עם התגבשות תיאוריית האבולוציה, בדגש על האבולוציה של האדם, דימו העוסקים בנושא ליצור "עץ התפתחותי", מתוך הממצאים, סכימה שתמחיש את הרעיון לפיו המין הומו סאפיינס חולק אב קדמון משותף עם מינים קדומים של קופים, ובמשך הזמן התפתח לאדם המודרני. עץ זה הוצג בספרי הלימוד מיד כשנטוו הרעיונות, מתוך הנחה שהזמן ישלים את החסר.
במאה הקודמת הרבו לדבר על "החוליה החסרה", אותו יצור שאינו מוגדר אדם, ואף אינו קוף, משהו באמצע, בשלבים מסויימים הרבו את הדיבור על ממצאים שונים כדוגמת לוסי, ואילו בזמננו המצב הפוך, מרוב עצים לא רואים את היער, או יותר נכון: מרוב יער לא רואים שום עץ.
כאן הבאנו את החומר הבריאתני בענין האבולוציה של האדם, כאשר עיקר הטענה היא שעדיין, למרות הריבוי, סוף סוף אין כאן אלא קופים או בני אדם, כפי שכבר הראינו כאן, גם אלו היו חוליות הביניים המבוקשות כולן בידינו, אין לראות בכך שום הוכחה להתפתחות, וראה גם: הסדר המלאכותי של עץ החיים,
בזמננו, כאמור, הבעיה המרכזית היא לא חיפוש חוליות חסרות, אלא שאין שום עץ, אין שום דרך לסדר את הממצאים באופן שיראו על התפתחות כל שהיא, הדרישה הבסיסית מתיאוריה, שאין שום דרך להוכיחה, שלכל הפחות תספק איזו קורלציה עם המציאות, שתהיה בידינו תופעה, ולתופעה נציע הסבר. אבל המציאות שונה, אין שום תופעה שיכולה להסתדר בצורה של עץ חיים, של משהו שהתפתח ממשהו לאיזה כיוון.
האנתרופולוג פרופ' ג'ון הוקס מויסקונסין קובע בפשטות "האבולוציה האנושית היא יותר דלתא בוצית מאשר עץ מסתעף", לפי דבריו, עד לאחרונה האנתרופולוגים היו מציירים את עץ החיים בצורה שבה ילדים קטנים פותרים מבוך, מהסוף להתחלה, כשהמטרה מסומנת חוזרים ממנה אל המקום שאמור להיות ההתחלה. כך נוצר עץ המשפחה שהשתמשו בו עד עתה, מוביל אל ההומו סאפיינס באופן בלתי נמנע. אמנם מחקר הדנ"א מפריך תפיסה זו, הוא מלמד על זרימות וקשרים שאינם תואמים את העץ הפשטני, כולם קשורים לכולם, כך למשל חלק של עצם אצבע ממערת דניסובה שבסיביר, קשורה בקשר גנטי עם 5% מהאוסטרלים החיים בזמננו, ועם עוד יותר ממליארד אנשים באסיה ובמערב. תגליות נוספות שוברות את רעיון העץ, אין שום עץ, ישנם זרמים מעורבבים.
איך יכול המדע לפספס את זה?", שואל הוקס.
אבל בהגדרה של ההתפתחות כ'דלתא', לא מסתיים הבלבול. ה'יער' או ה'מבול' של מאובנים אנושיים, סובל מבעיות קשות של סדר וניקיון, כפי שמתארת פייג' מדיסון, העוסקת בפילוסופיה של המדע ובהיסטוריה של האנתרופולוגיה, במאמרה על בעיית הגילאים של מאובנים:
בספטמבר האחרון, מדענים הודיעו על גילויו של קרוב משפחה אנושי (hominin) שלא היה ידוע עד עתה, הוא נקרא בכינוי: Homo naledi , מיקום הממצאים במערה בדרום אפריקה. האתר הניב למעלה מ -1,500 שברי עצמות, מספר מדהים, בענף שלעתים קרובות חוגג את הזיהוי של שן אחת. מטמון המאובנים העשיר הזה גילה הרבה על היצורים, אך הוא השאיר שאלה אחת נועזת ללא מענה: מתי חי הומו נאאלדי ? למדענים לא היו עדויות לתאריכם של המאובנים. ללא מידע זה, היה קשה מאוד לדעת היכן המין החדש מתאים לעץ המשפחתי האנושי הסבוך, ולהבין את משמעותו האמיתית.
האנתרופולוגיה סובלת מקשיים כאלו מאז היווסדה. בשנת 1856, שלד מאובן שהתגלה במערה קטנה בעמק ניאדר בגרמניה, הפך להיות ההומיניד הראשון שאי פעם הכיר המדע. עובדי מחצבה חשפו את המאובנים בעת פינוי מערת אבן גיר, אך לפני שהעצמות היו מסומנות כחשובות, העובדים הוציאום מהמערה. המאובנים התגלגלו אל קרקעית העמק, במרחק של כ20 מטרים, וכך אבד עוד מידע שיכול היה לספק רמזים לגילם – למשל, כמה עמוק נקבר השלד, והאם נמצאו חיות מאובנות בקרבת מקום.
זיהוי גילו של הניאנדרטאלי היה חיוני לפרש את חשיבותו. השלד נמצא בדיוק בזמן שצ'רלס דרווין פרסם את "מוצא המינים" (1859), והופעתו האנושית המעורפלת הצביעה על כך שיש לו פוטנציאל להאיר את העבר האנושי, אבל רק אם הוא באמת היה עתיק. כמה מדענים הציעו שהניאנדרטלים הם אבות קדמונים, אחרים פטרו את הממצא כאדם בן זמננו, והסבירו לו את צורת הגולגולת המוזרה שלו על ידי שהניחו שהיה מפגר או חולה.
כדי ליישב את הדיון, פנו המדענים למה שהיה אז הטכניקה החדישה ביותר לקביעת גיל המאובנים: ללקק את העצמות. החשיבה בזמנו היתה כי עצם עתיקה ומאובקת תידבק ללשון, ואילו עצם חדשה לא תידבק. בתחילת המאה ה -19, מבחן הלשון היה כל כך מקובל עד שמדענים חששו להרצות על הנושא מבלי להדגים ליקוק עצמות… מדען חסר מזל בשם פיליפ-צ'ארלס שמרלינג סבל מהשפלה נוראית, כאשר טען כי מצא עצם עתיקה, אך טענתו נכשלה במבחן הליקוק… בשלהי שנות החמישים, המדענים הבינו כי כלל הלשון אינו חל באופן אוניברסלי, והחלו לנטוש אותו. בהעדר מבחן סופי, גיל הניאנדרטלים נשאר בגדר תעלומה.
במהלך המאה האחרונה, מצב האנתרופולוגיה השתפר מאוד עם התקדמות של טכניקות חדשות, בעיקר ע"י בדיקות דעיכה של פחמן 14 עבור העצמות, או בדיקות אשלגן ארגון עבור גיל הסלע הוולקני שמסביב. אבל אפילו שיטות אלה מוגבלות לעתים קרובות. פחמן 14 יעיל רק בטווח של עד 50,000 שנים, בדיקת אשלגן ארגון יעילה רק במקרה של קשר הדוק בין עצם לסלע וולקני. גם במקרה של הומו נאלאדי המדענים יצאו בידיים ריקות מבחינת הוכחות לזמנו.
היעדר מידע בנושא מבלבל במיוחד, מכיון שהוא לא משתלב בשום עץ סדיר, חלק מתכונותיו נראות מודרניות מאד, הידיים והרגליים הם כשל האדם המודרני, ואילו הכתפיים והירכיים נראות פרימיטיביות. באם הוא בן 2 מליון שנה – זו הפתעה מביכה, מבחינת הידיים והרגליים, ואם הוא צעיר – ההפתעה המביכה היא מצד הכתפיים והירכיים. מדען אחד הרחיק לכת ואמר כי במצב הנוכחי ההומו נאלאדי לא תורם כלום להבנת האבולוציה.
שנה חלפה ועדיין הומו נאלאדי לא תורם דבר, חוסר זה גורם לנו לתהות כמה התקדמות בכלל התרחשה במהלך 150 השנים האחרונות. האמת היא שגם כיום ישנם פליאונטולוגים שמשתמשים במבחן הליקוק כדי לקבוע אם אובייקט מסקרן הוא אכן עצם עתיקה…
הערת הסיום של פייג' מדיסון חשובה לענינינו, היא טוענת שדוקא חוסר היכולת לתארך את ההומו נאלאדי, יכולה לתרום לפרשנות מורפולוגית אובייקטיבית שלא תהיה כפופה ללוח זמנים קבוע מראש. מכאן ברור שהפרשנות של ה'עץ' שהפך לדלתא קשורה גם בהנחות יסוד בדבר גילאים וכמובן בהנחת ההתפתחות בדרך של אבולוציה, כך שבעצם הנחות היסוד והדעות הקדומות כופות את עצמן על הממצאים ומכריחות את החוקרים ליצור איזה שהוא סדר מלאכותי בבליל של ממצאים, שאין שום ערובה ובודאי לא הוכחה שאכן התפתחו זה מזה במסלול מסויים.