נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

האם המילה היא כפיה, ומה הסיפור שלה?

ניר מנוסי, כותב בארץ אחרת (חלק מתוך המאמר):

ברית המילה היא אות הכתובה במרחב המופשט של הסימנים ובגוף עצמו. היא צומת שוקקת, ששאלות רבות ושונות זו מזו – על טבע ועל אלוהים, על מין ועל זהות, על חופש ועל שנאה – מתנקזות כולן לתוכה.

ידוע כי במהלך ההיסטוריה רבו הנסיונות מבחוץ להפסיק את מנהג היהודים למול את בניהם. פחות ידוע, כי מעת לעת קמו תנועות התנגדות לברית-המילה אף מקרבו של העם עצמו. לעתים הן קמו כחלק מקריאה יותר נרחבת לנטישת המסורת, דרך התבוללות או המרת דת; לעתים כקריאה לרפורמה נקודתית גרידא. אך כולם היו יהודים, נימולים כמובן, שמתוך טעמים שהשתנו לפי רוח התקופה, יצאו כנגד אקט המילה. בעידן המודרני זכורה במיוחד ההצעה שהציג אחד הזרמים הרפורמיים בפרנקפורט באמצע המאה ה-19, לוותר על טקס המילה, שהוצג כאקט ברברי ופרימיטיבי. ההצעה, שהתגלתה כקיצונית מדי אפילו עבור הרפורמים, לא התקבלה, והיום אפילו החילונים שחשים רחוקים ביותר מהמסורת היהודית מלים כולם את בניהם.

כמעט כולם. על רקע הקצנת המאבק בין דתיים לחילונים בשנים האחרונות, וכחלק ממגמה גדולה יותר לצמצום השפעת הדת על החיים הציבוריים, החלו נשמעים קולות הקוראים לדה-לגיטימציה של טקס ברית-המילה, ואף לחקיקה האוסרת אותו. הטענות מושמעות במטרה להעלות את המודעות בקרב הציבור החילוני לקיומו של האקט הזה, הנוגד כל-כך את מערכת השיקולים המודרנית, מתוך תקווה להביא להפסקתו. קמה אף מעין קבוצת תמיכה, הכוללת עשרות זוגות, להורים שלא מלו את ילדיהם. התופעה אינה צריכה להפתיע. עם הערעור על מוסד הנישואים, בר-המצווה והקבורה היהודית, תורה של ברית-המילה היה צפוי. אם משהו מעורר תמיהה, הרי זו העובדה שעד עתה הנושא בושש לעלות.

ברם, כמעט כל הדיון של תנועת ההתנגדות נסב סביב הצד החומרי-פיזיולוגי של המילה. מרבית הנימוקים מתמקדים בנסיון לערער על האמונה הרווחת, כי המילה רצויה מבחינה רפואית. הם מצביעים על סכנות רפואיות אפשריות, ומעלים לדיון את עצם ההתערבות בגוף, שהם מציגים אותה כהטלת מום. תשומת-לב גדולה מוענקת לטענה כי המילה מצמצמת את העונג המיני. כאשר הדיון חורג מעבר לשיקולים חומריים, הוא מעלה את השאלות, מדוע ללכת נגד מה ש"רצה הטבע", והאם המילה היא הפרה של "זכותו הטבעית של הילד לחופש בחירה". לרובדי המשמעות של המילה, ולמטענים הסמליים שהיא נושאת, אין התייחסות.

עדיין קשה לדעת אם התנועה הנוכחית תתגלה כבעלת השפעה מכריעה, או כמו הניסיון הרפורמי, תחלוף במהרה. ימים יגידו. כך או כך, לא ניתן להבין את השלכות ההתנגדות למילה בלי להכיר את מכלול המשמעויות הקשורות בטקס. פעולות, חיצוניות ושטחיות ככל שתיראינה, אינן באות עירומות לעולם. הן נושאות עימן, כתת-הכרה, את שובל המשמעויות המצטבר שלהן. כשם שכל יצור חי אינו מבודד אלא הוא חלק ממכלול אקולוגי, וכשם שלכל טקסט יש קונטקסט, כך כל סמל וכל פעולה מתכתבים עם מערכת שלמה של סמלים אחרים. לא ניתן לבודדם בתנאי מעבדה, מחוץ להקשרם. ברית-המילה היא אות הכתובה הן במרחב המופשט של הסימנים, והן בגוף עצמו. היא צומת שוקקת, ששאלות רבות ושונות זו מזו – על טבע ועל אלוהים, על מין ועל זהות, על חופש ועל שנאה – מתנקזות כולן לתוכה.

בין הטבע לעולם הרוח

כאשר מתבוננים בתרבות המערבית, נקל לראות כי היא שבויה בתנועתה של מטוטלת רגשית עזה. היא נעה הנה והנה בין סגידה לטבע החומרי, מצד אחד, לבין אמונה בעולם רוחני נטול חומר, מצד שני. בקצה הראשון, מצטייר הטבע כמעין אלוהות מוגשמת, אחדות הרמונית ומושלמת המאזנת את עצמה, והחשיבה הרציונלית נתפשת כדיכוי הרסני שלו. תכליתנו, לפי תמונה זו, אינה אלא להשתלב בתוך הסדר הטבעי. בקצה השני של המטוטלת, הטבע הוא יסוד אפל ומאיים, ותכלית האדם היא לשעבד אותו לשלטון החשיבה והרוח, ובסופו של דבר להשתחרר ממנו לגמרי ולהצטרף לעולם הנשמות המופשטות מכל בשר. דברי ימי המערב הם כרוניקת התנועה, רצוא ושוב, בין שני הקצוות האלו.

תנועת המטוטלת ניכרת בכל הקשור למיניות. היחס למיניות נע בחדות בין תפישת עולם הדוניסטית, הסוגדת ליצר המיני, לבין תפישת עולם סגפנית, הקוראת להתנזרות מוחלטת ממין. כנגד הנהנתנות של האריסטוקרטיה היוונית יצאו אפלטון וממשיכיו – על שמם קרויה האהבה שאינה ממומשת בבשר – בהשקפה שלפיה הנשמה כלואה בגוף כב"מצבת מתים"; רומא איזנה אותם שוב באורח חייה האורגיאסטי ומשולח הרסן; השבטים הברבריים, שהחריבו בכוח הזרוע את האימפריה, קיבלו על עצמם לפתע את הנצרות והועפו אל עבר הקיצוניות ההפוכה, לתוך מסכת הסיגופים ודיכוי התשוקות של הכנסייה הקתולית; כאשר זו הסתאבה, פרצה מקרבה הפרוטסטנטיות הפוריטנית אף יותר ממנה; וכשהנצרות כולה איבדה מכוחה, קמה מתוכה, בתנופה הזהה בעוצמתה לזו שהעלתה אותה, החילוניות המודרנית, והביאה איתה את המהפכה המינית של המאה העשרים. לא נהנתנות חומרנית קיצונית היא המאפיינת את המערב, גם לא פרישות סגפנית קיצונית: הקיצוניות עצמה היא המוטיב החוזר. מתהפוכה לתהפוכה, למרות כל שינויי הגוונים, דומה כי בכל הנוגע לחומר ולרוח לא מסוגל המערב להשתחרר מקטיגוריית ה"או-או" – טוטאלית, בלעדית ושוללת אלטרנטיבות – המובנית לתוכו. המטוטלת נעה הנה והנה; התבנית המכתיבה את פעימותיה לעולם עומדת.

כיצד עמדה היהדות ביחס למטוטלת המערבית? התשובה קשורה קשר הדוק לברית-המילה. המילה, שמסמלת את הברית המיתית בין אברהם לבין אלוהים, מסומנת, מכל המקומות, באיבר מינו של הזכר. לא נעים, וכשחושבים על זה, גם לא לגמרי מובן. מדוע שם? מה זה אומר על גבריות? מה זה אומר על מיניות? האסוציאציה הראשונה שעולה לראש היא של סירוס. המילה נראית כחיקוי של סירוס. במקרה של אברהם מדובר בסירוס עצמי; מאז והלאה, בסירוסו של הבן. פסיכולוגים מודרניים אכן מוצאים במילה ביטוי לרצון הסמוי של האב לסרס את בנו, ומקשרים את המנהג לתסביך אדיפוס. לפי פרשנות זו, הרי שהיהדות, בדומה למערב ברגעיו הסגפניים, יוצאת בהצהרה אנטי-טבעית, אנטי-מינית, בטקס של סירוס סמלי. יתרה מכך, המילה נראית כאמירה נגד הטבע בכלל: היא מביעה אי-שביעות רצון באשר לגוף האדם כפי שהוא נולד.

אלא שיחסה של היהדות לטבע בכלל, ולמיניות בפרט, שונה מאוד מיחסה של הפילוסופיה היוונית ושל הנצרות. מאז ומעולם אסרה היהדות את הפרישות מכל וכול. "פרו ורבו" היא המצווה הראשונה בתורה, והיא חלה על כל גבר יהודי. אפילו ברגעיהם הפוריטניים ביותר (ויש כאלה) לא עשו היהודים אידיאליזציה של סגפנות והתנזרות ממין, כפי שעשה המערב (עם מסורת הנזורה והכמורה, למשל). אפילו אם יהודים רצו לפרוש, התורה חייבה אותם להתחתן ולהעמיד צאצאים. המילה, על אף שהיא מזכירה מאוד סירוס, מכניסה את היהודי לברית המחייבת אותו לעסוק בפריון. עם זאת, והדבר גלוי לכולם עד היום, הדת היהודית לא בדיוק מאפשרת לזרום בקלילות אל הקצה ההפוך, הנהנתני, של המטוטלת המערבית. הדגש הגדול על צניעות, ומערכת החוקים הנוקשה הקובעת עם מי, מתי וכיצד מותר ואסור לקיים יחסי מין – כל אלו היוו תמיד מחסום כנגד שחרור מלא של המיניות.

אמירתה של המילה, אפוא, מורכבת מכפי שהיא נדמית. כנגד שתי האלטרנטיבות המערביות באשר ליצר המיני – דיכוי, מצד אחד, ופיזור, מצד שני – היהדות בוחרת בדרך שלישית: ריכוז וקידוש. אל תדכא את היצר המיני, היא כמו אומרת, אבל גם אל תפזר אותו לכל עבר; קבל אותו, ובכך שתתעל אותו למסגרת של זוגיות ופריון, תעניק לו מימד של קדושה.

מעניין לציין כאן, שבעוד בני תרבות המערב תמיד סלדו מטקס ברית-המילה, הרי שהנימוקים שהציגו השתנו לפי מצב המטוטלת. בימי-הביניים, כשהמטוטלת נטתה לצד הסגפני, האשימו נוצרים את היהודים בכך שהמילה מגדילה את ההנאה המינית שלהם, ולכן הופכת אותם לאובססיביים ביחס למין. על טענה זו השיב הרמב"ם, שהמילה דווקא מפחיתה את ההנאה. היום, משהתהפכו הנורמות, הפכה טענתו של הרמב"ם, בדרך פלא, מהגנה על מנהג המילה להאשמה כנגדו. "יש להפסיק עם ברית-המילה", מזדעקים המתנגדים המודרניים, "משום שהיא מפחיתה את ההנאה המינית. אפילו הרמב"ם אמר!". כלומר, המטוטלת המערבית ממשיכה להתנדנד, והאפולוגטיקה היהודית מזדרזת ליישר קו.

אמירת היהדות באשר למין היא חלק מעמדתה ביחס לטבע בכלל: ברית-המילה מסמלת ברית עם אל טרנסצנדנטי, על-טבעי; אך לא במטרה לעזוב את הטבע, אלא במטרה להשלים אותו ולקדש אותו. מדרשים רבים עוסקים במוטיב זה: אברהם, למשל, נקרא "תמים" (כלומר, שלם) רק לאחר שמל את עצמו, ורק אז היה מוכן להתקדש. ביחס לטבע כולו, אם כן, ולא רק ביחס למיניות, נוקטת היהדות גישה מורכבת: בעוד המערב מתייחס לחומר ולרוח במונחי "או-או", היהדות מתייחסת אליהם במונחים של "גם וגם". היא מקבלת את הטבע החומרי, אך מזכירה שאין להשתעבד לו, אלא להשתמש בו למטרות רוחניות.

במובן מסוים ניתן לומר כי ברית-המילה, בכך שפסלה את שני קצוות המטוטלת המערבית, "הצילה" את היהודים ממנה. אולם בה-בעת, היא כלאה אותנו בדרמה משלנו: מטוטלת אחרת, שונה בתכלית, אבל לא פחות אכזרית מזו של המערב.

בין התבדלות להתבוללות

שכן, ברית-המילה מבדילה. היא סימן ההיכר היהודי, אות להתבדלותו של העם משאר העמים, סמל לאמונתו כי הוא עם נבחר ומרומם, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". בין אם מסכימים עימו או לא, רעיון הבחירה עומד בבסיסו של הלא-מודע הקולקטיבי היהודי. וברית המילה משמרת אותו.

במזרח הקדום לא היו בני ישראל היחידים שמלו את בניהם. מנהג המילה נפוץ בקרב עמים אחדים. אולם ככל הידוע, רק עם ישראל ראה את ברית-המילה כזכר לחוזה, כפשוטו, שנכרת בין אבי האומה לבין האל. כך או כך, בתקופה ההלניסטית נעלם כבר המנהג, והיהודים היו היחידים ששמרו עליו בעקשנות. אל מול הקוסמופוליטיות הים-תיכונית המתהווה, אי-נכונותם להשתלב במרחב התרבותי הכללי – שהתבטאה בין השאר בשמירה על המילה – נתפשה כיוהרה. היום המצב שונה: מרבית האזרחים האמריקאים הלא-יהודים נימולים, וכידוע, כל המוסלמים מלים את בניהם בהגיעם לגיל 13. אולם המשמעות המיוחסת לברית המילה מוסיפה להבדיל את היהודים. במערב מצדיקים את המילה בטעמים רפואיים; באיסלאם ההקשר הוא אמנם דתי, אך לא פרטיקולריסטי ומתבדל: שאיפת האיסלאם היא שכל בני-האדם יתאסלמו ואף יימולו. גם היום, אם כן, קשורה המילה בעקרון ההתבדלות.

עם נבחר. הטענה היא גרנדיוזית, מקוממת, מתריסה. היא תמיד היתה כזו, וכל עוד מישהו מתייחס אליה ברצינות, תמיד תישאר כזו. גם אם יחולן הכול, תיוותר הטענה כזיכרון מכונן. אך הטענה שימשה מוקד לרגשות עזים לא רק בקרב עמים אחרים, אלא גם עוררה רגשות מעורבים, בלשון המעטה, בקרב היהודים עצמם. רעיון הבחירה – ובמידה שבה היא מסמלת אותו, גם ברית-המילה – עומד במרכזה של המטוטלת הרגשית היסודית של העם היהודי.

מצד אחד, הוביל רעיון הבחירה לאמונה שהפליגה הרחק מעבר לתוכנו המקורי: שהעם היהודי הוא העם החשוב היחיד. כלומר, לא זו בלבד שהוא נבחר, אלא אין עוד עם מלבדו: "וכל הגויים כאין נגדך". הביטוי "גויים" תמים כשלעצמו, אך כפי שהוא נתפש בהקשר זה, וכפי שהוא נהגה לעתים קרובות – בגימ"ל גסה ומגושמת, נוחרת בוז – הרי הוא מגלם בתוכו את החטא, בה"א הידיעה, הרובץ לפתחם של היהודים. כל לאום וכל קבוצה, בין אם מדובר ביחסם של היוונים ל"ברברים" או של הנוצרים ל"פגאנים", נוטה למחוק את האחר. אולם עבור היהודים, שהתבדלותם מוסברת כבחירה אלוהית, הפיתוי יותר חמור: כיוון שהעם נתפש כקדוש, הרי שהבוז לעמים האחרים, אלו שלא נבחרו, מקבל מימד של טומאה. העובדה שתכליתו המוצהרת של העם היהודי היא לשרת את העמים האחרים נשכחת, ומתחלפת בתחושה שהכול נמצא בשביל לשרת אותו. שרק הוא קיים. שאין גויים. התוצאה היא הסתגרות מפני העולם החיצוני והתעלמות מופגנת מלא-יהודים. שלא לומר, גזענות. והלוואי שהייתי יכול להשתמש בלשון עבר.

אפולוגטים יהודים מנסים להביא ראיות לבחירה, אולם בסופו של דבר, הטיעון הוא מעגלי: העם נבחר משום שכך כתוב בתורה, והתורה ניתנה לו משום שהוא עם נבחר. בהעדר הוכחות, עוברת הערכאה לרשות האמונה, והאמונה הפכפכה. היא יכולה להיעלם באותה פשטות שבה היא מופיעה. אך הקלות הבלתי נסבלת של הקיום היהודי היא, שעם אובדן האמונה מתהפך הדימוי העצמי במאה ושמונים מעלות: עם ישראל אינו בחיר האל, אלא עם ששכנע את עצמו שהוא נבחר. לפיכך, לא רק שאינו נעלה, אלא הוא שפל במיוחד – כה שפל שהרהיב עוז להכתיר עצמו לקדוש. המבט החיצוני מלעיג את הכול: העם "הנבחר" מתגלה כסובל משגעון גדלות. יש לאשפז אותו, למחוק אותו, או להניחו לליהוגיו.

זו היתה הגרסא בה תמיד אחזו בני עמים אחרים. אולם מדי פעם, כאשר חלחל לתוכם הספק, מצאו עצמם גם יהודים מאמצים את המבט הזה כלפי עמם-שלהם. כלפי עצמם. עבור יהודי, שעדשותיו הפנימיות נעות בחרישיות ופתאום ננעלות על התמונה החדשה הזו, החוויה היא של חורבן פנימי, לא פחות. אני, שחשבתי עצמי לקדוש, אינני אלא מטורף. אם סיפור חיי מיוחד, הרי זה משום שהוא גרוטסקי במיוחד. באִווחה חדה נופלת המטוטלת לאחור, עורפת את ראשה של הגאווה היהודית ומותירה אחריה מבוע של שנאה עצמית מדממת. הגוף כושל וקורס. הרצון להתבדל ולהתייחד מוחלף בתשוקה העזה למחוק את הזהות הפרטית, להתבולל, לא להיות.

מתוך חוויה זו המירו יהודים את דתם וחזרו לרדוף את בני עמם. בכוחה נמלטו יהודים מקרב עמם, התחפשו, החליפו שם, נטמעו. אחוזים בה, קיללו עצמם יהודים כל בוקר מול המראה. מתסכול האי-יכולת להיפטר ממנה הגדיר היינה, יהודי שהתנצר, את היהדות כ"מחלה חשוכת מרפא". כאשר התעמתתי עימה אני בשעתי, חילוני בגיל התיכון, כמעט נדרתי להתחתן עם גויה. אינני בודד. כשם שיהודים רבים חיים היום בתחושה גזענית, כן נעים היום יהודים רבים אחרים בתוך רחש הרקע של החוויה הזו. כל עוד למלה "יהודי" יש משמעות כלשהי, מטוטלת היוהרה והשנאה העצמית היא מנת חלקו הבלתי נמנעת של העם.

 

(קטע דולג ניתן לקריאה במקור)

אם נחזור ליהדות, עלינו לשאול: מהי באמת משמעות רעיון ההתבדלות? מהו באמת פירוש הרעיון של עם קדוש? האם הם באמת גוררים אחריהם הסתגרות עיוורת ושלילה גזענית של האחר? אני סבור שלא. סכנות אלו אורבות למקצינים. לקדש פירושו להבחין משהו מתוך הדברים האחרים. להתבדל פירושו לשמור על ההבחנה, להגן על זהות פרטית, להעביר משהו מהעבר לעתיד בלי שיתמוסס. הדבר נכון גם ביחס לעם היהודי. משמעותן של הברית והבחירה מעולם לא היתה התכחשות לקיומם של עמים אחרים. אדרבה, בסופו של דבר, תכליתו המוצהרת של העם אמורה להיות סיפוק שירות לגויים דרך תפעולו של בית-תפילה אוניברסלי, "בית-תפילה לכל העמים". ניתן, אם רוצים, לקחת את הרעיון הזה ולפתח אותו למעין תורת גזע יהירה, גדושה בבוז לעמים האחרים; זה בדיוק מה שקורה ליהודים שוב ושוב. ניתן גם ללכת על הקיצוניות ההפוכה, ולוותר על הפרויקט כולו לטובת התנרמלות והיטמעות במשפחת העולם הכללית. לכיוון זה חותרים המתנגדים למילה לדורותיהם. כשלעצמה, מציעה המילה דרך ביניים: הייה אתה בלי למחוק את האחר.

בין חופש לכפייה

לילד בן שמונה ימים אין חופש בחירה, והמילה היא בלתי הפיכה. כפייה?

כשהייתי נער והתחלתי לעמוד על דעתי, מצאתי עצמי במבוכה גדולה מול הטענה שהקיפה אותי מכל עבר, שאני יהודי. ממה שהבנתי על אותה יהדות, היא לא פרטה על שום נים בנפשי, לא נגעה בתחומים שעניינו אותי, לא דיברה אלי. חשתי עצמי כאדם מערבי ומודרני, או פשוט כאדם. אם כבר, מה שתפס מקום דומיננטי בעולם האסוציאציות שלי היה דווקא האנטישמיות. צלב הקרס, נקישת המגפיים של חיילי הגסטאפו, התמונות הקשות, המסרבות להרפות, ממחנות הריכוז – כל אלו נגעו בי הרבה יותר. אך האימה מפניהם היתה חלולה וסתומה: הם רדפו אותי משום שהם ראו בי יהודי, וזאת בלי שראיתי בעצמי יהודי. לא יכולתי אלא לחוש כמו דמות היצ'קוקית, האוספת את המזוודה הלא-נכונה בשדה התעופה, וכתוצאה מכך נקלעת למנוס בלהות מפני רוצחים שחושבים שהיא מישהו אחר. חשתי כאילו הולבש עלי מעיל עם טלאי צהוב שאיני יכול להסירו, וכעת, לכוד במעין טרגדיה של טעויות, בלי שאוכל להסביר לאיש את אי-ההבנה, עלי להימלט מפני ניאו-נאצים המבקשים את נפשי. תחושה זו התקשרה לברית-המילה. סיפורים על יהודים שעמלו כדי להסוות את איברם בשעת המלחמה שתלו בתוכי את החרדה העמומה, שיום אחד אולי אצטרך גם אני להסתוות כך. וכל זה בגלל מה? מי קבע שאני יהודי? באיזה זכות?

שאלתי לאחרונה את אבי, "חילוני חרדי" להגדרתו, מדוע מל אותי. הרי בבית אין מזוזה, חגים לא חגגנו, וכשבחרתי לא לעשות בר-מצווה, הוא נאנח לרווחה. הוא הודה שבשעתו לא הקדיש לנושא מחשבה רבה, וכשדחקתי בו אמר שלא רצה לכפות עלי להיות חריג ולא להשתייך לבני קהילתי. משום התנגדותך לכפייה, שאלתי אותו, מלת אותי? הרי בכך שמלת אותי כפית עלי את היהדות! הוא צחק. המחשבה הפתיעה אותו.

ככל שמתבוננים במושג החופש מתברר, שגם אם אכן ניתן לדבר על דרגות של חופש, קשה להעלות על הדעת חופש מוחלט. גם כאשר כל האופציות פתוחות בפנינו וכל האמצעים בידינו, הרי שבנקודה אחת לפחות, אנחנו מוגבלים: האדם שעומד מול האפשרויות האלו – מי שאנחנו – אינו עומד לבחירתנו. את עצמנו אין לנו אפשרות לברוא מחדש לחלוטין, יש מאין, במרחב ריק. יש לנו אפשרות להשתנות, אפילו להיוולד מחדש מבחינה אידיאולוגית ורגשית. אבל איננו יכולים לשנות את העבר שלנו ואת האופן שבו התעצבנו. לא ניתן לנו לבחור זכרונות ילדות, או הורים, או ערכים ראשונים. לא משנה איזו שפה שנייה נבחר לנו וכמה נעבוד עליה, תמיד יתלווה לה מבטא; את שפת האם, הזורמת בעורקינו וחודרת היישר ללבנו, לא נוכל עוד להחליף.

תהיה אשר תהיה הילדות שהורים ייתנו לילדיהם, היא תיבחר ללא השתתפות הילדים. במובן זה, ניתן לומר שהיא "נכפית" עליהם.

המשמעות היא, שאי-אפשר שלא לכפות דבר. בין אם אבי היה מל אותי ובין אם לאו, הוא היה כופה עלי משהו. המושג "כפייה", כפי שאנחנו רואים, מאבד במהרה את משמעותו. ההחלטות של הורינו לא נכפות עלינו; הן מעצבות את מי שאנחנו.

מכך משתמע, שברית-המילה איננה בגדר כפייה יותר גדולה משל כל החלטה אחרת שעושה הורה בנוגע לזהות ילדו. אדרבה, ניתן לומר שהמילה, מעצם היותה פטרנליסטית בגלוי, שמה על השולחן את העובדה הפשוטה שבעצם, אף פעם אין חופש מוחלט. בפרפראזה על משפט שקראתי פעם ניתן לומר: המילה אינה כולאת אותנו; היא רק מראה לנו את הסורגים.

יחד עם זאת, קשה לומר שברית-המילה היא בדיוק כמו חוויות ילדות. בכל זאת, היא מתבצעת בגוף, והיא בלתי-הפיכה. משהו מפציר להתעקש על כך שהמילה, למרות הכול, כן כופה עלינו משהו שהדברים האחרים לא כופים. אך מה?

האם ברית-המילה כופה עלינו שייכות לעם? פעם סברתי שכן; היום אני סבור שלא. התחושה שליוותה אותי בנעורי, שהיהדות נכפתה עלי, לא היתה מדויקת. היכולת לבחור לאיזו קבוצה – אם בכלל – ברצוני להשתייך, נותרה בידי עד היום. המילה אינה כופה השתייכות; היא כופה דילמה. היא כופה על הילד את הציפייה שיראה עצמו כשייך לעם היהודי. ילך לאן שילך, יהיה מי שיהיה – מהציפייה הזו, ומהדילמה שהיא מציבה בפניו, לא יוכל לברוח. המילה מתפקדת כמעין מצפון גופני, הנועץ מבט מבחוץ.

ברית-המילה עומדת, אם כן, באמצע הציר בין כפייה מוחלטת לבין חופש מוחלט. שניהם שליליים: כפייה מוחלטת – מפני שאינה רצויה, חופש מוחלט – מפני שאינו אפשרי. היא לא כופה זהות על הילד, וגם לא מותירה אותו בחלל ריק מציפיות. היא מציבה בפניו בקשה.

תלויים על בלימה

ברית-המילה מדיפה ניחוחות של דיכוי, יוהרה וכפייה, אך היא לא באמת מוציאה אותם לפועל. יחסה אליהם הוא יחס של מחווה: היא מכירה בקיומם, קדה להם בנימוס ומשלמת להם את המס המגיע להם. היא אינה מסרסת את הטבע, אלא מסירה מעליו פיסת עור חיצוני; היא אינה מכריזה בגאווה על חשיבותו הבלעדית של היהודי, אלא מציינת בחשאי את נבדלותו; היא אינה כופה זהות, אלא מבהירה את ציפיותיה. היא משמרת את זכרם של הדיכוי, היוהרה והכפייה, מקפיאה את דיוקנם, מתווה את תנועתם. כדי לא לשכוח: הם ממשיים, אפילו מפתים. וכדי להזכיר: הם לא רצויים.

אך הדבר החשוב ביותר עדיין לא נאמר. מאז ומעולם לא נתפשה המילה בנפרד מתמונה הוליסטית, הרואה את הגוף והנפש כמשתקפים וכאחוזים זה בזה. הסרת העורלה החיצונית רומזת על שתי מילות נוספות, פנימיות. הראשונה היא מילת הלב: הסרת הקרום הגס של הציניות ושל הקהות העוטף את לבנו. במקום לצאת אל זולתנו בגישה חשדנית, חיצונית ושופטת, המילה ממליצה לגשת אליו פתוחים, מתוך נכונות ללמד, קודם-כול, זכות. השנייה היא מילת הלשון: הלשון היא איבר היצירה הרוחנית, בת-זוגתו הגבוהה של איבר המין, איבר היצירה הגופנית. מילת הלשון היא ההמלצה לאמץ את מידת האיפוק והזהירות בכל הנוגע למה שאנו אומרים ויוצרים. לא לדהור קדימה ולהחצין כל מה שבקרבנו רק כי הוא שם, אלא לעצור ולבחון, מה ראוי לבטא ומה שגוי. כשם שמילת הבשר מכניסה את האדם למסגרת מקודשת של פרייה ורבייה, כך גם מילת הלשון – בדיוק מפני שהיא מסייגת – פותחת את הדרך לחופש יצירתי אמיתי.

בשני המקרים, המידה שהמילה ממליצה עליה היא מידת הבלימה. כלומר: זהירות, צמצום, ענווה. סוד הצמיחה וההתעלות.

גם אם לא במכוון, יוצאת ההתנגדות העכשווית לברית-המילה לא רק נגד האקט הפיזי, אלא גם נגד רקמת המשמעויות האחוזה, כביכול, בבשרו של האקט. עם זאת שמטרתה לשמר איבר גופני, הרי שבפועל היא בעצם חותרת לכריתתו מאורגניזם רוחני שלם. זה הרווח. אל

 

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

3 מחשבות על “האם המילה היא כפיה, ומה הסיפור שלה?”

    1. צוות האתר

      קצת משמע כך מן הפסוק 'ומלת את בשר ערלתך', שהדבר היה ידוע ומובן לו
      ולפי האגדה היו אנשים ידועים שנולדו מהולים – ואולי מכח זה ידעו
      (גם היום יש תופעה רפואית דומה)
      אבל הציווי האלהי הוא שכל צאצא של אברהם ימול כדי לבא בברית עם ה'
      וזה כמובן לא היה לפני הציווי
      לא ברור בדיוק מדוע אנשים מסויימים מלו את עצמם או אחרים בימי קדם
      יש סברה שזה מסיבה רפואית, או מאגית

  1. א. יתכן שכשנבין את עניין המילה נוכל לראות במעשה זה מעשה ראוי מצד עצמו ולאברהם נתחדש שזה תנאי כדי לבוא בבריתו של הבורא.
    ב. אני כשלעצמי חושב שיש בזה ענין שנוגע לקשר בין איש לאשתו שנפגם בדרך כל שהיא ע"י הערלה ואכמ"ל רק להעיר מדברי הפסוק בראשית ל"ד י"ד: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה כִּי-חֶרְפָּה הִוא לָנוּ.
    ג. ולפי"ז יובנו לא מעט דברים למשל הערלה נקראת חרפה, ואפילו חרפת מצרים. ומצינו שערל הוא כינוי גנאי כגון כל הגוים ערלים וכו' הפלישתי הערל, וודאי שאין טעם לומר הפלישתי מחלל השבת ודו"ק.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *