את העם היהודי מלוות כצל תכונות בלתי נפרדות מעצם קיומו, תכונות מופלאות השייכות אך ורק לו. ההיסטוריה שלו משורטטת בקוים ידועים ומוכרים, שאפשר לתמצתם בשבע הגדרות:

1) הישרדות נצחית.

2) מוקף בשנאה נצחית.

3) רדיפה פיזית נצחית. 

4) מופץ בעולם תמיד.

5) גולה מארצו ושב אליה פעמיים.

6) בולט בהישגיו.

7) דבק בדתו בעקשנות לנצח.

בשבעת התחומים האלו העם היהודי עומד ללא ספק בפסגת שיא: אין עם ששרד יותר ממנו, אין עם שנוא ונרדף ממנו, אין עם שמופץ בעולם ממנו, או ששב לארצו לאחר תהליכי גלות ארוכים שכאלו, אין עם שבולט בהישגיו כמוהו, ואין עם הדבק בעקשנות בדתו כמוהו.

הדברים נכונים בתקופתינו, כשהאימפריה האמריקאית מנהלת את העולם, בדיוק כמו במאה ה18 כשהיה העולם נתון למרות הכתר הבריטי, כך גם קודם לכן בימי האימפריה העותומנית, הקיסרות הגרמנית, הביזאנטית, הרומית, והיוונית.

התכונות האלו אינן סתם תכונות צדדיות, הן מהות ותמצית קיומו של העם, הן מכתיבות את המציאות ההיסטורית בכל הדורות, את תכונת העם ודתו, מיקומו, ויחס העמים אליו. ועם זאת הן בלתי טבעיות ובלתי מוסברות, ועל הכל – צפויות מראש בספר התורה.

אין שום עם שניתן היה לומר עליו את התכונות האלו, ואין שום תכונות אחרות מהותיות שראוי היה לאמרן על עם ישראל!

כל האירועים האלו כתובים במדוייק מראש הימים בתורה. וכאן יש להדגיש כי למרות שחוקרי המקרא הגרמנים במאה ה19 ניסו לטעון כי חלקים מן התורה נכתבו בימי הבית השני, כיום ברור שאין הדבר כך (ראה בחיבור 'בקורת המקרא').

הנביאים, שכתבו את דבריהם בימי הבית הראשון, מצטטים חלקים נרחבים מתוך פרשיות תוכחות התורה, כפי שניתן לראות ברשימה דלהלן:

ויקרא כו ג (מתוך הברכות) מלכים ו יב  

 ויקרא כו ד (מן הקללות) יחזקאל לד כז  

 ויקרא כו ו (מן הברכות) יחזקאל יד יז  

 ויקרא כו ו (מן הקללות) יחזקאל לד כה  

 ויקרא כו טו (מאיסת החוקות) יחזקאל כ טז  

 ויקרא כו טז (מתוך הקללות) שמואל ב לג  

 ויקרא כו יב (עם סגולה) ירמיה ז כב  

 ויקרא כו כז (ולא תשבעו) הושע י ד  

 ויקרא כו כט (מן הקללות) ירמיה יט ט  

 ויקרא כו ל (מן הקללות) יחזקאל ו ד  

 ויקרא כו לד (גזרת הגלות) נחמיה א ז

 ויקרא כו מד (לא תופר הברית) שופטים ב א

 דברים כח יד (אזהרות דברים) יהושע כג ו

 דברים כח כב (מן הקללות) עמוס ד ט  

 דברים כח כה דברים כח לז (מן הקללות) ירמיה       כד ט  

 דברים כח כו (מן הקללות) ירמיה יט ז  

 דברים כח לז (מתוך הקללות) מלכים ט ז  

 דברים כח לז (עת פקודה) ירמיה מו כא  

 דברים כח מח (אזהרות דברים) יהושע כג  

 דברים כח מט (משל הנשר) ירמיה מח מ  

 דברים כח מט (משל הנשר) ירמיה מט כב  

 דברים כח נא (מן הקללות) יואל א י  

 דברים כח נב (הפרת הברית) שופטים ב טו   והלאה

 דברים כח נג (מן הקללות) ירמיה יט ט  

 דברים כח (נבואות החרבן בתורה) איכה ב יז  

 דברים כח מט (משל הנשר) הושע ח א  

 דברים כט (ממרים) יחזקאל כ כא  

 דברים כט ב (מעשי ה') יהושע כד 

 דברים כט ז (משירת האזינו) ירמיה כא ה  

 דברים  כט ז (ירושת ראובן וגד) יהושע יב ה

 דברים כט יב, לב כב (חרון האף) שמואל כב ט  

 דברים כט' כ' כד' (הברית שבדברים) שופטים ב יב והלאה  

 דברים כט כב (אדמה וצבויים) הושע יא ח  

 דברים כט כב (כמהפכת סדום) ירמיה מט יח  

 דברים כט כב (כמהפכת סדום) ישעיה יג כ  

 דברים כט כב (מן הקללות) עמוס ד יא  

 דברים כט כד (משירת האזינו) ירמיה כב ח  

 דברים כט כד (מתוך הקללות) מלכים ט ח  

 דברים ל א (הברכה והקללה על הר עיבל)   יהושע ח ל והלאה  

 דברים ל ב (תשובה עד ה') הושע יד א  

  דברים ל ג (קיבוץ גלויות) ירמיה כט יד  

 דברים ל ד (קיבוץ גלויות) נחמיה א ח

 דברים ל ט (קיבוץ גלויות) ירמיה לב לז  

 דברים לא יג (מתוכחות דברים) מלכים ח מ  

 דברים לא טז (הפרת הברית) שופטים ב טו והלאה  

 דברים לא יז (ואמר ביום ההוא) ישעיה כה ט  

 דברים לא יז, ישעיה ח יז (הסתר פנים) מיכה ג ו  

 דברים לא' כט' (הברית שבדברים) שופטים ב יב

 דברים לא כט (הפרת התורה) ירמיה לב כג  

 דברים לב ב (משירת האזינו) מיכה ה ו  

 דברים לב ז (משירת האזינו) ישעיה סג יא  

 דברים לב י (מציאתו במדבר) הושע ט א  

 דברים לב יד, לב ו, לב לה (משירת האזינו) ישעיה לד ו  

 דברים לב ל (אזהרות דברים) יהושע כג 

 דברים לב ל (מתוך הקללות) ישעיה ל יז  

 דברים לב' לג' (שירת האזינו) שמואל פרק כב'  

 דברים לב לו (משירת האזינו) מלכים יד כד  

 דברים לב לה (יום איד) ירמיה יח טו  

 דברים לב לט (משירת האזינו) הושע יג ד  

 דברים לב לט (משירת האזינו) ישעיה מג יא

יחזקאל מציין במפורש כי נבואת התוכחה נאמרה במדבר: "גם אני נשאתי את ידי  (הבטחתי) להם במדבר להפיץ אתם בגוים ולזרות אותם בארצות", הבטחת הגלות והפיזור ניתנה במדבר! כפי שאומר גם ירמיה: "עשה ה' אשר זמם ביצע אמרתו מימי קדם" (איכה ב יז), וזכריה מזכיר גם הוא את דברי 'איכה': "וישובו ויאמרו כאשר זמם ה' צבאות לעשות לנו כדרכינו וכמעללינו כן עשה אתנו" (זכריה א ה).

• "התוכחה שבספר דברים מאיימת בהתנפלות של גוי מרחוק מקצה הארץ (דברים כח מט). ישעיהו נעזר באותה שגרת לשון כשהוא מתאר את התנפלות אשור על ארץ ישראל (ישעיה ה כו גויים מרחוק.. מקצה הארץ)" (אנצ"מ ערך צפון עמ' 750).
• "הקללות של רעב וקניבליזם הבאות בדברי נבואה כעונש שיטיל אלהים על המפירים את התחיבויותיהם על פי הברית תלויות ברשימות הקללות שבתורה.. באותו אופן שיחזקאל תלוי בניסוחי הקללות של ס' ויקרא ירמיהו תלוי בניסוחי הקללות של ס' דברים", (אנצ"מ ערך רעב עמ' 385).
• "רגילים להניח כי הקללות בדברים כח מח ואילך המדברות במצור ואכילת בשר בנים נוסחו בתקופה מאוחרת והן משקפות את תנאי המצור והחורבן של יהודה אבל לנוכח הקללות שבבריתות האשוריות אין יסוד לדעה זו", (אנצ"מ ערך קללה).

בכל שאר מה שנוגע לקדמות התורה וספרי הנביאים, הארכנו במאמרים שבקטיגוריות: המסורת ההיסטורית תורה, והמסורת ההיסטורית נ"ר.

הרוב המכריע של הנבואות מתייחס לתקופת הגלות – חורבן בית ראשון ואילך. ולא עוד אלא שאפילו סיפורי האבות, שבודאי נכתבו לפני הגלות, משקפים במדוייק את דמות היהודי בגלות, ברוח הנבואות שבתורה. אך ללא שום קשר לאירועים בימי הבית הראשון, בצורה שאיש לא יכל לצפות.

לא נביא כאן תיאורים חלקיים, לא של הנבואות, ולא של ההיסטוריה. אנו עוסקים בכל מה שכתוב בתורה (ובנביאים) לגבי עתידו של העם היהודי, ובכל מה שאירע במשך ההיסטוריה עם העם. כל הארועים, למרות חוסר ההגיון שבהם, והתנגדותם לחוקי הטבע והסטטיסטיקה, כתובים בתורה מראש!

1) הישרדות נצחית

האשורים, השומרים, הכשדים, הכנענים, הסקיתים, החתים, החורים, ההיקסוס, המצרים, הפלשתים, ההונים, הפניקים, עמון ומואב, אדום וארם, הקלטים, הגותים, הגאלים, התרבות המינואית, האנדית, האצטקית, המאיה, ועוד מאות עמים ותרבויות בני קדם נעלמו מן העולם. ואילו העם היהודי עדיין עומד בצביונו ובארצו, אין עוד שום עם בעולם שנשאר בצורתו הראשונית, בגזעו, שמו, שפתו, וארצו, במשך שלשת אלפי שנה!

• "היהודים – גורלם טבוע יותר מידי בחותם ה"מטאפיסי" מכדי שיהא ניתן להסברה במונחים מטריאליסטיים או היסטוריים פוזיטיביים זוכר אני כשניסיתי לאמת את השיטה המטריאליסטית ההיסטורית, על ידי הדגמתה בגורלות עמים – כיצד התנפצה זו אל הענין היהודי, לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי צריכה היתה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזירה קדומה..", (הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב, Nicolas Berdyaev ,The Meaning of History (1936)).
• מרק טווין כותב: "המצרים הבבלים והפרסים עלו ומילאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא נשרף באש של עצמו ועתה הם יושבים בצל או אבדו בכלל. היהודי ראה את כולם, היכה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?", (Mark Twain, Harper’s Magazine, Sept 1899).
• "האגדה על היהודי הנצחי שאינו יכול למות, והוא נודד מוטרד ומקולל מארץ לארץ – היא הביטוי לתימהונם הגדול של הנוצרים בימי הביניים על שהיהודים מוסיפים להתקיים על אף חורבן חייהם המדיניים ועל אף כל הרדיפות", (ד"ר א. רופין, "מלחמת היהודים לקיומם").
• הפילוסוף הצרפתי בלז פסקל כותב: "דבר מתמיה הראוי לתשומת לב יוצאת דופן, הוא לראות את העם הזה שורד שנים כה רבות כשהוא נתון תמיד לעינוי.. הוא דבר שסותר את עצמו, הריהו שורד למרות עניו", (פסקל, הגיגים, 588).
• "שמירת הזהות הלאומית מצד אומה ללא עצמאות מדינית ללא שפה מדוברת אחידה, אומה שאינה מרוכזת אלא מפוזרת על כל קצוות תבל ולמול רדיפות נוראות רצופות – זוהי תופעה כה לא ראציונאלית שלמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה", (ההיסטוריון פרופ' ארנולד טוינבי, A Atudy of History, הוצ' אוניב' אוקספורד, עמ' 194).
• "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושי. העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן", (הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, מובא בספרו של ויל דוראנט, ההיסטוריה של הציביליזאציה חלק א'. ואצל יעקב הרצוג "עם לבדד ישכון" הוצ' ההסתדרות הציונית העולמית עמ' 58).
• "עם זה התגבר על שורה מדהימה של צרות ופגעים שעל פי דרך הטבע אין לעמוד בהם. התקיימות ממשכת זו בניגוד להגיון ההיסטורי היא הדבר המופלא ביותר והמצריך הסבר, אף כי גם אריכות הימים כשלעצמה מפליאה היא למדי", (הסופר האמריקני הרמן ווק, זה אלי עמ' 199).
• "יש לעם היהודי היסטוריה שאינה כשל כל העמים, כתבתי פעם שהיהודים הם תאונה של ההיסטוריה, משהו שאינו תואם את הכללים המקובלים של ההיסטוריה", (הסוציולוג וההיסטוריון הצרפתי הנודע פרופ' ג'ורג' פרידמן, מתוך: יהדות – רווחת היהודים, וצרת העם היהודי, הארץ 24.9.97).
• כומר נוצרי לשעבר כותב: "עם ישראל וקיומו הנצחי מהוים עבור העולם הנוצרי מסתורין. מדובר בחידה מציקה ומוחשית. במשך מאות שנים ניסתה הנצרות להיפטר ממנה יותר ממה שניסתה לעמוד על טיבה. היא השתמש בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת להיפטר מהעד הטרדן: רדיפות, טביחות, שינון הבוז, השמצות וכל סוגי האלימות המוסרית והפיזית האפשריית. אלא שהעם שרד, והישרדותו העל טבעית הקנתה ממד נוסף למסתורין הזה", (א. ליבני, שיבת ציון נס לעמים עמ' 183).

הנבואה

בראשית תולדותיו של עם ישראל, מתוארת בתורה הישרדותו של העם לנוכח הרדיפות המלוות אותו מאז: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א יב). ואכן, מאז עברו יותר משלשת אלפי שנה, ולמרות כל הרדיפות והעינויים, בסופו של דבר העם מתרבה ופורץ, וממשיך להתקיים בניגוד לכל חוקי הטבע והססטטיסטיקה.

היטמעותם של כל העמים הקדומים ללא יוצא מן הכלל היתה תופעה מחוייבת המציאות: חוזקו של כל עם הינו מוגבל, לפיכך ממילא הוא נכבש ע"י החזק התורן. כיבוש מביא בסופו של דבר למיזוג תרבויות, וליצירת תרבות חדשה סינקרטית. הישרדות ישראל בצביונו למרות הכיבוש בו הוא נתון כמעט בכל שנות קיומו הופכת אותו לגזע שמשמעות גזעיותו היא הבולטת ביותר לאורך ההיסטוריה.

ועל כל זאת מנבאת התורה מראש:

"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם", (ויקרא כו מד) – המאה ה14 לפנה"ס.

"ואומר לא אפר בריתי אתכם לעולם", (שופטים ב א) המאה ה12 לפנה"ס.

"כה אמר ה' נתן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה רגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו: אם ימשו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים", (ירמיהו לא לה) – המאה החמישית לפנה"ס.

"כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", (מלאכי ג ו) המאה השלישית בערך לפנה"ס.

יציאת מצרים הצילה את ישראל מאבוד זהות מוחלט במצרים, למפלת סנחריב הפתאומית (המתועדת גם בכתובת סנחריב) אין שום הסבר טבעי. הצהרת כורש מצילה את גולי בבל מהיטמעות, וגם היא חסרת כל הסבר הגיוני – מעולם לא החזיר כובש ארץ לפליטים במתנה. המכבים מנצחים את היוונים העדיפים עליהם בהרבה מבחינה צבאית. הישרדות העם במלחמה הממושכת עם רומי גם היא למעלה מכחותיו, כל אימת שארץ מסויימת גירשה מתחומיה את היהודים נוצר להם כאלו במקרה מקלט חדש: עם גירוש ספרד נפתחו שערי הולנד וטורקיה, עם הרדיפות באירופה נפתחו שערי ארה"ב ליהודים, ועם השמדת יהודי אירופה נפתחו שערי א"י ליהודים. הנאצים כבר תכננו מוזיאון בעיר פראג להצגת הגזע היהודי הנכחד, אך גורמים לא טבעיים עצרו אותם בשערי א"י.

להצלת היהודים מכל רדיפותיהם אין הסבר טבעי, כשם שיעקב וכל זרעו ניצלים ברגע האחרון מכליון ע"י עשיו. כך בכל הדורות כאשר היתה החרב מונחת על צואר המרכז הרוחני של העם – נפתח פתח הצלה כל שהוא. כבר לפני 2800 שנים אמרו שונאי ישראל: "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" (תהלים פג ה), אך כל שונאי ישראל אלו: "אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים גבל ועמון ועמלק פלשת עם יושבי צור, גם אשור נלוה עמם", היו כלא היו, ושמם נזכר בעיקר ע"י הבאתו בתנ"ך, ואילו שם ישראל קיים ועומד, בארצו ובצביונו. בכתובות ארכיאולוגיות אנו מוצאים: "ישראל אבד אין לו זרע" (כתובת מרנפתח), "ישראל אבד אבד עולם" (מצבת מישע), אך מישע ומרנפתח אכן אבדו, גם עמם וזרעם אבד ואיננו, ודוקא ישראל הוא הוא שלא כלה.

על המלך הגרמני פרידריך הגדול מסופר כי שאל מאת הנסיך הצרפתי ג'ון באטיס דה באיה "הוכחה ברורה לקיום האלהים", והלה השיב על אתר: יש לי עבור הוד מלכותו ראיה קולעת וחסרת הפרכה, הוכחה בת מילה אחת: "היהודים", (Werner keller, Und wurden zerstreut tnter alle Volker. S. 15).

שתי מפות מתוך "אטלס כרטא לתקופת המקרא"

מי יכל לצפות לפני שלשת אלפי שנים, כי מכל השמות שפיארו את המפה הקדומה, אחד ישרוד, באותו מקום, ובאותו צביון?

(אנו משתמשים בשם מצרים מטעמי נוחות, למרות שאין קשר בין אוכלוסיית מצרים של ימינו, למצרים המקראית).

2) מוקף בשנאה נצחית

ההישרדות הנצחית של העם, עומדת למול השנאה הנצחית התוקפת אותו בגלים מאז קיומו. מן הרגע שבו בא במגע עם עמים אחרים, חלחלו לעולם פרצי שנאה בלתי נתפסים כנגדו. שנאה עצומה וכבושה, לעתים גלויה ולעתים רוחשת מתחת לפני השטח. גם העמים שלא הכירו את היהודי, ידעו לספר עליו אגדות מפלציות. עד לרגע זה אין עם שנוא יותר על פני כדור הארץ, גם העם הגרמני ששפך רק בדור האחרון נהרות דם תוך כדי השמדת 20 מליוני בני אדם מן העמים השולטים בעולם כיום, אינו 'זוכה' לשנאה שכזו,  השנאה היא 'שנאת חינם' שאינה תלויה כלל בהתנהגותו של ישראל. שנאה כאשר הוא מנצח ושנאה כאשר הוא מפסיד, שנאה כאשר הוא מרחם על שונאיו, וגם כאשר הוא מראה להם את כחו. כאשר הוא מצליח וכאשר הוא טועה.

שנאום משום שהם "כופרים" ומשום שהם "מאמינים", משום שצלבו את המשיח, ומשום שהם מתנצרים. משום שהיהודי נטמע והתערה בחברה, ומשום שהתבדל. משום שחי ללא מדינה, ומשום שביקש מדינה לעצמו. משום שהשתלט על עסקי קרקעות, ומשום שהתנזר מהם בפקודת השלטון. משום שהוא גר בגטו, ומשום שחודר לפרברי העיר. משום שהוא מוזר ונכשל, ומשום שהוא מצליח מדי. משום שהוא מקיים דת מוזרה, ומשום שהוא עוזב אותה.

• "מכל מיני הקנאות המשתוללים בעולם אין לך דבר מטומטם כמו האנטישמיות. לגבי הקנאים הללו אין היהודים כיום יכולים לעשות שום דבר אשר ירצה להם. אם הם עשירים הם נתונים לגזל. אם הם עניים הם נתונים לבוז. אם הם מצדדים במלחמה הרי זה מפני שהם רוצים לנצל את ריבות הגויים של הדמים להנאתם. אם הם דורשי שלום הרי הם פחדנים מטבעם או בוגדים. אם הוא יושב בארץ זרה הוא נרדף ומגורש מתוכה. אם הוא רוצה לשוב לארצו מונעים אותו מזה", (לויד ג'ורג' 1923).
• "מעט תופעות בדברי ימי אדם אפשר לראות בהם רציפות או התמדת קיום במשך תקופה כה ארוכה.. כידוע אין מחסור בקבוצות מיעוט בכל חברה, כשם שאין מחסור במתיחויות ובשנאה בין קבוצות מיעוט וקבוצות רוב בכל מקום, אך אין אלה מתפתחות לתופעה רציפה ומתמדת כדוגמת שנאת ישראל לדורותיה.. נשאלת השאלה מדוע האנטישמיות לובשת אופי מתמיד וקיצוני כ"כ דווקא כלפי היהודים?"", (שנאת ישראל לדורותיה, פרופ' ש. אטינגר).
• "כעם היהודים, זה הנודד הנצחי, שנאת היהודים נראית כאילו אין למות שליטה בה. רק מי שהוכה בסנוורים יוכל לאמור שאין היהודים העם הנבחר לשנאת העולם כולו. כל כמה שיגדל הפירוד בין העמים בייחוסיהם זה לזה, בהרגשותיהם ונטיותיהם – הנה באיבתם ליהודים עם לעם יתן יד. רק בדבר זה לבדו לב אחד לכולם", (פינסקר).
• "תופעה פסיכית פחד מדמות המפלצת.. דמות אימים זו קיבלה בהכרתם של העמים תוקף של דמות זוועה ממשית, עד ששוב לא נראה היהודי הריאלי אלא במסווה של דמות דמיונית זו", (אנצ"ע ערך יודופוביא).
• "שנאת ישראל הפכה להיות אפאקציונאלית. כלומר, רגש שלרצון ולהיגיון אין שליטה עליו ושאינו "תלוי בדבר". האיבה כלפי היהודי לובשת צורה של שנאה סתמית, גם בימינו, והיא כמעט בבחינת רפלקס המופעל באופן אוטומאטי", (האנטישמיות גורמיה וצורותיה עמ' 164).
• "אין עוד עם בתולדות האנושות שהשנאה כלפיו כה הזינה את ההיסטוריוגרפיה ואת ההיסטוריוסופיה – הכללית והיהודית גם יחד – כעם היהודי", (ד"ר בכרך, אנטישמיות מודרנית).

לא היה עוד עם מעולם שכל סובביו שנאו אותו מאז ולעולם. היתה שנאת שכנים על בסיס סכסוכי אדמות, שנאה כתוצאה מתחרות, שנאה כתוצאה מהבדלי תרבות, אך לא שנאה שכזו, שהיטיב להגדירה י.א. הלוי: "שנאת עולם לעם עולם". ויעבץ כותב: "ומכל עמי הארצות האלה לא היה גוי אחד אשר אהב את ישראל, וגם בארצם, בארץ מולדתם עצמו אויביהם", (תולדות ישראל ח"ה 104).

הנבואה

"וישטום עשיו את יעקב" (בראשית כז מא). משפט זה המתאר את יעקב אבינו לפני למעלה מ3500 שנה, עדיין אקטואלי עד לרגע זה! וכפי שאמרו חכמינו: "הלכה, עשיו שונא ליעקב" (ספרי במדבר סט).

משפטים כדוגמת: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (בראשית כו טז), "הבה נתחכמה לו.. פן ירבה" (שמות א י), "עם יצא ממצרים, הנה כסה את עין הארץ" (במדבר כב ה). מלוים את ישראל מאז היותו, תמיד הרגישו סובביו מאויימים ממנו, דחו אותו מפני עצמתו האמתית או המדומה, התחכמו עליו פן ירבה, ראו אותו 'מכסה את עין הארץ' כארב             ה. ובלעם אומר: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", (במדבר כג ט). הגדרות אלו מתאימות גם היום, כמו לאורך כל ההיסטוריה.

בפרשת התוכחה מגדירה התורה במדוייק את יחס העמים אל ישראל בגלותם:

"והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה" (דברים כח לז)

לא סתם שנאה, אלא משל ושנינה, חומר לקריקטורות, ונושא למחזות, לא באופן חד פעמי, אלא בכל העמים.

כפי שקונן המשורר: "סחי ומאוס תשימנו בקרב העמים" (איכה ג מה).

ובספר תהלים: "היינו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותינו" (תהלים עט ד).

גם בתקופה הפרסית מוזכר: "ותתן אותם.. למשל ולשנינה ולחרפה לכל הגויים" (טוביה ג ד).

למן התקופה ההלניסטית והרומית התפרסמו כתבי נאצה בצורה מסודרת כנגד היהודים, הידועים הם כתבי אפיון, מנתון, חרימון, ליסימאכוס, אפולוניוס מרודוס, פוסידינואוס מאפמיה, ועוד. מן הרומאים שונאי ישראל שהתמחו בסאטירה על חשבונם: קיקרו, הוראטיוס, פליניוס, טקיטוס, סינקה, יובנליס. כולם ידעו כי היהודים הם עם של מצורעים המבטלים את ימיהם, כופרים העובדים לראש חמור. בשביל הנוצרים תמיד היינו רוצחי המשיח, מכשפים בעלי קרניים. בשביל האירופאים היינו ערפדים מוצצי דם, סוחרים מפלצתיים הקונים ראשו של אדם חי כדוגמת שיילוק, וכמובן רוצחי נערים לכבוד הפסח. עד היום אנו כובשים, רוצחים חסרי מצפון, ואחראים לכל מחדל שנעשה בעולם.

עוד באלכסנדריה ההלניסטית: "נתפשטו מושגים על היהודים והיהדות שלפיהם עמדו היהודים לא רק מחוץ לחוק אלא גם מחוץ לכל חברה אנושית", (אנצ"ע ערך אנטישמיות עמ' 519), לא כל דברי הסטיריקנים הרומאים נשתמרו בידינו, אך מאלו שנשתמרו, וכן מדברי הגנתו של יוסף בן מתתיהו בספרו "נגד אפיון", עולה כי כמעט אין דבר נבלה וגסות רוח שבו לא האשימו את אבותינו.

כל ההסברים השונים בהם ניסו להסביר בכל הדורות את השנאה, רק מוכיחים עד כמה השנאה אינה טבעית ואינה הגיונית, שכן בכל דור היו בטוחים כל החכמים בעיניהם כי הסבה לשנאת ישראל ברורה ושקופה, רק ישתנו התנאים האלו ותיבטל השנאה. אך המציאות הראתה שגם כאשר נשתנו כל המסיבות, תמיד נשארה הסבה האמיתית: והיית לשמה  למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה!

המהפכה הצרפתית, והתקדמות המוסר וחופש הפרט, לא תרמו למרבה הפלא להכרה בעוול שנעשה ליהודים:

• "וולטר זכה לתהילה כלל אנושית בעיקר בזכות מלחמתו העקבית על חירויות הפרט חופש המחשבה והסבלנות הדתית, מפני כן מפליא הדבר שטיפח רעיונות אנטי יהודיים וטיפח דעות קדומות על היהודים והיהדות, ובכתביו פזורות הערות בוטות וארסיות ביותר על היהודים", (אנצ"ע ערך וולטר).

י. רוזנטל בא כח חברת מפיצי השכלה כותב:

• "תמיד שמענו מבני מרום העם בשיחותנו עמהם טענות על התבדלות היהודים וקנאתם והתבדלותם לרוסיות, ומכל הצדדים הבטיחו לנו שעם סילוק ההתבדלות יוטב מצב אחינו ברוסיה וכולנו נהיה אזרחים בעלי זכויות שוות במדינה. לפיכך נתעוררנו לייסד אגודת אנשים משכילים כדי לשרש את החסרונות הנזכרים על ידי הפצת כתב ולשון רוסיה וידיעות מועילות בין היהודים", (מובא אצל דובנוב, תרל"ו).

לעומת זאת המציאות היתה שונה:

• "בפועל היתה השנאה אל היהודים המתדמים אינטנסיבית יותר מאשר השנאה ליהודים בעלי הדימוי המסורתי.. אחד הפרדוקסים של האנטישמיות המודרנית שדווקא היהודי הלא יהודי, כלומר זה שניתק עצמו מן הסביבה היהודית ומתרבותה.. כגון ד'יזראלי, ברנארד, מרקס וטרוצקי – הוא המשמש בעיני האנטישמים סמל היהדות העוינת והנתעבת", (שנאת ישראל לדורותיה, פרופ' ש. אטינגר).

פינסקר חשב כי השנאה לישראל היא מכיון שאין ליהודים ארץ משלהם:

• "היהודים אינם אומה חיה ועל כן יבוזו להם… התרופה הנכונה והיחידה היא שווי מעמדם כאומה בין האומות ע"י ארץ המיוחדת להם", ("אוטואמנציפציה" ברלין 1882).

כל החכמים והמלומדים ניסו את הגיונם בהסבר תופעת שנאת ישראל:

• "מהי הסיבה אשר הולידה והשרישה את השנאה האיומה בקרב כל העמים לעם ישראל?— לו היתה הקנאות הדתית סיבת השנאה, הלא אז לא היו וולטר וכמוהו יורים חיצי לעגם ללבב היהודים. ולו היתה הקנאה וההתחרות הכלכלית אם (א' צרויה) השנאה, הלא אז לא היו מדברים עלינו תועה החכמים הסופרים והחוקרים אשר דבר אין להם עם סוחרי הארץ וכנעניה. ולו הייתה אהבת החכמה [בערותם של היהודים] סיבת השנאה הלא אז היו היהודים המשכילים נוחלים כבוד וגדולה. והאיכרים הרוסים החשוכים, למשל, לא היו שונאים את היהודים.. היהודים שנואים מפני שהם חלשים בתורת אומה שאין לה לא ממלכה ולא מולדת.. (סמולנקין,"אבן ישראל" השחר שנה א'). "אך בארץ ישראל יוכלו להיוושע באמת ולאורך ימים", ("נחפשה דרכינו" השחר שנה י').
• "המסקנה הציונית הייתה שהדרך היחידה להיפטר מן האנטישמיות היא לבטל את גורמיה היסודיים", (אנצ"ע ערך אנטישמיות עמ' 511).
• לילנבלום הוכיח כי סיבת כל הצרות שבדברי ימי היהודים היא שהם בכל הארצות יסוד זר ונכרי.. בעל הבית סובל את הדייר כל זמן שהדבר נח לו וכשהוא קץ בו הוא מבקש לגרשהו. לשים קץ לצרת ישראל אפשר רק ע"י סילוק הסיבה: צריך שנחדל מלהיות זרים בארצות שונות, ולהתבצר בארץ שאנו יכולים להיות בה בעלי הבית" – (דובנוב תר"פ).
• "לעבדים הנרצעים של התרבות הנכרית אמר דברים ברורים מלומד גרמני… מלומד זה היה חכם הכלכלה וו. זומבארט, בספרו עתיד היהודים הוא אומר "אם התאמצות היהודים להתמזג בעמים הסובבים אותם הביאה לתולדה מהופכת – אל האנטישמיות. הרי אין ליהודים ללכת אלא בדרך ההיסטורית הבדוקה והמנוסה – להיות נאמנים לעצמם ולאומתם. הנודד הנצחי.. צריך להוסיף לחיות כיהודי נצחי… הרי עם ישראל הכניס מימי הנביאים נעימה מוסרית למקהלת האנושיות ועדיין הוא עושה זאת בידי מבחר בניו", (מובא אצל דובנוב).

הכל טוב ויפה, אבל כח הגורל היהודי חזק מכל ההשערות האלו, גם כאשר הקימו היהודים מדינה עדיין השנאה מפעפעת כלפיהם בכל העולם כולו, לא פחות מאשר קודם לכן. גם כאשר נדחקו להידמות לגויים, וגם כאשר התבדלו, כאשר נשאו את בשורתם, וכאשר החביאוה במרתפים. כאשר ניסו לפתור את "בעיית היהודים", וכאשר לא ידעו כלל כי הם מהוים בעיה: הגורל של "שמה משל ושנינה" מזומן ועומד לישראל בגלותו!

• "אמרתי ההשכלה הצל תצילנו! אם נשכיל אז נצליח או יוטב גורלינו, אזכור שמחת לבי בראותי בעיניים, כי פרצה ההשכלה בינינו כמים. וברכה זו הה! לקללה לנו יהפכו, כוס זהב מזגנו, על פנינו ישפכו", (יל"ג, 'מחלת הזכרון').

כל ההסברים הטבעיים אכן נכונים, אלא שתמיד נמצאה סבה חדשה שמולידה את שנאת ישראל של אותו הדור, ומה היא התועלת לנתח את הסבה הזו לגורמיה, בזמן שתמיד תימצא סבה כל שהיא?  והלא השאלה היא מי הוא זה אשר סיבב ותיזמן את כל הסבות האלו?!

אין כאן רק שנאה, יש כאן יחס מיוחד במינו. את הצוענים אולי שנאו ותיעבו, אך משום כך הם הפכו ללא כלום ולאבק אדם. השנאה ליהדות הינה כמין פחד מערפד היונק את לחלוחית האנושות. העיסוק המרובה של כל אומות העולם בכל אירוע חסר משמעות הקורה בישראל, בזמן שאלפים ורבבות כמותו קורים בכל מקום בעולם. ואף על ידי אותן האומות העוסקות בנושא, או אותן האומות שכאילו סובלות מהתנהגות ישראל, הוא בלתי טבעי ואין לו שום הסבר. ישנו פחד מסתורי מפני ישראל, עד שהעולם כולו מתגונן מפניה. סין מונה מליארד ורבע תושבים, ואין היא מעניינת אף אחד מחוץ לתחומיה, אלפיים שנה הסינים אוכלים אורז, מתרבים, ודבר לא יותר מזה. אם נפתח את העיתונות הבינלאומית נמצא שם מדוברת יותר מכל המדינות הענקיות כדוגמת סין, יפן, קנדה, מקסיקו, אוסטרליה, את ישראל הקטנה. נשיא המעצמה הגדולה בעולם עוסק ללא הרף בישראל, כל פעולה בעולם נוגעת איך שהוא לישראל. העולם עסוק בבן השנוא שלו – ישראל, הוא מנסה לחנך אותו, הוא מאיים עליו, הוא מסביר לעצמו כמה מסוכן בן זה, וחוזר חלילה. וכמה מפליא לראות כי כך בדיוק היו פני הדברים כבר בתקופת האימפריה הרומית. וגם בימי הביניים, מסעי הצלב היו מוכרחים לפגוע קודם ביהודים, יסוד הדת הפרוטסטנטית היה חייב לפגוע קודם ביהודים, וכך כל אירוע משמעותי. עד למלחמת העולם שגרמה בהכרח לכך ש"היהודים ישלמו את מחיר המלחמה".

היהודי המודרני "משיג הגבול", לצד המזוקן "הפרימיטיבי"

לא יאומן באלו מחוזות קונה לה השנאה הזו שביתה, כך מספרת עיתונאית שנקלעה לשבט אינדיאני בשם "טרהומרה", מאחרוני השבטים האותנטיים שנותרו בהרי מקסיקו המרוחקים מכל מקום ישוב, הפולחן שלהם נטוע במסורות העתיקות של האינדיאנים, שכן הם התנגדו בכל תוקף לנסיונות המסיון לתקוע יתד באיזורם. אלא שאלמנט אחד חשוב ביותר הפך לאחד מהענינים המרכזיים בחגיהם:

• "המחזות שמתרחשים בקניונים (=מצוקים סלעיים בהם מתגוררים בני השבט) בימי הסמנטה סנטה עלולים לזעזע מבקרים הנוכחים בטקסים בפעם הראשונה, ביחוד האלימות המכוונת לבובה בדמותו של יהודה איש קריות, ותפקידם של הפרושים בני הכת מתקופת בית שני, המתרוצצים מתופפים רוקדים שרים ועורכים קרבות.. איך הולך עם הריקודים? הפרושי הראשי נפל ושבר את הרגל.. יהודה הוא בוגד ועומדים לחסל אותו.. הבובה נגררה למקום פתוח, כובע מצחיה שחור לראשה. חצי תריסר גברים שיכורים התנפלו עליה, צועקים, בועטים, תולשים את איבריה. לבסוף מישהו הצית את יהודה, וכשלא נותר ממנו דבר מלבד אפר וחתיכות קש חרוכות הגברים השתויים התרחקו מתנדנדים", (תיאורה של סינתיה גורני, נשיונל ג'יאוגרפיק נובמבר 2008).

לא יאומן כי יסופר, השבט הקנאי והעקשן "שבמשך מאות שנים התחמקו מכל סוג של התערבות זרה", (שם), קלט דבר אחד מן העולם החיצוני: אי שם ביקום ישנם אנשים, (החובשים כובעים שחורים!), שהם בוגדים ויש לחסל אותם! אלו כמובן היהודים.

למעלה משלשת אלפים שנה לאחר כתיבת הנבואה, נטה המלומד האנגלי ג'והן מקריגור, את אהלו על גדות הירדן (ג"מ נסע בא"י ב1868 ותיעד את מסעו בספר 'רוברוי על הירדן', מהד' עברית, הוצ' משרד הבטחון תשמ"ב), וכתב: "מורה הדרך הנרגז שלי קרא: 'הו כלבים שכמותכם, פראים, חזירים, יהודים!' בארץ ישראל משתמשים הערבים במלה יהודי כבשם הגנאי המשפיל ביותר, ברם בזוכרנו שהיהודים בארץ זו – ארצם שלהם – היו פעם הנבחרים שבעמי תבל, ושכיום על פני כדור הארץ כולו הם נמנים עם העשירים, האמיצים, החכמים, וההגונים שבבני האדם, ועם הטובים שבהם בתחומי המוסיקה והשיר, השירה והציור, האמנות והמדע, הספרות והחינוך, הפילנטרופיה, המלחמה, המסחר, והפיננסים. בעצם אין תחום שבו לא נמצא יהודים, לא נוכל שלא לזכור גם אותם דברי נבואה שנאמרו לפני עידן ועידנים, כי השם יהודי ינתן 'למשל ולשנינה' אפילו בארצם של היהודים עצמם", (עמ' 161).

 3) רדיפה נצחית

בצד השנאה המופשטת היוקדת בלב עמי העולם, קיימת גם הרדיפה הפיזית המלווה את העם מאז בא במגע עִם עַם כל שהוא. במשך כל השנים העם היהודי נרדף עונה גורש והושמד, במזרח ובמערב, בארצו ובגלות. האימפריה הרומית, הקיסרות הנוצרית, הממלכות המוסלמיות, רדפו אותו יותר מכל אויב אחר. בזמן שהעם היהודי לא חטא כנגדם במאומה.

בשום מקום לא ישבה קהלה יהודית יותר מעשרות שנים ספורות, מבלי שסבלה מרדיפה, פרעות, הטרדה, גירוש, טבח, או כיוצא בזה. גם במאה ה20!

• "קורות האדם על פני כדור הארץ שלנו יודעות רק מקרה אחד ויחידי של מדיניות השמדת עם טוטאלית שהוכרזה בפרהסיא ואף בוצעה הלכה למעשה קבל כל העמים. ייחודה של האנטישמיות הוא א"כ גם במהותה וגם ברציפותה", (האנטישמיות גורמיה וצורותיה).
• "ככל שהעמקתי חקר בתולדות העם הזה כן גברה בי תחושת הדיכאון והתדהמה למראה האלימות הזדונית שהופעלה נגדו בכל הזמנים וכמעט בכל מקום בעולם. הרדיפות, הגירושים, העינויים, ההשפלה, ורצח ההמונים שמוצאים בעמודים אלה, הם איפוא חלק בלתי נפרד מסיפורו של העם הזה", (מרטין ג'ילברט בהקדמה ל'אטלס להיסטוריה יהודית').

 הנבואה

העם היהודי נתון לאיום פיזי על עצם קיומו, הדברים האלו נכונים כיום, אך היו נכונים גם בכל תקופה אחרת.

יעקב אבינו נתון לאיום קיומו מצד אחיו עשיו: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז מא), "באנו אל עשיו אחיך וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" (בראשית לב ז). ברגע בו יוצאים ישראל ממצרים: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל" (שמות יז ח), אין צורך להסביר מדוע. עם עלייתם לארץ המובטחת, מתנחל לצדם גורם זר: פלשתים, ומנסה בעקביות לדחוק את רגליהם ממנה.

התורה מבטיחה לישראל בגלותו:

"ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך", (דברים כח סה).

ואכן, מיום יצא ישראל לגלות, עדיין לא מצא מנוח לכף רגלו, בשום מקום לא ישב יותר מעשרות שנים ספורות ללא רדיפות. לא תמיד יש בידינו הסבר לרדיפות:

• "גזירת אנטיוכוס על היהדות נראית כחידה בעיניהם של הרבה מן החוקרים, רדיפת דת היתה בניגוד לרוחו של ההלניזם הנאור שאנטיוכוס דגל בו. זולת הפולחן היהודי לא פגע אנטיוכוס בשום פולחן מזרחי", (אנצ"ע ערך אנטיוכוס עמ' 453).

התמעטותו של העם בעקבות הגזרות והגירושים האין סופיים היתה על גבול הסכנה הקיומית. בתקופת שלהי הבית השני היוו היהודים קרוב ל15 אחוז מכלל האימפריה הרומית, ואלו בימי הביניים עמד מספרם על קרוב למליון איש בלבד. לו לא היו בני ישראל נרדפים בצורה שכזו היו מגיעים היום למימדי העם הסיני שתקופת היווסדו קרובה לתקופת היווסדות עם ישראל.

אך הגורל היהודי אינו נוהג בדרכי הטבע: רדיפות עינויים וגירושים בלתי פוסקים מנעו ממנו את גידולו הטבעי. באטלס להיסטוריה יהודית של מרטין ג'ילברט מנויים מאות גירושים של יהודים, מכל קצוי העולם, בספרו של ג'ילברט ניתן לראות כיצד מכל מקום בו דרו, גורשו בזמן כל שהוא.

אין לשער ולתאר את כל היסורים שהביא הכיבוש הרומי על היהודים בכל רחבי האימפריה הרומית במשך מאות שנים, החל מכיבוש פומפיוס, פולמוס ורוס, חורבן הבית, פולמוס קיטוס, חורבן ביתר, גזרות אדריינוס, רדיפות הנוצרים, הטבח באלכסנדריה ובקיריני.

בסוף האלף הראשון החלו רדיפות המוסלמים ומסעי הג'יהאד. מיד לאחריהם מסעי הצלב המפורסמים, שהחריבו את כל קהלות אשכנז, ובמסעים הבאים גם קהלות באנגליה ועוד מקומות, שריפות התלמוד והפוגרומים שבעקבותיהם, גזרות הרועים. המאות הראשונות של האלף השני גם הם המשיכו באותה מתכונת:

"תוך חמישים שנה ניתכו שלוש מהלומות איומות של משטמה ופרעות על יהודי גרמניה: ב1299 ריכז הצורר רינדפליש סביבו המונים ופרע ביהודים. למעלה מ140 קהילות הושמדו וחרבו. ב1336 אירעה 'גזירת ארמלדר' כ110 קהילות נחרבו ע"י כנופיות איכרים פורעים. גזירת "המגיפה השחורה" (1348) השלימה את פרשת השחיטות האיומות הללו, היהודים נטבחו כמעט בכל ערי גרמניה או גורשו מהם כמרעילי בארות; כ300 קהילות נהרסו..  שלושת הגלים האיומים האלה של פרעות המוניות הרסו את המבנה היישובי ופגעו בצורה החמורה ביותר באוכלוסי היהודים בגרמניה", (אנצ"ע ערך גרמניה).

אין המדובר דוקא בגרמניה, שהרי ב1394 גורשו כל יהודי צרפת, ביניהם גם פליטי אנגליה שגורשו ממנה ב1290, ושאר הפליטים שהגיעו לפרובנס גורשו ממנה ב1496, מאוסטריה גורשו ב1421, ובשלהי המאה ה15 הוקמה האינקויזיציה לאחר גירוש ספרד. שנים ספורות לאחר מכן גורשו גם מפורטוגל.

הנצרות של ימי הביניים גידלה מומחים להגשמת הנבואה של "בגויים ההם לא תרגיע", ונצטט לדוגמא רשימת גירושים המתייחסת רק לאיזור המאה ה15 ורק לתחומי הקיסרות הגרמנית (מתוך אנצ"ע ערך גרמניה, תולדות היהודים):

"ב1400 גורשו היהודים מפראג, ב2420, 1438, 14662, 1473, גורשו וחזרו וגורשו ממאינץ, ב1420-1421 מאוסטריה, ב1424 מקלן, ב1440 מאוגסבורג, ב1475 אירעה בטרנט עלילת דם שגרמה לנחשול של הסתה ליהודים לרדיפתם ברחבי גרמניה ולגירושם מטירול, ב1492 עלילת חילול הקרבן במקלנבורג וגירוש משם, ב1493 גירוש ממאגדבורג, בין 1450 ל1500 גורשו היהודים מערים רבות בבוואריה, פראנקוניה, שוואביה, ב1499 גירוש נירנברג, ב1510 עלילת חילול הקרבן בבראדנבורג וגירוש משם, וכן גירוש מאלזה, ב1519 גירוש מרגנשבורג".

בשנים 1649 – 1648 (ת"ח ות"ט) התפשטו גדודי קוזקים בראשות חמיילניצקי בכל מדינת פולין, בפלכי אוקריינה, גליציה, ליטא, רוסיה הלבנה, ופולין גדול, וטבחו את היהודים באכזריות נוראה בכל מקומות מושבותיהם^[1] [באוקריינה המזרחית לא נשאר יהודי אחד, בשטחי וולין ופודוליה נהרגו 90 אחוז מהיהודים]. בשנת 1650 עדיין היו באוקריינה התנגשויות מזוינות בין הקוזקים לפולנים שמהם נפגעו שוב קהילות ישראל. – עדיין לא הספיקו היהודים להתאושש ובשנים 1656 – 1654 בפלישת הרוסים והשוודים לפולין, נהרגו ונטבחו קהילות רבות ע"י הרוסים וגדודי הפולנים^[2]. במהלך 8 השנים האלה נחרבו כשבע מאות קהילות, והמונים נמלטו מבתיהם ונדדו ברחבי אירופה. בין שנת 1664 לשנת 1670 עוררו הישועים להקות פרועות שהלכו מעיר לעיר ופרעו ביהודים [טבחו בלבוב^[3], ועוד]. בשנת 1666 עזבו יהודים רבים את בתיהם בציפייה ל"משיח" שבתי צבי, והתאסלמותו הביאה ייאוש ושבר רוחני (מיד לאחר מכן גורשו יהודי אוסטריה שחלק גדול מהם היה פליטים מגזרות תח', בשנת 1740 גורשו יהודי בוהמיה כולה). בשנת 1681 פרעו ביהודי וילנה^[4]. בשנים 1700 – 1710 הייתה בפולין מלחמת אזרחים שפגעה קשות גם ביהודים. ולאחריה הוכפל המס שהיו חייבים בו. בשנת 1721 גורשו כל יהודי אוקריינה שבקיסרות רוסיה, וב1727 משאר ערי רוסיה^[5]. בשנים 1734– 1744 ו 1750 התפרעו באוקריינה שבשטח פולין כנופיות קוזאקים ופרעו ביהודים. ת"ע ובכל אותה תקופה סבלו היהודים מהתעללות הפריצים. בשנת 1757 נשרפו ספרי התלמוד בכמה ערים בפודוליה, היה נראה שעומדים להישרף כל הספרים בפולין אולם הבישוף מת מיתה חטופה קודם שהספיקו לבצע את הגזירה [כמו"כ סבלו היהודים הלשנות וצרות מכת הפרנקיסטים ולאחר מכן התנצרו למעלה מאלף פרנקיסטים] .

ובמקביל בין 1730 ל1760 הייתה בפולין מגיפת עלילות דם, ברציפות שלא נשמע כמוה מעולם בתולדות ישראל. לא היה כמעט פסח אחד שבו לא נערך משפט עלילת דם שגרר אחריו פסקי דין איומים ומחרידים^[6]. בשעה זו 'הגיעו מים עד נפש' ובשנת 1758 שלחה יהדות פולין יהודי בשם יעקב זליג כשליח לאפיפיור, וברומא הוא מסר בפני האפיפיור קובלנא בה נכתב כי היהדות הפולנית נידונה להשמדה אם לא יכריז איסור על עלילת הדם.

המאה ה19 הביאה עמה פרעות אנטישמיות חדשות, אך עם זאת נטו עדיין היסטוריונים ואנשי רוח להסביר את כל האירועים בדרך טבעית. יל"ג ב1870 האמין כי תם עידן הרדיפה הפיזית בתולדות ישראל וכתב:

• "ויונח שכל הסייגים והגדרים והחומרות והאיסורים ותולדותיהם ותולדות תולדותיהם מוכרחים ומועילים היו לשעתם בעת שתכפו עלינו צרות ורדיפות וגויים ערלי לב באמת עמדו למחות את שם ישראל מן הארץ להשכיח אותו תורתו ולהעבירו מדת אבותיו. אבל עתה אחרי שאין שום אפשרות שישובו העמים לכסלתם הקודמת כמו שלא תוכל השמש לשוב אחורנית האם לא עת להפר את הסייגים היתרים ולגדע את הקוצים הסבוכים להשליך במצולות ים את אבני המעמסה המכבידים על הספינה וגורמת לה לרדת לתהום רבה?".

לא חלפו אלא שנים ספורות והפוגרומים הנוראים ברוסיה שפכו קיתון של רותחים על פניהם של כל מאמיני האמנציפציה. הפוגרומים האלו יצרו התעוררות לאומית כל שהיא[7], אך כעבור שנים ספורות שוב חזרו המשכילים להאמין כי הידמות לגויים תבטל את הרדיפה התמידית. ההיסטוריון שמעון דובנוב היה אחד מנושאי דעה זו, אך המציאות המרה באה וטפחה על פני היהדות כולה: באמצע המאה ה20 חברו עמי אירופה כולם להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, וגם דובנוב עצמו נפל חלל יחד עם כל אחיו[8].

כך הקמתה של מדינת ישראל יצרה אשליה של צמיחת גאולה, ניסינו לפתור את האיום בכח הזרוע, להביא את "קץ הסכסוך" בדרך ההתקפלות והויתור. נסינו באיומים, נסינו בחנופה, גם כאשר השלינו את עצמינו שהשנאה תלויה במעשינו, ורק אם נחליף את הממשלה, או את שיטת העבודה הנה יפסקו גלי השנאה. באה המציאות וקלקלה את כל הדמיונות: גלי השנאה עומדים וקיימים בהקשר לכל מה שיעשו היהודים. מתוך מאות סכסוכי שטחים בעולם, דוקא הסכסוך שלנו עומד במרכז הענינים, דוקא לכל מעשה שלנו חרדים האו"ם והאיחוד האירופי, כל שגגה שהיתה נסלחת באלף מקומות בעולם, לישראל לא תסולח.

גם כאשר קמה מדינת ישראל, יהודים נרדפים בכל מקום בעולם, וגם בישראל, המקרים האנטישמיים אינם פוסקים ואף מתחזקים, כי "בגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך"!

4) פיזור תמידי

כשם שהעם היהודי הוא העתיק ביותר, כך הוא הותיק ביותר בתפוצה העולמית: אין שום מקום ומדינה שאין שם יהודים, לא רק בימינו, במאה ה21, אלא גם מאות שנים לפני הספירה. בכל מקום ואתר בלטו היהודים. וכבר בגלות בבל, תחת השלטון הפרסי אומר המן: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בכל העמים", (אסתר ג ח), ובתקופה ההלניסטית כותב בעל מזמורי חכמת שלמה: "בכל גוי תפוצות ישראל, כדבר אלוהים"."ימים ויבשה מלאים יהודים" (האוראקולים הסיביליניים, 140 לפני הספירה).

• "כל קהלות ישראל אשר במצרים וארם עד ארץ פפיליא וקיליקא ויתר ארצות אסיה בתין ולב ממלכת פונטוס ובכל ארצות יון ומקדון ובאי כפתור וכרתי ובכל המדינות אשר מעבר לנהר פרת ובארץ בבל ובכל הארצות הרחוקות ממנה ובארצות אפריקה עד לוב", (מכתבו של אגריפס המלך, מלחמות היהודים ד ו II).
• "ירושלים – כן נאמר בה – היא עיר הבירה לא רק של ארץ יהודה, אלא של רוב הארצות, בגלל מושבותיה אשר יסדה בשעת הכושר בארצות השכנות: מצרים, צור, סוריה, חילת-סוריה ובארצות הרחוקות ממנה: פמפיליה, קיליקיה וברוב החלקים של אסיה עד ביתיניה ובפינות הרחוקות של הפונטוס, כמו באירופה: תסליה, באוטיה, מקדוניה, אטוליה, אטיקי, ארגוס, קורינתוס, ברוב החלקים היותר יפים של הפלופוניסוס. ולא היבשה בלבד מלאה מתיישבים יהודים, אלא גם האיים היותר נכבדים: אואוביה, קיפרוס, כרתים, והנני עובר בשתיקה על הארצות שמעבר לפרת, כי מלבד חלק קטן יוצא מן הכלל יש לבבל ולכל המדינות המקיפות סביב את הארץ הפורייה הזאת תושבים יהודים", (מכתב אגריפס).
• "בני ישראל ישכנו כמעט בכל ערי הארצות וקשה למצוא מקום אחד בעולם שאין שם יהודים", (הגיאוגרף סטראבו, המאה ה1 לפנה"ס).
• ב"ברית החדשה" נזכרים יהודים וחברים של יהודים מארץ הפרתים, ממדי, מעילם ומארם נהריים, קפודקיה, פונטוס ואסיה, פרוגיה, פמפוליה וחבל לוב על יד קירני, רומא, כרתים וערב (מפעלות ב, ט-י"א) ויהודים אשר גרו בירושלים מבני כל ארצות הגויים אשר תחת השמים (מפעלות ב, ה).
• "מימי גלות בבל ויסוד המעלה שאחריה לא היה יהודה אלא מרכז להיקף גדול הכולל ישובים יהודים גדולים בבבל בפרס בסוריה באסיה הקטנה ובמצרים עם חורבן מלכות ישראל במאה השביעית התחילה הגלות ממש.." (ש. דובנוב דברי ימי עם עולם).

הדברים נכונים ממש עד זמננו:

• "כשאנו סוקרים במבט אחד את פני הפיזור והתפוצה היהודית בכל רחבי תבל ועל פני כל היבשות, אנו מופתעים לראות כי העם שהוא כמעט העתיק ביותר בעולם הוא לאמתו של דבר הצעיר ביותר לפי מדת הקרקע שמתחת לרגליו.. למעלה מתשעים אחוז של העם היהודי מפוזרים ומפורדים על פני ארצות חדשות.. מפורר ומפוצל על פני למעלה ממאה ארצות ובכל חמש היבשות", (לשנצ'נסקי הפזורה היהודית, עמ' 9).

 הנבואה

כאשר כורת אברהם ברית עם אלהיו, ההבטחה הראשונה אותה הוא שומע: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם", (בראשית טו). יעקב נאלץ לגלות מארצו ולברוח לחרן, כאשר הוא מגיע לארץ כנען ומבקש לישב בשלוה, גולה בנו יוסף למצרים, ובעקבותיו המשפחה כולה גולה למצרים.

ה' גוזר על עמו את הגלות: "והפיצך ה' מכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כח סד).

למן הרגע בו החלה גלותו של עם ישראל, הפך לעם הנפוץ ביותר ע"פ כדוה"א, והגדרה זו נכונה לגביו עד היום הזה, יותר מ2500 שנים מאז!

משעה שמלך אשור מביא את בני ישראל ל"לחלח וחבור וגוזן (דה"א ה כו)". הפך "היהודי הנודד" לאחד מסמליו של העם. כשהוא מגורש הוא אנוס להיות נודד, וכשאיננו מגורש הוא מהגר למקומות חדשים. וגם כאשר יש לו מדינה משלו, עומד הוא בראש רשימת המהגרים העולמית, בכל מקום ואתר בעולם.

היסטוריונים שניסו למצוא חוקיות והגיון בהיסטוריה, לא מצאו ידיהם ורגליהם בנוגע לקורות עם ישראל, ראה למשל ויקיפדיה על ההיסטוריון הבריטי המפורסם, ארנולד טוינבי:

בבואו לדון בהיסטוריה של היהודים, נתקל טוינבי בבעיה חמורה. ההיסטוריה שלהם אינה עומדת באף אחד מהקריטריונים שהציב לגבי כל שאר התרבויות. טוינבי ניסה לנסח תאוריה ייחודית ליהודים בכך שטען שהיהדות אינה אלא בגדר "מאובן" כמו תרבויות אחרות למשל הפרסים של הודו המאמינים בדת זרתוסטרה שממשיכים להתקיים גם כשלתרבותם אין שום מטרה חיובית שהיא. לדעתו של טוינבי שייכת היהדות לתרבות הסורית שהגיעה לשיא יצירתה 1100 שנה לפנה"ס ותגליותיה העיקריות היו המונותיאיזם, האלפבית והאוקיינוס האטלנטי (שהתגלה בידי הפיניקים) ומאז אבד עליה הכלח.

הנקודה הבעייתית בתאוריה של טוינבי היא שהיהודים מתעקשים להמשיך להתקיים מעבר לזמן שבו היו שותפים פעילים ביצירת תרבות זאת וכעת הם מתקיימים ללא מטרה שהיא. הוא מסרב להכיר בהישגים מאוחרים יותר של תרבות זאת פרט לכך שהיא השפיעה על יצירת הדת והתרבות הנעלה באמת של הנצרות. למעשה חזר בכך טוינבי אל העמדה הנוצרית השגרתית שרואה זכות קיום ליהדות רק בכך שיצרה את הנצרות ומעבר לכך שוב אין לה שום תפקיד.

עם הקמת מדינת ישראל, חלה שוב פגיעה בתאוריה שלו על העם ה"מאובן", שקם לתחייה והוא כבר לא "מאובן". הסברו היה שאף על פי שהיהודים הם "מאובנים" ואינם ראויים למדינה משלהם וכי לא היו ראויים למדינה משלהם בארץ ישראל, וכי בכל מקרה במלחמת העצמאות התייחסו היהודים לערבים כפי שהנאצים התנהגו כלפיהם (אם כי סייג זאת בכך שההשוואה לנאצים הייתה מוסרית ולא סטטיסטית). הערבים הם בעיניו הקול האמיץ, שהפריך את התואנות הציוניות והרס כל תירוץ יהודי היסטורי. במילים אחרות אמר כי היהודים התנהגו לעתים באכזריות שדומה לאכזריות הנאצית ולמעשה המלחמה שלהם נגד הערבים היא מלחמת הנאצים בערבים דרך יהודים.

כך, בלי לשים לב ממשיך טוינבי עצמו להגשים את הנבואה בדבר היחס ליהודים…

הערות:

[1]  חלק מהקהילות שחרבו: נמירוב, טולשין, פינסק, בריסק, הומל, ועוד רבים. כפי עדות בן הדור ר' נתן הנובר: "קצתם פשטו עורם מעליהם.. וקצתם פצעו בהם.. עד שיצאה נשמתם.. והרבה קברו בחייהם, ושחטו ילדים בחיק אימותם.. וילדים תחבו בשפוד וצלום אצל האש והביאום אל אימותם.. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם וכל ארבע מיתות בי"ד סקילה שריפה הרג וחנק, והרבה לקחו בשביה.. כיוצא בזה עשו לכל המקומות אשר היו מגיעים שמה", ("יון מצולה" לנתן נטע הנובר. ברנפלד, ספר הדמעות ג' קי"ד).

[2] בצד הרוסי ע"י הרוסים נחרבו קהילות וילנא, לובלין, וויטבסק, מוהילוב, ועוד רבים, ובצד הפולני ע"י הגדודים הפולנים שכבשו חזרה מהשוודים נחרבו פוזנא קאליש ורשא קראקא ועוד רבים. על פרעות אלו חובר ספר טיט היון לשמואל פיבוש מוינה ויניציה 1660 שם מתוארים מוראות הפרעות. מתוך דבריו: "היו חותכים אנשים אבר אבר.. ילדים נשחטו בזרועות אבותיהם. יונקים גוועו ע"י גוויות אמותיהן.. בקצת מקומות לא נמצא מי שיביא את המתים לקברות והכלבים היו מלקקים את דם החללים ברחובות..", הרב אברהם גומבינער בעל "מגן אברהם" מספר כי אבותיו נהרגו בפרעות אלו.

[3] בטבח זה נהרגו שני בניו של רבי דוד סג"ל בעל ה"טורי זהב".

 [4] באותו זמן דרש המלך לשים קץ לרדיפות וצוררי היהודים ענו "נעשה בהם שפטים גרשו אותם בבעיטות רגל מן העיר או שימו אבן על צוארם וטבעו אותם במים".

[5] נוסח הפקודה "כל היהודים הנמצאים באוקריינה ובערים אחרות ברוסיה יגורשו מיד מרוסיה ולא יותן להם להבא לבוא לרוסיה בשום ענין ואופן ויש לשנן את הדבר בתוקף בכל מקום ומקום (אפריל 1727)". (תולדות עם עולם לדובנוב, עמ' תפ"ח).

האירועים מת"ח ות"ט עד שנת 1656 ראה ש. דובנוב עמ' תנ"ג – תנ"ז. משנת 1664 עד 1710 ראה שם עמ' תסו – תעו. (על שבתי צבי ראה עמ' תס"א) בשנים 1734– 1744 ו 1750 התפרעות הקוזקים שם עמ' ת"ע. התעללויות הפריצים שם עמ' תס"ט. מעללי הפרנקיסטים ושריפת התלמוד שם עמ' תע"ט ת"פ.

[6] על מנת להבין את אכזריותם של הפולנים באותה תקופה ראה לדוג' גזר דין בזאסלב: "להפשיט ארבע רצועות מגופו החי לקרוע את הלב מן החזה ולנתח את הגוף לארבעה חלקים שיוקעו בארבעה עמודים ברחובות העיר", (ברנפלד ספר הדמעות ב' רמ"ז). וכעין זה גם בעלילות האחרות ז'יטומיר יאמפול, ועוד. ראה דובנוב עמ' תעא'.

[7]"הפוגרומים מוטטו את האשליה המשכילית", (אנצ"ע, ספרות, העת החדשה), דוקא היהודים שהיו עובדי אדמה סבלו יותר (כל כתבי לינלבלום ד' 29).

[8]האדם שירה בו למוות היה סטודנט שלמד מפיו בעבר באוניברסיטת לטביה, (האנציקלופדיה של השואה).