נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

האם הגישה הליברלית לקשר זוגי תורמת לבריאות הנפש או להיפך?

שיתוף ב print
הדפס מאמר

ג'ודי גראון, מחברת הספר "הספקן והרב", המתאר את הנתיב הרוחני שעברה אל האמונה, (באתר שלה ניתן לקרוא על ספריה ויצירותיה עטורות הפרסים ועל פרסומיה הרבים, כאן היא מציגה אחד מספריה), הינה מהכותבות המשובחות באתר איש. במאמריה באתר זה היא עוסקת מדי פעם בשאלה: איזו דרך של קשר זוגי יותר בריאה לנפש, שיטת ההיכרויות המסורתית, או שיטת ההתנסות המקובלת בחברה המערבית הליברלית?

במאמר "כיצד יחסים מזדמנים גורמים נזק לנישואין", כותבת ג'ודי:

חלק גדול מהנשים בימינו – למרות יכולתן לפרנס את עצמן ולנהל קריירות מספקות – כמהות למחויבות שבנישואין. הצד השני של המטבע הוא, שישנו מספר גדל והולך של "ילדים נצחיים" על תקן פיטר פן, ששמחים להעביר את הזמן ברומנים חסרי מחויבות, או על בסיס של "ידידים פלוס". הנשים עוקפות את הגברים לא רק בהשגת תארים אקדמיים ובמדדים אחרים של הישגים מקצועיים, אלא גם, באופן גובר והולך, בשאיפותיהן להינשא.

אחוז הנישואין בנסיגה בולטת

מה יוצר פער אדיר זה בין גישת הנשים לגישת הגברים ביחס לנישואין? בספרו החדש, Cheap Sex: The Transformation of Men, Marriage, and Monogamy, טוען מארק רגנרוס כי שילוב קטלני של טכנולוגיות חדשניות – המצאת הגלולה למניעת הריון ולאחרונה – היכרויות באינטרנט והקלות היחסית של גישה לפורנוגרפיה – שחקו את ערך הנישואין. בחמש עשרה השנים האחרונות, המשיכו שיעורי הנישואין לרדת, לצד עליה גוברת בשיעורי ההיכרויות באינטרנט ובצפייה בפורנו. רגנרוס אינו סבור שזהו צירוף מקרים.

רגנרוס, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת טקסס באוסטין, כתב לאחרונה על ממצאיו בוול סטריט ג'ורנל וציין כי "קיימת נסיגה בולטת בשיעור הנישואין”. בשנת 2015, אחוז הרווקים בגילאי 25-34 היה גבוה מאחוז הנשואים באותו טווח גילאים ב- 40-53%, כמעט היפוך גמור משנת 2000, אז היה אחוז הנשואים גבוה מאחוז הרווקים בני אותה קבוצת גיל ב- 34-55% (מדובר על גברים ונשים כאחד).

הכותב מבטל את הטיעונים לפיהם הירידה באחוזי הנישואין נובעת משיקולים כלכליים. בין שאר הנתונים, מציין רגנרוס מחקר ממאי 2017 שנערך מטעם הלשכה הלאומית למחקר כלכלי ולפיו שיעורי הנישואין נותרו קבועים גם באזורים בהם השכר והעבודות שגשגו כתוצאה מתעשיית הנפט. למרות שרוב הגברים עדיין רוצים להינשא, ציין רגנרוס, הם דוחים זאת עוד ועוד, לזמן בו "העצמאות שלהם תהפוך להיות פחות חשובה". גיל החציון לנישואין עבור גברים אמריקאים בימינו הוא סביב 30.

מסקנותיו מבוססות על מחקרים ממספר סקרים ארציים, על ראיונות אישיים עם 100 גברים ונשים ועל תיאוריות של חוקרים חברתיים אחרים. ממצאיו ברורים וחשובים.

עבור גברים אמריקאים, יחסים פיזיים הפכו להיות זמינים וזולים למדי, הוא כותב בוול סטריט ג'ורנל. "בהשוואה לעבר, נשים רבות כיום מצפות למעט מאוד בתמורה לאינטימיות פיזית – במונחים של זמן, תשומת לב, מחויבות או נאמנות. גברים, מצידם, אינם מרגישים מחויבות לספק דברים אלה כפי שהרגישו בעבר".

פריצת הדרך המדעית שאפשרה לנשים חופש מיני ושוויון בדומה לזה של גברים, הפכה לבומרנג ביחס לנשים המעוניינות בנישואין. נשים עצמאיות מבחינה כלכלית אינן צריכות להתחתן בשביל תמיכה כלכלית וכך הנישואין הופכים לאופציה המבוססת על ערכים, אהבה, קרבה רגשית ועוד. אולם למרות השוויון הכלכלי שלהן ביחס לגברים, נשים עדיין נתונות לחסדיהם של גברים שאינם מוכנים להתחייב.

 נשים בעידן הטינדר

דבריו של רגנרוס פגעו בעצב חשוף. מרגרט וונטה כתבה טור ב- Globe and Mailבשם Why are good men so hard to find?” (מדוע כה קשה למצוא גברים טובים) ובו היא צטטה את ספרו של רגנרוס כעדות נוספת למצב העגום של זירת ההיכרויות בימינו, מצב המשקף אי שוויון אדיר במערכת היחסים בין נשים לגברים.

"מאז התמוטטות הקרטל הנשי", כותבת וונטה, "כוח המיקוח של נשים נשחק בצורה רצינית. מסיבה זו נשים כה רבות שונאות את טינדר, שהפך יחסים אינטימיים למוצר צריכה, לתועלת הגברים. נשים הפכו לסחורה נוספת בחלון הראווה".

ייתכן שדרוש כפר שלם כדי לגדל ילד. אולם דרוש גם כפר שלם כדי לגדל בעל. והחברה המודרנית ברובה ויתרה על התפקיד. "החומר ממנו עשויים בעלים טובים אינו נוצר באופן טבעי, אלא הוא תוצר (בחלקו) של סוציאליזציה, של התפתחות ושל שליטה חברתית", כותב מארק רגנרוס. "בכל הקשור למין ומערכות יחסים, גברים יפעלו באצילות רק אם נשים תדרושנה זאת מהם באופן קולקטיבי".

בניגוד לכך, היהדות מתייחסת ליחסי אינטימיות גופנית כאל ביטוי מקודש של אהבה בין בני זוג נשואים. ההלכה היהודית מתייחסת לנישואין כאל הבסיס לחברה בריאה, וכאל המסגרת האידיאלית ליציבות ולשביעות רצון מבחינה אישית, רוחנית וחברתית. היהדות מלמדת גברים כי גבריות פירושה אחריות, ומלמדת נשים כי כוחן המולד ליצור משיכה הוא אוצר שיש לנצור אותו, מתנה שיש להעניקה רק לגבר המחויב אליה.

נשים – לא גברים – הן אלה הנוטות להיות מנוצלות בקשרים מיניים. הגבולות שקובעת ההלכה היהודית בכל הקשור לאינטימיות פיזית נועדו ללמד ולאכוף את השליטה העצמית לה זקוקים גברים ונשים במפגשים טעונים אלה, כדי להימנע מניצול רגשי ופיזי. כפי שמדגימות המגמות העכשוויות, הפיכת יחסי אישות מביטוי מקודש ומוגן של אהבה לאפשרות סתמית נוספת לבילוי, פוגעת בנשים בדרכים רבות, שהירידה בערכו של מוסד הנישואין אינה הפחותה שבהן.

כמובן שהחיים לעולם אינם פשוטים. ישנם לחצים רבים שפועלים כנגד נישואין בימינו, כולל מספר גדל של נשים וגברים שבחרו בחיי רווקות. נישואין יהודים מסורתיים נכשלים לעיתים למרות המסגרת הדתית והפילוסופית שלנו, ולעומת זאת, זוגות רבים חיים ביחד לפני החתונה ואז מצליחים לבנות נישואין טובים. אולם המגמות שממשיכות לפגוע בערכן של הנישואין הן אמיתיות ונשים רבות מדי גילו לאכזבתן ותסכולן הרב את מה שרגנרוס אישר: "החופש המיני" שנשים חשבו שיהפוך אותן לשוות לגברים, משאיר אותן, במקום זאת, תקועות עם גברי "פיטר פן" שמסרבים להתבגר, בעודן כמהות לנישואין וילדים שעלולים לא להגיע.

ואילו במאמר אחר, תחת הכותרת: תרבות ההתחברויות המזדמנות והשפעותיה ההרסניות, מתארת ג'ודי:

כשסטודנטים בשנה א' מגיעים לקמפוס, הם מצפים ללמוד, אולם רבים מאוד מצפים אפילו יותר לחגיגות התהוללות.

בקמפוסים בימינו, "חגיגות" אלה כוללות לרוב שתיית אלכוהול, לפעמים עד לנקודה של אובדן הכרה. אין פלא שמסיבה אופיינית בקולג' נקראת "עולם השיכורים". כפי שמתעדת ד"ר ליסה ווייד בספרה American Hookup: The New Culture of Sex on Campus, מסיבות אלה הן לרוב בעלות מטרה אחת בלבד: למצוא פרטנר/ית ל"הוק-אפ": התחברות מזדמנת – מגע אינטימי בין סטודנטים שהם למעשה זרים. סטודנטים מקווים ומצפים שמפגשים אלה יהיו מהנים ומרגשים, אופן בו יזכו בקבלה חברתית ובאישור לכך שהם נחשקים ובעלי ערך כבני אדם. למרבה הצער ובאופן צפוי למדי, התוצאה של מפגשים אלה היא בדרך כלל תחושות עמוקות של חרטה, בושה וכעס.

ספרה של ד"ר ווייד מפריך מספר מיתוסים לגבי סטודנטים בקולג' והאופן בו הם לוקחים חלק – או לא לוקחים חלק – בתרבות ההתחברות המזדמנת הנפוצה והמזיקה. תרבות הקולג'ים מעודדת הפקרות, אולם אחד המיתוסים הגדולים ביותר הוא שכמעט כל הסטודנטים עסוקים במפגשים מדכאים וחסרי משמעות אלה. למען האמת, רוב הסטודנטים מתרחקים מתרבות הסקס המזדמן – או לפחות מנסים להתרחק ממנה. חלקם נשחקים מלחץ חברתי ונכנעים, אולם הם, בדומה לסטודנטים אחרים שציפו שחווית אי-התלות הזו תהיה מספקת, מוצאים את עצמם במקום זאת בערפל של דיכאון, בלבול וכאב.

מחקרה של ד"ר ווייד מתבסס על נתונים מסקר אודות החיים החברתיים בקולג', המכיל תגובות של למעלה מ- 24,000 סטודנטים בפרק זמן של למעלה משש שנים. ווייד, שהיא פרופסור חבר לסוציולוגיה באוקסידנטל קולג' בפסדינה, קליפורניה, ראיינה בנוסף רבים מהסטודנטים שלה וקראה מאות דיווחים אחרים ממקור ראשון בנוגע לאינטימיות בקמפוס – דיווחים שנכתבו לצורך פרסומים שונים, כולל פרסומים בקולג'.

ד"ר ווייד אינה שופטת את ההרגל להגיע להתקשרויות גופניות מזדמנות בקרב תלמידי קולג'. "כסוציולוגית, זה איננו תפקידי", היא מסבירה. עם זאת, מחקרה הוביל אותה למסקנה שתרבות ה"הוק-אפ" היא "כוח כיבוש הפועל באמצעי כפייה ונוכח בכל מקום… בתוך הערפל, סטודנטים מרגישים תכופות עצובים, מבולבלים וחסרי אונים. רבים מתנהגים בצורות שהם לא אוהבים, פוגעים באחרים מבלי משים, ומסכימים לפעילות מינית שבה הם לא מעוניינים". בעיית ההתחברות המזדמנת אינה קיימת רק אצל סטודנטים בקולג': "מה שקורה בקולג'ים קורה בכל שאר המקומות". ספרה מלא בתיאורים ממקור ראשון (ציוריים ביותר) של סטודנטים שנחלצו מציפורניה של ה"הוק-אפ"ים עם דרגות שונות של טראומה. רובם קורעי לב.

המשך המאמר עוסק בתופעה ובמשמעויותיה, גם במאמרה: חסרי הגנה בקמפוס, ממשיכה גראון לפרוס את היריעה העצובה, על הקשר הכביכול ליברלי. כהשלמה כדאי לקרוא גם את מאמרה 'לה לה לנד ומגבלות הרומנטיקה'.

לנושא מאמרינו, כדאי לקרוא את דבריו של גיל רונן, "הפמיליסט", במאמרו משבר המשפחה (כאן המאמר המלא כולל הנתונים המחקריים, פורסם ב'תנועת המשפחה'), מאמרו פותח כך:

כל מי שחי במדינת ישראל וחשוף לאמצעי התקשורת יודע שהגברים בכלל והאבות בפרט נמצאים תחת מתקפה מתמדת. הפגיעה המערכתית באבות מחלישה אותם כבעלי סמכות בחברה – וביחד איתם, את כלל בעלי תפקידי הסמכות, כולל אמהות – ומערערת את מעמדו ויציבותו של התא המשפחתי הגרעיני. כתוצאה נפגעים כמובן גם נשים וילדים.

ככל שהתא המשפחתי הגרעיני נחלש, החברה הופכת יותר מנוכרת באופיה: יותר נשים מתקשות למצוא בן זוג ולהתחתן, או שהן מתחתנות ולא מצליחות לשמר את הנישואין. כתוצאה רבות מהן מוצאות עצמן לבד, ברבות השנים, ללא משפחה תומכת, והופכות תלויות בסעדי ממשלה ובארגוני הנשים. הרבה גברים אינם מתאימים נפשית לחיי הוללות ריקניים, אך גם אינם מוכנים להפוך להיות הורים מדרגה ב' שניתן בכל רגע ליטול מהם את ילדיהם ולשגר אותם לקושש מזונות על לא עוול בכפם. במקרים רבים, גברים אלה חיים חיי בדידות. הילדים שנולדים לתוך החברה האנטי-משפחתית הזו מבינים משחר ילדותם כי הם אינם אלא נטל, וכי הוריהם לא רואים בגידולם את מטרת חייהם המשותפים.

דבריו מתבססים בין השאר על מחקרו של ד"ר משה ינובסקי שפורסם בנקודה תחת הכותרת 'הלאמת המשפחה'.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of