ד"ר עידו הרטוגוזון: איך התחלתי להאמין באלהים

ד"ר עידו מתמחה בתיאוריה של הטכנולוגיה, מתאר איך התחיל להאמין (מתוך מאמרו):

יש בעולם המון סוגים של דרכים לחלק את האנשים, ואחת מהדרכים האלה היא בין אנשים שמאמינים לאנשים שלא מאמינים. ופעם, לפני לא כל כך הרבה שנים, אני הייתי בין מי שלא האמינו.

מוזר להזכר שהייתי פעם אתאיסט. אבל בימים ההם רק האיזכור של אלוהים היה מספיק על מנת להוציא אותי מדעתי…

הרבה שנים עברו מאותו היום ועד שאלוהים נכנס לי ללב. זה קרה בערך בגיל 19-20. אני הייתי סוג של פקיד בבסיס תל נוף וחברי היקר רע עמית שהוליך אותי בנבכי הקלאסיקה של הספרות העולמית במשך שנים של שירות צבאי מהורהר, אומלל ומאושר הגיע יום אחד להפסקת הצהריים ליד השק"ם כשהוא נרגש ורוטט ומספר לי שמצא אידאל חדש לחייו. לאידאל החדש הזה קראו אליושה והוא היה דמות בתוך ספר בשם "האחים קרמזוב" שסבתא שלי ז"ל סיפרה לי עליו בפעם האחרונה שפגשתי אותה לפני מותה, כשהייתי בן 13. וזה היה החזון החדש: לא עוד להיות האינטלקטואל המרושע והמנוון איוון קרמזוב, מעתה נהיה נפשות זכות, מעתה נהיה אליושה. לא הבנתי לגמרי על מה הוא מדבר. אבל זה היה נשמע שווה בדיקה.

כמה ימים מאוחר יותר כבר הייתי עמוק בתוך האחים קרמזוב. ושם זה קרה אני חושב, הטרנספורמציה הזו, הרגע האלכימי הזה שבו מתחולל השינוי הפנימי והכל כך בלתי מוסבר הזה מחוסר אמונה לאמונה.

איך להפוך מאתאיסט למאמין ברגע אחד

הקונברסיה, אותה חווית המרת חומרי הלב שוויליאם ג'יימס עוסק בה בהרחבה בספרו "החוויה הדתית לסוגיה", מתרחשת במגוון צורות שונות. יש אנשים שמגלים את אלוהים במעין זינוק אמונה, אחרים משתכנעים דווקא על ידי מערכת תיאולוגית מגובשת היטב ויש מקרים שבהם המרת הדעת היא תוצאה של שינוי כימי במח, מכוון או לא מכוון, או של רגע התגלות ספונטני.

לקונברסיה אין חוקיות, אבל אני חושב שאולי אי אפשר להניע אותה מבחוץ. אולי כמו שלייבוביץ' נהג לטעון, היא יכולה להגיע רק אם יש באדם משהו שכבר מוכן לרעיון. כי אלוהים חייב לנבוט מבפנים בסתר בעבור כל אדם שמגלה את האמונה שבתוכו. ועד הרגע האחרון לפני שהיא מתרחשת הקונברסיה נראית בלתי אפשרית כמו פיגוע 11 ספטמבר בלב התאומים הרציונלים שבמח שלך.

אז מה גרם לזה? איך הפכתי מאדם ספקן לאדם מאמין? הרי עד היום הוכחות לקיומו של אלוהים (או לאי קיומו) לא נחשבות בעיני כלום. אז איך השתכנעתי?

כשאני מנסה להזכר ברגע ההוא שבו הדברים השתנו בשבילי מקצה לקצה אני נזכר בדבר אחד – יופי ואור.

יופי ואור, ואידך זיל גמור. כל אחד צריך לגלות עבור עצמו את ההוכחה שלו לכך שאלוהים קיים. הוכחות אונתולוגיות, היסטוריות או מדעיות עובדות רק בתיאוריה. מה שצריך זה חוויה ישירה ודוסטוייבסקי הוא זה שנתן את הדחיפה קלה שלי לעבר תהום ההתנסות.

אני זוכר את עצמי רוכב ברכבת ההפתעות הסוערת של קרמזוב במשך מספר שבועות ואז יום אחד לקראת סיומו של הספר זה קרה. רגע שאני יכול לתאר אותו רק כנס. פתאום באמצע הקריאה, נדמה לי שזה היה כשאליושה נשא את הנאום שלו על קבר הילד הרך, הכל התחבר, המציאות כולה הופיעה לפני שקופה וצלולה. קשה לתאר מה ראיתי שם, ואני גם לא בדיוק זוכר. אני רק זוכר שזה היה רגע של התגלות מהסוג הזך ביותר שנובע ישירות מהלב. אני יודע כמובן שבקנה מידה רציונלי לא היה פה הוכחה לכלום, אבל זה כל מה שהייתי צריך. מה שאני זוכר הוא שבאותו רגע אמרתי לעצמי שבעולם שקיים בו דבר יפה ומושלם כל כך חייב להיות גם אלוהים, כי עצם קיומו של הדבר הזה כבר מצדיק את קיומם של כל הדברים הטובים והרעים בעולם. הייתי בן 20 ואני זוכר שנשבעתי לעצמי שלעולם לא אשכח את הרגע הזה. שתמיד, לא משנה לאן אגיע בחיים האלה, אזכור שהיופי האינסופי הזה קיים. הזכרון שהיופי הזה קיים יהווה הקמיע שלך, הבטחה תמידית של האל שהוא איתך כאן בעולם.

השבוע חשבתי עוד קצת על הספר הזה שנשאר תמיד בראש רשימת הספרים האהובים שלי הבנתי שהתובנה הזו שהייתה לי אז בסיום קריאת הרומן של דוסטוייבסקי עוסקת בדיוק באותו דיון אלמותי בין אליושה לאיוואן קרמזוב באותו בית מרזח שבו נפגשו לסגור את כל הסוגיות שבין השמיים לארץ. בדיון שנפרש על פני מספר פרקים ארכניים (אבל מרתקים) מתאר איוון קרמזוב את כל הזוועות, העוולות והרעות שמעולל המין האנושי על פני האדמה. איוון מתאר את סבלו של הילד הקטן והתמים שאציל רע לב משסה בו את כלביו. גם לו יחזור ישו בסוף הימים, אומר איוון, לא יוכלו הוא וכל מלכות השמיים לכפר על כאבו של הילד הקטן הזה. שום דבר, וגם לא כל צבאות השמיים, לא יוכל לכפר על דמעות העלבון שזרמו על לחיו של הילד המת.

כל הזמן הזה אליושה יושב מולו ודומע, אבל יש לו אמונה אחת שהוא לא מוכן להרפות ממנה. האמונה שכשיגיע ההוד הגדול הזה של מלכות השמיים הוא יכפר על כל זה. לא ברור איך, אבל לפתע הכל יקבל את המשמעות שלו. כל העוולות שהתרחשו על פני האדמה יגאלו ויהפכו לחלק מהסדר הגדול.

והדבר הזה שאליושה האמין בו הוא בדיוק מה שהתגלה בפני אז. ירידת מלכות שמיים אל תוך התודעה וההבנה שהנה: הנה הדבר הקדוש הזה. הדבר הקדוש הזה שמעמיד את כל מה שסבלת כל ימיך, ואת כל מה שסבלו כולם בהקשר אחר וקדוש.

אמונה באמונה
ומאז אני מאמין באלוהים?

הדברים כמובן לא פשוטים עד כדי כך. ראשית כל בגלל שאת המילים "להאמין" ו"אלוהים" אפשר להבין בכל כך הרבה צורות שהדיבור עליהן הוא כמעט חסר משמעות.

שנית בגלל שהתודעה שלי קפריזית מדי בשביל שבועות נצחיות. היא קופצת ומדלגת בין הרים ועמקים מנטלים. בבשבועות ובחודשים אחרי שקראתי בקרמזוב חייתי בתחושה של היי. פתאום זה היה נראה טיפשי להיות עצוב בגלל העולם הזה, כשיש את הדבר ההוא, המושלם כל כך, חבוי בין הדפים של קרמזוב. אחר כך גם זה חלף.

חלף וחזר. וחלף וחזר. החיים שלי הם מאז סיפור הרצוא ושוב של הניסיון לגעת שוב ושוב בדבר ההוא שמעניק להכל משמעות והקשר. אבל אף פעם לא שכחתי לגמרי את הדבר ההוא שראיתי בין הדפים של האחים קאראמזוב. אפילו כששכחתי מה זה היה בדיוק שריגש אותי כל כך שם, אני תמיד לוקח איתי את הזכרון הזה לכל מקום. אתה ראית את הדבר הזה. והוא היה שם. והוא ציווה עליך לזוכרו לכל ימי חייך.

יש מבחינתי משהו מאוד הגיוני בסוג הזה של אמונה כי כמו החוויה הפסיכדלית היא מבוססת על נסיון אישי ולא על דוגמות או שאלות שאין לך ידע אמיתי עליהן. יש רבנים שניסו להוכיח לי שמעמד הר סיני חייב היה להתרחש כמו בתורה בעזרת נימוקים כאילו מדעיים. לייבוביץ' הגדיר מתישהו את הנצרות כדת שמבוססת על האמונה באירועים ההיסטוריים של שנת 33. המוסלמים אומרים שמוחמד נלקח על בהמה פלאית בשם אל-בוראק שלקחה אותו למסגד אל-אקצה.

מאיפה אני יודע אם מעמד הר סיני התרחש? או אם ישו עשה ניסים בגליל? או אם מוחמד טס לאל-אקצה? כיצד אני יכול לבסס את כל תפיסת עולמי על משהו שמישהו אחר סיפר לי שקרה ומישהו אחר סיפר שלא?

כשאני חושב על אלוהים, אני לא חושב על אלוהים עם זקן או אלוהים מגולח. אני חושב על אלוהים שנמצא בכל מקום, קרוב אלי עד כדי אחדות ורחוק ממני עד כדי אחרות מוחלטת. האלוהים הזה לא יכול להיות מבוטא בשום דוגמה או הגדרה, בגלל שהמהות שלו היא שהוא חומק מכל הגדרה או ניסיון לכנות אותו בשם.

האמונה שלי נובעת מהחוויה של מגע ישיר עם הדבר ההוא, אבל היא גם מבוססת על משהו אחר בסיסי הרבה יותר שהפגישה עם הדבר האחר ההוא הוא מה שמקיים אותה. היא מבוססת על אמונה באמונה. אמונה בכך שהשאלה האם יש אלוהים זהה לשאלה האם העולם טוב, זהה לשאלה האם לבטוח באדם שמולי, זהה לשאלה האם להאמין באנושות, זהה לשאלה האם להאמין בעצמי. האמונה שלי מבוססת על ההחלטה הנחושה לענות על התשובות האלה תמיד שוב ושוב ב"כן". לא בגלל שאני יודע, אלא בגלל שאני מאמין – כי לאף אחת מן  השאלות האלה אי אפשר לפי דעתי לתת תשובה עובדתית. כל מה שאפשר לתת עליהם זה תשובה של אמונה.

האמון הזה שצריך לתת ביקום, בבני האדם ובעצמך אינו מושתת על כל מידע מוקדם. זה לעמוד שוב ושוב מול מצב של בחירה מתוך חוסר ידע מוחלט אם את העולם ברא אלוהים או השטן ולבחור שוב ושוב לתת אמון. לחבק תמיד את היקום, לפני שאתה יודע אם הוא בא אליך במתנות או בסכין שלוף.

וזה, אני חושב, מה שעשה אליושה קארמאזוב.

נ.ב.
הפך בשנה האחרונה ללהיט ורב מכר. הגיע הזמן להתחיל לייבא מחו"ל גם טרנדים טובים