נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ד הטיעון האמוני: התורה עונה לקריטריונים של היסטוריה, קריטריון 1

במאמרים הקודמים ראינו מה הם הקריטריונים להיסטוריה, כתיאור מהימן של עובדות שהתרחשו באופן וודאי ואף אדם שפוי אינו מטיל בהם ספק.

 

ד הטיעון האמוני: התורה עונה לקריטריונים של היסטוריה, קריטריון 1

במאמרים הקודמים ראינו מה הם הקריטריונים להיסטוריה, כתיאור מהימן של עובדות שהתרחשו באופן וודאי ואף אדם שפוי אינו מטיל בהם ספק.

1) תיעוד מזמן המאורע, 2) אירוע מרכזי המפורסם לכול, 3) אירוע שאינו נתון לפרשנות.

הטיעון האמוני הוא, כי גם התורה היא כרוניקה שנכתבה בזמן המאורעות. ועומדת בכל הקריטריונים של היסטוריה ריאלית כפי שנקבעו על ידי ההיסטוריונים.
1) המאורעות המתוארים בתורה נכתבו בזמן המאורעות או בסמוך אליהם.
2) הם מהווים אירוע מרכזי בעל פירמידת השלכות רחבה
3) הם מכילים חלקים שאינם נתונים לפרשנות. תיאור כזה עלינו לקבל אפילו יישלף מן הארכיון הקומוניסטי או הפלשתינאי.
לאחר שעסקנו במאמר הקודם בקריטריונים 2-3, נעסוק בקריטריון הראשון והעיקרי:

קריטריון 1) תיעוד בזמן המאורעות

מצויים בידינו מאות חיבורים שנכתבו בעולם העתיק. החל מכתבי אפלטון, ‘בבילוניה’ של ברוסוס הבבלי, ועוד קודם להם הוודות ההודיות, הומרוס, אמנות המלחמה של סון דזה הסיני מן המאה ה6 לפנה”ס, האפוס הסנקריסטי מהברטורמינה, ועוד. כל ההיסטוריה המוכרת לנו מבוססת למעשה על ספרות זו. כיצד אנו יודעים שספרות זו אותנטית?
נתבונן למשל, על מה מבוססת ההיסטוריה של אלכסנדר מוקדון? תיעוד תקופת אלכסנדר הוא אבן יסוד בהיסטוריה העולמית, כל התיארוך שלנו להיסטוריה שלפני ספירת הנוצרים, מתבסס על ידע מתקופת אלכסנדר, ידוע לנו באיזו שנה נלחם בפרס, באיזו שנה מת, ובאיזה שנים חלו האירועים שאחריו. אף אחד מעולם לא העלה פקפוק בהיסטוריה הזו, מנין לנו כל זאת?
הידע הוודאי הזה מתבסס על תיעוד של היסטוריונים עתיקים. להלן ציטוט מתוך ויקיפדיה ערך “אלכסנדר הגדול”

עיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו.‏[62]
המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות עם עדי ראיה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה, נארכוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קליסתנס‏[63] וראיון של עדי ראיה. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.
חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום הם חיבוריהם של אריאנוס, קווינטוס קורטיוס רופוס, פלוטרכוס, דיודורוס מסיציליה, יוסטינוס:
אנבסיס של אלכסנדר (“מסעו של אלכסנדר” ביוונית), שנכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, נכתב במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. בדרך כלל זה נחשב לאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה.‏[64]
היסטוריה של אלכסנדר הגדול היא ביוגרפיה בת עשרה ספרים, מתוכם שרדו רק שמונה האחרונים. פרי עטו של ההיסטוריון הרומאי קווינטוס קורטיוס רופוס. החיבור נכתב במאה הראשונה לספירה. קורטיוס מתבסס בעיקר על קלייטרכוס וטימאוס. ייתכן שחלק מהמידע שאוב מחיבורו של תלמי.
חיי אישים, אלכסנדר וקיסר, נכתב על ידי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס.
ביבליותקה היסטוריקה, ספר 17, חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס וייתכן שהיה לו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש.‏[65] כמו כן מספר דיודורוס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים.
סיכום להיסטוריה של טרוגורס, ספרים 11 – 12, יוסטינוס. ספרו של יוסטינוס הוא המרושל והפחות אמין מכולם.‏[66]
קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע כי שרדו מהם רק קטעים בודדים.
המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו.‏[67] למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם.

רואים אנו כי ההיסטוריה הזו מסתמכת על חמשה ספרים, מאוחרים לאלכסנדר בכמה מאות שנים. יש בספרים האלו פגמים וחסרונות, ניכרים נטיותיהם של המחברים והאינטרסים שלהם. אבל בסך הכל, אחרי ש’מקלפים’ את כל מה שתלוי בפרשנות ובפרטים, נשארים עם עובדות יסודיות אותם אין אף אחד מכחיש.
העובדות האלו לא נמצאו בחרסים, אינן מתועדות בארכיאולוגיה, ואין לנו תמונות או וידאו בנוגע אליהן. הן מתועדות בכתבי היסטוריונים מפורסמים, שהם הסתמכו על עדויות והיסטוריונים קודמים להם. זה מספיק בכדי ליצור היסטוריה אמינה שאין מקום להכחישה.
כשאנו אומרים שהספרים האלו נכתבו בתקופה מסויימת, שהסתמכו על ספרים אחרים שנכתבו קודם לכן, מי אמר לנו זאת? זה הרי לא כתוב אלא בספרים האלו עצמם, או באחרים שהעתיקו מהם, איך יודעים שזה נכון? על מה בנויה כל ההיסטוריה שאמורה לסמוך על תיעוד בזמן המאורעות, אם לא היינו בזמן המאורעות כדי לוודא שהתיעוד אכן בן הזמן?
קודם ראינו כי השלכות מתחייבות יוצרות אימות לדיווח היסטורי אם הוא נכתב בזמן המאורעות. אך כיצד ניתן לדעת את זמן הדיווח?
נכתוב בקצרה כמה דרכים היכולות לאמת את זמן התיעוד:

1 דיווח כחלק מהאירוע

אחת הדרכים לכך הוא כאשר הדיווח מהוה בעצמו חלק מן האירוע באופן שגם לו עצמו יש השלכות.
ניקח לדוגמא את כתביו של יוסף בן מתתיהו. כיצד אנו יודעים שהוא באמת נכח במאורעות המרד הגדול ודיווח עליהם? מכיון שנקודת מבטו של המתאר כאן אינה אנונימית. יוספוס מתואר כגנרל יהודי שערק לצבא הרומאי וקיבל את חסות הקיסר לצורך כתיבת הספר בו מסופר סיפור זה. יוספוס מהווה איש מרכזי בשני צדי המתרס, הרומאי והיהודי. הוא דמות מרכזית באירועים עצמם ונוכחותו בהכרח יוצרת פירמידת השלכות. יוספוס קיבל את שמו של הקיסר ‘פלביוס’. יהודים בכל העולם התעניינו בתיאור האותנטי של קורות המלחמה. הרומאים חובבי המלחמות גם הם היו צריכים להיות מודעים לו. טיטוס עצמו שמימן את כתיבת הספר. אבות הכנסייה שמצטטים מדבריו. חיבור הספר הוא חלק מהאירוע המדווח. פירמידת ההשלכות של קיום המחבר בזמנו רחבה, ומחייבת את קיומו של האיש בזמן בו הוא ממקם את עצמו.
כיצד יודעים שכתבי אפלטון אכן שלו? משום שכתביו הם חלק מהאירוע עצמו, חכמתו של אפלטון התבטאה בדברים שאמר וכתב או שכתבו מפיו. ההשלכות מהופעתו של אפלטון הן בין השאר קבוצת תלמידיו שהגתה בתורתו ובכתביו, וכל ההוגים השונים שהשתמשו בכתביו בחייו ולאחר מותו. אפלטון יצר פירמידת השלכות שכללה את כתביו ותורתו. גם מאתיים שנים אחרי מותו, לא רק שלא ניתן היה לעם היווני שלא לדעת על קיומו, או להכחיש את קיומו. אלא גם לא ניתן היה להכחיש את תורתו או לא לדעת על תורתו. עובדה ידועה לכל אחד הייתה מציאותם של תלמידיו המדברים על תורתו, המחזיקים בכתביו, הדנים ברעיונותיו, כשאחד מהם הוא הפילוסוף המפורסם אריסטו למשל. האירוע של הופעת אפלטון כלל העברת ידע. הידע הכתוב של אפלטון הוא חלק מהאירוע, וגם הוא עובר אימות מול פירמידת ההשלכות.
באותה מדה לא ניתן היה לבדות את קיומו באותו זמן, שכן לו לא היה אפלטון באמת. עובדה היתה מאתיים שנים אחרי מותו, שאין לו תלמידים, שקיומו לא ידוע, שאריסטו לא מזכיר אותו ואת רעיונותיו. שאין שום תורה שלו או מיוחסת לו. – שאין פירמידת השלכות.
קשירת המדווח לאירוע מחייבת השלכות. במקרה כזה הופך הדיווח לחלק מהאירוע, ופירמידת ההשלכות מאמתת גם אותו.

כתיבת התורה – קשירת התיעוד לאירוע

התורה אינה מדווחת על האירועים ‘מן הצד’. היא ממקמת את הספר כחלק מהאירוע. יש בתורה התייחסות עצמית לזמן ואופן חיבורו. התורה כולה כתובה בגוף ראשון אל יוצאי מצרים “לעיניכם – אתם ראיתם”, והתוכן של כל חוקיה הוא ‘וידבר ה’ אל משה לאמור’, דברים שחייבים היו להיכתב על ידי משה. התורה מתארת בכמה מקומות כיצד משה כתב חלקים מהתורה, עד לכתיבתו את כולה בסוף ימיו וחלוקתה לעם. הספר עצמו מתייחס לשאלה איך נכתב ומתי.

תיאור זה מאפשר רק דרך אחת של הופעת ספר כזה, הדרך המתוארת בו. אך לא רק התיאור מחייב זאת, אלא גם סדרה עצומה של השלכות שהתורה יוצרת באופן מלאכותי. הדת עצמה אמורה להתארגן סביב הטקסט באופן שינציח אותו כצורתו.
באופן טבעי היו החיים בימי קדם מרוכזים בדת, ספר שנתן האל בעצמו ובו חוקים וסיפורי האבות אמור להיות מרכז החיים והתרבות. לא היה משהו מעל דברי האל בעצמו. אך התורה לא מסתפקת בכך. ראשית היא מצווה “והיו הדברים האלה על לבבך ושנתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך” (דברים ו ז), “ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך” (דברים יא יט). חלקים מהתורה צריך כל אחד ללמוד בעל פה (שירת האזינו), חלקים צריך לכתוב בתפילין ובמזוזה.
התורה נמסרה לזקנים ולשופטים שיורו על פיה לעם. אבל הטקסט לא מסור רק בידיהם. עותק נוסף היה סגור בתוך ארון הברית (“לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה’ אלהיכם והיה שם בך לעד”, דברים לא ו). ועותק אחד צריך להיות אצל המלך. מלבד זאת יש חובה לקרוא את התורה לפני העם בהזדמנויות מסוימות (הקהל). בני ישראל צריכים להתאסף מיד עם כניסתם לארץ בהר עיבל ולכתוב את התורה על האבנים.
הטקסט של התורה הוא קנוני: איסור חמור לשנות לגרוע או להוסיף, ונביא המבקש לשנות משהו דינו מוות. אפילו מביא אות ומופת. חכם הרוצה לקבוע דין חדש בניגוד לדעת הרוב – מות יומת! נביא האומר בשם ה’ דבר שלא נאמר לו – מות יומת! כל ההגבלות האלו מפורשות בתורה עצמה.
התורה מצווה עשרות מצוות הקשורות ביציאת מצרים ועוסקות בדרכים לזכירתה, השיא הוא בחג הפסח בו מצווים לספר לילדים על יציאת מצרים, והתורה מזהירה: רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך” (דברים ד ט).
התורה מציגה דת שמבוססת על ספר, ומבוססת על מרכזיות הספר ועל שמירת הטקסט שלו באופן קנוני מול מבדקים שונים. זו התייחסות עצמית המעמתת את הדיווח מול ההשלכות.
לפי התורה, הפירמידה העצומה הזו הייתה חייבת להתרחש, הדיווח מהווה אימות.

מודל ההשלכות של התורה:
1. ספר מידי האל – הספר המרכזי בחיים
2. עותקים לביקורת
3. קריאה בציבור
4. כתיבת חלקים
5. איסור להוסיף או לגרוע
6. עונשים חמורים על כל יזמה לשינוי
7. עיסוק מסיבי בתורה ובלימודה
8. עיסוק מסיבי בזכירת יציאת מצרים ובשימורה
2 הנצחה של השלכות מן הדיווח

אימות בפועל דרך פירמידת השלכות

המודל “פירמידת ההשלכות” אינו תיאורטי. זו הדרך בה היסטוריונים ידעו מה היה ומה לא היה, אימתי נכתב טקסט והאם שונה, שיטה זו משמשת לאימות בפועל.
גם בימי קדם היו מודעים בני האדם לכך שמידת הוודאות לקיומו של אירוע תלויה בהשלכות הנגזרות ממנו. ולכן יצרו באופן מלאכותי השלכות מיידיות וישירות.
כריתות ברית בין מלכים ובין שליטים שהיו כפופים להם, באלף השני והראשון לפנה”ס, מתועדות ומצוירות בכתובות שונות. חוזה הברית נערך במתכונת קבועה, שעניינה הוא יצירת פירמידת השלכות נוקשה, המונעת כל אפשרות של זיוף או הכחשה.
בגוף החוזה נכתב כי ישנו עותק נוסף התואם מלה במלה והוא נמסר לשמירה במקדש. בגוף החוזה נכתב כי מי שיבזה או ימיר את הכתוב יומת. כל ניסיון של שינוי או מחיקה מהווה מרד. יש לקרוא את הלוח מספר פעמים בשנה.
החוזה יוצר באופן ישיר פירמידה של השלכות. הוא מציב את הטקסט של עצמו לבדיקה ולשמירה יתירה שלא ישתנה, ולחזרה על הכתוב בו. אף אחד לא יכול לבדות חוזה שכזה, ובודאי שלא להכחישו. החוזה נכנס ומתקבל בצורה שנוגעת לכל העם ומנהיגיו, ויש לו השפעה חשובה וניכרת על חייהם, וכך הוא משתמר לאורך התקופה. התקבלותו של חוזה כזה היא אך ורק בברית אמיתית בין מלך גדול לשליט מקומי. ללא אפשרות זיוף.
(ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ’ 71-82.
פרופ’ ש. ליברמן (יוונית ויוונות בא”י, מוסד ביאליק ויד יצחק בן צבי, י-ם 1984 עמ’ 214. שם בהערה 14 מציין ליברמן למקורות ההיסטוריים השונים המעידים על שיטה זו).
פרופ’ י. תא שמע, אנצ”ע ערך ספר, עמ’ 310).

ראה עוד: קיומו ותפוצתו של ספר התורה. וכן: החדשנות והיחודיות של ברית סיני – ד”ר יהושע ברמן.    

חוזים שטרות ומסמכים היו חלק בלתי נפרד מכל התנהלות בכל האומות שבזמן מתן תורה. אין ערך לכל אלו מבלי מערכת בקרה ומידע המסוגלת לאמת מסמכים.
גם בשלהי האלף השני לפני הספירה התקיימו ספריות וספרים. השומרים הקימו ספריות ענק בהם למדו מאות תלמידים. אשורבניפל הקים ספריה בנינוה ובה היו 3000 לוחות הפתוחים לעיון הקהל. היה בה גם קטלוג. באוגרית הייתה ספריה גדולה בשלהי האלף ה2 לפנה”ס. באִבלה שבסוריה נתגלתה ספריה מאותה תקופה ובה כעשרים אלף פריטים. ספריות היו במצרים, אצל החתים ואצל הכרתים. כל התרבויות הקדומות החזיקו בספריות ובהם היו ספרים שנחשבו כבעלי ערך. כל האומות ניהלו את ענינים השוטפים הכלליים והפרטיים ע”י מסמכים שנוהלו בארכיונים.

ספרות הייתה חלק מן התרבות, וספר כמו עלילות גלגמש שנכתב במאה ה18 לפנה”ס, הועתק בעותקים רבים על פני העולם במדינות שונות, ועותקים שלו נמצאו בכל רחבי המזרח הקדום ואפילו בישראל (חצור). כן נמצאו עותקים רבים של חוקי חמורבי ועוד. בכל הממלכות הקדומות לפני שלשת אלפים שנים ויותר היו בתי סופרים שמלאכתם היתה להעתיק טקסטים שונים בעתקים רבים. בתי סופרים כאלו נמצאו בבבל, שומר, אכד, מצרים, ועוד.
קיומה של ספרות וקיומם של מסמכים, מעניק יכולת אימות ובדיקה למידע ולתיעוד.
צורת השמירה והאימות של מסמכים, אינה רק תיעוד, אלא הנצחה, צורת הפצה מכוונת למנוע שינוי וזיוף. כך הופצה ה’מגנא כרטא’ באנגליה לפני 800 שנה, המלך ג’ון נאלץ להעניק לאצילים כתב זכויות, ובמעמד החתימה הופץ המסמך בעשרות עותקים בין כל האצילים, למניעת ויכוחים והכחשות.

לא רק פעולות ההנצחה מקשרות את כתיבת הספר לפירמידת ההשלכות. אלא עצם מקומה של התורה בחייו של העם יוצר בהכרח פירמידת השלכות עצומה. התורה היא המיתוס הלאומי, היא מתיימרת לסכם ולתמצת את הויית הדת, את עיקרי הדת, את רצון האל. מאות רבות של פרשיות הלכתיות סבוכות שהוכתבו למשה מפי ה’ מלה במלה.
מסה כזו של חומר כבד, חייבת להיות נוכחת בחיי העם. אין מדובר במקום בו יכול להיות חלל ריק שכל הרוצה יכול לכתוב סיפור ולטעון “הנה המיתוס הלאומי”. שכן זה כבר קיים בהכרח בעם, אי אפשר לשתול אותו באיחור. לעם היה דת, והיו חוקים, היה מיתוס לאומי. למיתוס הלאומי, איך שהוא לא היה נראה, היו בהכרח השלכות עצומות. לא יתכן שהיתה תקופה בעם בה הוא לא ידע מאין בא, לא ידע מי האל שלו, לא ידע מה האל רוצה, ולא היו לו שום חוקים המיוחסים למחוקק כל שהוא. תורה פיקטיבית היתה נתקלת בהתנגדות עצומה של השלכות מהמציאות האמיתית. בנושא כה יסודי ועקרוני אי אפשר ליצור משהו פיקטיבי.
האם ניתן לקחת עם כל שהוא, ולשכנע אותו שהוא כבר מאות שנים שייך למיתוס מסויים, ויודע שהגיע מארץ מסויימת, ועובד אל מסויים, על פי חוקים מסויימים וכו’. עמים המירו את דתם וקבלו אמונות אחרות, אבל אף עם לא קיבל רטרואקטיבית מיתוס חילופי שלא היה המיתוס המקורי שלו.

3 רצף של תיעוד

ההשלכות המתחייבות מתיעוד המאורעות – מספר התורה, אינן רק תיאוריה. הן עובדות שניתן לנו לצפות בהן בהיסטוריה.
ברשותנו מצויה ספרות עצומה שנכתבה בישראל החל מנקודת הזמן של סיום התורה ועד התקופה הפרסית. במשך אלף השנים הללו נכתבו מאות קבצים של דברי הימים, תוכחות נבואיות, שירות, תיאורי מלחמות, תולדות מלכים, מגילות יוחסין, קינות, פרוטוקולים כהניים, ארכיוני מקדשים. הדברים כתובים מנקודת מבטם של סופרים, משוררים, נביאים, משרתי מקדש, עבדי מלך. חלקים מכל אלו נכללים בתנ”ך.
כל חלקי התנ”ך מכילים פירמידת השלכות אדירה של ספר התורה, לא רק עקב ההתבססות על הרעיונות המרכזיים שמופיעים בו, אלא גם מעצם אזכור הספר עצמו, הזכרת חוקיו, ציטוטים ממנו, השפעות לשוניות, השפעות סגנוניות, ועוד רבות. הנ”ך מתעד בדייקנות את השימוש בתורה ובתכניה. כבר יהושע מתאר את קריאת כל התורה וכתיבתה.
התנ”ך מהוה כיסוי מלא ברצף של כל התקופה למן מתן תורה, כל האישים והקבוצות שבאו ממצרים, היכן התיישבו, מי היו בניהם, מה עשו, אלו אישים מפורסמים העמידו. באלו מלחמות השתתפו. התורה והנ”ך עוסקים רבות בהשלכות של התיאורים, מפנים למונומנטים מפורסמים מתוך המאורעות (כמו צנצנת המן, התורה על האבנים, נחש הנחושת, מצבת קבורת רחל ועוד), מתארים מקומות ומצבים ‘עד היום הזה’, מפנים את הקורא לספר הישר, ספרות היסטורית שונה, ספרי שירות וקינות. כל זה מהווה אימות מדרגה ראשונה מול פירמידת ההשלכות של האירוע הראשוני.
על כל אלו נראה במאמרים בקטיגוריה זו העוסקים ב”רצף במסורת”.
כאן נראה דוגמאות כיצד תיעוד זה הינו חלק מפירמידת ההשלכות.

כאשר ספרות היסטורית שלמה עומדת ומתארת את יציאת מצרים, החל מספר יהושע המשקף את המאורעות מיד לאחר מתן תורה, דרך כל ספרי הנביאים. כשיציאת מצרים מהווה האירוע המרכזי בתנ”ך, ובכל הספרות משוקעות עדויות על כל חלקי סיפור יציאת מצרים לפרטיו. העדות אינה של ספר אחד, אלא של כל הספרות הישראלית מאז ומעולם בכל גילוייה ובכל תקופותיה.
כך התורה מתארת כיצד מיד אחרי קריעת ים סוף כל העמים נכנסו לפחד:

“אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען (שמות טו’).

כשהיו בני ישראל במדבר, הגיעו השמועות על המאורעות עד לארץ מדיין, והתורה מתארת כיצד כל המדיינים ידעו על ההצלה המופלאה של בני ישראל מיד מצרים.

“וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה’ את ישראל ממצרים.. ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה’ לישראל אשר הצילו מיד מצרים. ויאמר יתרו ברוך ה’ אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם” (שמות יח’).

כשבני ישראל עוברים על יד ארץ אדום, ברור שגם העם האדומי יודע את כל המאורעות שעברו על בני ישראל. והתורה מספרת כיצד מלך אדום ידע שבני ישראל שועבדו ממצרים ויצאו משם על ידי מלאך.

“וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבותינו ונצעק אל ה’ וישמע קלנו וישלח מלאך ויצאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך”, (במדבר כ’ יד’).

העמים השכנים לישראל, מואב ומדין נכנסים לפחד היסטרי מהעם שעלה ממצרים, ומפחדים שילחך אותם:

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרא לו לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר”, (במדבר כב’ ב’).

כל זה הוא התיאור בתורה, אותו משננים בני ישראל. תיאור זה מספר וטוען לקיומן של השלכות עצומות, מעבר לגבולות העם והארץ, העמים השכנים יודעים את כל המאורעות ועוצמתם שנים רבות קדימה. אם לא שכך באמת חשבו העמים השכנים, לא היה אפשר לספר על זאת כעובדה. והרי היה מגע ישיר כל הזמן בין העמים.
ואין המדובר רק בתורה, גם בנביאים מוזכרת תגובת העמים הסובבים את ישראל למאורעות יציאת מצרים. והרי כל ישראלי שבא במגע עם סוחרים משכני ישראל, או במגע מדיני, בויכוחים על נחלות וגבולות, ידע איך מתיחסים שכני ישראל אליהם.
מרגלים הבאים לכנען, שומעים מפי הכנענים שהם יודעים על קריעת ים סוף והמאורעות במצרים:

“וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה.. ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה’ לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה’ את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם לשני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן לסיחן ולעוג אשר החרמתם אותם ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי ה’ אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ועתה השבעו נא לי בה’ כי עשיתי עמכם חסד ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד ונתתם לי אות אמת”, (יהושע ב’).

שבטים מכנען באים לכרות ברית עם יהושע כי ‘שמעו את כל אשר עשה במצרים’:

“ויהי כשמע כל המלכים אשר בעבר הירדן בהר ובשפלה ובכל חוף הים הגדול אל מול הלבנון החתי והאמרי הכנעני הפרזי החוי והיבוסי.. וישבי גבעון שמעו.. וילכו אל יהושע אל המחנה הגלגל ויאמרו אליו ואל איש ישראל מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית.. ויאמרו אליו מארץ רחוקה מאד באו עבדיך לשם ה’ אלהיך כי שמענו שמעו ואת כל אשר עשה במצרים ואת כל אשר עשה לשני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן לסיחון מלך חשבון ולעוג מלך הבשן אשר בעשתרות.. ועתה כרתו לנו ברית” (יהושע ט’).

מאות שנים אחרי יציאת מצרים, שולח מלך עמון הודעה דיפלומטית מדינית שמזכירה את יציאת מצרים והכיבושים שהתרחשו בדרך ממנה.

“ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבק ועד הירדן ועתה השיבה אתהן בשלום ויוסף עוד יפתח וישלח מלאכים אל מלך בני עמון ויאמר לו כה אמר יפתח לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויבא ממזרח שמש לארץ מואב ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמרי מלך חשבון ויאמר לו ישראל נעברה נא בארצך עד מקומי ולא האמין סיחון את ישראל עבר בגבלו ויאסף סיחון את כל עמו ויחנו ביהצה וילחם עם ישראל ויתן ה’ אלהי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום ויירש ישראל את כל ארץ האמרי יושב הארץ ההיא ויירשו את כל גבול האמרי מארנון ועד היבק ומן המדבר ועד הירדן ועתה ה’ אלהי ישראל הוריש את האמרי מפני עמו ישראל ואתה תירשנו הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש ואת כל אשר הוריש ה’ אלהינו מפנינו אותו נירש ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב הרב רב עם ישראל אם נלחם נלחם בם בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים אשר על ידי ארנון שלש מאות שנה ומדוע לא הצלתם בעת ההיא” (שופטים יא’).

כמה דורות קדימה, הפלשתים יודעים על מכות מצרים, ומשכנעים זה את זה להיזהר מאלהי ישראל:

“ונתתם לאלהי ישראל כבוד אולי יקל את ידו מעליכם ומעל אלהיכם ומעל ארצכם ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם הלוא כאשר התעלל בהם וישלחום וילכו.. (ש”א ו’).

הספרות ההיסטורית מתארת כאן פירמידת השלכות מקיפה, כל העמים יודעים על נפלאות ה’ במצרים, על המכות, על קריעת ים סוף, על הבסת האימפריות. כל הדברים האלו חייבים להיות עובדות ידועות, אי אפשר לשקר בזמן המאורעות בהם. אי אפשר לתאר את העולם הסובב את ישראל של אז, שהיתה גם אז צומת דרכים פוליטית מדינית, גבלה במצרים, אדום, עמון, מואב, פלשתים, צור, שרידי כנען, מדין, עמון, עמלק, ארם. כל העמים האלו היו צריכים להיות מודעים לאירועים באופן כללי, ואכן מתוארים כמודעים להם. לא היה אפשר לתאר מציאות לא נכונה כאן.
האם יש מליוני עדויות? כן. אנו נמצאים אמנם שנים רבות לאחר מכן, אין אנו יכולים למצוא הרבה שרידים מוחשיים, ואף איננו צופים בעדויות מוקלטות. אבל מדובר בתיאור שהיו לו בהכרח עדויות אין ספור בזמן המאורעות. כל אותם מאות אלפים שהיו בני 20 במתן תורה, היו בני 60 בכניסה לארץ, הם נפוצו בכל הארץ. כל העמים שהיו מודעים לאירועים, ידעו כל אחד את הזוית האישית שלו, כל ישראלי שהיה בקשר עם אדם מבוגר, שהיה בקשר עם אדם מעם אחר. הצליבו את המידע שוב ושוב. מה שהפך את התיעוד שבתורה, לתיעוד אותנטי בזמן המאורעות.
אין התורה פרי עדויות אישיות אבל עדויות אישיות רבות בהכרח אימתו מה שכתוב בה. “הזיכרון הקולקטיבי” לא היה מקבל את הנרטיב המקראי בלי זה.

ידיד הפנה אותי לדברי חוקר הדתות המפורסם פרופ’ מירצ’ה, הכותב בספרו ‘מיתוס השיבה הנצחית‘ (“הספר יכול היה להיקרא מבא לפילוסופיה של ההיסטוריה“) עמ’ 93:

“אין ספק שמושג ההתגלות מצוי…בכל הדתות….אולם התגלויות אלה התרחשו בזמן המיתי, ברגע העל-זמני של הראשית…אך פני הדברים שונים כליל בהתגלות המונותיאיסטית. זאת התרחשה בתוך הזמן, בתוך המהלך ההיסטורי: משה קיבל את ה”חוקים” ב”מקום” מסוים וב”מועד” מסוים… רגע ההתגלות של האל בפני משה נותר עם זאת רגע מוגבל וקבוע היטב בזמן. וכיון שהוא מייצג באותו הזמן תיאופניה (התגלות האל), הוא מקבל כך ממד חדש: הוא נעשה בעל ערך במידה שהוא כבר איננו הפיך, במידה שהוא אירוע היסטורי”.  

4 כלים נוספים לקביעת קדמות התורה

מטרתינו היא להראות שהתורה נחשבת כמסמך היסטורי לכל דבר. אך אין זה אומר שאנו מסתפקים בקביעתה ככזו. בידינו גם כלים לבקורת היסטורית, כפי שמבקרים כל מסמך היסטורי.
במאמרים הבאים (לאחר שנסיים להסביר את הטיעון האמוני) נשתמש במיטב הכלים לביקורת היסטורית בכדי להראות את אמינות ואמיתות התורה והסיפור ההיסטורי שבה.
לדוגמא:
1. בחנים לשוניים – מראים שהתורה שייכת לרובד לשוני הקודם לספרות המאוחרת כגון הנ”ך.
2. בחנים מדיניים – מראים שהתורה מדברת מתוך תקופה מדינית שקודמת לתקופת הכיבוש.
3. בחנים חוקתיים – מראים שחוקי התורה עוסקים בתקופה שלפני האלף הראשון לספירה.
4. בחנים ארכיאולוגיים – המראים שהתורה מגלה ידע בתנאי החיים של האלף השני לפני הספירה. שלא היה יכול להיות ידוע לאחר מכן.
5. בחנים היסטוריים – מראים שאין בתורה דבר מהרעיונות שהתחדשו בתקופות שאחריה. ושאין בה חוקים הנוגעים לבעיות שהתעוררו בתקופות המאוחרות.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

102
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
72 Comment threads
30 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
10 Comment authors
אבירפיעידןבניהאורי Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
אבי
Guest
Member
אבי

לא הבנתי את דבריך, איך במשך ההסטוריה נהיו יותר כהנים מלויים. אם הלווים גרו בערים מיוחדות או קבלו מעשרות, לא נראה לי שאדם שפוי היה שוכח מכך. בנוגע לבית שני, שם מבואר סך הכל שהלויים פחות עלו לארץ ונשארו במקומם. בנוגע לזיופים. כך מבואר בראשונים אם כי אינני יודע לציין מקור, על אלפי כהנים שהקיפו את הר הזיתים כשרק אחד מהם כהן אמיתי ובנוסף מוזכרת תופעה של נדרי כהונה. לא הבנתי מה שייך לכאן הפסוק על הלווים. ובנוגע למשמרות אכן במלכים אפשר לפרש כך אם כי את עיקר הרווחים הם הפיקו מחוץ למקדש כך שאין זה כ”כ משנה, ושוב הכהנים… Read more »

אבי
Guest
Member
אבי

מה כוונת המשפט “יש יותר כהנים מלויים. וגם אם לא היה כך בודאי אין לויים פי 10 מהכהנים. בכל מקרה ההגיון היה אומר לקבוע חלק שוה ללוי ולכהן, ולא בהפרש של פי עשר.” לפי המתואר בתורה היו 23300 לויים וכהנים בודדים. אם כך מתואר בתורה סביר להניח שמי שכתב זאת תיאר מצב דומה או לפחות קרוב למציאות בתקופתו. אלא א”כ נצא מתוך נקודת הנחה שהתורה נכתבה בימי בית שני, אז אכן לא עלו לארץ הרבה לויים. העובדה שיש כיום יותר כהנים מלויים נובעת ככל הנראה מזייפנים רבים. כתבתם- “המתנות של הכהנים תלויות בעם, זו בעיה, כי נוצרת תלות בין הכהן… Read more »

אבי
Guest
Member
אבי

וואוווווווווו תודה על התגובה המושקעת. נראה שאאלץ להכריז על קריסת התאוריה הנ”ל ובכל זאת אתיחס למספר נקודות בהתאם למיספור בתגובתכם 3. כתבתי שעל קיומו של אלכסנדר יש הצלבה ממקורות רבים. סיפור חייו הוא בהחלט פחות אמין ולמיטב ידיעתי המסורת היהודית מזיזה קצת את זמנו. 5. לגבי הטענה שהתורה כותבת גם אירועים שליליים יתכן שהיא פשוט שיקפה את מכלול האגדות המסופרות וממילא חלקים אלו יותר קבילים והשאר פחות. לגבי הכהנים, מבחינת חלקם באוכלוסיה מעשר מן המעשר הוא יותר משמעותי מאשר מעשר לשבט שלם. מלבד זאת הכהנים קבלו מתנות אין ספור כמפורט בתורה. לדוגמא כל בכור בהמה, חלקים מכל בהמה שנאכלה, קרבנות,… Read more »

אבי
Guest
Member
אבי

ההסטוריה הקדומה להבנתי אינה יכולה להחשב מדע, אין שום דרך הגיונית לבדוק האם סיפור מלפני אלפי שנים אכן התרחש או לא. ישנם סיפורים עם הצלבות רבות ממקורות שונים כמו קיומו של אלכסנדר מוקדון אשר עצם תפוצתו של הסיפור משווה לו אמינות. הסיבה לאמון שנותנים בדברי ההיסטוריונים מלפני אלפי שנים היא אך ורק מתוך הנחה שלפחות בחלק משמעותי מדבריהם אין להם סיבה לשקר. ברגע שאנו דנים בעדות היסטורית שהייתה לאנשים מטרה ברורה לזייפה שהרי כל עם נהנה לקבל אגדות גבורה על עברו או הכוהנים שעשו מהתורה קופה לא רעה בכלל, אין שום סיבה להאמין לסיפור המסופר. לכן כל ההשוואות לכתבי אריסטו… Read more »

אורי
Guest
Member
אורי

בכותרת:
“אימות בפועל דרך פירמידת השלכות”
אתם נותנים דוגמאות שאי אפשר להכחיש את הכתוב.
אבל התורה הייתה נקראת רק פעם ב 7 שנים וזהו.
אגב מה המקור לדברי חזל שהם טוענים שמשה כתב יב ספרים לכל שבט ושבט?

רפי
Guest
Member
רפי

הנה תגובה מפורטת ל’קריטריוני ההיסטוריה’ שבדית מליבך.
מאמר שלם שמתייחס לטיעונים שלך כאן:
https://1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/2010-08-24-10-08-13/2010-11-28-10-25-21/item/1747-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D

עידן
Guest
Member
עידן

מי שקורא בעיון את התורה, בקלות יכול למצוא פסוקים שנראה שנכתבו בזמן שישראל על אדמתם כבר. כפי שהכתוב מעיד בפירוש בספר דברים ב, יב: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ, אֲשֶׁר-נָתַן יְהוָה, לָהֶם. ‘עשה’ ו-‘נתן’ בלשון עבר. בכמה מקומות בבראשית (לדוגמה בפרק יב, ו) מספר כותב התורה כי “הַֽכְּנַֽעֲנִי אָז בָּאָֽרֶץ”. ההבהרה הזו צריכה להיכתב כדי להדגיש שהמצב בעבר היה שונה, בניגוד לזמן הכתיבה שבו ישראל יושב בארץ. לפי זה מובן גם הקטע בבראשית לו, לא: “וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם – לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל”. בזמן הכתיבה כבר שלט מלך בבני ישראל. אם בני ישראל שוהים עדיין במדבר,… Read more »

אורי
Guest
Member
אורי

אז יוצא בכך שדור שיצא ממצרים לא סקר את הטקסט שמשה כתב. שהרי הוא סיים לכותבו רק בסיום דור המדבר. והטקסט הופץ רק אצל הזקנים, לא אצל העם. אני מדגיש, רק אצל הזקנים.
לגבי ההשלכות לכאורה במתן תורה. ניחא.
זה שהעם מזכיר בנביאים לפעמים, ושהוא מקיים את התורה בטענה שהיא נמסרה מלעמלה לא באמת עושה משהו.
זה רק מראה שהעם טען שמה שהוא מקיים צווה מאלוהים
והמהפכה המונותואיסטית כמובן.
נו אבל הראתי שכל החוקרים הארכיולוגים לא מוצאים שום סימוכין לאירועי התנ”ך .
ארכיולוגיה משקף מציאות.

אורי
Guest
Member
אורי

אתם מתכוונים לכתיבה בזמן המאורעות כפשוטם? אבל בני ישראל לא כתבו את התורה מתי שעברו בתוך הים הרי. זה מגוחך. מה ההשלכות של מתן תורה?

אורי
Guest
Member
אורי

זה לא כי עובדה שהארכיולוגים לא מאמינים ביציאת מצרים
(לפחות רובם.)
ולגבי זה שיש רצף במסורת, למה זה מוכיח כי התורה ניתנה כמו שהיא מתוארת שהיא ניתנה? אגב, אני מקווה שאתם מבינים שהתורה לא נכתבה בזמן המאורעות כפשוטם. כמו שבקריעת ים סוף בני ישראל כתבו על המאורע. זה לא קרה. מה שכן קרה, זה שזקני ישראל לקחו את ספר התורה וזהו זה. העם ככל הנראה לא ידע קרוא וכתוב. מה גם שע”פ תאורית ביקורת המקרא אז שבכלל העם לא ידע קרוא וכתוב והיו כמה מחברים

אורי
Guest
Member
אורי

1. זה בדיוק הנחת המבוקש. מדוע לא? מדוע שעם לא ירמה את עצמו? זה הרי מאוד מפאר וזה גם גולש על האוזן. הכל מבוסס על פלפול ש “לא ייתכן”, ולא אני ולא אתה יכולים לדעת מה היו המניעים ומדוע קרו דברים ככה ולמה דברים קרו ככה בעבר הרחוק. 2. תעודה כנענית היא באמת תתרום. שכן יהיה ניתן להוכיח את אמינות התנ”ך בזכות ממצאים חיצוניים. 3. ברור שזה אירוע מרכזי בחיי הכנענים.. הרי הם כורתים ברית בזכות הידיעה על יציאת מצרים וקריעת ים סוף. הם מאבדים הרבה שטחים וחיים בפחד אימים שהעם שהאלוה שלו עשה לו ניסים לא יעשה להם משהו.… Read more »

אורי
Guest
Member
אורי

זה לא משנה כי העם יכול לרמות את עצמו.. הייתי מסיר את הספק אם היו השלכות מהותיות שנראות גם אצל הכנענים- העמים עצמם.
אבל עדיין יש את הספק שהעם רימה את עצמו. או שכמו שאמרתי, זה לא אירוע מרכזי בחייהם של הכנענים, אנו קוראים שזה קרה רק מהתורה – ואנחנו יודעים שמהימנותה של התורה הוא בספק ענק..
וגם כמו שאמרתי זה דיווח מהצד.. זה לא שמישהו באמת קרא את הפסקה על העמים שפחדו מעם ישראל..
אבל אתם ממשיכים לומר שהתיעוד הישראלי עדיין עומד. תנו לי הוכחה שבאמת “נבוזו כל יושבי כנען”

אורי
Guest
Member
אורי

אני מסכים עם המאמר שלכם. רק הקטע שטענתם שזה שהתורה מתעדת את זה ש”נמוגו כל יושבי כנען” באמת מראה משהו….
אני צריך מקור מהכנענים כדי להאמין. זהו תיאור מאוד גדול שיש אינטרס שמנהיג העם יכתוב אותה כדי שיצייר את העם כמפוארים.
בנתיים אם הספר היה אמין אז לא היו ארכאולוגים כמו פינקלשטיין ולא היו אתאיסטים. אז לצערי לא הצלחתם להוכיח את אמינות הספר

אורי
Guest
Member
אורי

כתבתם: “שבני ישראל חשבו שהכנענים, והמואבים, והעמונים, והעמלקים, והמצרים, יודעים שהישראלים ניצחו את האימפריה. במדה ובני ישראל היו יודעים שזה לא נכון, לא ניתן היה להפוך לספר לאומי את הספר שטוען שכל העמים יודעים שהם הם אלו שהביסו את האימפריה הגדולה בזמנם” באותה דוגמה אפשר להביא את האומה המצרית שחושבת שהיא ניצחה במלחמת יום הכיפורים. “איך אפשר להכניס את זה לדפי ההיסטוריה של האומה המצרית אם הם לא ניצחו באמת?? הרי זה מגוחך לחשוב שהם ירמו את עצמם כאילו ניצחו למרות שבתוככם הם יודעים שהם לא ניצחו.” גם כתבתם: “במדה ובני ישראל היו יודעים שזה לא נכון, לא ניתן היה… Read more »