1

האם המדע הוא בסך הכל עוד מיתוס?

שואל הפרופסור אורן הרמן, בספרו 'אבולוציות' הוא מניח רגע למספרים ולגרפים, ומתמקד בסיפור שמאחורי ההסברים המדעיים לעולם. בהשוואה לסיפורי מיתוסים אחרים.

"הספר "אבולוציות" מאת אורן הרמן הוא רק לכאורה עוד קיסם במדורה. הרמן הוא אומנם ביולוג וחוקר אבולוציה (ראש התכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן), אך להבדיל מעמיתיו אינו חסיד שוטה של המתודה המדעית, אלא מוצא גם במיתוסים השונים לדורותיהם "יצירים של רוחנו הבודדה והחקרנית", שיכולים ללמדנו על "אמיתֹות שמֵעבר לתחום השׂגתנו"…

ככל שנוקפים הדפים מבינים שמיתוסים ומדע דומים זה לזה יותר ממה שהם שונים. שניהם מנסים להתיר את מסתרי העבר, ולשער – בהצלחה פחותה – מה יקרה בעתיד. לגבי העבר, יודעים מדענים לתאר לא רע את השניות הראשונות מיד אחרי לידת היקום במפץ גדול, אך אין לנו מושג מי לחץ על הכפתור; להזכירנו שהמסתורין האמיתי איננו בדברים שקיימים בעולם, אלא קיומו של העולם עצמו. כך גם לגבי מקורו של החומר החי. אנחנו יודעים די הרבה על מה שקרה זמן קצר אחרי שנוצר, אך רק מעט על האופן שבו הפכה הכימיה לביולוגיה. שלא לדבר על הקסם שהופך טיפה סרוחה וביצית, לאורגניזם שיודע את לוח הכפל, אוכל עם פה סגור, וקורא ביקורות ספרות…

פעם שמעתי מישהו אומר, שאנו נמצאים במרחק של חמישה איינשטיינים מתשובה על תעלומת מקורו של היקום. נכון להיום אנו אחרי האיינשטיין הראשון, ולמדענים יש הרבה תיאוריות, אבל כפי שמודה הרמן, אין לנו באמת מושג מה מקורם של הזמן, היסודות, החיים והמין האנושי. "אחרי הכל, מאמרים מדעיים אינם מציעים עובדות יבשות, כך בפשטות, ללא היפותזה. ומהי היפותה אם לא סיפור, המעניק לעובדות פשר?"…

המדע התיימר מראשיתו להיות תחליף למיתולוגיה, אבל לאמיתו של דבר הוא נע מכוחו של אותו רעב־להבנה שנתן לנו את האלים ואת החיים־אחרי־המוות, וגם אותו מַעְצבים סיפורי מעשיות. ובגלל זה מבקש מאיתנו הרמן להיות "אמיצים מספיק לשאול את עצמנו: האם אנחנו קרובים יותר מן היוונים לפיצוח החידות הקיומיות?"…

בויכוח האינסופי בין מדע למיתולגיה, בין עובדה לסיפור, אנו נוהגים לשאול תמיד "מה אמיתי? מה לא אמיתי?" אבל אולי אלה לא השאלות הנכונות לשאול. נתוני החושים שלנו מעוותים בפריזמה של רצון ואמונה, שמטה גם את העובדות המדעיות שלנו. אובייקטיביות חסרת רחמים, בייחוד בקשר לעצמנו, היתה תמיד קרב אבוד מראש…

בסוף מבינים שהכל עניין של בחירה אסתטית, קרי איזה סיפור אנחנו בוחרים לספר על עצמנו. אפשר לספר סיפור רציונאליסטי-מדעי-חסכני, לפיו מה שמוכר לנו הוא פחות או יותר כל מה שקיים, דהיינו החומר וכוחות הפיזיקה, ולא הרבה מעבר לזה. ואפשר לספר סיפור מיתי-מיסטי, לפיו העולם מכיל מימדים, מישורים וישויות מסתוריות, הרבה מעבר למה שמוכר לנו; סיפור על עולם של קסמים וניסים, רוחות ונשמות, מלאכים ואלים.

שני הנרטיבים מסכימים על עובדות מסוימות, כמו רגע מכונן של יום הולדת. שניהם מסבירים את כל העובדות הידועות, אך אינם ניתנים להוכחה מוחלטת. תבחרו בקיצור, מה שבא לכם, אבל תיזהרו לא לקדש את הסיפור שלכם בבחינת אמת שאין בלתה. גם כשאנו נשבעים באמיתות המובנות מאליהן של המדע בן זמננו, ראוי לזכור שבכל דור ודור היו אנשים שנחשבו למאורות זמנם, והיום אנו יודעים שדיברו שטויות.

אנו תאבי ידיעה מעצם בריאתנו, אבל אולי הטריק האמיתי בחיים הוא דווקא להשלים עם המסתורין. כשאתה מבין את מגבלות הידיעה, אתה פתוח יותר לנרטיבים חלופיים, כי אתה אף לא יודע את מה שאתה לא יודע. וכמו שמלמדים בחיל האוויר – מי שאינך רואה אותו, הוא זה שיפיל אותך…

עד כאן הרמן בריאיון לאירי ריקין, (הקטע האחרון מועתק ממאמרו של ד"ר משה רט חיי פי,  עד מועד סגירת הגליון לא נמצא הסבר בלתי מיתולוגי לתופעה).

אהד וילק בזוית אחרת מסביר לנו עוד על הספר:

"מקובל להניח כי הדתות והמיתוסים הקדומים השתמרו, וכי עדיין אנשים חיים לאורם בזכות העובדה שהם לא הוצגו כעובדות אלא כסיפור שאפשר להזדהות איתו. ומה עם המדע, האם יש למדע סיפור? האם הסיפור אחיד? במידה שכן, כיצד עלינו לספר אותו?…

הפיכת המדע להיסטוריה מאלצת אותנו להכניס אלמנטים סיפוריים שאינם קיימים ב"מקור", לקשר בין אירועים דרך סיבה ותוצאה, ולעיתים קרובות להאניש תהליכים טבעיים. הרמן מודע לכך ומחליט לוותר על השיטה ההיסטורית, ותחת זאת הוא מנגיש מדע באמצעות סיפורי-עם קצרים הנוגעים בנקודות יסוד בחוויה האנושית. אבולוציות, נאמן לכותרת המשנה שלו, אינו מקצר את המדע לפורמט הרגיל של "היסטוריה", אלא לחילופין, מנסה להסביר את עולמנו על ידי פורמט סיפורי קדום יותר: המיתוס…

המדע הוא מעין מיתוס של המאות האחרונות, ובדומה למיתוסים של העולם הקדום הוא מורכב ממילים המנסות לתפוס את הדבר 'הזה' – את הלא נודע והלא נהגה. נכון, אנו יודעים רבות על העולם בו אנו חיים, אך ממש כמו המיתוס הקדום המדע סובב סביב מה שיש, בלי יכולת מלאה לומר אותו. יתרה מזאת, המחקר המדעי נעשה על ידי כלים אנושיים כמו תרבות ושפה, וכלים אלו הם בעלי יכולת סופית לבטא את עולמנו…

לצערי, עבור רבים המיתוס והדת אינם אלא "סיפורי ילדים" שנועדו להסביר את העולם לפני שהייתה לנו השיטה המדעית. זאת בעצמה תפיסה ילדותית של הדת, ואולי גם של המדע, ואני מקווה שעם התפתחות המדע, עם הבנת יתרונותיו ומגבלותיו, הדת תוכל למצוא את מקומה בתוך המארג המורכב של העולם המודרני. הרמן, על כל פנים, מודע לכך שהמיתוס, ואף הדת, מבטאים אמיתות עמוקות על העולם, ובמובן מסוים הן אינן שונות מהניסיון המדעי להבין את העולם, ובעיקר ליצור אתוס, שפירושו אורחות חיים, ערכים ומוסר, המסופרים על ידי המיתוס. הבחירה לספר את המדע כמיתוס נעשית מתוך מודעות עמוקה לכך שהמיתוס הוא הדרך האנושית להבין את העולם, לשאול שאלות, ולענות תשובות שאינן סוף הדיון אלא תחילתו…

המדע מורכב מאינספור סיפורים, שלעיתים נדמים אקראיים, אך כולם יחד הופכים לדבר הזה שאנו קוראים לו מדע. קצת כמו המיתוס, אי אפשר להסיק מסקנה אתית ברורה מן המדע, משום שמכלול הסיפורים המרכיבים את המדע הם כה שונים, סותרים ומיוחדים… (הערת המעתיק: זו שגיאה, הסיבה שאי אפשר להסיק מסקנה אתית מן המדע, היא לא משום שהסיפורים סותרים, אלא שאי אפשר להוציא מסקנה אתית מהמדע, אפילו לא מסיפור מדעי אחד שאיננו סותר שום דבר. י.ע.).

אתר הידען מפרסם פרק מהספר, בפתיחת הדברים כותב בליזובסקי (? למעשה זה לקוח מהריאיון לאורן נהרי, בסמוך):

"כל תרבות עושה שימוש בשפתה כדי לפצח את השאלות הקיומיות. את פרופ' הרמן מעניין להבין את ההבדלים בין מדע למיתוס אבל גם לעמוד על כך שהם דומים יותר ממה שאנחנו מדמיינים.

הסינים העתיקים האמינו שהעולם בקע מביצה, המאורי שהוא נוצר מקריעה של חיבוק בין אלת האדמה ואל השמיים. אנחנו מחליפים את הסיפורים האלו בעובדות מוצקות: המפץ גדול, התרחבות היקום, כוחות וחוקים פיזיקליים. כך חושבים רבים.

אלא שמבט יותר מפוקח על המדע מלמד אותנו שהוא אף פעם לא מתאר באופן ישיר את המציאות, אלא בעזרת מודל, והוא תמיד מתווך דרך השפה העכשווית. קחו למשל את המוח, שבמאה השש-עשרה נחשב למערכת הידראולית מיניאטורית בתוך הגולגולת, במאה השבע עשרה לשעון מכני מורכב, אחר כך למרכזיית טלגרף, לרשת נוירונים, ויש המדברים עליו היום כאל מחשב קוונטי".

גם אורן נהרי מסביר לנו את הספר מנקודת מבטו:

"מה הנושא של ספר הנקרא "אבולוציות"? הקורא הסביר רואה שהמחבר הוא פרופסור, מומחה לביולוגיה והיסטוריה של המדע, יחשוב מן הסתם שמדובר בספר מדע פופולרי המנגיש לקורא את ההיסטוריה של רעיון האבולוציה ממנדל עד ימינו, ואולי מתאר אבולוציות בבעלי חיים, מהחד-תאיים דרך הטי-רקס ועד ההומו ספיינס.

אך אז עינו של אותו קורא נופלת על השורה הבאה בשם הספר, ממש מתחת למילה "אבולוציות" – "חמישה עשר מיתוסים שמסבירים את עולמנו" – והכול משתנה. הרי יש סתירה בין המילה אבולוציה, אולי הטעונה ביותר במדע מבחינת האדם המאמין, ובין המילה מיתוסים. ואיך בכלל מיתוסים קשורים לאבולוציות וההיפך? הרי לכאורה, ואולי לא לכאורה, יש שתי דרכים להסביר את העולם: הדתית מייחסת את הבריאה וכל מה שקרה בעקבותיה לבורא, לאל, לישות תבונית כל יכולה, והמדעית מסתכלת בנתונים, מחפשת תיאוריה, בודקת אותה, תרה אחר ההסבר הטוב ביותר (שאינו מתייחס לאלוהות, קסם או כוח על טבעי) ודבקה בה. לכל אחת מהן המקום שלה, אך מה הן עושות בספר אחד?

אז האם התכנית מגיעה למחוזות הרדיקליות, כלומר שגם מדע הוא תלוי תרבות? דברים שהיו למשל ושנינה במתיחה המפורסמת של אלן סוקל, פיזיקאי אמריקני שפרסם בירחון פוסט-מודרני מאמר שכותרתו "מעבר לגבולות: לקראת פרשנות טרנספורמיטיבית של כבידה קוונטית" – מאמר שקרי, או פרודיה שהיה לסמל לעידן הפוסט-מודרני ומלחמות המדע בין המדעים המדויקים למדעי החברה, או לפחות לאגף השמאלי שלהם? הרי לכאורה מדע הוא מדע. הוא נזקק לתצפיות, ואם התצפית מפריכה גם את התיאוריה הנפלאה בעולם – ולא משנה אם מקורה בבייג'ין, בר-אילן או הרווארד – אז היא מושלכת לפח. אותה תצפית אמורה להיות זהה בכל מקום וכל זמן, לא כן? לא, אומר הרמן, "יש הטוענים שהכל הבניה תרבותית, כולל מדע קשה. הרי הספר המפורסם של תומס קון על פריצות דרך מדעיות אומר שאף שבירת הפרדיגמות היא עניין סוציולוגי, תלוי תרבות, תלוי חברה".

הרמן משיב על שאלתו של נהרי:

"הרמן ממהר להסביר כי הוא לא סוציולוג רדיקלי, אבל כן מודע לכוחה של התרבות. "את המוח, לדוגמה, אפשר להחזיק ביד, לחוש, (אפשר גם לאכול אותו, אם אתה חניבעל לקטר…, א.נ). פעם חשבו על המוח כעל מערכת הידראולית מיניאטורית בגולגולת. לימים השתנתה הראייה שלנו את המוח לשעון מכני ואז הדימוי היה של מרכזיית טלגרף. ואז של רשת ניורונים. היום הדימוי הוא של מחשב קוונטי, ומי יודע מה יהיה בעתיד. כתבתי באחרונה מאמר תחת הכותרת 'הערך את הגנים שלך כי בקרוב הם לא יהיו'. למה הכוונה? היום אנו מסבירים ביולוגיה באמצעות הגנים, והם לא מטאפורה, הם קיימים. אפשר לראות אותם, אפשר לחתוך ולהדביק אותם, ואפשר לנבא מה יעשו כשישתלבו זה עם זה, אבל אסור להוציא מכלל אפשרות שבעתיד נגיע למסקנה שסך כל האינטראקציות של חלבונים בתא ייקרא 'לן' נניח, והוא יסביר טוב יותר מ'גן' את מה שאנחנו רוצים להבין. אז לא נשתמש בביטוי 'גן' יותר. הקונספטים המדעיים משחקים תפקיד חשוב. פעם כל האסטרונומים הסבירו את תנועות גרמי השמיים באמצעות אפיציקלים. גדולי הגדולים – מקסוול, קלווין, טסלה האמינו שיש אתר הממלא את כל החלל ונושא את השדה האלקטרו-מגנטי. דברים משתנים"…

יש אנשים לוחמנים – אתאיסטים כמו ריצ'רד דוקינס, סם האריס ואחרים, המאמינים שלמדע יש יומרות לתת מענה לכל השאלות החשובות. שאם אתה רוצה לחיות חיים טובים, אם אתה רוצה תשובות ולא בערות או בורות, האנושות חייבת לאמץ את השיטה המדעית ורק בה נסתכל נכוחה ביקום שלנו. כל השפות האחרות – דתות בראש ובראשונה – הן פחות טובות. הם ממשיכים את הפילוסופיה הפוזיטיביסטית. בעיניהם הדת מובילה לעיוורון, אבל לדעתי הם לא מבינים שהמדע אינו יכול לגעת בנושאים חשובים כמו שיכולה לגעת למשל האומנות"…

וכאן הרמן מדבר בכנס שנושאיו משיקים לנושא הספר:

ואם כבר הבאנו משהו מואן ליר, יש להם הרצאה של פרופ' חיים שפירא, העוסקת בנושא דומה, של האדם מול המסתורין, ואפסותו של המיתוס שלנו: