האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה
10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

האם באמת הפוסט מודרניזם מנתק את הקשר בין ההיסטוריות של המיתוס ובין חשיבותו?

תמונה של צוות האתר

צוות האתר

קטע מתוך מאמר של הרב מיכאל אברהם (צהר י תשס"ב), בו הוא מבטל את ההנחה הרווחת, כאילו הפוסט מודרניזם באמת מתייחס למיתוס כענין לעצמו שאין ערכו תלוי באמיתות ההיסטורית:

הגישה המנתקת בין האמת ההיסטורית של ‘מיתוס’ כלשהו לבין משמעותו של המיתוס כלפינו. זוהי לכאורה הגישה המודרנית הרווחת כיום ביחס למיתוסים בכלל.

עיקר טענתם של חוקרי המיתוסים עצמם, וחוקרי מושג המיתוס (=פילוסופים של המיתוס), היא שמשמעותו ועוצמתו של סיפור מיתי כלשהו, אינה תלויה במידת האמת ההיסטורית שבו. על פי גישה זו אין לבחון סיפור מיתי שמהוה יסוד מכונן לתרבות כלשהי, על פי פרמטרים היסטוריים. מיתוסים רבים שאין להם כל בסיס עובדתי ממלאים את תפקידם התרבותי-חינוכי החשוב, גם אם ברור שלא היו ולא נבראו.

נכון הוא שפעמים רבות קהילה הפועלת תחת השראתו של מיתוס כלשהו תופסת אותו כאמת בלתי מעורערת, אולם אין בהכרה בכך בכדי להוריד, כהוא זה, מהשפעתו וחשיבותו. לדבריהם, גם מי שניחן בחשיבה ביקורתית יותר, ומבין שלמיתוס הנדון אין כל בסיס עובדתי, אין כל מניעה שיתפעל מן המיתוס, יושפע ממנו, ואף יחנך על פיו.

ספר שיטתי שעוסק בנושא המיתוס אינו מוכר לי בעברית, אולם ישנו קובץ מאמרים מעניין מאד בעריכתם של דוד אוחנה ורוברט ויסטריך, שקרוי ‘מיתוס וזיכרון’ (מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד, ירושלים, תשנ”ז). לכל אורכו של ספר זה מוצגת הגישה הנ”ל באופן נחרץ וברור מאד. במבוא לספר זה כותבים העורכים את משפטי המפתח הבאים:

ההיסטוריון בוחן חברה בציר אנכי של זמן; הסוציולוג מנתחה בציר אופקי, בנקודת זמן נתונה; המיתולוג, חוקר המיתוסים, מופקד על ציר העומק: ציר החלומות, המאוויים והזיכרונות.

מעבר לניתוק בין המיתוס למציאות ההיסטורית שרמוז כאן, ישנו כאן ביטוי להתפתחות מודרנית (ולמעשה, פוסטמודרנית) נוספת בחקר המיתוסים. בעבר, כשחוקר כלשהו הפריך את אמיתותו של מיתוס כלשהו, היה בכך בכדי לקרוא תגר על החברה שפעלה תחת השראתו של אותו מיתוס. למשל, חוקרי מקרא שונים, אנשי ‘חכמת ישראל’, קוראים תגר על האמיתות ההיסטורית של המתואר במקרא, ומעט גם בתלמוד. מסקנת רובם (ויש שיאמרו: גם המוטיבציה הראשונית שלהם) היא שאין לנאמר במקרא תוקף, מכיון שאין בו אמת היסטורית.

כיום, בעידן הפוסטמודרני, ישנה סלחנות, ולפעמים אף לגיטימיות מלאה, לפעולה במסגרת תרבותית של מיתוס, גם אם ברור לנו שהוא חסר כל בסיס עובדתי. לאחר שבתקופה המודרניסטית קעקעו את אמיתותו של המיתוס, באה התקופה הפוסטמודרנית ושואלת: מה בכך? מיתוס איננו חייב להיות אמיתי. זוהי ההנחה השנייה שחבוייה בציטוט הנ”ל של אוחנה וויסטריך. לא רק שהמיתוס מנותק ממציאות היסטורית, אלא שניתוק כזה הוא לגיטימי.

בהקשר התורני אנו פוגשים התעלמות מן המציאות ההיסטורית בפרשנויות אלגוריסטיות למקרא. הפרשן היהודי האליגוריסטי הראשון, שידוע כמייסד האלגוריזם היהודי, הוא פילון (ידידיה) האלכסנדרוני. בעקבותיו באו גם ידעיה הפניני (הבדרשי),[5] וסיעתו, שנתלו ברמב”ם באמצם פרשנויות אלגוריסטיות למקרא. התייחסות אלגוריסטית ידועה למקרא, שיש לה כמובן שורשים בקבלה (מופיעה גם בשו”ת הרשב”א, ראה להלן) היא ההתייחסות לאברהם אבינו ושרה אמנו כסמלים שמייצגים את מושגי החומר והצורה.

למעשה ניתן לראות בעמדות אלו הטרמה של היחס הפוסטמודרני למיתוס. ידעיה הפניני מניח שאין חשיבות לעובדות המציאותיות, אלא רק למסקנות (הפילוסופיות, בנדון שלו, וההלכתיות-מחשבתיות בנדונים דלעיל) שנגזרות מהן. בסופו של דבר, כפי שראינו כבר למעלה, החלק הרלוונטי מבחינה תורנית הוא רק המסקנות הערכיות-הלכתיות, ולא המישור העובדתי.

הרשב”א בתשובותיו (ח”א תט”ז-תי”ח) מתייחס לעמדותיו אלו של ידעיה הפניני, במשלוח כתב החרם המפורסם. החרם הוטל על כל מי שעוסק בפילוסופיה לפני גיל עשרים וחמש שנים. הסיבה לכך היא שהעוסק בנושאים אלו מוקדם מדי (לפני ש’מילא כרסו בש”ס ופוסקים’) עלול להגיע למסקנות הנמהרות והחמורות אליהן הגיעו ידעיה הפניני וחבריו.

השאלה המתעוררת כאן היא מהי הבעייתיות והחומרה הרבה שרואה הרשב”א בעמדות אלו? מדוע מי שמקיים מצוות קלה כבחמורה, אולם מפקפק בבסיס העובדתי שביסוד ההתרחשויות ההיסטוריות שבמקרא, יש פגם באמונתו?

הדברים מתחזקים שבעתיים לאור מה שראינו למעלה. ר’ יצחק הוטנר, וכך גם המקורות המובאים בספרו הנ”ל של הרב גוטל, מתייחסים לקביעות המציאותיות שעומדות ביסוד מחלוקות, או קביעות הלכתיות, כבלתי מחייבות כשלעצמן.

גישת ידעיה הפניני והפוסט-ציונים

בפרק זה ברצוני להצביע על הרלוונטיות של השאלה בה אנו עוסקים ביחס לשאלות שמנסרות בחלל עולמנו בימים אלו. בנוסף לכך, ברצוני להצביע על העמדות המונחות ביסוד ההתייחסויות הרווחות לשאלות הנדונות.

כאמור, ידעיה הפניני מיישם בדבריו גישה פוסטמודרנית למושג המיתוס. הטענה היא שאין כל חשיבות לאמת ההיסטורית שבמיתוס, אלא רק להשלכות ההלכתיות-תורניות שנגזרות ממנה. ראינו שבמחשבה היהודית גישה זו לכאורה אינה נטע זר, ויש לה השלכות בכמה תחומים, הלכתיים ואחרים.

למרבה הפלא, החברה הישראלית של ימינו מוטרדת משאלות דומות מאד. אלו המכונים ‘היסטוריונים חדשים’ מעלים שאלות נוקבות לגבי אמיתותם של ה’מיתוסים’ הציוניים. במסגרת הדיונים הללו עולה לדיון שאלת התנהגותם של חיילי צה”ל במלחמות השונות וביניהן, שאלת קיומו של עם פלסטינאי, שאלת זכותנו על הארץ וכו’. במהלך הדיון בשאלות הללו מתנפצים מיתוסים שליוו אותנו לאורך כל שנותיה הראשונות של המדינה, ולמעשה כלל לא התייחסנו אליהם כמיתוסים. היה מובן מאליו בעינינו שאלו קביעות עובדתיות פשוטות.

אותם מבקרים היסטוריים טוענים, למשל, שטרומפלדור למעשה קילל ברוסית, ולא אמר את המשפט בן האלמוות שעליו התחנכנו כולנו: ‘טוב למות בעד ארצנו’. אותם היסטוריונים חדשים גם מגלים לנו על מעשי טבח והגלייה שביצעו לוחמים ופוליטיקאים ישראליים בתקופות שונות, על רצח שבויים ועוד.

ביקורת זו מעוררת, מטבע הדברים, תגובות נגד קשות וכואבות. חלק מן הציבור מתקומם כנגד התיאורים הללו, וטוען שהם אינם נכונים כלל ועיקר, ושהם מוציאים את ההתרחשויות מהקשרן, ועוד כהנה וכהנה טענות.

אין ברצוני להתייחס לשאלה מה מתוך הביקורת הזו, כמו גם מההתנגדויות אליה, מבוסס עובדתית, ומה אינו אלא בדייה בעלמא (ובהחלט יש גם רכיבים כאלו בהיסטוריה ‘החדשה’, כפי שהוכח לאחרונה גם בבית משפט,[6] אולם גם בהיסטוריה ה’ישנה’). כאן ברצוני להצביע על עובדה מתמיהה שעומדת ביסוד הויכוחים הללו.

אין להכחיש שישנו מיתאם, כמעט מושלם, בין השקפת העולם הפוליטית-אידיאולוגית של הצדדים בויכוח זה, לבין עמדתם בסוגיות ההיסטוריות. אני כמעט אינני מכיר ציוני נלהב, בודאי לא איש ימין, שהוא היסטוריון חדש. כמעט כולם הם אנשי שמאל מובהקים (ישנם אמנם כמה כאלו, אולם הם מעטים מאד. מעניין שגם להם מייחסים מוטיבציות פוליטיות, כמו ניגוח הממסד המפא”יניקי שהוביל את היישוב בשנותיו הראשונות).[7]

אבחנה עקרונית זו מעוררת שתי תמיהות עיקריות:

1. השאלות הנדונות הן שאלות היסטוריות-עובדתיות. על כן, אין כל סיבה שחוקר היסטורי בלתי משוחד לא יאמץ עמדה ‘חדשה’, גם אם הוא מכיר בזכותנו על הארץ ואולי אף דוגל בגירוש הערבים מכאן. כך גם להיפך. אינני רואה מניעה לכך שאיש שמאל אנטי-ציוני יכיר באמיתותה של ההיסטוריה ‘הישנה’. במישור העובדות הוא יטען שהתיאור הוא נכון, אולם במישור הערכי הוא יאחז בעמדות שמאליות, קיצוניות ככל שיהיו. לכאורה לא אמור להיות כל קשר בין שאלות עובדתיות לשאלות ערכיות-פוליטיות[8]

אמנם יש לחלק בין שני סוגי עובדות היסטוריות. אם אכן מישהו דוגל בעמדה שהציונות היתה תנועה זכה  וברה ללא כל חריגות מוסריות, אזי ברור שהוא אינו יכול להיות היסטוריון חדש, לפחות במובן של הביקורת המוסרית על התנועה הציונית. זוהי דוגמא לעמדה עובדתית, ולא עמדה אידיאולוגית, ועל כן היא בודאי אמורה להיות מושפעת מעובדות. לעומת זאת, אדם כזה בהחלט יכול להיות איש שמאל מובהק וקיצוני ביחס לשאלות של זכותנו, או זכותם של הפלסטינאים, על הארץ. מסיבה זו כדאי לחלק בין הויכוחים על מעשי הטבח וההגלייה, לבין הויכוחים על ההירואיות של המעשה הציוני (כגון’ טרומפלדור, מעטים נגד רבים וכדו’). כאן לכאורה, לכולי עלמא, אין כל נגיעה בין העובדות לבין האידיאולוגיה, ועל כן לכאורה ניתן היה לנתק ביניהן לחלוטין.

2. ישנה בעייה נוספת, יותר חשובה לענייננו, שמתעוררת למראה אופיו של הויכוח הציבורי אודות ההיסטוריה. אם אכן אנו כבר חכמים ונבונים ויודעים את התורה הפוסטמודרנית, ומבינים שאין בין אמיתותו של המיתוס ובין הערכים שאותם הוא מייצג ולא כלום, מדוע עלינו להתווכח על כל השאלות ההיסטוריות הללו. מחד, ההיסטוריונים החדשים, שכאמור רובם ככולם בעלי השקפת עולם אנטי-ציונית, יכולים היו לנגח את העמדה הציונית גם אם היו מסכימים לעובדות ההיסטוריות ה’ישנות’. אין ספק שניתן לסבור ש’רע למות בעד ארצנו’ גם אם טרומפלדור אכן אמר את ההיפך מזה. בודאי ובודאי לא צריך לסלף את ההיסטוריה (וכפי שציינתי ישנם מקרים שבהם בבירור נעשה כך) בכדי להתווכח עם רעיונותיה של הציונות. מאידך, גם ההיפך נכון. החלק הציוני שבציבור היה יכול לקבל את ערעוריהם של ההיסטוריונים החדשים, ולהאמין שטרומפלדור קילל ברוסית, ובו בזמן לחנך דורות על המיתוס של טרומפלדור שטוב למות בעד ארצנו.

יש להדגיש כי שתי הטענות הללו אמורות הן כלפי ה’מתגוננים’, שלכאורה אינם צריכים כלל להתעקש על האמת ההיסטורית שבהיסטוריה ‘הישנה’, אולם עוד הרבה יותר כלפי ה’תוקפים’, שבודאי אינם צריכים להתעקש לקעקע את ההיסטוריוגרפיה הציונית המקובלת על מנת לקעקע את המסד הערכי-אידיאולוגי שלה.

הבעייה השנייה מתייחסת לעצם העובדה שמגמתיות אידיאולוגית בכלל יכולה להוליך אנשים למסקנות מסוימות ביחס לעובדות ההיסטוריות. לכאורה אין כל טעם לטיפול מגמתי בעובדות ההיסטוריות, שכן אין להן כל קשר לאידיאולוגיות השונות שבויכוח. לא ברור לכאורה מדוע בכלל עלינו להתמודד עם העובדות בכדי לשנות את הערכים?

המסקנה שמבצבצת ועולה מהבעייה השנייה היא שלמרבה הפלא שני הצדדים בויכוח חושבים שאמיתותו של המיתוס שעליו מחנכים היא חשובה מאד. לדעת שני הצדדים לא מספיק לחנך על מיתוס כלשהו, אלא צריך שיהיה לו גם בסיס עובדתי. זוהי המגמתיות שגורמת לבעלי אידיאולוגיות מנוגדות לאמץ תיאורים היסטוריים-עובדתיים הפוכים.

זוהי תופעה מפתיעה מאד, שכן לפחות האגף הפוסט-ציוני שבויכוח זה, שאמון בד”כ על החשיבה הפוסטמודרנית, ובודאי מודע לניתוק התיאורטי הרווח בין אמיתותו של המיתוס לבין האפשרות לחנך עליו ולהתנהג על פיו, איננו נוהג כפי שהיינו מצפים ממנו, וכפי שמכתיבה התיאוריה שהוא עצמו דוגל בה. אנו נוכחים לדעת, למרבה הפלא, שגם בעלי האידיאולוגיה הפוסטמודרנית נוהגים כאילו אמיתותו ההיסטורית של המיתוס היא חשובה ומשמעותית.

אפרים קארש, בספרו ‘פיברוק ההיסטוריה הישראלית’, מעלה תמיהה כלפי ההיסטוריונים החדשים, וז”ל שם:

גם מוריס [=בני מוריס, אחד הבולטים, ומעט מתונים יותר, שבין ההיסטוריונים החדשים] לא הגשים מעולם את מודל החוקר טהור-הכוונות ונטול משוא הפנים, המהווה, לכאורה, נר לרגליו…הוא השמיע שוב ושוב שירי הלל לכתיבת “היסטוריה אובייקטיבית”: “ההיסטוריון של הסכסוך הישראלי-ערבי צריך להשתדל לכתוב על הסכסוך הזה כמו על המלחמה בין קרתגו לרומא, או כאילו הגיע עכשיו מהמאדים והוא מתבונן בנעשה ללא קשרים ומחויבויות”.

אם כך הדבר, מדוע מצא מוריס לנכון לעוות ולסלף כמעט כל מסמך עליו הסתמך בנסיונו להוכיח את טיעונו כי לרעיון ה’טרנספר’ היה “יסוד מוצק בדרכי החשיבה של הזרם המרכזי היהודי בשנות השלושים המאוחרות ובשנות הארבעים”?

מאין הצורך ב”שכתוב יוצר” של מסמכים מקוריים וקיצוצם המגמתי [=כפי שמראה קארש בספרו הנ”ל] באורח ההופך את כוונתם המקורית על ראשה? האין זה סביר להניח כי תיזה נכונה ומוצקה יכולה לעמוד על רגליה היא ללא כל אקרובטיקה מילולית? הרי ככלות הכל, מוריס עצמו הגדיר “היסטוריון פחות טוב” ככזה ש”יגלה רק חלק מהעובדות (יתעלם מהאחרות או יסתיר אותן)”.[9]

אין ברצוני להיכנס כאן להגנה על בני מוריס, וגם לא על סילוף ההיסטוריה בכלל. ברצוני לנסות ולהשיב על שאלתו של קארש, או ליתר דיוק על ההנחה הטמונה בבסיסה: מדוע באמת על היסטוריון חדש לשנות את ההיסטוריה בכדי ‘לדחוף’ את האידיאולוגיה שלו (גם כאשר הוא אינו עושה זאת על ידי סילופים מכוונים)?

חשוב לציין, ביחס להשוואה בין ידעיה הפניני לבין ההיסטוריונים החדשים, שהם ‘הולכים ביחד’ רק חלק מהדרך. ידעיה הפניני קיבל לחלוטין את מרותה של התורה וההלכה, אלא שהוא הרשה לעצמו להטיל ספק בבסיס ההיסטורי שעליו היא מבוססת. הוא היה פוסטמודרניסט אמיתי, שהרי הוא כפר בעובדות (באמת ההיסטורית של המיתוס) ואימץ את הערכים שהן בטאו. לעומתו, בעלי ההיסטוריה ה’חדשה’ כופרים בבסיס ההיסטורי של הציונות, וגוזרים (וגם קוראים לאחרים לגזור) מכך את חוסר המחוייבות לאידיאולוגיה הציונית שמבוססת על המיתוסים הללו. על אף הסיסמאות הפוסטמודרניות אודות חוסר הקשר בין האמת ההיסטורית לבין משמעותיותו של המיתוס, הם עצמם עדיין מתייחסים למיתוסים בצורה מאד שמרנית. במובן זה, שני צידיו של הויכוח המודרני-פוסטמודרני מצויים בצידו של הרשב”א, ולא עם ידעיה הפניני.[10]

מסקנה זו מובילה אותנו לשאול ביתר שאת, מדוע באמת כולנו, לאגפינו השונים, לא מוכנים לנתק את המציאות ההיסטורית מן המיתוס שעליו אנו מחנכים. מדוע אנו לא יכולים לחנך על טרומפלדור כסיפור אגדה, ואנו לוחמים על אמיתותו של הסיפור המיתי הזה. ובמקביל, נחזור לשאלתנו הקודמת על הרשב”א: מדוע עלינו לקבל את מציאותם ההיסטורית של אברהם ושרה, ולא להסתפק רק במחוייבויות שנגזרות מן הכתוב בתורה לגבינו.

כדי לחדד את הנקודה יש לציין (כמו שעשיתי לגבי שני סוגי העובדות בסוגיית הפוסט-ציונות) שאין בכוונתי לנתק בין רבדים שאינם ניתנים לניתוק. מי שאכן אמונתו מבוססת על קיומו ההיסטורי של מעמד הר סיני, איננו יכול לקבל את המחוייבויות שנגזרות ממעמד הר סיני מבלי להאמין בהתרחשותו ההיסטורית (על אף שמוכרים לי לא מעט יהודים, שומרי מצוות ברמה כזו או אחרת, שהם כן בעלי השקפה כזו. וצל”ע). כאן העמדה ההיסטורית ברורה לי לגמרי. כוונתי כאן להקשות רק לגבי אותן התרחשויות, או דמויות, שאינן תנאי הכרחי לקבלת המחוייבויות עצמן. למשל, אצל ידעיה הפניני ראינו שעל אף הניתוק בין המיתוס של אברהם ושרה לבין אמיתותו ההיסטורית של אותו מיתוס, היתה לו מוכנות למחוייבות מלאה. אם כן, מדוע הרשב”א חשב שיש פגם באמונתו?

הדברים אמורים כפל כפליים כלפי מי שמפרש באופן אלגוריסטי את המקרא מתוך עימותו עם תוצאות המחקר המודרני. כאן, לכאורה, ישנו ממש נסיון ‘הירואי’ לאחוז בפלך האמונה, על אף שהמחקר נראה כסותר אותה. במקרה זה, הפרשנות האלגוריסטית אינה מכשיר להתחמקות ממחוייבות אלא דווקא אמצעי למען המשכת הכפיפות אליה. אם כן, מדוע אלו שאוחזים בפרשנויות אלגוריסטיות למקרא, נתפסים אצלנו פעמים רבות כבעלי אמונה פגומה?

תפיסת המיתוס שמונחת ביסוד החרם של הרשב”א

בכדי להבהיר את הרעיון שמונח לדעתי ביסוד תפיסת המיתוס של הרשב”א, אקדים דיון קצר בסוגיא אגדית ידועה.

סיפור קידוש השם של האם ושבעת בניה בתקופת ‘פולמוס של יוונים’, מופיע בכמה מקורות בחז”ל, וגם ביוסיפון, בנוסחאות שונות. בתנדב”א רבה פרק ל’ מסתיים הסיפור בפנייה של האם לבניה (שכבר נהרגו):

בניי לכו ואמרו לאברהם אבינו אל תזוח דעתך עליך ותאמר בניתי מזבח והעליתי עליו יצחק בני, כי אני בניתי שבעה מזבחות והעליתי עליו שבעה בניי ביום אחד, והוא רק בניסיון בלא מעשה ואני במעשה.

כמובן שבמדרש לא מופיעה תשובה על שאלתה הנוקבת של אותה אם, אולם השאלה ממשיכה להדהד בחללו של עולם עד ימינו אלה. רבים מישראל המיתו עצמם ובני משפחתם על קידוש שמו הגדול, ומדוע איפוא נתייחד מקום כל כך ייחודי ומיוחד לאברהם אבינו.[11]

ישנה תשובה רווחת לעניין זה, ואיני יודע את מקורה. הטענה היא שאברהם אבינו ‘הוריד’ את המידה הזו של מסירות נפש על קידוש השם לעולם. אחריו כבר יותר קל לעשות זאת.

ניתן אולי לתפוס את ההסבר הזה במישור פסיכולוגי, או ‘רציונלי’ אחר. אפשר לומר שלאחר שלמדנו על אברהם, והושפענו ממנו, אנחנו מצליחים לעשות כמעשיו ביתר קלות, וכבר אין בכך רבותא כה גדולה. כוונתי כאן לטעון טענה שונה: ישנה כאן השפעה מטאפיזית. לאברהם אבינו יש חלק במעשה של אותה אם ושבעת בניה, מעבר לכך שהמעשה נעשה בהשפעתו. כוונתי לומר שגם מי שלא שמע על אברהם אבינו, או על העקידה, מושפע ממנה באופן סגולי. זה אינו ‘מיתוס מחנך’ במובן המקובל היום, אלא ‘מיתוס פועל’ (ראה בריש אורות הקודש תפיסה כזו של התורה בכלל).[12]

בה במידה, כשאנו אומרים שאברהם אבינו הוא עמוד החסד בעולם, הכוונה היא לאמירה מטאפיזית, כלומר שמידת החסד ‘מצויה בו’ בממש. הוא מרכז חסד שמקרין על כל סביבותיו וגם על הדורות שבאים אחריו. גם כאן אין הכוונה להשפעה מוסרית, פסיכולוגית, או אחרת, אלא ליחס מטאפיזי: אברהם אבינו הוא גורם סיבתי לחסד שנעשה בעולם, גם אצל מי שכלל לא שמע על אברהם אבינו ועל מעשיו.

אני מבקש את סליחתו של הקורא ה’רציונליסט’, שמרגיש (כמוני) קשה עם הסברים מסוג זה, או עם עמדה כזו. להלן אנסה להראות שגדולי ה’רציונליסטים’ דווקא נוהגים בצורה שמצביעה על תפיסה כזו בדיוק.

לעניות דעתי זוהי ההנחה שמונחת ביסוד תפיסת המיתוס של הרשב”א, וכנראה גם של כולנו. מיתוס איננו סתם סיפור שעליו אנו מחנכים את עצמנו ואת ילדינו ותלמידינו. אם הוא היה כזה, באמת לא היתה כל חשיבות לאמת ההיסטורית שבו. המיתוס הוא מוקד השפעה סיבתי. מעשיו של אברהם אבינו משפיעים על בניו, וכך גם מעשיהם של כל האבות. ללא ההשפעה הזו הם היו כמו שאר מיתוסים אגדיים, או אגדיים למחצה, שאין להם כל השפעה של ממש, מעבר לעוצמה הסיפורית-פסיכולוגית שבהם (אלו אכן ‘מיתוסים מחנכים’).

מעמד הר סיני גם הוא אינו מיתוס. אם מעמד הר סיני לא היה במציאות ההיסטורית, או אם האבות ומעשיהם לא היו במציאות ההיסטורית, לא ניתן היה גם לחנך עליהם באופן משמעותי. ישנה כאן גם תפיסה שונה של המושג ‘חינוך’ בכלל. חינוך גם הוא איננו רק השפעה פסיכולוגית, אלא השפעה סיבתית (לא דטרמיניסטית כמובן). לא ניתן לחנך עם, או קבוצה חברתית כלשהי, לפעול ולמסור את הנפש לאורך ההיסטוריה כולה, רק על סמך מיתוסים משותפים, במובנו המודרני של המושג ‘מיתוס’. חוסר האפשרות הזה אינו בעייה פסיכולוגית-חינוכית, שאם לא כן המיתוס ואמיתותו ההיסטורית לא היו אלא אמצעי חינוכי. זוהי בעייה אמיתית, שהאינדיקציה שלה היא שלא ניתן לחנך על שקר, או על חזיון תעתועים היסטורי.[13]

בנקודה זו בדיוק, התפיסה הפוסטמודרנית עומדת בניגוד לתפיסה שבכאן. לפי הפוסטמודרניות אין חשיבות לממשות ולאמת שבשום דבר. לא של מיתוסים, וגם לא של עובדות מדעיות. הכל תלוי-הקשר, וכרוך בהנחות מוקדמות, שבמהותן הן בלתי מוצדקות, ואף לא ניתנות לצידוק. לכן בדרך כלל ההנחה הפוסטמודרנית (גם להם יש הנחות!?) היא שהנחות מאומצות מסיבות אינטרסנטיות. הפוסטמודרניזם תופס את המיתוסים כאמצעים אינטרסנטיים לקדם מטרות חברתיות, חינוכיות, לאומיות. לכן המזימתיות מאפיינת כל כך את ראייתם של פוסטמודרנים את המציאות שסביבם. המשקפיים שלהם עצמם הופכים את כל הסובבים אותם לאנשי מזימות.

כאמור, לפוסטמודרניזם יש גם תפיסה שונה של חינוך.[14] לפי הפוסטמודרניסט החינוך הוא שימוש באמצעים שונים, שאין כל חשיבות לאמיתותם ההיסטורית, ואפילו המדעית, אלא רק לערך החינוכי שבהם. אמנם יש ביחס הפוסטמודרני הזה מימד אמביוולנטי: מחד, הוא נותן לזה לגיטימציה, שכן אין לנו כל אפשרות ונגישות לאמת כשלעצמה. מאידך, היסוד המיתולוגי שבמיתוס תמיד עומד ברקע, ועל כן אין מוכנות להתייחס אליו בצורה מחייבת. אנו משתמשים בו כל עוד הוא נוח לנו. כאשר הוא לא נוח לנו, אנו זורקים אותו.

אני חוזר ומדגיש שאין בכוונתי לטעון כאן כנגד הגישה הפוסטמודרנית בטיעון אינסטרומנטלי: כלומר שלשיטתם המיתוס הופך לאמצעי בלתי יעיל, או שהוא אינו יכול ‘לעבוד’ בגישה כזו (למשל בגלל שמה שאינו אמיתי קשה לנו פסיכולוגית לחנך עליו). בכוונתי כאן לטעון טענה על המציאות: זו אינה משמעותו האמיתית של מיתוס.

למעלה ראינו שגם אותם פוסטמודרניסטים (פוסט-ציונים), פעמים רבות אינם נוהגים כלפי מיתוסים בהתאם לגישתם התיאורטית המוצהרת. ראינו שהם מוצאים לנכון להילחם כנגד האמת ההיסטורית שבמיתוס בכדי לנפץ את הערכים שמועברים דרכו. עובדה זו מצביעה על כך שגם הם מסכימים שישנה קורלציה בין שני הרבדים הללו.

אמנם יכול הפוסט-ציוני לטעון להגנתו שהמלחמה הזו מתנהלת מכיון שאנחנו, בעלי הגישה הנאיבית (פרימיטיבית) לסיפורי המיתוס, מעניקים חשיבות לאמת ההיסטורית שבהם. כלומר המלחמה כנגד האמת ההיסטורית שבמיתוס יכולה להתפרש כמלחמה ‘לשיטתנו’. הפוסטמודרניסט יטען שמכיון שמתנגדיו הם בעלי עמדה נאיבית שקושרת מיתוס עם אמת היסטורית, אין לו ברירה אלא לנפץ את האמת ההיסטורית שביסוד המיתוס שלהם בכדי לשכנע אותם לוותר עליו.

דומני כי התגוננות זו אינה משקפת את האמת (אם כי, כאמור, פוסטמודרניסט אמיתי לא יוטרד גם מכך), וכאן אני חוזר לבעייה 1 דלעיל.

אחת האינדיקציות הברורות לכך שגישתו זו של הפוסט-ציוני היא אמיתית ולא אינסטרומנטלית, היא הקורלציה המוזרה לכאורה שקיימת בין תפיסת ההיסטוריה לבין העמדה הערכית-אידיאולוגית (בעייה 1 לעיל). משום מה, רוב המתנגדים לערכים הציוניים, לא רק טורחים להילחם כנגד התיאור ההיסטורי ‘הישן’, אלא גם מצליחים בכך. כתוצאה ממחקריהם הם כופרים עובדתית, במידה זו או אחרת, באמיתותם ההיסטורית של המיתוסים הציוניים (לולא כן לא יכלו להילחם, לפחות לא מלחמה ישרה אינטלקטואלית).

חשוב להבין את ההבדל בין שני המישורים. ייתכן מצב שהיתה מוטיבציה להילחם על המציאות ההיסטורית בכדי לנפץ את האידיאולוגיה, מוטיבציה שיסודה הוא ‘לשיטתם’ של הנאיביים. אולם מוטיבציה כשלעצמה אינה ערובה לכך שהמחקר ההיסטורי אכן יתמוך בה עובדתית. אם אכן יש נתק בין המציאות לבין האידיאולוגיה, אין כל סיבה שאם ארצה לנפץ מיתוס היסטורי מסיבות של מלחמה אידיאולוגית, אכן אמצא בסיס עובדתי למלחמה זו. אם אכן, ‘ההיסטוריון החדש’ רוצה להילחם בציונות רק מסיבות של ‘לשיטתם’, עקרונית צפוי שייווצר מצב שבו הוא אינו מוצא ‘כלי נשק’. ייתכן שהמחקר שלו היה מצביע על מהימנותה של ההיסטוריוגרפיה הישנה, ואז על אף המוטיבציה להפריך אותה הוא ייאלץ להודות באמיתותה.

אם אכן, אין קורלציה ממשית בין מישור העובדות ההיסטוריות למישור הערכי, איך נסביר את העובדה שקורלציה כזו קיימת בשטח במובהק. כלומר עצם העובדה שההיסטוריון החדש אכן מצליח לראות שההיסטוריה הישנה אינה נכונה, וההיסטוריה כפי שהיתה אכן מתאימה לאידיאולוגיה שלו, היא עצמה ההוכחה שיש כאן קשר אמיתי, ולא רק שימוש במיתודה נאיבית ‘לשיטת הציונים הנאיביים’.

משמעות הקשר האמיתי היא שמי שרואה את ההיסטוריה בצורה מסויימת מובל להאמין בערכים שהיא משקפת. לא ניתן לנתק בין המישורים, כפי שאולי היו רוצים לעשות הפוסטמודניסטים.

נכון הוא שניתן להאשים כל אחד מהצדדים בויכוח בחוסר יושר, או במגמתיות, ואז הטיעון שבכאן אינו תקף, אולם דומני כי לא יהיה זה נכון להטיל דופי כזה בשני הצדדים (למעט כמה שאכן אינם ישרים, ראה הערותיי לעיל). למיטב הכרתי, אנשים באמת מאמינים בהיסטוריה ‘שלהם’, וזאת מכיון שקורלציה כזו אכן ישנה. הסיבה לכך היא ההנחה שמשותפת לכולנו, מכל הצדדים (גם אלו שמצהירים על עמדה תיאורטית אחרת): ישנו קשר אמיץ בין תפיסת המציאות ההיסטורית לבין האמונה בערכים שהיא משקפת. על כן מי שאינו מאמין במיתוסים הציוניים לא יוכל להיות ציוני אמיתי, ובה במידה מי שמאמין בהם יהיה לו מאד קשה להיות פוסט-ציוני אמיתי. זוהי הסיבה לכך שאיננו מוצאים פוסט-ציונים שמאמינים באמת ההיסטורית של המיתוסים הציוניים מכיון שאם הם היו מאמינים בהם גם הם היו ציוניים. וכך גם להיפך.

המסקנה העולה מכל האמור היא שכל הצדדים נוהגים כאילו ישנו קשר אמיץ בין האמת ההיסטורית שבמיתוס לבין הערכים שהוא מעביר ומשקף. העמדות ששוללות קשר כזה הן תיאורטיות בלבד, והתנהגותם של בעלי אותן עמדות (לפחות רובם) היא המשקפת זאת יותר מכל.

על כן לא ייפלא שהרשב”א רואה בעייה חמורה בפוסט-היסטוריזם מבית מדרשם של פילון ושל ידעיה הפניני. מי שחושב שאברהם ושרה היו חומר וצורה, איננו מאמין אמיתי. הוא אולי מקיים מצוות, אולם גם זה אינו מצב יציב ובעל שורשים של עבודת השם. חשוב לי להדגיש שוב: אין הכוונה לטענה אינסטרומנטלית, שידעיה וחבריו לא יוכלו לחנך על מיתוסים לא אמיתיים לאורך זמן, ויש בכך סכנה לאמונתם או אמונת תלמידיהם. טענתי היא שהעובדה שלא יוכלו לעשות זאת, היא אינדיקציה לבעייה אמיתית ולא טכנית באמונתם. כבר כעת יש פגם באמונתם. זהו בדיוק המסר ששולח לנו הרשב”א דרך כתב החרם שלו.[15]..

ברצוני לציין כאן שאין בדבריי שבכאן בכדי לגרוע כהוא זה מחשיבותו של העיסוק בהיסטוריה. למעשה ניתן לומר יותר מכך. דווקא גישה ‘נאיבית’ שמאמינה ביכולת אבסולוטית לגלות את האמת, עלולה לרפות את ידיו של מי שרוצה לעסוק בהיסטוריה, כאשר הוא מגלה שהוא לא מצליח לעשות כן, ושישנן מחלוקות בין חוקרים ולומדים אודות עובדות היסטוריות.

התגובה הטבעית למצב כזה היא אימוץ גישה פוסטמודרנית, לפיה אין כלל אמת, ועל כן אל לנו לפתח ציפיות בתחום זה. זוהי אמנם נחמה פורתא, שכן אם אין ציפיות לא מתאכזבים, אולם יש בה לא פחות ריפוי ידים כלפי הרוצים לעסוק בתחום החשוב הזה. אם אין אמת, אין כל טעם להשקיע מאמצים בכדי לגלות אותה.

דווקא הפרספקטיבה המוצעת במאמר זה, יכולה להשיב את כבודו האבוד של המחקר ההיסטורי. לפי גישה זו עלינו לגלות את האמת ההיסטורית, כפי שאנו מבינים אותה. מבחינתנו זו האמת, אולם לא בגלל שאין כלל אמת (כטענה הפוסטמודרנית), אלא מפני שזוהי אכן האמת. יש לה את הכוח של אמת היסטורית (אם עושים זאת מתוך כוונה של לימוד תורה), להשפיע, לחנך ולהוות בסיס תרבותי איתן לחברה יהודית מודרנית…

 הערות:

[5] תלמיד בעל ההשלמה, מחבר ספר ‘בחינת עולם’, סוף המאה ה13- תחילת ה14-.

[6] ראה גם בספרו של אפריים קארש, פיברוק ההיסטוריה הישראלית, הקיבוץ המאוחד, ת”א, 1999.

[7] אורי מילשטיין הוא יוצא מן הכלל, ואכמ”ל.

[8] בספרו הנ”ל של קארש עמ’ 162, מופיע הציטוט הבא:

“היסטוריה גרועה נכתבת על ידי היסטוריון שיש לו אינטרס רגשי לגבי מה שצריך היה להתרחש, והבורר את מקורותיו וציטוטיו תוך ראייה בלבדית של מה שהוא רוצה לראות.” (אלברט חורני)

[9] לזה התכוונתי כשאמרתי שמוריס הוא מהמתונים שבהיסטוריונים החדשים. הדבר אמור הן באשר ליחסו ולתיאורו את הציונות, אולם בעיקר ביחסו לתיאוריה המטא-היסטורית. פוסטמודרניסט אמיתי כופר בכלל באפשרות לתיאור בלתי משוחד של ההיסטוריה. אין אצלו כלל אמת, היסטורית או אחרת. במובן זה, מוריס אינו פוסטמודרניסט, אלא מודרניסט מושלם (לפחות בתיאוריה שלו, לא בטוח שבפרקטיקה). הוא מאמין באמת היסטורית, והוא מבין את תפקידו העיקרי של ההיסטוריון בחשיפתה של אותה אמת.

[10] חשוב לציין שישנה שכבה דקה של פוסטמודרניסטים אמיתיים, שמקפידים על ניתוק מושלם כזה, אולם למיטב ידיעתי הם בגדר מיעוט מבוטל. להיות פוסטמודרניסט אמיתי זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית, אלא רק למי שמוכן להסיק מעמדה זו את מלוא המסקנות הספקניות שלה (בהנחה שספקן יכול להסיק משהו בכלל. יעויין בספרי הנ”ל).

[11] על מדוכת שאלה זו עמד גם הפילוסוף הקיומי הדני סרן קירקגור בחיבורו ‘חיל ורעדה’, שעוסק כולו בפרשת העקידה ובדמותו של אברהם אבינו ‘אביר האמונה’. הסברו של קירקגור נועץ יתדותיו בכך שאברהם אבינו הקריב את בנו על אף הפרדוכס המוסרי והמחשבתי שהיה כרוך בכך (זו משמעותו של הכינוי ‘אביר האמונה’). תשובה זו אינה מספקת, ולוא רק מחמת העובדה שבתפיסת הנצרות החיים בפרדוכס הם סמל ופסגת האמונה, אולם בכרם בית ישראל דומה כי זוהי זמורת זר, ובמקום אחר הארכתי.

ראה גם בקובץ מאמרים לרא”ו הי”ד, שעמד על סוגיא זו.

[12] ישנו הסבר רווח דומה לשאלה איך לומדים רבים בזמננו מכוונים לתירוצים של גדולי הראשונים, על אף ירידת הדורות. גם כאן ההסבר הוא שלאחר שהראשון ‘הוריד’ את הסברא לעולם, כבר קל יותר לומר אותה. אינני בטוח שאני מזדהה עם הקושיא ועם ההנחה אודות ירידת הדורות במובנה זה, אולם חשוב לי להראות מכאן שכל מי שאומר כך ודאי איננו מתכוין למטאפורה, וגם לא להשפעה פסיכולוגית, שהרי כאן מדובר על לומד שלא הכיר קודם לכן את הסברא שנאמרה על ידו.

[13] גם המושג ‘חינוך’ בהקשר של חנוכת המזבח, או המקדש וכליו בכלל, אינו מבטא פעולה חינוכית במובנה המודרני, אלא פעולה מעשית שעושה משהו למקדש ולמזבח, ובאמצעותם גם לנו.

[14] חלק גדול, ואולי רוב, הקבצים שפורסמו בנושא פוסטמודרניות, למיטב הכרתי, עוסקים במושג חינוך, שהוא כמובן מושג בעייתי מאד במשנה הפוסטמודרנית. הפתרון המוצע בדרך כלל לבעייה זו הוא ויתור כלשהו על הפוסטמודרניות (בד”כ המוותר עצמו אינו מרגיש שפתרונו עושה כן), או שמגמת החינוך הופכת להיות חינוך לפוסטמודרניות, ותו לא (חשוב לציין שגם פתרון כזה הוא ויתור מסויים על הפוסטמודרניות (ראה בספרי הנ”ל).

[15] אם הטענה היתה רק אינסטרומנטלית, היה בה משום חוסר הגינות. האם באמת הרשב”א דורש מידעיה וחבריו לומר דברים שהם אינם מאמינים בהם, רק כדי לא להזיק לאמונתם של אחרים. לא סביר שזו כוונת הרשב”א. הרשב”א דרש מהם להאמין במה שהוא האמין, ולא רק לומר כך, אחד בפה ואחד בלב.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
2 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
איש פלוני
איש פלוני
4 years ago

ראה גם פולמוס הרב חיים נבון והרב יעקב מדן (עלון שבות 159, 161).
הרב נבון http://asif.co.il/download/kitvey-et/alon%20shevut/alonshevut159/159iyov.html
הרב מדן. http://asif.co.il/download/kitvey-et/alon%20shevut/alonshevut161/161emet.html

קטע ממאמרו של הרב מדן.
"לא ירדתי לסוף דעתו של ר' חיים על גבולותיו בחוסר מחויבותנו לראיית העובדות המקראיות כעובדות שקרו באמת. בסוף פרק ב' מדבריו (עמ' 130) מוכן ר' חיים לגבול מינימלי של אמונה במציאותו של מעמד הר סיני בלבד. לא אאריך בפסילתה של דעה זו מכל וכל. כבר כתב הרשב"א על כך בתשובה תי"ד ואילך את דבריו [9], ובשל הזרם הפילוניסטי שהלך בדרך זו, החרים הרשב"א ועשרות מחכמי דורו את לימוד הפילוסופיה בתנאים שדיבר בהם.

בפרק ג' [10] מביא ר' חיים את דבריו של הרשב"א, ולאורם הוא מגביל את דבריו על התורה רק באשר לפרטים שאינם קשורים לעיקרו של הסיפור המקראי, ולא ברור לי אם חזר בו מדבריו שבפרק ב'. ראשית, אסתייג שוב מדבריו על 'אירועים המתוארים באופן שהקב"ה חשב שיהיה המועיל ביותר להשגת מטרותיו הרוחניות'. לדעתי, שום מטרה רוחנית לא תושג מתיאור שאנשים יפקפקו באמיתותו, אלא אם הוא משל בעליל. אילו חשבה התורה שיש תועלת מעצם התיאור, לא הייתה קושרת אותו למעשה שכביכול קרה באמת.

מכאן לדיון על הדיוק בפרטים. ר' חיים מציע שהואיל ויש ספק אם הגמלים כבר בויתו בתקופת האבות, נוכל להניח שהגמלים בספר בראשית מייצגים במציאות חמורים למשל, והתורה, שניתנה מאות שנים אחר כך, העדיפה להתבטא בלשון כלי התחבורה שהיו קיימים בזמן מעמד הר סיני.

נניח שאנו מקבלים הנחה זו, וקובעים שהשינוי בפרט הנזכר הוא אכן זניח. עבד אברהם בא אפוא לחרן עם חמורים, ולא עם גמלים. רבקה השקתה אפוא חמורים, ולא התאמצה כפי שמסופר בתורה, על השקיית גמלים. הסיפור על השוקת לא קרה במציאות, משום שחמורים אינם שותים משוקת. הפרט האחד שהשתנה צבר פרטים נוספים. האם לא חששה התורה, שיבואו קוראיה ויאמרו, שאם הגמל אינו בדיוק גמל, והשוקת אינה בדיוק שוקת, הרי ייתכן שגם רבקה אינה בדיוק רבקה, ויצחק אינו בדיוק יצחק?

נמשיך! יעקב הבורח מלבן נושא את נשיו ואת בניו על הגמלים. אך אלו אינם גמלים, אלא חמורים. לבן מחפש את תרפיו באוהל בנותיו, ורחל מחביאה אותם על החמור ויושבת עליהם. משנכנס לבן לאוהל, היא מתנצלת שאינה יכולה לקום מפניו בשל דרך נשים שיש לה. דרך נשים גורמת לאישה חולשה ומעט סחרחורת, וזו סיבה מתקבלת על הדעת מדוע לא לרדת מן הגמל הגבוה כדי לומר שלום לאב. אך האם זו גם סיבה מדוע לא לרדת מן החמור? האם לבן הערמומי לא חשד בבתו המסרבת לרדת מן החמור? האם לא עדיף להתמודד עם שאלת ביות הגמל וזמנה המדויק? והרי חוקרים שאלו שאלה זו, וענו עליה תשובות טובות [11]!

עיקר העיקרים! התורה מחנכת אותנו להקפיד על אמירת האמת בדברינו בכל פרט. הבה ניתן דוגמה: תבוא לפנינו כת של עדים ותעיד שראובן חילל שבת בתל אביב בחצות היום. אחריה תבוא כת שנייה, ותזים את הראשונה בטענת 'עמנו הייתם באותה שעה בירושלים'. כת א' לא תוכל לטעון להגנתה, שאכן ראובן חילל את השבת בירושלים, והעדים שינו לומר שהמעשה היה בתל אביב כדי שלא לפגוע בכבודה של ירושלים, שנתחללה בה השבת. ואם אכן שינו אנשי הכת בדבריהם, הם יצאו לסקילה בדין 'כאשר זמם'. ואם יטענו שהתורה חינכה אותם שלא להקפיד על הפרטים, ולשנות מגמלים לחמורים מסיבות חינוכיות או אחרות, מה נענה להם?

אני מקבל בהחלט את הטענה שהתורה והנביאים לא כתבו כל פרט הנראה לנו, בעיני בשר, חיוני להבנת הסיפור. התורה והנביאים"

איש פלוני
איש פלוני
4 years ago

פרודיה על הפוסט-מודרני הדתי.
סדר ליל פסח לפי חכמי האשכול:

יישב במקומו ויאמר הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות סיפור שקרים קדושים וכל המרבה הרי זה משובח.
יקדש ויאמר זכר ליציאת מצרים וישבע בשפתיו ויבטל בלבו.
יאכל כרפס זכר לעבודת הפרך של נשותינו, כי אם לא היתה גאולת מצרים לא היתה גם עבודת פרך של אבותינו.
וישאלו בנו מה נשתנה וגו' ויתחיל ויסתבך בשקריו:
היתה יציאת מצרים ולכן צריך לומר שהיה שבט שירד למצרים והשבט הזה התיחס לאב קדמון שלא היה ולא נברא אלא משל היה לשינוי ערכינו מערכיו של הפסאודו תרח עובד ע"ז לערכיו של פסאודו אברהם שהביר באמונת הייחוד.
אולם כששבט זה היה צריך לצאת מצרים, זה יהיה חסר מסר חינוכי לומר שקם שבט עבדים והצליח להתחמק ממצרים, עלינו להעצים את השקר ולומר שהיציאה היתה ע"י שליח שעשה אותות ומופתים שאין להם עדות בשום מקור היסטורי עד עצם היום הזה.
כדי שלספור הזה תהיה משמעות מבחינתינו עלינו לספר שכהמשך ליציאת מצרים ניתנה גם תורה בהר סיני. ובשעת מתן תורה כל העולם עצר נשימתו, דבר שכמובן אין לו עדות בשום מקור אלטרנטיבי.
וכדי להשקיט את המצפון אחר כל הספורים האלו ישתה כוס שני מיין המשובח.
ייטול ידיו ויאכל מצה זכר לחירות שלא היתה ויאכל מרור זכר לעבדות שלא היתה, יברך ישתה כוס שלישי וימזוג כוס של אליהו שלא היה ולא נברא, לא בא ולא יבוא (כלום אפשר להעלות על הדעת שהוא עשה מופתים שהוכיחו לעובדי ע"ז שאין ממש באמונתם? הלא כל התורה אינה תלויה בשום עובדות, ומכאן שגם אליהו לא היה ולא נברא אלא משל היה).
לאחר כוס רביעי יאמר לשנה הבאה בירושלים לכבוד המשיח שלא יבוא כי כל משיח שבא הוא משיח שקר כדברי הנביא ישעיהו השלישי.
וילך לישון, ואמנם כל לילה קורא קריאת שמע כדי להבריח את המזיקים שלא היו ולא נבראו, אולם הלילה ליל שימורים וכבר שבענו ספורים, לכן פטור מקריאת שמע שעל המיטה.

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=844878&whichpage=14&forum_id=1364#R_3

2
0
Would love your thoughts, please comment.x