נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

האדיקות המדומה של היהדות המתקדמת

 

במאמרו "כך לא חיים עם ההלכה", שהתפרסם ב'מקור ראשון', מתאר יואב שורק את האבסורד שבקהילות שונות של היהדות המתקדמת

האדיקות המדומה של היהדות המתקדמת

במאמרו "כך לא חיים עם ההלכה", שהתפרסם ב'מקור ראשון', מתאר י"ש את האבסורד שבקהילות שונות של היהדות המתקדמת לכאורה, המקיימים מנין שיוויוני בהתאם לכללי ההלכה האורטודוקסית, ומציעים פתרונות תרבותיים שונים במסגרת ההלכה האורטודוקסית. לדעתו הם מפספסים את העיקר:

ככה לא חיים עם ההלכה

העולם שבו יהודי חי הוא מה שהוא מביא עמו לריקוד של מצווה עם המסורת אותה הוא נושא. יהודים שאינם מכירים את האפשרות הזו, או שהיהדות מאיימת על עולמם, מעוותים את דמותה של ההלכה והופכים אותה למדע הזוי. על שירה חדשה ועל הפילגש שבבוידם

במרכזו של בית הכנסת, בשדרת האמצע שלו, ניצבים זה לפנים מזה במה לקריאה בתורה, עמודו של שליח הציבור, וארון הקודש. אך אל אלה נוסף וילון לבן, שקוף בחלקו, כזה המשמש פעמים רבות כמחיצה בבתי כנסת; הווילון הזה נמתח כאן לאורך אותה שדרת אמצע דמיונית, כשהוא יורד מן התקרה ונופל על הבמה, על עמודו של החזן, ואפילו על ארון הקודש, וחוצה כל אחד מהם לשניים – חצי לעזרת הנשים שמשמאל, וחצי לעזרת הגברים שמימין. המראה המופרך של ארון הקודש החצוי לוכד מיד את עיניו של מי שנכנס לראשונה לתפילה של שבת ב'שירה חדשה', המניין השוויוני-הלכתי במושבה הגרמנית בירושלים; והוא גם מבטא, בצורה העמוקה ביותר, את התסביך העומד מאחורי האידיאולוגיה והפרקטיקה של קהילה זו, ושל הרואים בה מופת.

הקהילה מתיימרת ליצור תפילה שהיא חוויה דתית שוויונית ומשמעותית, תוך עמידה בכל דרישות ההלכה, בפרשנותה האורתודוכסית המובהקת. כיוון שמבחינה הלכתית עיקר חיובי התפילה מוטלים על הגברים, מצאו ב'שירה חדשה' פתרון: בכל קטעי התפילה שהם בעלי משמעות הלכתית מחייבת, כקריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה, יעברו גברים לפני התיבה וישמשו כשליחי הציבור; בכל שאר הקטעים – כמו קבלת שבת, פסוקי דזמרה ופיוט 'אנעים זמירות' – תולכנה הנשים את התפילה (והן גם שתקראנה בתורה, עם עולים ועולות כאחד). גם החובה ההלכתית של הפרדה בין המינים נשמרת בקפדנות (ראה ערך המחיצה הלוחכת את ארון הקודש), בלי שתהווה עילה לחוסר שוויון: עזרת הגברים ועזרת הנשים נמצאות זו לצד זו; ומרכז הפעילות בתפילה נתון באופן שוויוני – במחיצה עצמה. האישה משמשת כשליחת הציבור, בלי שציבור הגברים יראה אותה, וכן להיפך.

הנה, אפוא, נמצא הפתרון הפמיניסטי-אורתודוכסי: שוויון בפועל בין גברים ונשים במעוז ה'גברי' של בית הכנסת, תוך שמירה על ההלכה.

הפתרון הזה עושה, כנראה, טוב להרבה נשים. לא רק הגבאית, רננה פילזר, שתיארה לנו את העקרונות מראש, דיברה בהתלהבות משכנעת ומאירת פנים; גם הנוכחות בתפילת ליל שבת היתה מרשימה ביותר. בעיקר בעזרת הנשים. ואם זה עושה טוב, הרי בעידן בו כל זיקה יהודית היא יקרה מפז, אין מקום בעצם לביקורת.

הלכה כאתגר מתמטי

למי הפתרון הזה לא עושה טוב? להלכה. כי למעשה, מאחורי הדברים עומדת תפיסה מוטעית ומזיקה של ההלכה, תפיסה שתפסה לה אחיזה הן בקרב הדבקים בהלכה והן בקרב המערערים עליה. לפי תפיסה זו, ההלכה היא כעין מדע מדויק, סוג של הוראות הפעלה פולחניות קבועות ומוחלטות. הנה אותה רננה אמרה, בהתייחס לקריאה בתורה על ידי נשים, ש"יש פוסקים שמתירים זאת. קראתי תשובה כזו של אחד מגדולי הפוסקים. הוא אמנם ממשיך אחר כך ומסביר למה הוא בכל זאת מתנגד, אבל את זה כבר לא קראתי. מה שמעניין אותי זו ההלכה". יש, כמובן, מקום להבחנה מסוימת בין דיון הלכתי לבין דיון חינוכי או ציבורי-פוליטי; ובכל זאת, כשההבחנה נאמרת בחדות כזו, היא מעידה על כשל בהבנת מושג ההלכה עצמו. שהרי ההלכה היא גוף חי, חלק מרקמת היהדות, שאין הבחנה ברורה בינו לבין חלקיה האחרים; היא חיה ומתחדשת, נושמת ומשתנה, ומתפתחת מתוך אינטראקציה הדוקה עם שיקולים קהילתיים וציבוריים, כלכליים וחינוכיים. היא הד קולו של העם לא פחות מן האגדה, ואין בה כלל מימד 'קשיח', 'אובייקטיבי' ובלתי תלוי.

תפיסה קשיחה של ההלכה, ויצירת קווי תיחום חדים בינה לבין מכלול הנורמות והערכים היהודיים, משרתת על פי רוב את השמרנים ביותר. אבל במקרים רבים, היא מאפשרת עוגן דווקא למי שמצויים בעולם ערכי מתבולל ומעוניינים להישאר בו. הדבקות בהלכה, כמעין מדע-פולחן שאינו קשור בערכים מסוימים, היא פתרון נוח למי שזהותם היא בראש ובראשונה זהות ליברלית מערבית, מודרנית או פוסטמודרנית, והיא שמכתיבה את עולם הערכים הממשי שלהם. כאשר זהות זו מתנגשת עם הרצון העמוק לשמר את המרכיב היהודי בזהות – נמצא פתרון בדמותה של אורתופרקסיה: דבקות במעשה הדתי (הפרקסיס). הוספת המחויבות להלכה, כעניין סתום, כמעט טכני, אל המחויבות העמוקה לערכים הליברליים (שהם כמובן 'עקרונות הצדק של נביאי ישראל').

גם את זה, בעצם, רננה ניסחה בצורה הטובה ביותר. כמעין סיכום למה שנעשה ב'שירה חדשה', אמרה הגבאית שהם מבקשים "להפוך את התפילה לחוויה דתית שוויונית, ונאמנה להלכה", ומעשה זה אינו פשוט, שכן "ההלכה אינה שוויונית". זו לא טעות, זה באמת אוקסימורון: שהרי אם ההלכה אינה שוויונית, איך תפילה הנאמנה להלכה יכולה להיות שוויונית? היא יכולה, בדרך שתוארה קודם לכן: על ידי הפיכת ההלכה לחלק ממכלול גדול יותר, שבו אי השוויוניות שלה תימס לתוך המכלול השוויוני. זה כמובן משל מושלם למה שקורה לזהות היהודית של הדוגלים בדרך הזו: במקום שזו תהפוך לגורם המחלץ אותם ממחוזות התקינות הפוליטית, ומחייב אותם לנקוט עמדה בעולם אמורפי – מתמוססת לה הזהות היהודית אל תוך המרק הגדול של הזהות הליברלית.

הפתרון לא זוהר

אגב: הבחירה הזו שונה גם מבחירות של יהודים ליברליים אחרים. אלה בוחרים או להתעלם מההלכה, כיוון שאין היא מתאימה לערכים בהם הם מאמינים, או ליצור שינוי בהלכה, כך שתתאים – או לכל הפחות לא תסתור – את עולמם.

הגישה האחרונה – גישת השינוי – היא בעצם מפתח להתפתחות נורמלית של ההלכה: כאשר אנשים ניגשים אל המסורת ההלכתית בכבוד הראוי ומקיימים איתה דיאלוג אמיתי ועמוק, הם בונים בכך את החוליה הבאה, האותנטית, של ההלכה; לעומת זאת, כאשר אחרים תופסים את ההלכה כנתון טכני שאינו נושא משמעות ערכית מחייבת, ומבטאים את הנאמנות לה על ידי ציות עיוור – הם בוחרים בדרך של 'הפרדת כוחות' במקום דיאלוג, הנצחה במקום חיים.

ההיאחזות בהלכה נעשית אובססיבית, כמו טובע הנאחז בקרש הצלה; שהרי היא הזיק המשמר עבור יהודים ליברליים, שאין רוחם נוחה מהמסרים הבסיסיים של היהדות, את ההמשכיות היהודית. אין זה פלא שהיא מתגלה ביצירות מלאכותיות, שאין בהן יכולת של המשכיות טבעית כדרכה של מסורת. המחיצה החוצה את ארון הקודש ואת הבמה  – אין ביטוי סמלי ממנה למלאכותיות ולאובססיה; לשמירה הקנאית והמחמירה על הלכות במקום שאינה נדרשת, ולעקשנות הקנאית לשוויון כאשר זה מיותר. האם מישהו באמת סבור שכך אמור להיראות בית כנסת? האם יש מי שמאמין שמבנה מלאכותי שכזה יכול להפוך למסורת, יכול לבטא דת חיה הקשורה אל המציאות? הרי ברור שבעוד שנים ספורות ילדה אחת תצעק שהמלך עירום, ואין כל טעם בחיתוך כלי הקודש על ידי מחיצה. או שנסיר אותה, או שנעביר את כלי הקודש אל אחד הצדדים.

אותו זרם ואותה תודעה ואותה אובססיה מתגלים במאמרו של ד"ר צבי זוהר בגיליון 'אקדמות' החדש (י"ז), שסביבו התפתח פולמוס בגיליון ומחוצה לו. תחת איצטלה של מי שבא להעניק פתרון הלכתי למצוקה קיומית של צעירים בני זמננו, "פותר" כביכול ד"ר זוהר את שאלת יחסי המין לפני הנישואין ומחוץ להם, על ידי הוצאת מושג ה"פילגש" ממחסני החירום של ההלכה והסרת האבק ממנו. זהו פתרון שווא: למעשה אין בדבריו שום התייחסות לשאלה האמיתית, העיקרית, והיא של מערכות יחסים מזדמנות של רווקים (תחת זאת מעניק זוהר לגיטימציה לחיי זוגיות של קבע ללא חופה וכתובה). מעבר לחיסרון מרכזי זה, גישתו לוקה בעוד מכשלות חמורות, וביניהן פגיעה חמורה בנשים ובמעמדן, כפי שנתבצר בחרם רבנו גרשום מאור הגולה; אך על כל אלה חבל להשחית מילים, כיוון שתגובות-הנגד שפורסמו בסמיכות למאמרו עושים היטב את המלאכה, ואינם מותירים למעשה למאמר זכות קיום (ואין כאן אפוא אלא פרובוקציה, שיש לתהות על שיקול הדעת ועל האחריות הציבורית שעמדו מאחורי מתן הבמה הנרחבת לה מעל דפי 'אקדמות', כתב עת איכותי המיטיב לרוב ללכת בין הטיפות).

הפער הבריא

גם אצל זוהר מתגלה הגישה המנותקת אל ההלכה, הרואה בה מעין מתמטיקה, שאינה נוגעת למכלול החיים היהודיים. גישה זו מתקנאת, משום מה, במוסר המיני ובתרבות הנישואין של העולם המערבי, ומזדרזת לבקש היתרים הלכתיים לשם העתקת הדפוסים האיומים הללו – שהרסו את מוסד הנישואין, המשפחה והאינטימיות – אל תחום הלגיטימיות הדתית. האם לא מבין ד"ר זוהר, שמוטב שיישאר מתח בין האידיאל הדתי לבין יכולת היישום, ומוטב שיהיו אנשים שייאלצו לחטוא, מאשר לעקור את אידיאל המשפחה היהודי מיסודו? האמנם לא יכולה להיות תפיסה דתית שתכיל את הפער בין הרצוי למצוי, בלי לבקש לגזור מיד את המצוי לפי הרצוי? האם אין הוא מבין מפני מה נותרה הפילגש בבוידם ההלכתי ולא הוצאה ממנו? האם אין הוא מבין שזהו חלק מן התהליך ההלכתי, חלק משמעותי לא פחות ממקור 'קשיח' זה או אחר?

גישה בריאה הרבה יותר מצויה במאמר אחר באותו גיליון, אף הוא בנושא קונטרוברסלי – מקום ההומולסביים בחברה הדתית. כותב המאמר הוא מיודענו זאב שביידל, והוא מנסה לאתר בזהירות את נקודות המגע האפשריות והבלתי אפשריות שבין התפיסות המודרניות של זהות מינית לבין גישתה של ההלכה, שביסודה האיסור החמור על משכב זכור. שביידל סוקר קשת של עמדות דתיות, ונותן ביטוי מרשים לכך שהשיח ההלכתי אינו טכני: הוא מורכב משילוב של תפיסות עקרוניות, מהותיות, עם שיקולים חשובים לא פחות של טובת הקהילה, שמירת מוסד המשפחה ואמפתיה כלפי היחיד. ולא פחות חשוב – קיומה של אפשרות של פער בין ההלכה הנורמטיבית המוצהרת לבין האופן שבו זו מיושמת.

התורה לא הכירה בנטייה

שפע המקורות המובאים בהערות השוליים, מלמדים שכבר קיים שיח מפותח, יחסית, בנושא. בלי להיכנס לסוגיה כבדה זו אנצל את הבמה רק לשם מיקוד תשומת הלב אל עובדה אחת, פשוטה, העולה מן המקראות: איסור משכב זכור אינו מתייחס להומוסקסואליות. הוא נכלל ברשימת העריות ה'רגילה', יחד עם שאר דרכים של פריצות מינית שאין להן דבר עם נטייה כזו או אחרת. בעולם העתיק, מקובל לומר, האנשים שנהגו לפרוק את יצרם עם גברים היו אותם אנשים שעשו גם את שאר התועבות, אלה שבהן השותף היתה אישה. מכאן אפשר ללכת בשני משעולים: האחד, לטעון שהזהות ההומולסבית היא בדיה או מחלת נפש, כפי שמביא שביידל בשם הרב אבינר; השני, לטעון שמדובר במשהו שלא עליו כתבה התורה מה שכתבה, כפי שמביא שביידל בשם הרב סטיב גרינברג.

למעשה, הכתוב מכריח לצעוד בשני המשעולים גם יחד: ברור שהתורה לא 'הכירה' בנטייה ההומוסקסואלית, וממילא ברור שלא זה ההקשר שבו היא אסרה את הדבר. מה אנחנו יכולים ללמוד מההתעלמות הזאת של התורה? או –כפי שטוענים רבים –ש'זהות' זו, גם אם יש בה מרכיב ביולוגי, היא פרי התרבות המודרנית, וכמו שזו באה כך היא עתידה להיעלם; או שהתורה בחרה שלא להתייחס לתופעה שולית ויוצאת דופן, שאינה עניין לתחיקה החברתית. בין אם נאחז בתשובה הראשונה ובין אם נאחז בשנייה, נמצא את עצמנו צועדים לאותה שורה תחתונה: אין להלכה עניין להעניק לגיטימציה לתופעה, ולו בשל החשש מהתפשטותה של הלגיטימציה אל מעבר למיעוט בעל הזהות ההומולסבית. כללי המשחק הנובעים מכך הם, שבהכרח תפקידו של הרב לשלול את העניין ולא להכיר בו כעניין 'טבעי' של זהות, ובמקביל אל לו לעסוק ב'ציד מכשפות' ובחיטוט אחר אורחותיהם של בני קהילתו; ואילו מי שחש זהות הומולסבית מתוך ודאות פנימית ברורה, יצטרך ליטול על עצמו את האחריות להחלטותיו לפני הא-להים, שאינו בא בטרוניה עם בריותיו; אך בוודאי שאל לו לנפנף בדגלי גאווה, שלא לדבר על פעילות למען הכרה בזוגיות חד מינית, ושאר דברים המפוררים את מוסד המשפחה בכלל ואת זו היהודית בפרט. הצירוף 'דתי הומולסבי' יישאר אפוא בארון, לפחות כל עוד לא נמצא פירוש מניח את הדעת, המסביר מדוע מה שהיה אסור בכל הדורות צריך להיות מותר כיום.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of