אחד היסודות החשובים באיסלם, הוא המהדי, האימאם הנעלם. לפי המסורת המוסלמית, האימאם שנעלם אי שם בראשית האיסלם, יחזור ויתגלה לפני קץ העולם. הח'דיתים הסוניים יודעים לומר עליו הרבה דברים, "יהיה לו מצח רחב ואף מחודד", "הוא יגמגם ולכן יכה בידו על יריכו", כמו כן: "יהיה כתם לידה על לחיו השמאלית", לאמא שלו יקראו "אמינה", לפני ביאתו יופיע יצור בשם 'דג'אל'. לשיעים יש גירסאות קצת אחרות בנוגע לאימאם הנעלם, תפקידו, והפעולות שיש לנקוט כדי לזרז את המפגש איתו.
כך או כך, יש לנו מכל טוב של מידע על האימאם הנעלם, אם הוא יופיע מולינו באחת הסימטאות, נזהה אותו במקום, לפי כל הסימנים. הדבר היחידי שחסר, הוא שזה יקרה, בשביל הפרט הקטן הזה צריכים אמונה, והרבה.
גם המיתוס של ביקורת המקרא, תלוי ועומד כל כולו, על קיומו של רדוקטור נעלם, ומבלעדיו אין לתיאוריה שום קיום ושום משמעות. הרב אליעזר אייזיקוביץ, במאמרו 'מחפשים את ר', מתאר את נפתולי המיתוס, המשולב בהשקפות טרום מדעיות מן המאה ה17, ובהרבה אמונה ודבקות במטרה. אך זה הוא כח הרצון!
דורות של חוקרים הקדישו מאמץ אינטלקטואלי רב כדי לחשוף את הדמות המסתורית שערכה את כתבי הומרוס, עד שהתברר כי הם רדפו אחר צל שאינו קיים * מה זה אומר לנו לגבי קיומו של ה"רדקטור" המקראי?
ר' הוא הדמות החידתית והחשובה ביותר במקרא. אף אחד אינו יודע איך הוא נראה או היכן חי. גם הזמן בו פעל שרוי במסתורין. אפילו את שמו האמיתי אין יודעים. כל פרטיו המזהים הועלמו מהתנ"ך ביסודיות רבה.
אבל אם נקבל את השערת התעודות, ר' הוא אחת הדמויות המשפיעות ביותר בתולדות האנושות.
ר' הוא ה"רֶדקטוֹר", העורך המסתורי אך המיומן להפליא, שעבודתו הפנטסטית נטלה מקבץ של תעודות, קרעי מסורות, חלקי מסמכים ואגדות שבעל פה והפכה אותן למסכת אחת קוהרנטית. תוצאת עבודתו היא אחד הספרים רבי ההשפעה בתולדות האנושות אם לא המשפיע בהם: התנ"ך.
כה מקצועית ומלוטשת הייתה עבודתו של גאון הספרות האלמוני הזה שבמשך דורות רבים איש לא חשד בקיומו. רק עם פרוס העידן המודרני הצליחו חוקרים חדי-עין לזהות את קווי התפר העדינים החושפים את המקומות בהם שילב ר' את המקור הכהני עם המקור הדברימי, את המקור האלוהיסטי עם המקור היהוויסטי[1].
ביקורת המקרא המודרנית – ש"השערת התעודות" תופסת בה מקום מרכזי – מאפשרת לנו לעקוב בהתפעלות אחר עבודתו של ר'. יכולים אנו להציץ מעבר לכתפו בעודו יושב ב"מעבדתו" אי-שם בעודו מערבב ובולל, בוחש וממזג, מפריד ומחבר, קוצץ ומדביק, רוקם פסוק לפסוק ושוזר פרק לפרק. לעיתים רואים אותו יורד לרזולוציות נמוכות אף יותר: הוא עשוי לפרק פסוק בפינצטה ולחרוז מחדש את מילותיו כמו צורף-אומן החורז יהלומים בשרשרת.
גם בימינו, עידן שהתברך בשפע של כותבים ובמגוון כלי עריכה ממוחשבים, מפעל עריכה מונומנטלי כמו זה של ר' עדיין היה מעורר התפעלות. כשרונו אינו מוטל בספק. על אחת כמה כאשר מדובר באדם שחי בתקופת הברזל בממלכה לבנטינית זעירה, נטולת מסורת כתיבה עשירה, שהצליח יש-מאין להמציא מגוון טכניקות ספרותיות מתוחכמות המרשימות אפילו את הקורא המודרני. מרשימה שבעתיים העובדה שגאון ספרותי כזה קם והיה מתוך בדידות מזהרת – ללא דגם ומסורת שממנו יכול היה ללמוד ושאותו יכול היה לחקות.
האח, כמה חבל שאין לנו יכולת להעניק את הקרדיט הראוי לגאון הקדמון הזה…
אלא שבשלב זה מתגנב ללב יתושו המנקר של הספק.
אולי דמותו של ר' טובה מכדי להיות אמתית? אולי הסיבה לכך שאין אנו יודעים מאומה על ר' היא משום שמדובר בדמות וירטואלית שלא הייתה ולא התקיימה אלא בדמיונם של החוקרים שיצרו אותה? אומנם החוקרים מצביעים על טביעת אצבעותיו של ר' וטוענים כי הם מזהים את קווי התפר של עבודתו, אולם תולדות המדע זרועות בדוגמאות של חוקרים שראו את מה שהם מאוד רצו לראות, על אחת כמה כשמדובר בתחום מעורפל בהגדרה כמו ביקורת ספרותית. הייתכן כי ר' אינו אלא אשליה, ממש כמו ה"תעלות" שהאסטרונום פרסיבל לוול דימה בשעתו לראות על פני מאדים[2]?—
במאמר שלפניכם אבקש להתחקות אחר הביוגרפיה המסקרנת של ר'.
באופן מפתיע המסע שלנו מתחיל בסביבה רחוקה מאוד מארץ התנ"ך – בין כרמי הזיתים והמפרצים העמוקים של חצי האי האֶגאִי. שכן, תאמינו או לא, אבל מכורתו האמתית של ר' שוכנת תחת השמש הזיוותנית של העולם ההלֶני.
**
שירי, אֵלָה, על חֲמַת אַכִילֵס בנו של פֵּלֶאוּס,
חֵמָה קטלנית שגרמה אין־ספור יסורים לאַכַאִים,
השליכה אל הַדֵס בהמונים נפשות רבות כוח של גבורים,
ואת גופותיהם הפקירה כטרף לכלבים ולכל העופות.
במילים אלמותיות אלה נפתחת ה"איליאדה", היצירה האפית הכבירה המתארת את השבועות האחרונים במלחמה בת עשר השנים שהתנהלה בין היוונים לבין העיר טרויה. יצירה נוספת היא ה"אודיסיאה", האפוס המתאר את קורותיו (ובעיקר תלאותיו) של אודיסאוס, אחד מגיבורי יוון, בדרכו הארוכה הביתה לאחר המלחמה הנ"ל. קשה להפריז בחשיבותן ההיסטורית של היצירות הללו. אלו הן היצירות המכוננות של תרבות יוון הקלאסית ומנכסי צאן ברזל של העולם המערבי כולו.
מקובל היה אצל היוונים כי את האפוסים הגדולים הללו חיבר משורר עיוור בשם הומרוס. אולם מי בדיוק היה הומרוס? אינספור קולמוסים השתברו סביב השאלה הזאת.
הקדמונים סברו כי הומרוס היה דמות היסטורית ודעה זו נותרה על כנה עד לתחילת העת החדשה. העת החדשה הביאה בכנפיה תשוקה עזה לערער על המוסכמות הישנות ולשחוט סוסים טרויאנים. כך פרצה "מלחמת הספרים" בין כאלה שטענו כי יש להמשיך ולרומם את הספרות הקלאסית כמופת של אסתטיקה ומוסר הראויים לכל בן תרבות, לבין קולות ספקניים יותר שפקפקו בגדולת הקדמונים והעדיפו להעביר את מבטם מהעבר אל העתיד.
על רקע מלחמת התרבות הזאת העלה בשנת 1795 המלומד הגרמני פרידריך אוגוסט וולף טענה נועזת לפיה הומרוס לא היה ולא נברא[3]. וולף טען כי האיליאדה מתארת אירועים שהתרחשו לא יאוחר מהמאה ה-11 לפנה"ס ואילו הכתב לא הגיע ליוון לפני המאה ה-8 לפנה"ס. מכאן מסקנתו כי במשך מאות שנים עברו הסיפורים בעל פה וידיהם של משוררים רבים בחשו בהם ועסקו בגיבושם. בעינו החדה אף ידע וולף לזהות סתירות ושיבושים לרוב בין חלקי האפוס שהעידו לפי דעתו על המקורות השונים שהתערבבו בגיבושו.
שאלת חיבור האיליאדה כונתה "הבעיה ההומֶרית" והיא פילגה את עולמם של החוקרים הקלאסיים לשני מחנות עוינים זה לזה: ה"אנליטיים" – אלה המפרקים את הטקסט למחברים ולמקורות שונות ופותתים אותו לפתיתים דקים; וה"אוניטריים" (המאחדים) – אלה המתעקשים כי אחד היה הומרוס ואין בלתו. הראשונים הצביעו על מיני סתירות וקושיות לחיזוק עמדתם, ואילו האחרונים נהגו ליישב את הסתירות בתירוצים שונים.
סערת הרגשות ש"הבעיה ההומֶרית" עוררה בקרב הקהל האינטליגנטי עשויה להתמיה את הקורא המודרני, אולם יש לזכור כי במאות ה-17 עד ה-19 בקיאות מעמיקה בכתבים הקלאסיים תפסה מקום מרכזי בחינוכו של כל אירופאי שהחשיב עצמו בן-תרבות. ההוגים הרומאים והיוונים היו גיבורי תרבות עבורו ואותם הוגים קלאסיים נשאו את עיניהם לעבר הומרוס. החיבורים הקלאסיים היוו את "הקאנון החילוני" ויצירותיו של הומרוס היו "התנ"ך החילוני".
הערעור על מעמדו של הומרוס והחלפתו בחבורת סופרים אנונימיים לא עברה בקלות, אולם במשך 150 שנה השתרשה בקרב המלומדים התפיסה כי אכן תעודות שונות נבללו בתוך האפוסים. הללו הצביע על ראיות רבות לכך: סתירות, שיבושים, חילופי סגנון וכיו"ב.
מי אפוא גיבש את כל המקורות הללו לכלל יצירה מגובשת אחת?
זה הרגע שבו מופיע בסיפור ידידנו הוותיק – ר'.
רדקטור היה העורך – או חברי המערכת – שהעמיסו על כתפיהם את המשא הכבד של הפיכת המקורות השונים לאפוס אחד מגובש. לאורך המאה ה-19 נכתבו תילי-תילים של מילים על האופן בו נעשה הדבר. נטען כי תהליך העריכה התחיל במאה השישית לפנה"ס באתונה[4] ונמשך במשך מאות שנים בידי חבר מלומדים שפעל בספריה הגדולה באלכסנדריה[5].
**
בשלב זה אתם בוודאי תוהים איך קשור כל זה לתנ"ך? מסתבר שהוא קשור מאוד.
לאחר שרעיון הרדקטור קנה שביתה בקרב המלומדים הקלאסיים, היה זה רק ענין של זמן לפני שיעתיקו אותו גם חוקרי המקרא. היצירה העברית (תנ"ך) והיצירה היוונית (הומרוס) היו שני עמודי התווך עליהם הושתתה התרבות האירופאית. אך טבעי ומתבקש שדגם מחקרי שיושם על האחד יחול גם על השני, ולהפך.
ואכן, אין זה במקרה שממש באותם הימים בהם עמל וולף לקעקע את מעמדו של הומרוס היה הרופא הצרפתי ז'ן אסטרוק עסוק בבניית "השערת התעודות" המקראית[6]. חמישים שנה לאחר מכן, כאשר יוליוס וולהויזן וחבריו גיבשו את "השערת התעודות" כיסוד לביקורת המקרא "הגבוהה", הם עשו זאת במודע על בסיס אותן הטכניקות, שיטות העבודה, ואפילו המינוח הטכני ששימשו קודם לכן בביקורת ההומרית.
מעטים מודעים היום לשורשים ההומריים של ביקורת המקרא אולם אותן שיטות ששימשו כדי לבסס את הראשונה הועברו עתה לשניה. שיטת העבודה המשוערת ששימשה את חכמי אלכסנדריה בגיבוש האפוסים ההומריים נעשתה אנלוגיה לאופן שבו גיבשו סופרים עבריים קדמונים את ספרי התנ"ך. כשם שמקבץ משוררים ומלומדים ערכו את הומרוס – כך סופרים ועורכים הלחימו והדביקו את התעודות שביחד יצרו תנ"ך.
הרדקטור היווני שוכפל והיה לרדקטור היהודי.
**
מה עלה בגורלו של הרדקטור היווני במאה העשרים? כיצד מתייחס המחקר העדכני לדמותו?
כאן מקבל הסיפור טוויסט מעניין.
כזכור, עולמם של המלומדים הקלאסיים נחלק בין ה"אנליטיים" לבין ה"אוניטרים" ואלה ניהלו ביניהם מלחמת חורמה. אולם במחצית הראשונה של המאה ה-20 אירעה תפנית מפתיעה. התברר כי שני הצדדים טעו וכי ההסבר הנכון נמצא בכיוון אחר לגמרי.
בשנת 1933 חוקר אמריקאי צעיר בשם מילמן פֶּרי יצא לסדרת מסעות בבוסניה, מדינה שבה רמת האוריינות הייתה הנמוכה ביותר באירופה. במסעות אלה תיעד את עבודתם של משוררים עממיים שעדיין פעלו בכפרים נידחים. הללו היו מסוגלים לשיר מתוך הזיכרון שירי עלילה (אפוסים) ארוכים ומורכבים להפליא אף שלא ידעו קרוא וכתוב. מלמן גילה שהם עושים זאת באמצעות טכניקה מיוחדת המשלבת נוסחאות לשון קבועות יחד עם מערכת כללי צירוף. כל משורר היה מצויד ב"סל" של כמה מאות תבניות לשוניות שאותן שזר במיומנות מפליאה תוך כדי הופעתו בהתאם למערכת הכללים.
תגליותיו של פרי הניחו את היסוד להבנה מעמיקה של האופן בו נוצרים ונמסרים שיריים אפיים מדור לדור. את מלאכתו המשיך בנו, אדם פרי, שהוכיח בצורה משכנעת כי באופן כזה התגבש גם האפוס ההומרי. כשבעים אחוז מהאפוס מורכב מנוסחאות לשון קבועות החוזרות על עצמן בהתאם לחוקי תחביר קבועים, ואילו שלושים האחוזים הנותרים נותנים ביטוי לטעמו האישי של המשורר הרשאי לעצב ולשכלל את הסיפור כרצונו מכוח השפעת המוּזוֹת השורה עליו.
לפי הבנה זו אין בכלל טעם לחפש אחר "הומרוס" המקורי משום שמעולם לא היה כזה. לא משורר יחיד הוא זה שיצר את הומרוס ואף לא עורך או וועדת עורכים. כל עוד היה האפוס יצירה שבעל פה לא הייתה לו מתכונת אחידה לחלוטין. כל משורר – בכל פעם שהשמיע את השיר! – יצר אותו מחדש בהתאם לאותם כללי יסוד אבל בנוסח מעט שונה. כל שיר היה יחודי והתקיים רק בעת ששרו אותו.
"הומרס" האמיתי, לפי תפיסה עדכנית זו, אינו אלא המשורר האחרון שעל פי שירתו הועלה האפוס על הכתב.
ה"רדקטור" היווני נעלם (ונאלם) כלא היה.
**
למה כל זה משמעותי?
משום שהוא מראה לנו כיצד תאוריה ספרותית שמשלה בכיפה במשך 150 שנה עשויה להתברר בסופו של דבר כאשליה גמורה. מאות מלומדים יצרו ספרות מדעית ענפה שזיהתה "מקורות", "תעודות" ו"עורכים" באפוס ההומרי – וכולם טעו.
מסתבר שלא רק הומרוס היה עיוור.
גם המלומדים שחקרו אותו היו.
נשים לב כי כל עוד "השערת התעודות" ההומרית הייתה רק תאוריה היא נהנתה מאריכות ימים ובריאות איתנה ופרנסה המוני חוקרים שהוסיפו איש איש את תרומתו הצנועה למגדל הקלפים המפואר. אבל כאשר נוצרו הנסיבות שאפשרו לבדוק את התאוריה מול המציאות, התפרקה התאוריה ויחד איתה נעלם בתהום הנשיה גם הרדקטור.
אבל ראו זה פלא: בעוד הרדקטור היווני המקורי נעלם ואיננו הרי שבן דמותו העברי חי וקיים עמנו עד היום – לפחות בדמיונם של תומכי השערת התעודות.
אפשר כמובן לחלק בין המקרים ולטעון כי נפילתו של הרדקטור היווני אינה מחייבת בהכרח את נפילתו של הרדקטור העברי. אבל עצם העובדה כי התאוריה האורגינלית שהייתה הדגם לביקורת המקרא הגבוהה התגלתה כשגויה במהותה, צריכה להדליק נורה אדומה בפני כל מי שמייחס משקל רב מדי לתאוריות ספרותיות. מסתבר שבהעדר בקרה אמפירית קל לחוקר ספרות להתאהב בתאוריות של עצמו ולזהות בתוך הטקסט "תבניות" ו"דפוסים" ממש כשם שפּוּ הדוב נהג בשעות הפנאי לזהות דמויות וציורים בעננים שחלפו מעל ראשו.
אשר לרדקטור העברי – החיפושים אחריו נמשכים.
**
כבר ב-1941 כתב פרו' משה דוד קאסוטו: "היחסים בין תולדות הבעיה ההומרית ובין בעיית המקרא הוא נושא שטרם נחקר כל צורכו". בהמשך הוא כותב: "קיימת מקבילות מפתיעה בין התפתחותן של דעות והשקפות בשני תחומי המחקר: באותו דור אנחנו מוצאים אותן רעיונות והשערות ביחס לבעיות הומריות ומקראיות". במשך שלושה עמודים הוא ממשיך ושרטט את קווי המתאר של הקבלה זו לאורך כמה דורות של חוקרים.
קאסוטו עצמו שלל את "השערת התעודות" מסיבות רבות, אולם יצוין כי בעת שכתב את הדברים תגליותיו של מילמן פרי טרם זכו לתפוצה רחבה והכשלון הגמור של "השערת התעודות" ההומרית עוד לא היה מפורסם ברבים.
יפים כאן דבריו של חוקר המקרא יחזקאל קאופמן שכתב עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת: "המדע המקראי נמצא בזמננו במצב מיוחד במינו: קיימת בו שיטה שלטת אבל איש אינו יודע עוד בדיוק מפני מה היא שלטת. בתולדות הרוח יקרה לפעמים שאיזו תורה או מחשבה שהתבססה בשעתה על יסודות מסוימים ומוסמכים מוסיפה להתקיים קיום ערטילאי גם אחרי שהתמוטטו אותם היסודות שעליהם העמידו אותה יוצריה. מקרה כזה קרה גם למדע התנ"ך בזמננו… אנשי האסכולה [של השערת התעודות] הוכרחו להודות שהראיות ברובן אינן עומדות בפני הביקורת. אבל מן המסקנות לא זזו".
עד כאן הרב אייזיקוביץ, ויש להוסיף, כי במסגרת התחזיות של מר יובל נח הררי, למאות ה21 וה22 צפויות פריצות דרך עצומות במדע, אבל ל'מדע' המקרא הוא לא צופה שינויים, גם במאות השנים הבאות ימשיכו 'חוקרי המקרא' להגות בדבקות בתורתו של האימאם הנעלם מיסטר R ולבנות עליה תלי תלים של אגדות…
הערות:
[1] במרוצת השנים הוסיפו מלומדים לשלל תפקידיו של ר' גם כתיבת קטעי קישור, תוספות פרשניות, ביאורים גיאוגרפיים, השמטות ותיקונים. ר' הוא אולי דמות וירטואלית אבל הוא היה ללא ספק אדם עסוק מאוד. הוא גם הפך לסוג של שעיר לעזאזל שכן כאשר הטקסט לא הסתדר עם התאוריה החביבה על מלומד פלוני תמיד ניתן היה להפיל את האשמה על העורך הרשלן…
[2] בשלהי המאה ה-19 טען לוול כי זהה על פני מאדים "תעלות" ענקיות המעידות על קיומם של יצורים תבוניים המתמודדים בדרך זו עם מצוקת המים של כוכב הלכת האדום. הוא פרסם שלושה ספרים שתיעדו את ממצאיו. בדיעבד מסתבר כי התעלות היו למעשה אשליה אופטית או ליקוי ראיה של לוול.
[3] וולף נחשב לאב המייסד של מדע הפילולוגיה.
[4] מקור מאוחר מספר כי הטיראן פייסיסטרוס, שליט אתונה במאה השישית לפנה"ס, הורה ללקט את כל הגרסאות הקיימות של הומרוס ולדקלם אותם בפומבי בטקסי הפנתנאיה הגדולה שנערכו בעיר פעם בארבע שנים. מבקרי הומרוס נאחזו בסיפור זה ותלו בו את ראשית מפעל העריכה של ספרי הומרוס.
[5] חוקר המקרא הקנדי ג'ון וון סטרס מקדיש פרקים ארוכים בספרו (The Edited Bible: The Curious History of the "editor" in Biblical Criticism, 2006) כדי להראות שתפיסה זו שגויה מעיקרה. אין שום ראיה שתהליך עריכה כזה קרה או היה אפילו אפשרי בעת העתיקה. לדבריו, המלומדים האירופאים במאה ה-19 שעסקו בהדרת כתבי יד קדומים ובהתקנתם לדפוס הניחו באופן נאיבי כי כך פעלו גם קודמיהם באלכסנדריה. אולם "עריכה" ו"ההדרה" במשמעותם המודרנית התאפשרו רק לאחר המצאת הדפוס כאשר ניתן ליצור "מהדורה" אחידה של ספר ההופכת למהדורה "רשמית" מכוח תפוצתה הרחבה. בטרם הומצא הדפוס היו רק מעתיקים ואלה לא יצרו מהדורות, רק עותקים.
[6] למרבה האירוניה אף כי מקובל לכנות את אסטרוק "אבי ביקורת המקרא" הוא היה למעשה נוצרי אורתודוקסי שפיתח את התאוריה שלו דווקא על מנת להפריך את טענותיהם של פילוסופים כופרים כדוגמת שפינוזה שטענו כי משה רבנו לא יכול היה לחבר את חמשת חומשי תורה.
תענוג לקרוא את המאמרים של הרב אייזיקוביץ’, היכולת לשלב מידע עיוני ומעמיק עם כתיבה מעניינת אגב הומור שנון היא מתכון מעולה בידים של אופה מנוסה.
יישר כח