נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ד"ר רבקה שפק ליסק נגד ה"היסטוריונים החדשים"

ההיסטוריונית ד"ר רבקה שפק ליסק, עסקה בשנים האחרונות בין השאר, בטענותיהם של ההיסטוריונים ה'חדשים' שזכו לתשומת לב ציבורית עניפה בארץ ובעיקר בצפון אירופה… פינקלשטיין, זנד, ושאר ההיסטוריונים, שלא רק ההיסטוריה שלהם חדשה אלא גם 'שיטות המחקר' שלהם הוכחו כמפוקפקות.

על פינקלשטיין היא כותבת באתר אימגו:

פרופ' ישראל פינקלשטיין מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב וההיסטוריון האמריקני ניל אשר סילברמן פרסמו ב- 2001 ספר בשם "ראשית ישראל". התזה המרכזית של הספר היא שהסיפור המקראי מתקופת האבות ועד יציאת מצרים מבוסס על אגדות עם ללא ביסוס היסטורי. עפ"י תזה זו הסיפור המקראי נכתב ברובו בימי המלך יאשיהו, במאה ה- 7 לפנה"ס. לפי גירסתם גם רובו של התנ"ך נכתב באותה תקופה. הסיפור המקראי על יציאת מצרים, טוענים 2 החוקרים, הוא פועל יוצא של האידיאולוגיה המונחת ביסוד התנ"ך, ולא התרחש במציאות. החוקרים מעלים אפשרות שאולי יציאת מצרים, הנדודים במדבר ומתן תורה התרחשו במאה ה- 7 לפנה"ס ולא במאה ה- 13 לפנה"ס, בהקשר למלחמה בין יאשיהו ופרעה נכה. או: הסיפור הומצא כדי לשמש מופת לגולי בבל, שכשם שיציאת מצרים הייתה אפשרית, כך גם שיבת ציון.הטיעונים העיקריים של החוקרים הללו לביסוס התזה שלהם הם:אין ראיות שאבות אבותינו ירדו למצרים, למרות שיש איזכורים רבים למעבר כנענים אשר חצו את הגבול בדרך למצרים .אין עדויות ממקורות לא מקראיים שאבות אבותינו היו במצריםאין כל עדויות ארכיאולוגיות או היסטוריות שאבות אבותינו בנו את הפירמידות. אין ראיות לגבי קיומו של משה אין ראיות לגבי יציאת מצרים- בתעודות המצריות אין כל איזכור למעבר המון בני ישראל הנמלטים ממצרים. בימי רעמסס השני (1279 – 1213 לפנה"ס, לפי שיטת חישוב אחת). הנחשב לפרעה של יציאת מצרים, הייתה מצרים המעצמה החזקה באזור וקבוצה כה גדולה לא יכלה להימלט מביצורי הגבול וחילות המצב המצריים ששלטו בדלתא, בצפון סיני ובכנען. הארכיאולוגיה סותרת את האפשרות שבני ישראל ברחו לסיני, מכיוון שלא יתכן שקבוצה כה גדולה נדדה בסיני 40 שנה ולא השאירה כל עקבות חומריים..מסקנת החוקרים:200 שנות מחקר ארכיאולוגי במצרים לא הניבו ממצאים שיאשרו את סיפור הירידה, השחרור והיציאה ההמונית ממצרים.אבל, החוקרים מסכימים שהתיאור במקרא על הבצורת בארץ משקף את המציאות. הם מאשרים שהממצאים הארכיאולוגיים מאשרים שבאמצע האלף השני לפנה"ס הייתה הגירה של כנענים למצרים והם הקימו מושבות בדלתא של הנילוס (ארץ גושן)הממצאים הארכיאולוגיים מאשרים שלאורך כל העת העתיקה הייתה הדלתא של הנילוס מקום מפלט לאנשי כנען בימי בצורת ורעב, משום שבניגוד לכנען, כלכלתה של מצרים לא התבססה על מי גשמים ובארץ גושן הנילוס סיפק מים בשפע. לדעת חוקרים אלה הישראלים היו כנענים שהפכו לישראלים בתהליך סוציו- כלכלי. כלומר, לא מדובר בחדירה של שבטים נודדים.הם מאשרים שלאחר מכן המצרים גרשו אותם. החוקרים מזהים את הכנענים עם החיקסוס. מקורות מצריים מלמדים על גירושם של החיקסוסים מאזור הדלתא. החיקסוסים יסדו את השושלת ה- 15 , והיו ממוצא כנעני, והיגרו, בהדרגה, למצרים. מקור מצרי מהמאה ה- 16 לפנה"ס מספר על יעחמס, מהשושלת ה- 18 שכבש את אווריס בירת החיקסוס וגרש אותם לכנען. החפירות הארכיאולוגיות מאשרות שאווריס, תל א- צבע, בדלתא ננטשה באמצע המאה ה- 16. לאחר גירוש ההיקסוסים הידקו המצרים את הפיקוח על תנועת כנענים למצרים ועל הגבול הוקמה שרשרת של מצדים מצריים שפיקחו בקפדנות על מעבר קבוצות בגבול.החוקרים מאשרים שהציור בקבר בני – חסן מהמאה ה- 19 לפנה"ס, מתאר קבוצה שמית מעבר הירדן, כנראה סוחרים, היורדת מצריימה בשיירת בהמות משא עמוסות סחורות.

זהו מקור היסטורי בלתי תלוי המלמד על ירידת שמיים למצרים. התזה של פינקלשטיין- סילברמן איננה חדשה. האסכולה הגרמנית לחקר המקרא קבעה שכל הסיפור המקראי על בני ישראל לפני תקופת השופטים הוא המצאה שנועדה לתת ביסוס לתפישה הדתית- לאומית על ההבטחה שנתן ה' לאברהם על א"י. עפ"י אסכולה זו שבטי ישראל הסתננו לארץ בהדרגה במשך המאה ה- 13 לפנה"ס.סיפור יציאת מצרים התרחש במציאות:לעומת התזה של פינקלשטיין וסילברמן עומדת התזה של האסכולה של האוניברסיטה העברית והאסכולה האנגלוסכסית, המורכבות מארכיאולוגים והיסטוריונים של העת העתיקה, הקובעים שהסיפור המקראי על הירידה למצרים, השעבוד ויציאת מצרים התרחשו במציאות. יציאת מצרים התרחשה במאה ה- 13 לפנה"ס, בימיו של רעמסס השני. גם פרופ' דוד אוסישקין מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב אינו תומך בתזה של פינקלשטיין- סילברמן. חוקרי האסכולה האנגלוסכסית והירושלמית טוענים שאומנם אין איזכור של האבות, מצרים ויציאת מצרים במקורות הזרים, אבל זה סביר מפני שבני ישראל היו שבטים נודדים או נודדים למחצה שנדדו באזור. אבל, מתעודות מסופוטמיות שנתגלו בחפירות בנוזי ומארי, ומהתעודות המצריות – כתבי המארות ואל- עמארנה- ותעודות נוספות מתברר שסיפורי האבות, המנהגים, אזורי הנדידה, הירידה למצרים, השיעבוד והבריחה משתקפים בתיאורים בתעודות השונות. מסקנת החוקרים: סיפורי המקרא משקפים את המציאות ואינם המצאה. סיפורי המקרא קיבלו את ניסוחם הסופי בימי עזרא, מאות שנים לאחר התרחשות האירועים, בראשית המאה ה- 5 לפנה"ס, והם מבוססים על מסורות עתיקות שעברו מדור לדור בע"פ ובכתב. היו הבדלי גירסאות בין המסורות וגם עורכי התנ"ך בימי עזרא טעו, לעתים, בשימוש באנכרוניזמים. למשל, לבן לא היה ארמי. הוא היה קרוב משפחה של האבות שנשאר בצפון מערב מסופוטמיה והיה שמי מערבי. בתקופת עזרא חיו באזור ארמים ומכאן השיבוש. (הערת המעתיק: דברי הבל ורעות רוח, ארם מוזכרת כבר באסטלת נרם-סין ב2250 לפני הספירה, ובמארי ב1900 לפנה"ס. אין באמת ידיעה בדיוק איפה היו הארמים באותו זמן כדי שיהיה אפשר להכחיש את המתואר בתורה, לתלות את האזכורים הרבים של ארם נהריים בבסיס התורה – ב"ארמים באיזור" בימי עזרא, זו סתם קונספירציה חסרת כל בסיס. י.ע.).

המקורות עליהם מסתמכים חוקרים אלה בהקשר לירידה למצרים, לשיעבוד ולבריחה הם: נקודת המוצא לגבי הוכחת מציאותם של שבטי ישראל בארץ, עפ"י מקור מצרי, היא אסטלת מרנפתח. מרנפתח היה בנו של רעמסס השני, המזוהה כפרעה של יציאת מצרים, והוא ערך ב- 1220 לפנה"ס מסע כיבוש לארץ כנען. באסטלה הוא קובע ש"ישראל" נכחד, אין לו זרע. מסע זה נערך לאחר התמוטטות השלטון המצרי בארץ, בעקבות קרב קדש. הקרב נערך על נהר האורונטס בסוריה, נגד ממלכת החיתים מאסיה הקטנה, והתקיים בראשית ימי שלטונו של רעמסס השני (ב- 1274 לפנה"ס). שני השליטים, רעמסס השני וחתושילי ה- 3 שניהלו את הקרב הכריזו בכתובות שלהם על ניצחון. אבל, למעשה, קרב קדש הסתיים במפלה מצרית. החיתים שמרו בידיהם את השליטה בסוריה והשלטון המצרי בארץ כנען התמוטט. רעמסס השני נאלץ להתמודד עם גל של מרידות בלתי פוסקות בכנען. ב- 1258 לפנה"ס נחתם הסכם בין שתי המעצמות. סוריה נשארה בידי החיתים. התערערות השלטון המצרי בכנען הביאה למסעו של מרנפתח, יורשו של רעמסס השני ונועד לחדש את השליטה המצרית בארץ כנען. שבטי ישראל היו חלק מגל הנודדים והנודדים למחצה שפלשו לקשת הפוריה במאה ה- 18 לפנה"ס. הגל נקרא ע'פרו בתעודות מצריות וח'ברו בתעודות מסופוטמיות:תעודות מצריות:תעודות אל- עמארנה המצריות הן מהרבע השני של המאה ה- 14 לפנה"ס, מימי השושלת ה- 18, שכבשה את ארץ כנען. מתוך התעודות הללו אנו מקבלים תמונה על הרכב האוכלוסייה בארץ, שמות הערים ואזורים שונים. בתעודות נזכרים ע'פרו. המונח ע'פרו מופיע גם בתעודת מצריות לגבי מצרים:פפירוס אנסטזי ו' – פקיד מצרי מדווח לפרעה מגבול מצרים על מעבר נודדים מדרום הארץ לדלתא המזרחית:"סיימנו העברת שבטים דרך מבצר מרנפתח אשר בת'כו(מזוהה עם סוכות בארץ גושן) אל פר- אתום(היא פיתום הנזכרת במקרא).פפירוס ליידן 348 – מכתב של פקיד מצרי מימי רעמסס השני מדווח על אספקת מזון לע'פרו:"חולקו מנות דגן לחיילים ולע'פרו הסוחבים אבנים אל מקדש רעמסס". הכוונה להקמת מקדש בעיר רעמסס, ככתוב במקרא:"ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס". תבליטים מצריים מהאלף השני לפנה"ס מתארים עובדי כפיה שמיים ומצריים העוסקים בתעשיית לבנים בהשגחת שרי מסים. אוסטרקון בכתב היראטי מזכיר את שבטי הע'פרו המועסקים בעבודת פרך בבניית העיר פר- רעמסס. תעודות מסופוטמיות: בחפירות שנערכו בנוזי, הנמצאת באזור כרכוך התגלו תעודות מהמאות ה- 15 וה- 14 לפנה"ס. התעודות, בכתב היתדות, שופכות אור על הרכב האוכלוסייה, אורח החיים והמנהגים שהיו רווחים בצפון מערב מסופוטמיה. מסתבר שאורח החיים, המנהגים וההווי המשתקפים בתעודות מתאימים לאורח החיים, המנהגים וההווי בסיפורי המקרא על האבות. רבים מחוקי המקרא תואמים לחלוטין את החוקים שהיו מקובלים בצפון מערב מסופוטמיה במאות ה- 15 וה- 14 לפנה"ס. בתעודות נזכרים שבטים שמיים מאזור חרן ונחור, נזכרים שבטי בן- ימין ובן שמאל. החוקרים קבעו שמדובר בשבטים נודדים ונודדים למחצה שנדדו בין מסופוטמיה לארץ כנען בדרך המלך שעברה בעבר הירדן המזרחי. השבטים הללו נקראו בפי התושבים אמורו שפרושו מערב.

אלה היו שמיים מערביים. בתעודות בנוזי הם נקראים גם ח'ברו. החוקרים מצאו דמיון רב בין התיאורים המצריים של הע'פרו לתיאורים המסופוטמים של הח'ברו. גם חילופי ע/ח ו- פ/ב בשפות העתיקות הביאו את החוקרים למסקנה שמדובר באותה קבוצה. הם היו ערב רב של שבטים ממוצא מגוון – חורים, הודו אירנים, שמיים מערביים- שהמשותף לכולם היה שהם היו שבטים נודדים ונודדים לחצה שפלשו לקשת הפוריה במאה ה- 18 לפנה"ס. הם היו ממעמד סוציו- כלכלי נמוך, נחשבו לגרים, כלומר, לא נמנו על התושבים הקבועים ורבים מהם שמשו כחיילים שכירים, עבדים או משרתים. המונח עבד עברי מזכיר את העפרו/ ח'ברו. המונח ע'פרו- ח'ברו- עברי איננו מונח אתני אלא מונח חברתי. אברהם העברי היה גר. הע'פרו במצרים היו גרים, כלומר לא תושבי הארץ, זרים, מעמד נחות, משועבדים, שרבים מהם היו בעלי שמות שמיים מערביים. והמקרא מאשר:"כי גרים הייתם בארץ מצרים".מסקנת החוקרים: שבטי ישראל, שהיו חלק מהע'פרו בארץ כנען ירדו למצרים בשל הבצורת ובמשך הזמן שועבדו והפכו לעבדים. ובאשר לסיפור הבריחה ממצרים: פפירוס אנסטזי ה' – מסוף המאה ה- 13 לפנה"ס מדווח על בריחת עבדים. מפקד העיר תכ'ו(סוכות בארץ גושן), מדווח על עריקת עבדים שברחו לסיני לאחר שהצליחו לעבור את ביצורי הגבול שמצפון לעיר מגדול(נזכרת בסיפור יציאת מצרים במקרא) ועל משלוח חיל משמר מצרי בעקבותיהם על מנת להחזירם. מסקנת החוקרים: בעקבות קרב קדש, בו נחל רעמסס השני מפלה הוא נסוג בחופזה למצרים והשלטון המצרי בארץ כנען התמוטט. ב- 1258 לפנה"ס נחתם הסכם שלום בין מצרים לממלכת החיתים וסוריה נשארה בשליטת החיתים. כתוצאה מהמפלה התערער המצב הפוליטי במצרים והמצב אפשר לעבדים לברוח לסיני. חיל המשמר המצרי רדף אחריהם אבל, לא הצליח לעצרם. והוספה משלי: אם רעמסס השני כתב בכתובת על קרב קדש שהוא ניצח בקרב, למרות שלא ניצח, מישהו מצפה ממנו להודות בבריחה המונית של עבדים ממצרים?

עוד בנושאי ארכיאולוגיה ניתן למצוא מאמרים שלה ברשת: ממצאים על ממלכת דוד בעמק האלה, ממצאים מעיר דוד. וכן: יציאת מצרים מציאות או המצאה (גם שם חוזרת הכותבת על הרעיון חסר הבסיס שהתורה משקפת את המציאות שהתרחשה, אבל נכתבה מאוחר).

אבל יותר אנרגיה השקיעה שפק ליסק ככל הנראה בשלמה זאנד, יוצר ההיסטוריה הפלשתינאית, או לכל הפחות מכחיש ההיסטוריה הישראלית כולה, מהחל ועד כלה.

בספרה "מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל", היא מתמודדת עם טענתו של זאנד שעם ישראל וארץ ישראל הם פיקציה היסטורית.

אלי חזן כותב בסקירת הספר:

"את דפוס הפעולה השנוי במחלוקת שיכלל זנד בספרו הבא, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?" (זמורה ביתן), שבו קרא תיגר על ההנחה שארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי.
ד"ר רבקה שפק ליסק היתה במגיבים לספריו, אך זה לא הספיק לה – היא קיבלה עליה אתגר מעניין שמטרתו לבדוק את טענתו של זנד שלפיה הפלשתינים הם היורשים הלגיטימיים של היהודים שהתאסלמו – והם הבעלים האמיתיים על הארץ. התוצאה היא הספר "מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל?" שבו היא מפריכה את טיעוניו של זנד בספר רב פרטים ונתונים, העוסק בהיסטוריה של היהודים מהמאה הרביעית לפני הספירה ועד המאה ה־16 לספירה. הספר הוא למעשה אסופה של מאמרים ששפק ליסק כתבה לאורך השנים, אשר עוסקים בהיסטוריה של העם היהודי. שפק ליסק מדגישה שאין מדובר במחקר חדש וכי המאמרים מסכמים את המחקר ההיסטורי העכשווי בתחום".
כאן ניתן לראות וללמוד על טקס השקת הספר באוניב' בר אילן.
קטעים מתוך מחקריה שבאו להפרכת דברי המינימליסטים, ניתן לקרוא במאמריה השונים המצויים ברשת, אחד מהם הוא "שלמה זנד ומיתוס הגלות", בלי שום פולמוס או דיונים מופשטים, פשוט נתונים, מספרים שמן הסתם לא מענינים את זאנד, אבל, מה לעשות, מייצגים את ההיסטוריה יותר מאשר המיתוסים שהוא מפריח.
דברים מעניינים היא מספקת בריאיון לINN:

בספרה מפריכה שפק ליסק את טענתו הראשונה של זנד. בימים אלה היא כותבת ספר נוסף ובו היא פורכת את טענתו השנייה. על דרכי המחקר של זנד, דרכי המחקר שהובילו אותו למסקנותיו מעירה שפק-ליסק כי במאמר שפרסם ב'הארץ' הטיח פרופ' בר טל ביקורת על שיטות המחקר שבהן נקט זנד והוכיח שיש פגם חמור מאוד בשיטות המחקר שלו ובציטוטים שהוא כביכול מסתמך עליהם.

שפק-ליסק מגדירה את עצמה כאשת שמאל-מרכז עובדה המעניקה תוקף נוסף לדבריה מאחר ולמחקרה היא אינה מגיעה מעמדות ימניות על אף שתוצאותיו מחזקות את התפיסה הימנית. בהמשך הדברים היא מציגה את עיקרי הטענות המובאות בספרה: "בדקתי את מדיניות ההגליה של הרומאים וגיליתי שמיליונים של שבויי מלחמה ותושבים מכל הארצות שנכבשו על ידי הרומאים נמכרו לעבדות בשווקים של רומא וברחבי האימפריה. זו הגליה. בין 20 ל-30 אחוז, בין שמונים לשישים מיליון איש באימפריה הרומית, היו עבדים שהוגלו מארצם. הדוגמא הקיצונית היא הדקיה באזור הדנובה ששם רק שלושה אחוזים הם תושבים מקוריים שנותרו שם. רובם נרצחו או נמכרו לעבדות והובאו במקומם אנשים אחרים, כך שכל הסיפור הזה שהרומאים לא הגלו אין לו אחיזה במציאות

בעקבות הדברים נשאלה שפק-ליסק כיצד קורה שלמרות כל הנתונים מחליט שלמה זנד להניח הכול בצד ולקבוע קביעות פרו פלשתיניות כל כך, כאלה המוחקות את עברו של העם היהודי בארצו. היא משיבה: "זנד היה קומוניסט והקומוניזם מעולם לא הכיר בקיומה של לאומיות יהודית. הם טענו שיש רק דת יהודית. זנד לא המציא את מה שהוא כתב. ידיד, ד"ר שאול בר טל, פרסם באחרונה מאמר בכתב עת מכובד על הקשר והדמיון בין התיאוריות של זנד לתיאוריות שמפרסמים הפלשתינאים".

"הבאתי מחקרים ארכיאולוגיים שמוכיחים שכל הנתונים שהבאתי מבוססים על מחקרים של היסטוריונים וממצאים ארכיאולוגיים. כל הרשימה של הסקרים הארכיאולוגיים ניתן למצוא בספר", אומרת שפק-ליסק וקובעת כי זנד "גרם נזק בל יתואר למדינת היהודים כי הוא תורגם ל-15 שפות והקוראים לא יודעים שזו פוליטיזציה של ההיסטוריה ולעובדות שהוא מביא אין שחר ובסיס. מבחינה מקצועית אקדמית מה שהוא עשה זו שערורייה, מעבר למשמעות הפוליטית".

בלי קשר לויכוח המחקרי וההיסטורי, מעיר שי שפירא על המשמעות התוכנית של מחקרי שפק ליסק:
אני חושב שקל לשכנע אנשים מהמחנה של שלמה זנד שכדאי ללמוד את ההיסטוריה הזאת – שם מדברים הרבה על "השתלבות במרחב", "הכרת השכן" וכו', אז טבעי ללמוד על הארץ גם כשהכוכבים הראשיים בה דיברו ערבית ולא עברית (טבעי לפחות בתיאוריה. בפועל אני לא בטוח אם אנשי המחנה הזה באמת עושים את זה יותר מהממוצע, אבל זו כבר שאלה אחרת). אבל לדעתי לא צריך להיות משם כדי להתעניין. ופה הספר של רבקה שפק ליסק מצטיין, כי הוא נכנס להיסטוריה הזאת מהזווית הרלוונטית ביותר – לכל מי שמזהה את עצמו עם היהודים שחיו פה לפני אלפיים שנה, לימוד ההיסטוריה הזאת הוא מה שבמונחי ספורט אפשר להגדיר כניתוח ההפסד לצורך הפקת לקחים. אפשר ללמוד מניצחונות, ולא פחות (וכנראה יותר) אפשר ללמוד מהפסדים. נחמד לשמוע איך החשמונאים הקימו מדינה, אבל מדינת ישראל כבר הוקמה. לא צריך להקים אותה מחדש. מה שצריך עכשיו זה להיזהר שהיא לא תקרוס, ובשביל זה כדאי להבין איך היא קרסה בעבר. ואחרי שהיא קרסה, איך טוהרה הארץ מיהודים. אם נוכל להבין את זה, אולי יהיה קל יותר למנוע את זה בעתיד.
ניתן גם לצפות בהרצאתה של שפק ליסק על הנושא:

 

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of