נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ד"ר יהושפט נבו: התורה וחמורבי, אין השפעה, יש יתרון מוסרי

בספרם של יהושפט נבו ויוסף ניצן 'צהר למקרא' (מופת תשס"ד), בא המאמר: ארץ ישראל ושכנותיה, חוקי חמורבי - השוואה לחוקי התורה. בו מראים המחברים את ההבדל התהומי בין שתי החוקות.

בעונת החפירות 1901-2מצאה משלחת ארכאולוגית מצרפת בעיר שושן, בירת עילם העתיקה, מצבת אבן גדולה ועליה חקוקים חוקי חמורבי מלך בבל. חמורבי זה מלך משנת 1958 עד 1916 לפסה"נ, אולם יש המקדימים את זמנו לשנת 22000 לפני הספירה. יש סוברים, כי הוא אמרפל מלך שנער המוזכר בתורה (בראשית יד, א) כבן דודו של אברהם אבינו. מלך זה ידוע לנו מתעודות היסטוריות אחרות ככובש ארצות, בונה מקדשים וחופר תעלות. אולם עיקר חשיבותו לנו היא כמחוקק חוקים. את מצבת חוקיו הציב חמורבי בהיכל מרודך אשר בבבל, ולאחר זמן היא הובאה לשושן בירת עילם, כנראה על ידי אחד ממלכי עילם.

בהקדמה לחוקיו מספר חמורבי, כי אנו, אל השמש, ואליל, אל הארץ, קראו לו "לחמורבי, המושל השגיא וירא האלים, למען השכין צדק בארץ, לכלות רשעים ופועלי און, לבל יעשוק החזק את החלש ממנו, למען יזרח הוא לשחורי הראש (כינוי לבני האדם) כשמש (האל) ויגיה אור למדינה". ובסיום רשימת החוקים, כתב חמורבי בין יתר דבריו: "אני חמורבי, המלך המצוין, מעודי לא חדלתי לדאוג לטובת "שחורי הראש", אשר חנני אליל, אשר ציוני מרודך לרעותם... צילי הטוב פרוש על עירי, בחוקי החזקתי את יושבי שנער (=שומר – בבל הדרומית) ואכד (בבל הצפונית)... סכותי עליהם בחכמתי, למען לא יעשוק תקיף את החלש, לנהל במישרים יתום ואלמנה... לדון דין הנדכאים – כתבתי על מצבתי את דברי היקרים והעמדתיה לפני תמונתי, תמונת המלך המחוקק... תזרח תורתי למדינה כפי מצוות שמש, השופט הגדול שבשמים ובארץ, ואל ימצא איש, אשר ישיב את חוקי אחור". וכדי שהבאים אחריו לא יעזו למחוק את שמו מהחוקים הללו, להפר את דבריו או לשנות את מצוותיו – קילל אותם חמורבי קללות נמרצות.

חוקי חמורבי – מאתיים שמונים ושניים סעיפים – פורסים לפנינו תמונה בהירה למדי מחיי הבבלים הקדמונים. לפנינו ממלכה מסודרת ומאורגנת לכל פרטיה. אנו מוצאים כאן חיים מפותחים ורבגוניים של ציבור מאורגן המחולק למעמדות ולמקצועות, החל בשולחנים ובסוחרים עשירים, רופאים ובנאים, וכלה באיכרים, ברועים ובבעלי מלאכה. השלטון מגן על חייהם של התושבים ועל רכושם, דן ומעניש את הפושעים לפי תורת מלכם זו המקיפה את כל חיי האזרחים ודואגת לשלומם.

וכבר האירו חוקי חמורבי על כל ספרי החוקים של העמים הקדומים. בייחוד חוקתו מצטיינת בשחרור המשפט מרשות התיאולוגיה ושלטון הדת ובהתפתחות החוק מתוך החיים החפשיים של היחיד ושל הציבור. חוקרי חוקי בבל ואשור על הערך החברתי הרב של תורת חמורבי, למשל, מבטלים לחלוטין את כוח השלטון של קשרי משפחה ושבט – כוח שהיה מקודש קדושה דתית – ומעמידים לעומת זה רק את כוח המלך ברשות החוק והמשפט. (ח' צרנוביץ, תולדות ההלכה, כרך א, חלק ב).

אולם חוקי חמורבי חשובים לנו גם על מנת להבין את חוקי תורתנו. מתוך השוואה בין החוקים הדומים נלמד לדעת את המרחק הרב שבין שני המחוקקים. חוקים אלה מבליטים את המאור שבתורתנו, שהצדק נר לנתיבותיה. הפרופ' דוד צבי מילר תרגם את החוקים האלה לעברית והשווה אותם לחוקי התורה ולחוקי רומי העתיקה נביא כאן חוקים אחדים מתוך תורת חמורבי ונשווה אותם לחוקי תורתנו.

ג. כי יקום עד חמס לענות בדין ולא יאמן הדבר אשר דבר, אם חטא – משפט מות הוא, מות יומת האיש הזה.

ד. ואם יקום לענות בדבר בר או כסף – עונש הדין הזה ישא.
כי יקום עד חמס באיש, לענות בו סרה... ודרשו השפטים היטב, והנה עד שקר העד... ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך. והנשארים ישמעו ויראו ולא יספו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך (דברים יט, טז-כ).

ח. כי יגנוב איש שור או שה או חמור או חזיר או אניה – אם לאלהים או להיכל הוא, שלשים יתן. ואם לעניי העיר הוא – ישלם עשרה. ואם אין ביד הגנב – ומת בגנבתו.

יד. כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו – חמשה בקר ישלם... אם אין לו ונמכר בגנבתו. אם המצא תמצא בידו הגנבה, משור עד חמור עד שה חיים – שנים ישלם (שמות כא, לז; כב, ב-ג).

יז. כי יגנוב איש את בן רעהו הקטן – מות יומת.
וגנב איש ומכרו ונמצא בידו – מות יומת. כי ימצא איש גנב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו – ומת הגנב ההוא ובערת הרע מקרבך (שמות כא, טז; דברים כד, ז).

יז. כי ימצא איש עבד בורח או אמה בורחת בשדה והביאו אל אדוניו. בעל העבד יתן לו שני שקלי כסף.
לא תסגיר עבד אל אדניו, אשר ינצל אליך מעם אדניו; עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו – לא תוננו (דברים כג, טז-יז).

יח. ואם לא יגיד העבד ההוא את שם אדוניו, ינהגנו אל היכל המלך ודרשוהו וחקרוהו ואל אדוניו ישיבוהו.

יט. אם יכלא את העבד הזה בתוך ביתו – מות יומת.

כא. כי יחתור איש בביתו ונמצא במחתרת – לפני המחתרת הזאת יומת ויקבר.
אם במחברת ימצא הגנב והכה ומת – אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו – דמים לו (שמות כב, א).

כב. כי יגזל איש גזל ונתפש – האיש ההוא מות יומת.
ואם לא ימצא הגוזל, ובקש האיש הנגזל כל אשר נאבד ממנו לפני אלהים; העיר וראש הזקנים, אשר על אדמתם ועל גבולותיהם נגזל הגזל, כל אשר יאבד ישלמו לו.
נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון... או בגזל, או עשק את עמיתו... והשיב את הגזלה אשר גזל, או את העשק אשר עשק... וחמשתו יסף עליו... ואת אשמו יביא לה', איל תמים מן הצאן (ויקרא ה, כא-כה).

כה. כי יפתח איש את מקוה מימיו להשקות את השדה והתעצל לסגרו ושטפו המים את שדה שכנו – מכסת בר כאשר לשכנו ימוד.
כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה – שלם ישלם המבער את הבערה (שמות כב, ה).

נז. כי ישלח רועה את בעירו ובער בשדה אחר בלי דעת בעל השדה, ולא שאל את פי בעל השדה לרעות בשדהו - בעל השדה יקצור את קציר שדהו, והרועה אשר הבעיר את בעירו בשדה בלי דעת בעליו מלבד זאת לעשר "גן" עשרים "גור" בר ישלם לבעל השדה.
כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה ובער בשדה אחר – מיטב שדהו ומיטב כרמו ישל (שמות כב, ד).

קכה. כי יתן איש דבר מאומה אשר לו לפקדון ואבד הדבר במקום אשר הפקד שם עם קנין בעל הבית, כי חתרו או פרצו בבית – בעל הבית, אשר פשע בשמירתו, כל אשר הפקד אתו ונאבד ממנו ישלם ולבעל הפקדון ישיב. בעל הבית את אבדתו ישיב ומיד הגנב יקח.
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש – אם ימצא הגנב, ישלם שנים; אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. על כל דבר פשע, על שור, על חמור... על כל אבדה... עד האלהים יבא דבר שניהם, אשר ירשיען אלהים – ישלם שנים לרעהו. ואם גנב יגנב מעמו – ישלם לבעליו (שמות כב' ו-ח, יא).

קכט. אשת איש כי תשכב עם איש אחר ונתפשה – יאסרום וישליכום אל המים. אם החיה האיש את אשתו, גם המלך יחיה את עבדו.
כי ימצא איש שכב עם אשה בעולת בעל, ומתו גם שניהם (דברים כב, כב; רעיון דומה בניסוח שונה – ויקרא כ, י).

קל. איש כי יענה ארוסת רעהו אשר לא ידעה זכר ושכב עמה והיא עודנה בבית אביה, ונתפש – מות יומת האיש ההוא ולנערה לא יעשה דבר.
ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המארשה והחזיק בה האיש ושכב עמה – ומת האיש... לבדו, ולנערה לא תעשה דבר (דברים כב, כה-כו).

קלא. אם האשם יאשים איש את אשתו כי שכבה עם איש אחר והיא לא נתפשה – תשבע באלהים ואל ביתה תשוב.
אם ישלחו אצבע על אשת איש על דבר איש אחר והיא לא נתפשה עם איש אחר – בגלל בעלה תפול אל הנהר.
איש כי תשטה אשתו... ועד אין בה והיא לא נתפשה... והביא האיש את אשתו אל הכהן... וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים... והשקה את האשה את מי המרים המאררים... (משפט אלהים) (במדבר ה, יב ואילך).

קצה. בן כי יכה את אביו – את ידיו יקצצו.
ומכה אביו ואמו – מות יומת (שמות כא, טו).

קצו. איש כי ישחת את עין רעהו – עינו תשוחת.

קצז. אם עצם איש ישבר – עצמו תשבר.

קצח. אם עין בן מסכן ישחית או עצמם בן מסכן ישבר – מנה אחד כסף ישקל.
עין תחת עין, שן תחת שן... פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה... (שמות כא, כד)
כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. (ויקרא כד, כ).

קצט. אם עין עבד איש ישחת, או עצם עבד איש ישבור – חצי מחירו ישלם.
וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה – לחפשי ישלחנו תחת עינו.
ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל – לחפשי ישלחנו תחת שנו (שמות כא, כו-כז).

ר. כי יפיל איש את שן רעהו – שנו יפילו.
עין תחת עין, שן תחת שן (שמות כא, כד).

רא. אם שן בן מסכן יפיל – שלישית מנה כסף ישקול.
כי יריבון אנשים והכה איש את רעהו ויפצע בו פצע, האיש ההוא ישבע לאמר: בבלי דעת הכיתיו וגם רפא ירפא.

רו.וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב... ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא (שמות כא, יח-יט).

רז. וכי ימות ממכתו, ונשבע (שלא בכוונה הרג); ואם בן איש הוא (כלומר: הנרצח הנו בן-חורין) – מחצית מנה כסף ישקל.

רח. ואם בן עניים הוא (הנרצח) – שלישית מנה כסף ישקל.
מכה איש ומת – מות יומת. ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו – ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (שמות כא, יב-יג).

רט. איש כי יכה אשה הרה ויצאו ילדיה עשרה שקלים כסף ישקול תחת ילדיה.

רי. ואם מתה האשה הזאת – מות תומת בת המכה.

ריא. ואם יכה שפחת איש ויצאו ילדיה – שני שקלים כסף ישקול.

ריג. וכי יכה שפחת איש ויצאו ילדיה – שני שקלים כסף ישקול.

ריד. ואם מתה האמה הזאת – שלישית מנה כסף ישקול.
וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון – ענוש יענש, כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים (שמות כא, כב). ואם אסון יהיה – ונתתה נפש תחת נפש (שמות כא, כג). לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו (דברים כד, טז).

ריט. כי יבנה בנאי בית לאיש ולא עשה מלאכתו באמונה ונפל הבית אשר בנה והמית את בעל הבית – מות יומת הבנאי הזה.

רל. ואם את בן בעל הבית המית – את בן הבנאי הזה ימיתו.
לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות – איש בחטאו יומתו (דברים כד, טז).

רלא. ואם עבד בעל הבית המית – עבד תחת עבד לבעל הבית יתן.

רמה. איש כי ישכור שור והמיתו בפשעו או בהכותו אותו – שור תחת שור יתן.
ומכה נפש בהמה – ישלמנה (ויקרא כד, יח).

רנ. כי יגח שור את איש בלכתו בשוק והמיתו – אין טענה בדין הזה.

רנא. כי יהיה לאיש שור נגח והועד בבעליו כי נגח הוא, והוא לא גדע את קרניו ואת השור לא שמר, ויגח השור הזה איש והמיתו – מחצית מנה כסף יתן.
וכי יגח שור את איש או את אשה ומת – סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ובעל השור נקי (שמות כא, כח). ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה – השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו, ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו (שמות כא, כט-ל).

רנב. אם עבד איש ימית – שלישית מנה כסף יתן.
אם עבד יגח השור או אמה – כסף שלשים שקלים יתן לאדניו (שמות כא, לב).

רסג. ואם ואבד הרועה את הצאן או את הבקר אשר ניתנו לו לשמור – שור תחת שור ושה תחת שה ישלם.
כי יתן איש אל רעהו חמור או שור... לשמר ומת או נשבר... שבעת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו ולא ישלם. ואם גנב יגנב מעמו – ישלם לבעליו (שמות כב, ט-יא).

רסו. אסון מאלהים יהיה ברפת, או אם ארי יטרוף – הרועה יזכה את נפשו לפני האלהים, והאסון אשר ברפת – בעל הרפת ישא.
אם טרף יטרף – יביאהו עד, הטרפה לא ישלם (שמות כב, יב).

רפב. אם אמור יאמר העבד אל אדוניו: "לא אדוני אתה" והוכיחו עליו כי עבדו הוא – את אזנו יקצץ.
ואם אמר יאמר העבד: אהבתי את אדני... לא אצא חפשי; והגיעו אדניו... אל הדלת או אל המזוזה, ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם (שמות כא, ה-ו). לא תסגיר עבד אל אדניו, אשר ינצל אליך מעם אדניו (דברים כג, טז).

הבאנו כאן רק חוקים אחדים לשם השוואה, מתוכה אפשר לראות מה רב ההבדל בין שתי התורות האלה. נשווה לדוגמה את חוקי העבדות: חמורבי רואה את העבד כחפץ השייך לבעליו. אף לא חוק אחד מגן על העבד. ואילו בתורתנו, כל החוקים מכוונים להגן על העבד ואין אף חוק אחד המגן על האדון. גם העבד הכנעני, אף על פי שהוא נשאר בעבודתו לפי חוקי תורתנו, התורה מגנה עליו מפני עריצותו של האדון ומזכה אותו במנוחת יום השבת.

אופייני מאוד, שחמורבי מטיל עונש על העבד אם הוא מעז פניו כלפי אדונו. סעיף רפב מטיל עליו עונש של קציצת אזנו, ואילו תורתנו מטילה על העבד עונש של רציעת האוזן בשל רצונו להישאר בעבודתו. חמורבי מטיל עונש על הפוצע את עבדו של חברו (סעיפים ריג-ריד) כי באופן כזה הוא פוגע ברכושו, ואילו תורתנו מטילה עונש חמור למדי על האדון הפוצע את העבד שלו.

גם השיטה של מידה כנד מידה בחוקים הפליליים של שתי התורות מראה כמה נעלה היא תורת ישראל על תורת חמורבי. חוקי בבל בעניין זה נוגדים את השכל הישר: הם קובעים כי באשמת האב יומתו בתו או בנו (סעיפים רי, רל) – זאת על בסיס השקפה עתיקה כי גם הבנים והבנות הם רכושו של האב. ואילו תורת ישראל מוחה נגד סירוס משונה זה של מידה כנגד מידה ואומרת: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות – איש בחטאו יומתו".

אולם לגבי העניים, המתפרנסים מקופת הציבור, חמורבי סוטה משיטתו של "מידה כנגד מידה": איש כי ישחת את עין רעהו – אומר חמורבי – עינו תשוחת. אולם, "אם עין בן מסכן ישחת, או עצם בן מסכן ישבור – מנה אחד כסף ישקול". דוגמאות כאלה יש לרוב. ואילו תורתנו מדגישה: "חקה אחת לכם ולגר הגר, חקת עולם לדרתיכם, ככם כגר יהיה... תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, ולגר הגר אתכם" (במדבר טו, טו-טז). לא רק האזרחים שווים בזכויותיהם, גם הגר שווה בזכויותיו לאזרח.

העונשים של חמורבי חמורים בדרך כלל מהעונשים בתורת משה. אפשר שדרגת תרבותם של הבבלים הכריחה את המחוקק להטיל עונשים חמורים יותר כדי להרחיקם מן העברה. רק בחוקים אחדים חמורים חוקי התורה מאלה של חמורבי. כך, למשל, התורה מקפידה על טהרת המשפחה ומטילה עונשי מוות על מחלליה, וחמורבי מסתפק בעונשים קלים יותר. כמו כן חמורבי מטיל עונש של קיצוץ ידים על המכה את אביו, והתורה מטילה עונש מוות על המכה או על המקלל את אביו או את אמו. חמורבי אינו מזכיר כלל את האם. חומרה זו של תורתנו מוכיחה את ערכה המוסרי הרב.

נציין כאן פרט אחד נוסף: לפי חמורבי, המלך הוא מקור החוק והמשפט. בידו למחול עוונות ולוותר אף לחייבי מיתות. ואילו התורה מעמידה את החוק למעלה מכל שלטון. גם המלך כפוף לחוק. מלך ישראל עושה משפט, אבל הוא מצווה "לבלתי סור מן התורה ימין ושמאל".

כאמור לעיל, גם החוקרים הנוצרים האובייקטיבים, ששנאתם לישראל לא העבירה אותם על דעתם, כתבו על יתרונה המוסרי הרב של תורת ישראל על תורת חמורבי. יש לציין כי שימוש בחומר משפטי מתורה אחרת אינו מעיד על חדירת השפעתם של הרעיונות המשפטיים של תורה זו.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

2 מחשבות על “ד"ר יהושפט נבו: התורה וחמורבי, אין השפעה, יש יתרון מוסרי”

  1. מאמר שלם על הקבלת התורה לחמורבי בלי אף התייחסות לסגנון הלשוני??

    בחוקי חמורבי יש מטבעות לשון דומות באופן מחשיד לפסוקים מקבילים בפרשת משפטיםם, תוך משמעות ברורה שהחומש נכתב עם ספר חומרבי לפניו (מס' פסוקים ברצף המקבילים לחוקים סמוכים בחמורבי באופן מובהק).
    אז זה בכלל לא משנה אם התורה מוסרית יותר או פחות – העיקר המסר, היא מבוססת על חמורבי ולא אלוהית.

  2. צוות האתר

    לטענה זו התייחסתי כאן
    גם אם היית צודק שיש קשרים לשוניים, זה לא הופך אותה ל'מבוססת על חמורבי' אלא להיפך, לפארודיה על חמורבי

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *