכו בעקבותיו לגבי עובדות יסודיות. בין הפילוסופים החדישים מאסכולה זו נודעת חשיבות רבה בדור האחרון למקם שלד (1928 — 1874 Max Scheler).

כל אחת משלוש הדרכים הללו לבדה מטעה בהכרח את המחזיק בה. אם יש בידנו בכלל להתקרב אל האמת בדרכי המדע, הרי שדרוש לנו שיתוף כל הדרכים. נבהיר את העמדה הזאת ע״י דבריהם של אחדים מגדולי הדורות האחרונים: ״באילו דרכים נגדיר את מדעי הטבע מצד אחד ואת הפילוסופיה מצד שני ?״ — שואל סר גיימס ג׳ינס (Sir James Jeans) והוא משיב: ״תחומיהם גובלים זה בזה. כל מקום שמדעי הטבע מסתיימים — ובמקומות הרבה לא ברור די הצורך גבולם המוגדר — שם מתחילה הפילוסופיה. וכשם שיש תחומים שונים במדעי הטבע, כך יש תחומים שונים בפילוסופיה. בתחום הפיסיקה שבצד מדעי הטבע גובלת המיטאפיסיקה בצד הפילוסופי… בהתחשב בשכבות זו אין פלא, שפילוסופים רבים היו גם פיסיקאים… מימיהם של תאלס, אפיקורוס, היראקליטוס ואריסטו עד לדיקארט וללייבניץ היו שמותיהם של גדולי הפילוסופיה פעמים הרבה גם שמותיהם של גדולי חכמי הטבע״ (פיסיקה ופילוסופיה 3°, עמ׳ 17), ״אף הפיסיקה של זמננו מעלה על דעתם של אנשי ההגות הפילוסופית נושאים חדשים לגמרי, שלפי שעה עדיין אנו רחוקים מלהבין את כל מסקנותיהם. אני מתכוון לרעיונות החדשים על מרחב וזמן, להיעדר האפשרות לעקוב אחרי ה״דטרמינזם״ של תופעות היסוד, לאופיין המשלים (complementary בלעז) של תמונות שונות, הנראות כסותרות זו את זו (כגון גל וחלקיק וכד׳)… ועד כמה ענפי המדע מביאים לנו יום יום הכרות דומות, אשר הפילוסופים שבעתיד יצטרכו להביאן בחשבון במחשבותיהם״ (דה ברולי, פיסיקה ומיקרופיסיקה, עמ, 212), ופלאנק אומר: ״הפוזיטיביזם… הוא חד־צדדי לא פחות מן המיטאפיסיקה.

ל כ ל א ח ת משתי ההשקפות האלה הצדקה משלה ואפשרות ללכת לפיה בעקיבות. אבל בשימוש עקיב שתיהן משתקות את התקדמות המדע, שכן שתיהן פוסלות מראש שאלות ידועות — אמנם מתוך עילות מנוגדות זו לזו: הפוזיטיביזם, מפני שאין משמעות לשאלות, והמיטאפיסיקה, מפני שהתשובות עליהן כבר ידועות מראש… בתוך תוכו של המדע נמצא גרעין בלתי רציונלי, שאי אפשר לפענח אותו ע״י שכל חריף, ואי אפשר להסיר אותו ע״י הגדרה המגבילה את תפקידי המדע… כל מדע מתחיל את תפקידו לא בהתחלה, אלא כביכול באמצע, ומשם הוא מגשש בטרחה רבה אל ההתחלה ללא תקוה להשיגה כליל… המדע שואב מן החיים ופועל על החיים… האידיאות הן הן המעמידות את הבעיות לפני החוקר, מפעילות אותו ללא הרף ופוקחות את עיניו, כדי שיפרש אל נכון את העובדות שמצא, בלי אידאות אין תכנית למחקר, והמרץ המופעל מתנדף לריק!״ (פלאנק, עמ# 283 — 284). נוסיף משפטים אחרים מתוך המאמר ״מדעי הטבע והדת״ מאת לורד הרברט סמואל, שהיה הנציב עליון הראשון בארץ־ ישראל מטעם הממשל המנדטורי הבריטי: ״בין מדעי הטבע בתור שכאלה ובין הדת בתור שבזו לא צריכה להיות כל התנגשות (conflict בלעז). הפילוסופיה יכולה להיות המתווך ביניהם. בצדה האמפירי היא מתקשרת עם מדעי הטבע ובצדה הטראנסצנדנטלי היא יכולה לשלב את ידיה עם הדת. באופן זה היא יכולה לקדם את הסינתזה של השלושה, אשר היא נחוצה, אם אנו רוצים לגאול את הדור מאסונות העבר ולהצילו מסכנות ההווה״ (Herbert Samuel: Science and Religion. עמ׳ 63).

הביטוי ההולם ביותר ליחס׳ שצריך להיות בין מדעי הטבע ובין מדעי הרוח ניתן מידי וייצזקר (דברי ימי הטבע 33, עמ׳ 12 ואילך). יש אי־הבנות הרבה בין מדעי הטבע לבין מדעי הרוח — קובע וייצזקר — ״אולם נראה לי, שמאחורי אי־ההבנה מוכנה ומזומנת אפשרות של קשר אובייקטיבי בין שתי קבוצות המדעים, והוא מצפה לגילויו ולמימושו. ארמוז עליו דרך משל. מדעי הטבע ומדעי הרוח נראים לי כשני חצאי־מעגלים, ועלינו לקרבם זה לזה, כדי שייווצר מעגל שלם, ואותו נצטרך להקיף אחר כך הקפות מספר. הכיצד? — מצד אחד גם האדם הוא ישות בטבע. הטבע קדם לאדם. האדם הוא יצור הטבע ומשועבד לחוקיו. מדע שלם — הרפואה — עוסק ומצליח בבדיקת האדם כיצור הטבע בעזרתן של שיטות במדעי הטבע. מבחינה זו מדעי הטבע הם תנאי קודם למדעי הרוח. ומצד שני אף מדעי הטבע הם מעשה אדם ולמען האדם, והם משועבדים לתנאי כל היצירה הרוחנית והחומרית של האדם. האדם קדם למדעי הטבע. קיומו של הטבע הכרחי, כדי שיהיו בני אדם, וקיום האדם הכרחי, כדי לאפשר מושגים על הטבע. אפשר והכרח הוא לראות במדעי הטבע חלק מחיי הרוח של האדם. מבחינה זו מדעי הרוח הם תנאי קודם למדעי הטבע״.

שתי קבוצות המדעים תלויות איפה זו בזו, ושיתוף הפעולה בין מדעי הטבע ובין מדעי הרוח יש בו להביא את התוצאות הרצויות, הקוסמולוגיה היא דוגמה קלאסית ליחס זה של השלמה הדדית בין שני חלקי המדע, או — כבדוגמתו של וייצזקר — של השלמת שני חצאי־המעגלים זה את זה. מדעי הרוח שואלים: ״האם הייתה התחלה לעולם ?״ מדעי הטבע משיבים בזה אחר זה: האסטרונומיה — ״כן !״, הפיסיקה — ״כן!״, הגיאולוגיה — ״כן!״, הכימיה — ״כן!״.

מדעי הרוח שבענף המתמטיקה מאשרים את התשובה הזאת. ואז ממשיכה הפילוסופיה לשאול! ואם הייתה התחלה לעולם — מאין התחלה זו ? ועל זה משיבים מדעי הטבע בזה אחרי זה: "אין בפינו תשובה״. ולא זו אף זו: ״בפינו לא תוכל להיות תשובה״. שהרי די בחוקי השימור בלבד, כדי להראות, שלא תוכל להיות בפי מדעי הטבע תשובה על השאלה, מאין התהווה החומר הראשון (או האנרגיה הראשונה), המטען החשמלי הראשון, התנועה הראשונה. ונאלצת אפוא הפילוסופיה לשאול את עצמה: האם אוכל אני להגיע לתשובה ? והיא משיבה:

  • מדעי הטבע הוכיחו כי, הייתה התחלה לכל העולם.
  • התחלה זו הייתה ברגע ידוע, אשר מרחקו מזמננו ניתן לקביעה פחות או יותר!
  • בתוך שלטון הטבע אין יצירת יש מאין!
  • החומר הראשון (או האנרגיה הראשונה), המטען החשמלי הראשון והתנועה הראשונה נתהוו יש מאין (ר׳ לעיל על הגדרת המושג ״התחלה״ והניסיונות לטשטש אותה).
  • לפיכך אם קיימת הוכחה, כי ברגע ידוע התהווה ״יש מאין, וכי בתוך שלטון הטבע התהוות זו אינה אפשרית, אמור מעתה כי פעל כוח העומד מחוץ לשלטון הטבע והוא גרם לבריאת יש מאין.

ושוב אפשר לומר, שבדרך זו אנו נוקטים את הכלל להעמיד את הדברים על חזקתם, אמנם בדרך ההיקש: לא ידוע בעולם שום דבר, שנוצר מעצמו. לא ידוע שום דבר המתנועע, שכוח התנועה שבו לא בא אליו מן החוץ. ואין כל הסבר להתחלת העולם ללא פועל שמחוץ לתחום שלטונו של הטבע.

נמצאנו למדים, שכוח עליון, העומד מחוץ לשלטונו של הטבע היה לפני התחלת העולם, והיה ביכולתו ליצור יש מאין. הוא השתמש ביכולתו זאת וברא את החומר־האנרגיה המקוריים, את התנועה ואת המטען החשמלי המקוריים. ובזה מגיעה הפילוסופיה למה שלמדו דורי דורות בלשון אחרת ממקורות האמונה ולמה שהחזיקו בו גדולי חכמי המדע בכל הדורות, כגון קפלר גלילאו, ניוטון׳ לייבניץ, פאראדיי, וייטהד, פלאנק, למיטרי, קומפטון, מילני ורבים אחרים. מן הפילוסופים של דורנו ייזכרו עוד האנגלי טיילור הצרפתי בלונדל, השווייצרי פאול הברליני ובני האסכולות השונות של ה״תומיזם״ בכל הארצות. השם ״תומיזם״ נגזר משמו של תומאס מאקווינו, הפילוסוף הקאתולי המפורסם, בן המאה הי״ג. ומעניין להזכיר, שלפי דבריהם של היסטוריוני הפילוסופיה ה״תומיזם״ נחשב היום לאחד הגורמים העיקריים בחיי הרוח של דורנו. כפי הנראה אין לשום חוג פילוסופי אחר הוגי דעות ומרכזי מחקר רבים כל כך בכל תלקי תבל. העיתון הביבליוגרפי שלהם מציין משנה לשנה כ־500 ספרים חדשים, ומספר כתבי־עת תומיסטיים המופיעים בארצות השונות הוא לא פחות מ־25 (בוכנסקי, 243).

נגענו כמה פעמים במושג ״חוקי הטבע״ ובמושג הקשור אליו ״החוקיות שבטבע״. מושגים אלה מעמידים אותנו בפני בעיות מספר. מה נקרא ״חוק הטבע״, ולפי זה מה משמעה של ״החוקיות שבטבע״, האם המושג אחד הוא, או לאו? וקביעתו כלום מחזקת היא או מחלישה את הדעה, שהעולם נברא ע״י כוח העומד מחוץ לשלטון הטבע?

בדיקת החומר וסידורו מראה לנו, שלא כל העובדות, שמדובר בהן על ״חוקי הטבע״׳ דומות זו לזו. אמרנו לעיל, שאנו רואים את עצמנו רשאים להשתמש במושג זה, מאתר שחקרנו ובדקנו מספר רב כל כך של התרחשויות בטבע וכל פעם ראינו, שבתנאים שווים בא מצב ב׳ אחרי מצב א', עד שיש בידנו להניח, שבתנאים אלה אחרי מצב א׳ תמיד יבוא מצב ב׳. ואם נצליח לנסח זאת בנוסחה כללית ראויה, הרי לפנינו חוק וניסוחו. כשאנו שמים לפנינו דוגמאות, מתברר שיש לפנינו שני סוגי חוקים שוים. סוג אחד מביע למעשה רק את ההסתברות, ואלמלא אנו זהירים כל כך לגבי המושג ״א פריורי״ (ר׳ לעיל, עט׳ 30, 39), היינו אומרים שאפשר להבינם א פריורי ללא כל הסתכלות וללא כל ניסוי. ניקח לדוגמה את מיזוג הגאזים, המתהווה כששתי חביות מלאות גאזים שונים מגיעות לידי חיבור. אנו יודעים, שכל חומר בטמפרטורה מעל לאפס האבסולוטי (273° צלסיוס מתחת לאפם) שרוי בתנועה פנימית מתמדת, ואנו מרגישים את תנועת המולקולות כחום (ולפיכך היא נקראת חום). מכאן, שהמולקולות של שני הגאזים נתונות במצב מתמיד של תנועה. לפנינו שתי אפשרויות! א) הדחיפות, שהמולקולות כולן דוחפות זו את זו כל הזמן בכל הכיוונים, יביאו במשך הזמן את כולן לידי עירוב, ב) אחר כל התנועות עב יישאר תמיד חלק מבודד במקום אחד. ורק שאר החלקים יתערבו. איזו משתי האפשרויות האלה מסתברת יותר? — אין ספק, כי הראשונה מתקבלת יותר על הדעת. אין זה חוק חדש. אלא הדבר נובע בלאו הכי מחוקי ההסתברות. בדומה לזה הורה בולצמן, שכל חוק האנטרופיה מביע למעשה רק את ההסתברות בלבד (ראה לעיל). להלכה תיתכן אפוא גם האפשרות השנייה. כלומר שע״י הדחיפות ההדדיות של המולקולות יישאר חלק מבודד בלתי מעורב. אולם מקרים מסוג זה נדירים מאוד. והרי דוגמה בולטת: אם יש בידך קוביה תמימה, אשר אין בה מום, ועל ששת עבריה כתובות הספרות מ־1 עד 6, לא תוכל לדעת, איזו ספרה תצא בכל השלכה והשלכה של הקוביה, ואפילו תשליכנה מאה מיליון פעמים. אולם אם תשליך שישה מיליונים פעמים, בבר תדע בידיעה הקרובה לוודאות, שכל ספרה משש הספרות תופיע כמיליון פעמים. אם נעביר את המשל הזה המתאר את ״חוק המספר הגדול״ אל האנושות, תהיה לך לכאורה הצדקה לומר: האנושות מתחלקת לשני מינים — זכר ונקבה. אם נחשוב אפוא על מה שקורה לאנושות כולה במשך חמש שנים, למשל, נוכל להניח, שהתרחשויות אלה יתחלקו בין זכרים לנקבות במידה שווה. ולא היא. תמותתן של הנשים, למשל, היא בממוצע קטנה הרבה יותר משל הגברים, ואם ביום 1 לינואר 1956 היה מספר שווה של גברים ונשים בגיל 55 בחיים, הרי בסוף 1960 תישארנה נשים הרבה יותר מגברים. לשון אחרת! ההסתברות המתמטית אינה משיבה על השאלה, ועלינו להביא בחשבון גורמים ביולוגיים וסוציולוגיים נוספים. ואם זה מובן בנקל, הרי מפתיע הרבה יותר, שגם לגבי הילודה התשובה הבאה מתוך ההסתברות המתמטית הפשוטה אינה נכונה. אמנם קרובים האחוזים של ילודת זכר ונקבה ל־50!50, אבל תמיד יש עודף קל לילדים זכרים. בפי הביולוגים הסברים שונים לתופעה בלתי צפויה זו. בשבילנו לא חשוב, אם הסברים אלה (או אחד מהם) נכונים הם או לאו. לנו הייתה הדוגמה חשובה, משום שאם היה ״השכל הישר״ מצפה, שבמקרה מסוים יתגלה חוק הטבע כזהה להסתברות, הרי מן הראוי שישמש עיקרון של שוויון הילודה כדוגמה מתאימה. והרי המציאות אינה בך. לעומת זה חוקי התורשה, שהורה מנדל (Mendel) ונקראים על שמו, אפשר לציינם כחוקים המאשרים במידה מרובה את ההסתברות. אין כאן מקום להאריך את הדיבור בנקודה זו. כל קריאה בספר המסביר את ״חוקי מנדל״, ויותר מזה כל הסתכלות בתיאורים גראפיים, הנמצאים בדרך כלל בספרים אלה, מראה את נכונות הטענה וגם את הסיבות המביאות לידי כך. מול מספר חוקים סטאטיסטיים כאלה, המביעים רק את ההסתברות, קיימים חוקים מרובים מאוד, שאינם סטאטיסטיים. אם נתברר, שהאור מתפשט במהירות של 300.000 ק״מ לשנייה (בקירוב), אין מקום לומר כי מהירות של 250.000 ק״מ או של 350.000 מסתברת פחות. אין מי שיכול לטעון, כי דווקא מהירות זו מוכרחה להיות הגבול אשר מעבר לו אין מהירות בעולמנו. בוודאי לא יכולנו למצוא מתוך מחשבות של ההסתברות, שמהירות זו של האור תהווה גורם בתוך המשוואה בין אנרגיה למאסה (־ E=m c, משוואה Enp מסמלת בה את האנרגיה, m את המאסה, ו0 את מהירות האור). לשון אחרת: אין בכלל למצוא ולבדוק חוקים כאלה אלא בדרכי הניסויים. וחוקים כאלה מקיפים את כל מה שמתרחש בטבע. אדינגטון אפילו חושב, כי בכוחו להראות, שכל היחידות המופיעות בעולם קשורות זו לזו, ואת כולן אפשר לצמצם ליחידה אחת, ה״קונסטאנטה של הטבע״. הוא הגיע לכלל הכרה (ומגן עליה בהוכחות, שלדברי אנשי מדע חשובים מעטים הם המסוגלים להבין אותן), שיש קשר ישיר בין העובדה, שהמרחק הקטן ביותר בין שני חלקיקים הוא 10־13 ס״מ, ובין העובדה, שהמרחק הגדול ביותר בעולם ומלואו הוא של 10 שבות אורי דעתו היא, שהמרחק הקטן ביותר, הנקרא בידוע 10, שווה לשבר R/VN1 שבו R מסמל את רדיום העקמומיות של העולם במרחב הריק, את מספרם של כל גרעיני המימן הנמצאים בעולם ומלואו. אין לי בל זבות להסיק מסקנות מתיאוריה זו. לפי מה שאני רואה, אמנם מתייחסים אליה בכבוד רב (ר׳ למשל מילני, עמ, 23, הדוחה על סמך זה את כל שיטת בונדי־גולדן מארך, עמ' 115, ואחרים), אולם לא הגיעו לראות דעה זו כמבוססת די צורכה. אולם נעמוד כאן. אם יתברר, שאדינגטון לא צדק, הרי שהזכרת ההשערה אינה מעלה ואינה מורידה, ואולם אם יתברר בשנים הבאות שצדק, יש בדבריו בוודאי חוליה חשובה בשרשרת הדוגמאות שלנו. על כל פנים גם אם אדינגטון אינו צודק, חשוב לנו לראות, איזה תפקיד מכריע ממלאות הקונסטאנטות השונות בעולמנו: קוואנט הפעולה h, שגילה פלאנק; הקונסטאנטה הקוסמית, מהירות התפשטות האור וכן אם מתעמקים אנו בחוקי הטבע הבודדים, המתארים כל אחד רק תופעות מעטות ויחידות, או אם לומדים אנו את החוקים המאחדים ענפים שלמים, כגון איחוד האנרגיה והמאסה, איחוד בין האינרציה והגראוויטאציה, הכללת האופטיקה באלקטרומגנטיות וכד׳, אנו עומדים תמהים ומתפלאים נוכח מבנה חוקי בזה של העולם. וכאן יכולים בעלי שתי השקפות עולם להקשות איש על יריבו.

מי שמאמין, כי העולם התהווה ללא בורא העומד מחוץ לשלטון הטבע, ישאל את המאמין בבורא עולם: אם כוח עליון כזה ברא את העולם, מדוע הלביש את יצירתו חוקים חוקים, ועל ידי כן־ צמצם בעצמו את שלטונו. הנה מסתבר יותר, אילו נהג כמו שתיארו לעצמם הומירוס והיוונים, והיה מתערב יום יום במתרחש בעולם, ועל ידי זה מבצע את שלטונו. והמאמין בבריאה ישאל את יריבו: אילו צדקת אתה, והעולם התהווה מעצמו — כלום יכולנו אז באמת למצוא מקור לחוקיות ? הנה כל ניסיון מלמדנו, שמתוך מקריות נובעת מקריות. חוקיות צריכה תכנון וכיוון.

אז אפשר שתינתן תשובה ממשל הקוביה שהזכרנו. מקריות גרידא, ואף על פי כן אחרי כמות גדולה של השלכות יש אפשרות של קביעת ממוצע (מראש!). לגבי התשובה הזאת חשוב לנו מה שקבענו לעיל. מעטים מאוד החוקים, שניתן לקבעם בדרך זו. רובם הגדול של החוקים שייך לסוגים אחרים, שלגביהם אין תשובה זו יפה.

וכשהוויבוח מגיע לנקודה זו, טוען האיש, שאינו מודה בבריאת העולם, שאנו משתמשים במושג ״חוקי הטבע״ מתוך אי־הבנה. מה שאתה קורא ״חוק״ — הוא טוען — אינו דבר איכאננטי לטבע(כלומר אינו קשור קשר פנימי בו), ואינו אלא סכימה, שלפיה רוחנו ושכלנו עורך לעצמו את התופעות. החוקים, לפי דעה זו, אינם חוקי הטבע, אלא עריכה וסידור, שאיש המדע עורך ומסדר לעצמו את התופעות שבטבע, כדי שלא לעמוד מול תוהו ובוהו, וכדי למצוא את דרכו הוא בזמן הסתכלותו הוא. חוקי הטבע — אומרים בעלי דעה זו — אינם בכלל חוקים אובייקטיביים, הקובעים את מהלכי הטבע וחלקיו, אלא חוקים סובייקטיביים, שערך האדם לעצמו, כדי להסדיר את רב גוניותו של הטבע. אולם קל להראות, שדעת סובייקטיביסטית זו אין לה רגליים. אמנם קיימים סידורים סובייקטיביים, אולם הם ממין שונה לגמרי מן החוקים. סידור סובייקטיבי, למשל, הוא חלוקת המדעים. הצמח הפרימיטיבי ביותר ובעל החיים הפרימיטיבי ביותר קרובים מאוד זה לזה. ויכול איש מדע אחד להתחיל בשניהם ושלא להבדיל בין זואולוגיה לבוטאניקה כשני ענפי מדע, ויכול איש מדע אחר להפריד בכל זאת (כמו שאנו רגילים לעשות) ולראות את שני הענפים כשני מדעים שונים. או יכול פלוני לאחד אלקטרו־מגנטיקה עם אופטיקה, לאחר שלמדנו, כי קרבי האור הן קרניים אלקטרו־מגנטיות, והאחר יכול לקיים את שני הענפים כענפי מדע נפרדים. זה יבול לראות את הבעיות הכימיות כחשובות ביותר בביולוגיה ולבבות על זה את בניינו, וזה יכול לראות את הצדדים הנוספים על הכימיה כמכריעים ולבנות לו בניין מדעי אחר. כל זה סובייקטיבי, משבה את הצד הסידורי, ויכולות להיות לזה תוצאות מרחיקות לכת בהסברה. אבל את המושג ״חוק הטבע״ אין מגדירים ואין תופסים בצורה זו. אם אבן, ברזל, עץ ונייר נופלים בתנאים שווים באותה מהירות, או אם תהיה לכל אחד מהם מהירות משלו — אינו תלוי במסתכל. איינשטיין ותלמיד בית הספר — שניהם יגיעו לאותן התוצאות בהסתכלויותיהם. ואם על סמך ההסתכלויות והניסויים נמצא חוק מסוים — הרי הוכחה חותכת אחת ישנה כדי להכריע, אם נכון פירשו אנשי המדע את ניסוייהם, כשלמדו מהם את החוקף האם חוק זה מאפשר לומר מראש, מה יהיה בעתיד, כשייעשה אותו ניסוי שבית, או כשיחזור בטבע שנית אותו מצב, שבו הסתכלו ולמדו, פירשו ומצאו את החוק — או שאי אפשר לדעת זאת מראש? כל זמן שחוקי הגראביטאציה (כוח המשיכה) מאפשרים לחשב מראש את תנועת הכוכבים, יש להניח, שהזןוק שנמצא חוק הוא, ואין אפוא לדבר על סובייקטיביות בנידון זה. אמנם גם כאן יש חופש ידוע לניסוחים. ניקח את הדוגמה המפורסמת באסטרונומיה של תלמי (פטולמאיוס) ואת המהפכה שנתחוללה ע״י האסטרונומיה של קפלר של תלמי היתה גיאוצנטרית, כלומר נאמרה על יסוד ההנחה, שכדור הארץ (גי ביוונית) הוא במרכז, וסביבו מקיפה השמש. לעומתה הורה קפלר שיטה הליוצנטרית (הליום — שמש ביוונית), שלפיה השמש הוא במרכז, וכדור הארץ מקיץ אותו. כשהשוו המדענים את הנוסחאות המתמטיות, המתאימות לשיטת קפלר, עם המתאימות לשיטות תלמי, נוכחו שהמתאימות לקפלר פשוטות יותר עד כדי כך, שעצם פשטות זו נחשבה כהוכחה, שאמנם צדק קפלר. בעשרות השנים האחרונות למדנו מתורת היחסות, כי בכלל אי אפשר להשתמש בנידון שלנו בביטוי ״קפלר צדק״ או ״לא צדק״. התנועות הן יחסיות זו לגבי זו, ואפשר להשתמש בנוסחה הראשונה או השנייה — והדבר תלוי רק בכך, אם נקודת המוצא היא של המסתכל הקשור בארץ ובתנועתה, או של מי שקשור בשמש ובתנועתה. הרחבנו את הדיבור, משום שרצינו להראות דוגמה של נוסחאות מתמטיות שונות לגמרי, המתארות תופעה חוקית אחת. אולם כלום יש כאן סובייקטיבזם? כלל וכלל לא! שתי הנוסחאות עשויות כל שעה להיתרגם זו לזו. שתיהן אינן אלא ביטויים שונים של אותו חלק אובייקטיבי. בשימוש בכל אחד מהם אפשר לחשב את התנועות לשעבר או לעתיד לבוא. חופש הביטוי קיים לגבי החוק האובייקטיבי. אבל החוק איבו מביע את עמדתנו הסובייקטיבית, אלא את המצב האוביקטיבי. את הניסוח הטוב ביותר של השקפה זו מצאתי אצל נוארך: ״אנו מתחילים להבין מהי הסיבה לכך, שחוקי הטבע פשוטים הם באופן מפתיע כל כך. הם פשוטים, מפני שהנחנו מלכתחילה כיסוד למדידה מספר חוקים פשוטים כגון דרך קרן האור היא דרך ישרה". על ידי כך אנו מלבישים את המציאות לבוש גיאומטרי, שכביכול נגזר למענה והולם את גופה על הצד הטוב ביותר. ברם, צריך שהטבע יסייענו בזה. שאם לא כן ייתכן שהחליפה שתפרנו בכישרון המספיק כדי שתהא יפה למעלה תיראה צרה מדיי או רחבה מדיי מלמטה. ואם התוצאה אינה כך — הרי אין זה בזכותנו, אלא בזכות תכונה מסוימת של הטבע, שאין בידנו להסביר מה היא״ (עמ׳ 18, ההדגשות שלי).

לחיזוק הדעה, שחוקי הטבע אובייטיביים ואימאננטיים הם, ולא דרכי מחשבות בני אדם, אביא עוד דברים מעניינים: ״ההערה, שכפי המסופר העיר נפוליון לשלישיו, כשהוא מצביע על הכוכבים רבותיי, אבל מי עשה את כל אלה? כוחה יפה ביותר לגבי חוקי הטבע. וההערה שמייחסים ללאפלאס , "אין לי צורך בהשערה זו" (בהשיבו על השאלה, אם אמת היא, שאין כל זכר לאלהים בספרו) התעלמה לגמרי מן העובדות, שלא היה בידו הסבר, מאין חוקי הטבע שהשתמש בהם, (מילני, עמ׳ 159). איינשטיין אמר: ״אינני יכול להשתחרר מרגש ההתפעלות התוקף אותי, כל אימת שאני מתבונן בחוקיותו של הטבע. הן עצם קיומה של חוקיות הוא כחזיון פלאים. כיצד להסביר בדרך ההיגיון את העובדה, שהאבן נמשכת אל הארץ ונופלת על גביה, כל פעם שהיא מורמת מעליה, והיא נופלת לפי חוקי נפילה קבועים. מתמטיקאים הם פחות דתיים מהפיסיקאים, הואיל ואין הם עוסקים בהוויות הטבע אלא בחשבונות שכליים״ (כתבי יעקב קלצקין — שיחות עם איינשטיין). ״הנם הגדול בהתקדמות המדע הוא, שהוא גילה לנו מתאם מסוים בין מחשבתנו ובין הדברים שבמציאות, אפשרות מסוימת להבין בעזרת מעיינות שכלנו וחוקי הגיוננו את היחסים העמוקים הקיימים בין התופעות (״פינומנא״ בלעז). אין אנו מתפלאים במידה מספיקה, שכל מדע יכול להתקיים, כלומר שהגיוננו ימציא לנו לפחות אספקטים שונים של מה שקורה סביבנו בטבע. יש הוגי דעות החושבים, שעובדה זו טבעית היא. הם אומרים, שהאנושות הייתה מוכרחת במשך אלפי שנים לסבול תוצאותיהן של תופעות הטבע. לפיכך היה עליה ללמוד — כדי להישאר בחיים, — להתאים את עצמה אליהן. בצורה זו למד שכלנו לאט לאט ליצור את הלוגיקה שלו ואת חוקי המחשבה תחת הלחץ של העולם החומרי.

לפיכך אין להתפלא, כשחוזרת ומתגלה בעולם החומרי הלוגיקה וחוקי המחשבה שהוסקו. כשלעצמי אינני רואה נימוק זה כמשכנע ביותר. נכון הוא, כי כדי שתישאר האנושות בחיים, עליה להתאים את עצמה אל העולם המסובב אותה, וללא ספק היה נחוץ שיהא היקש מסוים בין מבנה העולם ובין שכלנו. לולא כן, אפשר ואפשר, שלא הייתה האנושות יכולה להישאר בחיים. ובכן — היא הייתה נעלמת — זה הכול, ואם היא נשארה בחיים, אין זו אלא מפני שעלה בידה להבין כמה מן החוקים השולטים בתופעות הטבע, ועל ידי כך יכלה להתאים את עצמה לתופעות אלו ואפילו לנצלן לטובתה, ובגלל זה ההתאמה המוקדמת של שכלנו לגלוי היחסים שבין התופעות ולגילוי הסדר המתגלה בטבע נראית לנו מפתיעה הרבה יותר משרגילים לדבר בזה״ (דה ברולי עמ׳ 208 — 209). המחבר ממשיך בהסברתו וסומך במיוחד על הסברים, שנעשו בניגוד לכל מה שנודע לפני זה לשכל האנושי (כגון המושגים החדשים בתורת היחסות, תורת הקוואנטים וכד׳). והוא מסיים את הפסקה באומרו ״כל הדוגמאות האלו מראות כמה מפתיעה היא ההרמוניה בין המקורות שמשתמש בהם שכלנו, ובין המציאויות העמוקות המסתתרות מאחורי תופעות הטבע" (דה ברולי, עמ׳ 211). אלפרד נוי(Alfred Noyes) בפאראפראזה נפלאה של 'עקרונות' (Principia) ניוטון מביע את דעת ניוטון, שלא בנסים, אלא דווקא בחוקיות הוא רואה את אצבע אלהים, והוא אומר: ״לא היעדר חוקיות בשרשרת שבין סיבה למסובב, אלא העובדה שהשרשרת קיימת — זהו הסוד אשר אין להבין אותו, זהו הנס אשר אין בלל לערער עליו, הידוע לנו והמראה לבו את האלהים״.

קומפטון המצטט שורות אלה (עט׳ 79) ממשיך ואומר: ״איש המדע מרגיש, שהדרך המסודרת שעובד בה הטבע מראה כשלעצמה את רצון האלהים ואת מגמתו. חוקי הטבע הם הדרך המסודרת של פעולות אלהים״. ועוד נאמר: ״להניח כי האנרגיה וצורתה המיוחדת — החומר — נתבו לעצמם את הסדר הגדול והנפלא, או שסדר זה נולד בטבע יש מאין — זוהי הנחה נועזת יותר מדיי מבחינה מיטאפיסית (דיסאואר טליאולוגיה עם׳ 66). ולבסוף, מלים אחרות של פלאנק: ״אם אנו מתעמקים היטב, עלינו להודות, שהנם הראשון הוא העובדה, שאנו מוצאים בטבע חוקים השווים לכל בני אדם בכל מקום שהם. זוהי עובדה, אשר אין כלל זכות להניח את קיומה מראש. והנסים הבאים אחריה הם, שיש לחוקים אלה תוכן, שברוב המקרים לא יהיה בידנו לנחש אותו מראש״ (פלאנק, עם׳ 369). הרביתי במתכוון בהבאת דעות מדעות אנשי מדע חשובים. כי כאשר הראיתי בספרי ״דורנו מול שאלות הנצח״ את מציאותם של חוקי הטבע כאחד היסודות להכרת הבורא, נשמעו אמנם דברי הסכמה לא מעטים, אבל גם דברי התנגדות, ואלה היו מבוססים בראש וראשונה על הדעה הסובייקטיבית, ומשום כך היה חשוב לי להראות, שלא רק חובב המדע כמוני, אלא גם גדולי המדע והפילוסופיה רואים את חוקי הטבע, כפי שאני רואה אותם. אילו היו החוקים רק צורות הסדר סובייקטיביות, ולא היו מתאימים למהותו של הטבע וקשורים קשר בר יינתק עמו — מן הנמנע היה לחשב אחורנית תופעות שעברו על העולם, ולצפות מראש את התופעות שתבואנה בעתיד. יש בידינו לכתוב לוח של ליקויי החמה והלבנה מזמנים קדומים ביותר ועד היום, לא על פי מקורות היסטוריים, אלא על סמך חישובים אסטרונומיים. ואנו יכולים לחשב מראש את הליקויים שיהיו בעתיד. דברים באלה לא היו אפשריים, אלמלא שהחוקים הם אימאננטיים בטבע. ואפשרויות חישובינו מרחיקות לכת. בתוך שרשרת היסודות, למשל, הגיעו המדענים לכלל הכרה, כי כאן ושם חסרה חוליה, שעדיין לא ראתה אותה עין. אולם לפי הנתונים של מבנה 92 היסודות הטבעיים (בשנים האחרונות הצליחו להאריך את השרשרת על־ידי יצירת יסודות מלאכותיים). הכירו והבינו, כי מקום זה או זה לא יכול להיות ריק. אדרבא, שם צריך להיות יסוד בעל משקל מסוים ותכונות מסוימות. חיפשו אותו ומצאוהו, מפני שידעו מה עליהם לחפש. אותו דבר קרה בעולם כוכבי הלכת שלנו. בשנת 1846 (לפני לא יותר מ־110 שנים!) שלח האסטרונום הצרפתי המפורסם לבריה (Leverrier) הוראות מפורטות למצפה הכוכבים בברלין וביקש שיתפשו כוכב לכת חדש במקום מסוים. הוא עשה זאת, לאחר שגילה, שכוכב הלכת אוראנוס (Uranus) לא התנועע בדיוק כפי שהיה צפוי, ואילו נמצא במקום מסוים כוכב לכת נוסף, אפשר שעצם מציאותו, דרכו ומשקלו הסיטו את אוראנום מדרכו (לפי חוקי הגראוויטאציה). חיפשו האסטרונומים בברלין ומצאו כוכב לכת נוסף, ובדיוק במקום שחישב אותו האסטרונום הצרפתי. ככה נתגלה הכוכב נפטונוס (אחר התגלית נתברר, שמתמטיקאי אנגלי צעיר (John Adamson) קדם לצרפתי כמה חדשים בחישוביו ושלח אותם לאסטרונום המלכותי האנגלי — אולם הוא לא חיפש, וכמובן — לא מצא. זהו אחד המקרים המרובים במדע, ששני אנשים ללא בל קשר ושיתוף ביניהם מגיעים לתוצאות שוות. עובדה זו — אילו היה צורך בכך — היה בה עוד כדי לחזק את טענתנו, שחוקים אובייקטיביים אימאננטיים לפנינו ודבר דומה לזה קרה בעולם החלקיקים הקטנטנים. בראשונה חשבו כידוע, כי החלקיק הקטן ביותר שאי אפשר לחלקו עוד, הוא האטום. אחרי כן נתגלה שהאטום הפשוט ביותר — של מימן — מורכב משני חלקים, האחד בעל מטען חשמלי חיובי (פרוטון), והאחד בעל מטען חשמלי שלילי (אלקטרון). עבר זמן מה, והבינו החכמים, שבגרעיני האטומים הכבדים יותר חייב להימצא עוד חלקיק נוסף, והצביעו על כך, שהחלקיק השלישי הזה כובדו ככובד הפרוטון, וחשמליותו נייטראלית (כלומר, לא בעל מטען חיובי, ולא בעל מטען שלילי). חיפשו שתים עשרה שנה לאחד שקבע רותרפורד (Rutherford) דבר זה כהנחה עיונית, ומצאו, שאמנם כן הדבר, וכך גילו את הניטרון. במשך הזמן נתגלו עוד חלקיקים שונים למשל: מיזון, ניטרינו, פוזיטרון. מקצתם נתגלו בלי שהניחו החוקרים מראש שהם קיימים ומקצתם — מפני שמטעמים שונים חיפשו אחריהם, אם נשתמש במשל של מארך (March) שהזכרנו לעיל, על החליפה שאנו מודדים לטבע. עלינו לומר: דוגמאות אלו אומרות, שלאחר שבדקו את החלקים העקריים בחליפתו של האטום ידעו בבטחה, שכאן, במקום מסוים, מוכרח להימצא כפתור, ושם במקום אחר, חור לכפתור. לפי זה חיפשו ומצאו. אין ספק אפוא, שחוקי הטבע הם אובייקטיביים ואימאננטיים.

הטענה שהחוקיות אינה אימננטית

בסוף נשמעה עוד טענה נגד חשיבות חוקי הטבע לגבי המחקר על מהות העולם והבריאה. אומרים מדענים, שבנידון זה נשתנתה התמונה בגלל ההתפתחות בעשרות השנים האחרונות לגבי כל המושג של ״חוק הטבע״. הפיסיקה הקלאסית הניחה, שאם יש חוק מסוים בטבע, ואם חוק זה נחשב שריר וקיים — הרי פירוש הדבר, שכל מקרה ומקרה, שאירע לפי התנאים הדרושים, היה לפי החוק. לעומת זאת הגיעו המדענים בהסתכלותם בעולם החלקיקים לכלל דעה, שלא כל מקרה ומקרה ״נשמע״ לחוק, אלא רק מספר עצום כל כך של מקרים, עד שהממוצע מתאים לחוק. (מיד נסביר את הדעה הזאת בדוגמאות, ובינתיים נמשיך בפירוט הטענה). על סמך זה נוצר המושג, שאין לחוק אלא ערך סטאטיסטי בלבד. פירוש הדבר: כמו שידוע לחברות ביטוח לפי הסטאטיסטיקה בלבד, שמתוך מיליוני מבוטחים עלול למות בשנה מסוימת מספר מסוים, ככה אינה הפיסיקה יודעת אלא שגוף מסוים (המורכב ממיליונים, ביליונים, טריליונים של מולקולות) יתנהג בצורה מסוימת, אף על פי שנמצאות בו מולקולות לא מעטות המתנהגות אחרת. והרי דוגמה! בכל גוף, שחומו הוא למעלה מן האפס האבסולוטי (ש 273°—) מתקיימת כל הזמן תנועת המולקולות (ר׳ לעיל). תנועה זו היא למעשה מה שאנו מרגישים כחום וקוראים לו ״חום״. אולם טעות היא להניח, שבתוך גוף מה מתנועעות כל המולקולות באותה המהירות ובאותו כיוון. אולם לפני יותר ממאה שנים כבר ראה הבוטנאי האנגלי רוברט בראון חיידקים קטנטנים בתוך טיפות מים. הוא מצא, שהם קיבלו כל הזמן דחיפות ממולקולות המים, עד שהיו שרויים בתנועה מתמדת בלתי סדירה. תנועה זו, הנקראת על שמו ״תנועת בראון״,  משפיעה — כמובן — השפעה מכרעת על דרכם של החיידקים. אולם מעניין ומפתיע, שעל אף חוסר כל חוק וסדר יכולה המתמטיקה לחשב מראש, מהי ההסתברות של מציאת החיידק במקום מסוים חצי שעה לאחר שהתחילה תנועתו. ולפי חישובים סטאטיסטיים אלה ניתן לחשב, כמה זמן יהיה דרוש, עד שיתמזגו שני נוזלים שונים — עם כל המכשולים מצד הדחיפות של המולקולות בדרכה של כל מוליקולה הנכנסת למיזוג, התופעה החשובה של המיזוג הזה — הנקראת בשפת המדען דיפוזיה״ (diffusion)— ידועה לנו אפוא רק לפי חוק סטאטיסטי. ועוד דוגמה: אנו יודעים — כפי שהזכרנו לעיל — באיזה זמן מתפרק אגב הקרנה מתמדת חציו של חומר ראדיו־ אקטיבי מסוים. החוק ברור וקבוע, ואין כל ספק שמהלך העניינים יהיה לפי זה. אולם זהו כל מה שאנו יודעים, וכנראה כל מה שאנו יכולים לדעת. אין לנו כל אפשרות לומר, איזה אטום יתפרק תחילה. אין לנו כל ידיעה, איפה תהיה הקרינה השנייה, השלישית, העשירית וכר וכר. כל מה שאנו יודעים הוא רק זה, שהחוק הסטאטיסטי מלמד אותנו מתי נתפרק חצי החומר הראדיואקטיבי. אפשר להמשיך בדוגמאות, אולם להבנת המצב דיינו בדוגמאות אלו. ואומרים בעלי מדע ידועים: מאחר שלפנינו רק חוקים סטאטיסטיים, הרי שאין מקום לכל המסקנות, שאתם מסיקים ממציאותם של חוקי טבע. אין כל פלא שיש בכוחה של המתמטיקה למצוא חוקים סטאטיסטיים מתוך חומר בלתי סדיר, הקיים במספר ענקי של פרטים.

מסקנתינו לאור אופיים הסטאטי של חוקי הטבע

שתי תשובות אפשר להשיב על הטענה: ראשית, השינוי שנתגלה והעושה את החוק החל על כל חלקיק רק לחוק סטאטיסטי בלבד נוגע רק לסוג מסוים של התהליכים הטבעיים. ידוע לכל מי שעסק פעם בפיסיקה, שיש שני סוגי תהליכים בטבע. יש תהליכים שאפשר להפיק אותם בכיוון ההפוך (reversible בלעז), ויש תהליכים שהפיכה כזאת לא תיתכן בהם (hreversible בלעז). דוגמה לטיפוס הראשון: חוקי הנפילה. האבן הנזרקת למעלה יכולה לחזור למצבה ההתחלתי לפני זריקתה ללא כל התערבות מן החוץ. ולעומתו תהליכים, כגון תהליכי החימום. אם תשימו ברזל חם לתוך מים קרים, יתחממו המים, והברזל יתקרר עד שהטמפרטורות תהיינה שוות, אבל הברזל לא יחזור ויתחמם והמים לא יחזרו ויתקררו בלי התערבות מן החוץ. התהליך הוא בכיוון אחד. והנה אופיים המיוחד של חוקי הטבע להיות חוקים רק במובן הסטאטיסטי אינו בכל החוקים: — אופי זה קיים רק בתהליכים הבלתי־הפיכיים. בתהליכים ההפיכים החוק הוא כמו שנחשב לפני הגילויים האחרונים חוק קבוע, החל על כל מקרה ומקרה. (ר׳ למשל פלאנק, חוקיות דינאמית וסטאטיסטית במיוחד, עמ׳ 81 90 ואילך). עובדה זו לבדה יש בה כדי לסתור את הטענה, המיוסדת על האופי הסטאטיסטי של החוק. נשארו חוקים רבים מאוד, שאופיים אינו סטאטיסטי כלל וכלל. שנית: אין כלל להניח, שחוקים סטאטיסטיים מהווים יסוד פחות מוצק להכרת החוקיות מחוקים דינאמיים. ניגודן של שתי הצורות של החוקיות כאחת היא השרירות, או — כמו שאפשר לקראה — ״המקריות הכללית״ (בניגוד למקריות הבודדת, שדיברנו אגב הדגמת החוקים הסטאטיסטיים). נדגים גם משפט זה: אם תהיינה בידי 4 קוביות ועל כל אחת המספרים 1 — 6, אין כל חוק, שיאמר לי, בכמה מקרים יופיע למעלה 4 פעמים מספר מסוים, אם מישהו ישחק בקוביות 4 או 8 פעמים בלבד. אולם אם הוא ישחק בהן אלף מיליון פעמים יאמר לי החוק הסטאטיסטי, כמה פעמים יקרה מקרה זה. חוקי ההסתברות נותנים יסוד מספיק לכך, ואם קורה מה שחישבתי לפי חוקים אלה מראש, הרי זה סימן, שאמנם ״מקריות בודדת״ הייתה לפני, אולם התגברתי עליה על ידי חישוב ההסתברות לפי הכלל של המספר הגדול. לעומת זאת, אם ארשה, שפעם בפעם יחליפו כרצונם מקצת הקוביות, וישימו במקומן קוביות מזויפות — פעם קוביות המראות רק 1, פעם קוביות המראות רק 3 וכד׳, ללא סדר וקביעה — אין כל אפשרות לחשב בכלל מראש מה תהיינה התוצאות. אז יש לפנינו ״שרירות״ או ״מקריות כללית״.

נביא דוגמה קרובה יותר למציאות: חברות הביטוח יודעות לחשב את אחוז התמותה בשנים רגילות. אין הן יודעות לחשב מראש, איך תשתנה התמונה, כשתפרוץ מלחמה, ובפרט לא תדענה זאת, אם לא ידוע, כמה ארצות, שישתתפו במלחמה, כמה אוכלוסים בהן, ומה הוא הנשק שישתמשו בו. לשון אחרת, ברגע שיש לפנינו חוקים (גם אם הם חוקים סטאטיסטיים בלבד), כבר אנו יודעים, שאין לפנינו לא שרידות ולא מקריות כללית. אם, למשל, יש בידי המדענים לקבוע במשך איזה זמן תיהפך מחצית של כמות מסוימת של אורניום על ידי קרינה ראדיואקטיבית לעופרת, סימן הוא שיש כאן חוקיות, גם אם אין כל אפשרות לומר מראש, איזה אטום יתפרק ברגע מסוים. לא היתה כל אפשרות של חישוב, אילו הייתה שרירות או מקריות מעכבת פעם בפעם את הקרינה פעם לשעה, פעם ליום, פעם לשבוע ופעם לחודש, או אילו לפעמים היה האורניום קורן בקצב, שברגיל הוא קצב קריבתו של פלוטוניום; או אילו היו היסודות הראדיואקטיביים בכלל מחליפים ביניהם את זמן הקרינה — אז לא היה בידנו לדבר בנידון זה על חוק וחוקיות. אולם אם הזמן קבוע בהחלט, ורק הפרטים מורכבים מדברים, שלא נוכל לקבעם אלא באופן סטאטיסטי, אין זה מעלה או מוריד לפנינו חוק הטבע, הקובע את הקרינה של היסודות הראדיואקטיביים.

יוצא מזה, שלא נשארה תשובה בפי האיש המאמין בהתהוות בלתי מתוכננת ובלתי מכוונת של העולם, כשהוא עומד מול התופעה של חוקי הטבע.

עכשיו נשאל את המאמין בבריאת העולם, אם יש בידו להסביר, ואיך הוא יכול להסביר, כי מי שבכוחו לעמוד מחוץ לשלטון הטבע ומי שהיה אפוא ביכולתו לברוא את העולם "יש מאין״, צמצם את עצמו במידה כזאת, שברא את העולם על חוקיות. מדוע לא נתן למקריות שתשלוט בעולמו, כדי להשאיר לעצמו על ידי כך את האפשרות לעשות בכל רגע בעולמו כרצונו. רשאי אני להשיב על זה תשובה פשוטה; מי שבכוחו לברוא את העולם יש מאין, הריהו גבוה מעלינו עד כדי כך, שאין לנו לצפות כלל, שנוכל לדעת את כוונותיו ואת מחשבותיו. תשובה זו בוודאי מוצדקת והוגנת היא, ומי שרוצה להסתפק בה — יסתפק בה וידע, שאין זו התחמקות, אלא תשובה כנה. אולם, לדעתי, מותר בכל זאת להביע דעה ,אמנם בזהירות רבה, בהסתייגות הראויה.

שרדינגר (Schradinger), אחד מגדולי הפיסיקאים, מחתני פרס נובל, שואל בספרו ״מה הם החיים?״, קצת בהלצה וקצת ברצינות, מדוע לא נוצרו בני האדם בגודלם של חיידקים או של מולקולות. אף הוא משיב, שאילו היו בני אדם רק בגודל זה, לא היה בידם לגלות כל סדר וכל חוק בעולם, שכן תמיד היו הם קרבנותיהן של הדחיפות שנדחפים גופיפים קטנטנים כאלה, ולפיכך היו נתונים תמיד ב״תנועת בראון (ר׳ לעיל), והיו חושבים (אילו יכלו בכלל לחשוב), ששרירות זו שולטת בעולם. בדומה לזה אני אומר: אין לי כל אפשרות לדעת, ואין לי אפוא כל זכות להביע על זה דעה מוחלטת, מדוע הכוח שברא את העולם יש מאין, ראה לברוא בני אדם. אבל אם החליט — ולאחר שהחליט — לכלול את האנושות בתוך תכנית הבריאה, אולי ניתן לנחש נימוק אחד, מדוע ברא את העולם כפוף לחוקיות. — רק על ידי החוקיות ניתן לבני אדם ללמוד, להתעמק ולהבין במשך הזמן את מהלך הטבע ולתכנן את עבודתם, ולמקצתם — לפחות — את מחייתם. בספרי ״דורנו מול שאלות הנצח״ ניסיתי להסביר, שבשעה שהחליט הבורא לברוא בני אדם — בעלי שכל, בעלי רצון, בעלי פעולות מכוונות, בעלי אמונות ודעות, מוכשרים לפתח מדע טהור ומדע שימושי, לרבות טכניקה כבירה — שם לפניהם את התפקיד להיות שותפיו בהשלמת הבריאה. אין לי כל אפשרות לשוב אל כל הרעיונות האלה כאן, ועלי להפנות את הקורא לספר ההוא. אם צדקתי שם, ברור, כי משהחליט הבורא לכלול את האנושות בתוך הבריאה, הרי כפיפת הטבע לחוקיות מובנת מאליה. ללא החוקיות לא הייתה כל דרך לאנושות להיענות לדרישת הבורא ולהתחיל בחלקה היא בהשלמת הבריאה. לעומת זה: כפיפת הטבע לחוקיות נתנה לאנושות את האפשרות להתקדם גם במדע הטהור — כלומר בהכרה — וגם במדע השימושי, כלומר בחלק המדעי של שיתוף פעולתו בהשלמת הבריאה.

ואף אם נשכח את בעלי המדע ואת הלומדים מהם, ונתבונן באדם שלפני היות מדע — כיצד יכול הוא לערוך את עבודתו הפשוטה ביותר ללא החוקיות ? נניח, שאין חוקי הכוח המושך, ושבורא העולם חושב כביכול, שראוי יותר לכבודו לסדר יום יום מחדש את מהלך השמש, הירח, הכוכבים והמזלות. אמנם אפשר לשער, שזה יכול לשפר וליפות את העולם. אבל שום איש — בעל מדע או פרימיטיבי — לא היה מצליח להסדיר את חייו ואת עבודתו. הוא לא היה יודע, אם למחרת יהיה יום של שלוש שעות, או של שמונה שעות או של עשרים שעות. לא היה יכול לדעת, אם יהיה אביב, קיץ, סתיו או חורף. לא היתה אפשרית כל עבודת האדמה, שביסודה מניחים, שלזמן מסוים יהיה ממוצע מסוים של לחות ויובש, של חום וקור. בקיצור, בעולם ללא אדם אולי ייתכן לשער בריאת טבע שאינו כפוף לחוקיות,אלא לשלטון, המתבטא כל שעה בהתערבות לא־סדירה של הבורא במהלך הדברים שברא. אך בעולם שהחליט הבורא להכניס לתוכו את האנושות — דבר כזה לא ייתכן. אפשר היה לו, כביכול, או לברוא עולם, ובו אנושות המבינה את החוקיות׳ או לברוא עולם ללא אנושות וללא חוקיות כאחת — והוא בחר באפשרות הראשונה. ואם ככה אמר ועשה, אין לנו אלא לעמוד בדומיה בפני גודל המעשה : ״מה גדלו מעשיך ה׳״.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות