נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ד"ר חנה השקס: רצים מהר מדי לוותר על ההלכה

חנה השקס, ד"ר לפילוסופיה, מלמדת בחוג למגדר באוניב' ב"א, מנהלת ה"סלון הפילוסופי", כותבת במקור ראשון (מוסף שבת 21.2.14), על הטעות של התנועה הקונסרבטיבית, בוותרה על ההלכה:

הקולות הקוראים לשינויים בתפיסת ההלכה חופרים לעצמם את הבור. בהיעדר מחויבות, 
האדם יאבד את זהותו הדתית. ראו התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב 

אפשר היה לחשוב שכבר נאמר הכול על ההלכה והמגזר האורתודוקסי המודרני או הציוני דתי, אך לאור השיח המתנהל בימים אלה על פניה של יהדות ארצות הברית, נראה לי שניתן להוסיף עוד נדבך לדיון.

אין צורך להכביר מילים כדי לתאר את הבעיות שהמסורת ההלכתית מציבה לשוחריה בימינו, ואת המתחים שגורר המפגש של העולם היהודי המסורתי עם ערכי העולם החופשי. מתחים אלה מולידים אצל הוגים אורתודוקסים ניסיונות שונים של שילוב, פשרה ופיוס בין שני הקטבים. במוקד דיונים אלה מצויה "ההלכה", אותה מערכת של נורמות דתיות שמכתיבה את אורח חייו של היחיד היהודי הדתי. במאמר זה אני טוענת שניסיונות אלה מבוססים על הבנה מסוימת של ההלכה, וזו מובילה את הדיון לדרך ללא מוצא. הארת השינויים המתחוללים במבנה הקהילתי של יהודי ארצות הברית מוסיפה ממד משמעותי העשוי לכוון את הדיון לאפיק מבטיח יותר.

איבוד הממשות

ברצוני לעקוב אחר השיח התיאולוגי המושגי שמתנהל בעקבות גילוי דעת שפרסם דניאל גורדיס בכתב עת לסקירת ספרות יהודית, The Jewish Review of Books, מנובמבר האחרון. מאמרו של גורדיס מפרש את נתוניו של סקר Pew שהניע את הדיון על עתיד הקהילה היהודית האמריקנית מעל דפי מוסף זה (גיליון פרשת תרומה), ומתמקד בנפילה המדאיגה במספר היהודים המגדירים את עצמם קונסרבטיבים (18% היום לעומת 41% ב־1971).

גורדיס, שצמח בתוך תנועה זו ועזב אותה, מפרש את הנתון הזה ככישלון של הנהגת התנועה הקונסרבטיבית, וכאישור לדרך שבחר בה מאז עלייתו לישראל. הסיבה לכישלון לדעתו היא יחסם של הרבנים וקהלם אל ההלכה.

לטענתו הרבנים הקונסרבטיבים השקיעו יותר מדי בהטפה לרעיון של התפתחות הלכתית, תחת התמקדות בצרכים הקיומיים של היחיד והקהילה הדתית בעידן הנוכחי, המוטרדים פחות מרעיון התפתחות ההלכה ויותר מחיפוש משמעות להמשך הקשר ליהדות. כתוצאה מכך נוצר פער בין ההנהגה לבין הקהילה: בקרב ההנהגה הרבנית הקונסרבטיבית ניתן אמנם למצוא תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה, אך הקהל ברובו מנותק מהם. במקום לדרוש מקהלם מחויבות להלכה כחוק דתי, הורידו הרבנים את סף הדרישה ולא הזינו את המחויבות לחיים יהודיים ממשיים. המעטים בקהילות אלה המחפשים מחויבות דתית מוצאים את דרכם לקהילות אורתודוקסיות.

 מאמרו של גורדיס הצית דיון ער בין דמויות מרכזיות בתנועה הקונסרבטיבית. אחד הבולטים שבהם הוא אליוט דורף, הידוע כאחת מהסמכויות ההלכתיות החשובות בתנועה. דורף דוחה את טיעוניו של גורדיס ומציג את מצב התנועה במונחים סוציולוגיים. הוא מבליט את עבודתה של ועדת ההלכה (Committee on Jewish Law and Standards) של כנסת הרבנים הקונסרבטיבים ואת טיפולה בנושאים הלכתיים בוערים כגון פוריות, הארכת חיים, אלימות במשפחה, תמיכה בנכים וכן הלאה. עוד מציין דורף בגאווה שכנסת הרבנים הקונסרבטיבים פתרה לחלוטין את בעיית העגונות. לטענתו, מנהיגי התנועה אינם צריכים לחוש לפער ביניהם לבין המון העם. כמו הנביאים עליהם להמשיך בשלהם ו“לחיות וללמד את אותה היהדות שהתנועה הקונסרבטיבית מייצגת ולגייס לשם כך את מרב המרץ והיצירתיות המצויים בקרבם“.

חוסר בסמכות

ג'ונתן סרנה, מחשובי האינטלקטואלים בתנועה הקונסרבטיבית, מציין את היכולת של שני הזרמים הדתיים המקבילים, הרפורמי משמאל והאורתודוקסי מימין, להתחדש ולהשתנות, במיוחד תוך כדי הגברת הפלורליזם בשורותיהם וחיזוק המוסדות החינוכיים שלהם. באופן אירוני, לטענתו, הכשל של התנועה הקונסרבטיבית נובע דווקא מההנהגה הדתית הריכוזית. זו היא התנועה היחידה שלא השכילה ליצור את עצמה מחדש כארגון־גג לסוגים רבים של קהילות וכגב ארגוני לסגנונות שונים של רבנות וביטוי דתי.

יש לשים לב לממד ההגותי שעולה מטענתו של סרנה. לתנועה הקונסרבטיבית יש מסורת מפוארת של הכשרת רבנים, פסיקה וכתיבת תשובות הלכתיות על ידי כנסת רבנים מרכזית. פסיקות אלה מתבססות על ההנחה שההלכה היא גוף משפטי דינמי ומתפתח, וראוי אפוא שבעלי סמכות קהילתית ישבו על המדוכה ההלכתית ויורו הלכה בהתאם להשתנות המציאות ולצורכי הקהילה. אולם בעולם שבו המציאות כופרת בעצם הסמכות של קהילה כלשהי ואמת כלשהי לכוון את דרכו של היחיד, הבנת ההלכה כדבר יחסי ומתפתח היא חתירה תחת מתן לגיטימציה לסמכות מרכזית כלשהי.

במילים אחרות: כל עוד היו יהודים רבים שהזהות שלהם לא הייתה מוטלת בספק, והמחויבות שלהם לאמת הנקשרת לזהות זו הייתה מובנת מאליה אך ההלכה המסורתית נראתה בעיניהם לא רלוונטית, היה מקום לסמכות רבנית אלטרנטיבית. התנועה הקונסרבטיבית הרימה כפפה זו וייצרה סמכות כזאת. אך ברגע שהזהות והסמכות כשלעצמן מוטלות בספק, אין לגיטימציה לסמכות מרכזית, גם לא של תנועה מתפתחת, מתקדמת או מתחדשת.

בעיה זו מתחדדת דווקא לאור הבריחה של אותם צעירים המעוניינים בחיים רוחניים מהתנועה הקונסרבטיבית, והקמת קהילות אלטרנטיביות. צעירים אלה לא יכולים לקבל כל סמכות חיצונית המכתיבה את הנורמות של הרוחניות. לגישה זו, בקיצוניותה, יש אפילו שם בסוציולוגיה של הדת באמריקה: "שִׁילָה'איזם" (Sheilaism). מונח זה נטבע על ידי רוברט בלה וריצ‘רד מדסן בספר שפורסם לראשונה בשנת 1985 בשם Habits of the Heart. השניים מצטטים בספרם אישה בשם שִׁילָה לַרסן המסבירה את גישתה הדתית כהליכה אחר צו לִבה, ב“דת“ פרטית הנקראת על שמה.

הוויתור על הדיון בייחודיות התיאולוגית של התנועה לטובת קריאה לחיזוק המרכז הדתי תוך שילוב כוחות עם האורתודוקסיה המתונה מימין ועם הרפורמים משמאל מצוי גם על סדר יומו של פרופסור ארנולד אייזן, נשיא המכון להכשרת רבנים קונסרבטיבים בניו יורק. בערב עיון במכון שוקן בחודש שעבר הסביר אייזן את נחיצותו של "שביל זהב דתי", שיגדיר קונסנזוס עבור "מרכז דתי חיוני" לעם היהודי. הוא קרא למנהיגי כל התנועות לאחד את השורות כדי להתמודד עם השאלות הקיומיות על סדר היום של העם היהודי, מבלי לאבד את הייחודיות של כל זרם וזרם.

נשיא מכון שכטר, הרב פרופ' דוד גולינקין, הצביע בתגובתו על הבעייתיות במושג "שביל הזהב". דרך האמצע, לרוע מזלנו, איננה תופסת אחיזה לא בפוליטיקה ולא בהגות, אולי משום חסר הלהט של המחזיקים בה לעומת הקיצונים משני הצדדים. לראייה הוא מציין את החולשה היחסית שמגלה גם האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית על פי סקר Pew. אך כאייזן גם הוא לא מתייאש מכך, וקורא לריכוז כוחות של כל זרמי המרכז הדתי, ובהם הוא מונה גם ארגונים אורתודוקסיים פלורליסטיים כתנועת הקיבוץ הדתי ונאמני תורה ועבודה.

ומה יכולים ללמוד מדיון זה אלה המזהים עצמם עם הזרם האורתודוקסי המודרני בנוסחו האמריקני או הישראלי? האם לא ייתכן, כתחושת רבים במחנות אלה, וכדברי רבים המנתחים את המצב, שהגיע הזמן להוריד את הגדרות ולהתרכז בפעילות קהילתית יצירתית הנותנת מקום ליחיד ולתחושותיו הדתיות, משתנות ומגוונות ככל שיהיו? יאיר שלג ושמואל רוזנר הצביעו בגיליון על הבעייתיות הסוציולוגית של הליכה בכיוון זה: ההתפרצות של תרבות הקהילות היצירתיות דוגמת קהילת בני־ישורון בניו יורק והיוזמות של עמיחי לאו־לביא מעוררות אמנם השראה, אך אינן מעידות על רנסנס יהודי. זאת משום שביחס לתמונה הכללית מעטים מדי הופכים את משיכתם ליוזמות אלה למחויבות שמאריכה ימים.

לא ליפול בפח

יש מן המשותף לדיון זה ולדיון המתנהל בקהילה הדתית המודרנית בישראל במתח בין ההלכה לבין הערכים הליברליים והמציאות המודרנית. רבים המציעים, גם מעל דפי מוסף זה, מודלים שונים להתייחסות להלכה כך שתוכל להיות יותר דינמית, מכילה ומתחשבת במציאות. ישנו גם דמיון בין המודלים הקהילתיים החדשים בארצות הברית לבין הצעות שמעלים הוגים דתיים בנוגע לאתוס יהודי חדש שיוכל להכיל קשת רחבה של יחסים בין היחיד לבין המסורת הדתית.

דרור בונדי, במאמר שנקרא "גלתה שכינה מן ההלכה", מבכה את הפיכת התרבות ההלכתית לעבודה זרה. במציאות ימינו, הוא קובל, בשיח הדתי והחרדי נדחק הדיאלוג האמיתי בין הא־לוהים והאדם מפני הגבולות הפורמליים של ההלכה. בונדי מבין את חשיבות הגבולות שהדיון ההלכתי קובע, אך קובע כי הלכה ללא יראת שמים איננה עוד עבודת ה'.

מנגד, מציע ד"ר אריאל פיקאר, במאמרו "על מקומה של ההלכה ביהדות המודרנית", להפריד את "החבילה הקושרת הלכה עם אמונה דתית". בהסתמך על תפיסת הרמב"ם אשר רואה במצוות כלי לתיקון החברה, הוא מציע להעביר את מרב האחריות לפרשנות המצוות לאדם כדי שיתאימן למציאות חייו. ההלכה היא אוסף של נורמות תרבותיות, שאנו כחברה יהודית שואבים ממנה השראה ומבקשים להתאימה לקיום המודרני. תפיסה זו רואה במסורת משאב יקר ובהמשכיות התרבותית ערך ראשון במעלה, אך היא מנטרלת את המתח שיוצרת כפילות מערכות הערכים, המסורתית והמודרנית, עבור כל אדם המבקש לחיות לאורן. ההלכה איננה מחייבת משום תוכנה, ופרשנותה איננה חותרת לחשיפת דבר ה' המוטמע בה. הפרשנות שהאדם המודרני האוטונומי מחיל על התרבות ההלכתית המסורתית היא יצירתית וחדשנית: "(ו)במידה שפרקים מן המסורת אינם תואמים עוד את הקיום שלו הוא יוותר עליהם ולא ייקלע לסרבול פרשני אפולוגטי".

קל לראות את הדמיון בין הצעותיהם של בונדי ופיקאר לבין הנעשה בקהילות האמריקניות התוססות והמתחדשות. מחד הן מושתתות על עבודת ה' אישית, ובקשה אחר תסיסה רוחנית מוגברת, ומאידך הן מאמצות את הערכים הליברליים של אוטונומיה, אחריות אישית מוסרית ותפיסת "תיקון עולם" כערך מוביל בחיים הקהילתיים הדתיים ובחיי המדינה. ואכן, אני מזדהה עם ערכים אלה בכל לבי, ואני אף סבורה שהתוכניות השונות המוצעות על ידי המנהיגים וההוגים המוזכרים כאן הם בעלי ערך כמסמני מדיניות חברתית הן ברמה היהודית העולמית והן במערך הפוליטי והחברתי של מדינת ישראל. אני סבורה ש"מרכז דתי חיוני" שמאגד בתוכו כמה שיותר תנועות דתיות מודרניות ופניו לעשייה חברתית וחינוכית הוא בעל חשיבות לא תשוער ליהדות בארץ ובתפוצות, והייתי רוצה לראות את עצמי שותפה לעשייה מסוג זה.

הדבר שאני מצרה עליו הוא הוויתור על הגות דתית שמגדירה באופן חד משמעי את הזהות היהודית הדתית, ותוחמת את הקהילה האורתודוקסית. במובן זה חשוב לי לקרוא לעצמנו לא ליפול לפח שטמנה המציאות התרבותית לקהילתיות הקונסרבטיבית. דווקא בעולם פלורליסטי אינני רואה סתירה מעשית בין הפתיחות והקבלה כבני שיח של כל מיני קהילות, וכל מיני יחידים, החיים בכבוד הדדי במדינה יהודית דמוקרטית חילונית, ובשוויון מגדרי ומגזרי, לבין תחזוק של הגות דתית אורתודוקסית (ומודרנית). אינני רואה סתירה בין מאבק להסדרה מחודשת של הממסד הדתי במדינה לבין הגדרת גבולות לקהילה האורתודוקסית, ויהיו שוליהם של גבולות אלה רחבים ככל שיהיו.

כדי להסביר את כוונתי אחזור למושג ההלכה. הסבך שאליו אנחנו נקלעים כשאנו עומדים על המתח בין ההלכה לבין המציאות נובע מניסיון לכלול בתוך מושג ההלכה שני מובנים מנוגדים. האחד הוא המצוות כמקור לאמת, לרוחניות ולקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא, והשני הוא הגדר התוחמת את הקהילה שמגדירה את עצמה ביחס לכל אלה. ההלכה היא הגדר של הקהילה, וכך תמיד הייתה. היא זו שקובעת את הגבולות של הקהילה היהודית הדתית, אך היא לא זו שקובעת את המשמעות של הקהילה. זו נקבעת על יד זיקה לתורה: לסיפור המשפחתי־השבטי; לבחירת עם ישראל ומתן התורה; לחורבן, לגלות, ולתשובה־שיבה.

האמת של ההלכה נובעת מכך שהיא מפרשת את התורה עבור הקהילה המזהה עצמה כקהילה שמצויה בברית היסטורית עם הא־ל שברא את העולם ושרצונו קובע את המציאות שאנו חווים. ההלכה קובעת את הגבולות של הקהילה שמגדירה את עצמה כך. ההלכה איננה המקור לאמת והיא לא מסמנת את האמת. זהו תפקידה של התורה, דבר הא־לוהים שפרשנותו מגדירה את הזהות שלנו בכל רגע היסטורי נתון, ואיתו את המובן שאנו נותנים לקיום שלנו. לכן, הלכה שלא מפרשת את התורה איננה קבילה.

ההלכה היא האמצעי שמאפשר לנו למפות את המסלול שהקהילה שלנו עושה דרך ההיסטוריה, ולכן עצם ההשתנות שלה היא לא בעייתית. ודאי שהיא תשתנה: לא דומה חוויית הקיום של אדם שחי בכפר גלילי בימי האימפריה הרומית לאדם שחי בכפר הגלובלי בימינו. בעולם שונה חי אדם שונה, ולאדם שונה יש קהילה שונה, ולקהילה שונה יש הלכה שונה. מכאן לא מתחייב להחליף גם את התורה או להתנער מהזיקה לקדוש ברוך הוא.

השראה לא מספיקה

השאלה שצריך לשאול לגבי הקהילות האמריקניות המתחדשות היא האם עבר יהודי שהוא "טקסט" המהווה השראה ל"מקום שאני נמצא בו" יכול לשמור על הזהות של הקהילה העורכת מסע גורלי בתוך ההיסטוריה? אולי לדור הראשון והשני שלאחר השואה השראה זו הייתה מספקת. אך לדור שבניו אינם מסוגלים להתחייב לדרך חיים כובלת רק כדי שהם יוכלו לומר "דווקא כן" להיטלר, שום טקסט שהוא מקור להשראה איננו ערובה קיומית.

וזו גם השאלה שצריך לשאול לגבי הניסיונות של הוגים אורתודוקסים ישראלים לפתוח את השורות כדי שיוכלו לחיות בשלום עם ערכי החופש והשוויון וכדי לקיים שיח משותף עם מגזרים אחרים בחברה. השאלה היא האם ויתור על הגבולות של הקהילה שההלכה קובעת יאפשר לנו להמשיך במסע המשותף בהיסטוריה. החשש שאני מבטאת כאן אינו דומה לחשש מ"מדרון חלקלק", שהרי גדולתם של חכמים כהלל הזקן ורבן יוחנן בן זכאי נובעת בדיוק מהעובדה שהם לא חששו להתייצב על "המדרון" מתוך מטרה לעצור את הסחף. התמונה המתקבלת מהרעיון שאני מציעה כאן היא של מרכבות המונהגות על ידי סוסים שרצים יותר מדי מהר. ישנה מעין שיירה של אנשים שמנסים לשמור על ביתם, וחלק ממנהיגי שיירה זו מחליטים לרוץ קדימה, ואולי לצדדים, ואולי הם חוזרים אחורה, במחשבה שהם מובילים את הקהילה למקום הנכון. אבל הם רצים בכיוונים שונים, מהר מדי, ולא עוצרים כדי לבדוק אם הם משאירים יותר מדי מקהלם מאחור. והקהל, ללא המנהיגות שיכולה לשמור על השורות ובכל זאת לנוע לקראת המטרה, מתפזר לכל עבר.

ההצעה של בונדי אמנם מטפלת בקשר לקדוש ברוך הוא, אבל היא עוברת דרך היחיד ולא דרך הקהילה ולכן איננה מספקת את מה שההלכה מספקת לקהילה המקיימת אותה. הצעת פיקאר, להפריד את ההלכה מהאמונה הדתית, מרוקנת את ההלכה מתוכנה משום שהיא מגדירה קהילה שאין לה שום מרכז שדרתי שהופך אותה למה שהיא. מתוך הרצון הכן להרחיב את המסלול ולאפשר לשיירה ליהנות מהסביבה הטבעית שבה עוברת דרכה, השביל עצמו אובד בתוך הסבך. המנהיגים "החברתיים" רצים לכיוון אחד, המנהיגים "הרוחניים" רצים לכיוון שני, והגרעין הקשה של הקהילה מתפורר.

גרעין לדור הבא

הרעיון שההלכה היא האמצעי לתחימת גבול הקהילה, ולא המקור לאמת ולמשמעות, מעורר שאלות רבות שמבקשות התייחסות, ואתייחס רק לשתי נקודות על קצה המזלג.

הנקודה הראשונה היא אי המוגדרות של התורה ברעיון זה. דווקא חוסר המוגדרות של מונח זה לצורך העניין הוא חוזקו. במקרא המונח "תורה" מציין לעתים ספר כתוב ומוגדר של מצוות (לא ימוש ספר התורה), לעתים גוף מצוות מסוים (זאת תורת העולה), לעתים את הוראתו של משה רבנו (תורת משה), ולעתים מערכת נורמות מוסריות ודתיות שרכשנו מהורינו וסביבתנו (תורת אמך). חז"ל מדברים על תורה שבכתב ועל תורה שבעל פה. התורה שבעל פה מוכרת לנו דווקא מכתיבתה במשנה, בתוספתא, בתלמודים ובמדרשים. ההלכה שגם היא נקראת תורה מוכרת לנו היום מקבצים כמו משנה תורה ושולחן ערוך, מספרות השו"ת וכמובן מהמנהג הנוהג הנלמד מהסביבה הדתית.

ההלכה במובן הזה תואמת לעתים את הדברים הכתובים, ולעתים מיוחסת לתורה במובן של הוראה ומסירה – של המסורת. המסורת, כפי שעולה מתמונה זו, הצליחה להתקיים עם מונח לא מדויק של תורה, ולייצר שיח שהובן היטב לכל מי שהשתתף בו, אך יותר מכך היא הצליחה לבנות קהילה. בדומה לכך המסורת יכולה לחיות עם קהילה בעלת שוליים רחבים, הכוללים חלונות ודלתות לאלה שרוצים לצאת ולבוא. היא יכולה להמשיך ולייצר שיח וקווי מתאר לאורח חיים שיש בו היגיון לכל מי שמשתתף בו.

בראשיתה אומרת מסכת אבות שלושה דברים: הוו מתונים בדין, עשו סייג לתורה, והעמידו תלמידים הרבה. בעלי הסמכות בקהילה מונחים להשתמש בשיפוט שלהם כדי לקבוע את הדין במקרה נתון ובמציאות נתונה. כלומר, לפרש את התורה כדי שתתקיים בחיים. אך בד בבד מנחה מסכת אבות את תלמידי החכמים לא לוותר על שמירת התורה כיחידה מוגדרת, לא לפורר אותה, וכן להעמיד דורות של תלמידים, כלומר להבטיח את קיומה של התורה כגרעין האמת גם לדור הבא. שלוש ההנחיות האלה יוצרות מתח בין קוטב האחדות – של התורה, וקוטב הריבוי – של תנאי החיים, של התלמידים ושל הזמן העובר. המתח התגלה כבעייתי ומסוכן בימי בית הלל ובית שמאי ובימי רבי יהושע ורבי אליעזר. גם בימינו הוא איננו בר פתרון. להיפך, הוא בדיוק מה שמגדיר את המשימה של נושאי המסורת.

הנקודה השנייה, שאלת הסמכות, בעייתית יותר, משום שאי אפשר לתת לה פתרון מושגי אלגנטי, אך היא מצויה היום בבסיס קיומנו. כל עוד, לפחות בדימוי של הקהילה, יש סמכות המקובלת על חבריה, אפשר לקבל בנחת את התנועה ההלכתית הנענית לצורכי הזמן. אך כשאין סמכות מרכזית שמקובלת על הקהילה, ובמובן הרחב והפתוח ביותר, כאשר כל "שִׁילָה" מייצרת דת פרטית – כיצד אפשר לשמור על הסוסים שלא יברחו? כיצד אפשר לשמור על הדרך שלא תאבד? אין לי תשובה לשאלה זאת. יש בי רצון חזק מאוד שתוענק סמכות לכל אלה שהמסורת השתיקה והדירה מהשיח הפרשני של התורה. לנשים, למשל. יש לי נטייה לצפות שתהיה דמוקרטיזציה של הסמכות בקהילה הפרשנית היהודית. אך הציווי המוחלט שגובר על כל אלה, והוא המדריך אותי, הוא לא לחבֵּל בשלמות התורה, לא למוסס את הזהות הקהילתית, לא לפורר את הברית ההיסטורית של עם ישראל והקדוש ברוך הוא.

לא למהר

מסיבה זו, לדוגמה, למרות שאני מזדהה לגמרי עם המאמץ להביא לשוויון מגדרי בעבודת ה', ולמרות שאין לי ספק שההלכה יכולה להכיל שוויוניות זו, ושהשעה כשרה לכך, אינני צופה בשלווה על ההאצה בדרישה לשינויים בתוך הקהילות וביצירת קהילות חדשות לעניין זה. בנושא זה השיח על טיבה המשתנה של ההלכה לא יוביל אותנו לשום מקום מכיוון שההלכה היא חמקנית כמו שרגע ההווה הוא חמקני. השאלה שעומדת במוקד הבעיה היא שאלת נושאי הסמכות בקהילה, ולכן השיח צריך להתמקד בשאלה זו.

ללא הסכמה על מקור הסמכות לא יישאר על כנו דבר שיעגן אותנו בתוך השיח המסורתי של פרשנות התורה, אותו שיח המייצר את ההלכה המגדירה אותנו. נקים קהילות המושתתות על ערכים ליברליים ש"מתכתבים" עם המסורת, ונתענג על הלהט והתסיסה שמאפיינים כל דור מייסדים. אך כמו כל תופעה תרבותית שיש לה זמן ומקום, גם תופעת הקהילות המתחדשות תמצה את תפקידה בהיסטוריה החברתית, ותפנה את מקומה לדרך חיים "אמיתית" ו"מוסרית" ממנה. ואם נמשיך לוותר על הגות דתית שמגדירה את הקשר לתורה במונחים מחייבים ומוחלטים, נוותר על המפה שתסמן את הדרך עבור כל הקהילות העתידיות שעשויות היו לצעוד בנתיבה של ברית סיני.

ולעניין זה, ורק לעניין זה, אין לנו שותפים אחרים לשיח. שלא כבנושאי דת ומדינה, צדק חברתי, שותפות בנטל והדרת נשים מהמרחב הציבורי, השיח על נושאי הסמכות הקובעים את ההלכה הוא שיח המגדיר ומבדיל אותנו. ואין בהבדלה זו בדלנות, ורק באמצעותה נוכל להמשיך ולהיות, ולא למצוא את עצמנו, כמו אחינו ואחיותינו מעבר לים, מטילים ספק בעצם קיומנו רק משום שהרוחות המנשבות בעולם התרבותי שינו את כיוונן.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of