האם התורה באמת ממשיכה תרבויות קדומות? ג (דוד סלע, חורים, ושאר ירקות)
בהמשך לפרקים הקודמים, בהם עסקנו בשאלת המשמעות של קשרים לכאורה שיש בין הסיפור בתורה, ובין תרבויות קדומות. בחלק הראשון ראינו שהתורה אכן באה לפעמים להפקיע את הדעה המקובלת בעמים סביבותיה. ובחלק השני ראינו את יחודיות הרעיון של הסיפור בתורה, שלא יכול להיווצר מחיבור טקסטים שקדמו לרעיון המרכזי:
נתקדם לעבר ה'הגות' העכשוית בתחום, והפעם – דוד סלע.
עם דוד סלע עשינו היכרות כבר כאן, מה שעדיין לא סיימנו, זה להתייחס למאמרו, שמבחינתו הוא מאמר מכונן, שכל מי שעדיין מאמין, יקרא אותו, וישכח מכל מה שהאמין עד עכשיו, מגילת היסוד של מחקר המקרא החדש… כל מצטרף חדש לקבוצה, מוזמן בחום לקרוא את המניפסט ההיסטורי המונומנטלי: אמורים, כנענים, חתים, ושאר ירקות. וכל פעם שמישהו מעלה איזו גישה שמרנית, סלע מפנה אותו בפאתוס למאמר המכונן, שכאמור, כל הקורא בו מיד משכח את אמונתו, ומצטרף לכת של סלע. פשוט מאמר מגרה:
ובכן, בדחילו ורחימו ניגשנו למאמר המופלא, ומה נאמר ומה נדבר, אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל. לא כתוב שם שום דבר, אוסף אנשי קש וקטיף דובדבנים, אחלה תפאורה לסרט מצוייר.
זה לא רק שהוא טועה על ימין ועל שמאל, הוא פשוט לא קוהרנטי, לא מחזיק טיעון מסודר ומנסה לתמוך בו, אלא יורה לכל הכיוונים, כדורי נייר, בתקוה שאולי כדור אחד ייכנס למישהו לאוזן ויפתח אצלו אלרגיה.
תוכן המאמר הוא הקבלות בין מיתולוגיות וחוקים מן המזרח הקדום, לבין סיפורים, אירועים, והתרחשויות בתורה. מה המסקנה? שעם ישראל צמח מתוך העממים שהרכיבו את החברה באיזור.
קטע הסיום הוא:
כל מה שיש לנו כאן הוא הבנה שיש שורשים אותנטיים למנהגים המתוארים על ידי מחברי החומש שלטעמי היו חורים ממש או שקיבלו קבלה שלמה מנהגים חורים שנהגו בסביבתם הקרובה בארץ ישראל הקדומה, לכן אם מנסה אדם בר דעת לגבש דעה לגבי התהוות עם ישראל, אין כל מקום להשוואה, לעניות דעתי, בין סבירות ההנחה שעם ישראל צמח מתוך העממים שהרכיבו את האוכלוסיה כאן בטריטוריה שכונתה ברבות הימים ארץ ישראל ויהודה, לבין ירידה של שבעים נפש למצרים והתרבותם שם לעם בן מיליונים שיצא משם ונדד במדבר ארבעים שנה וכבש את הארץ בכיבוש נמרץ, הבחירה, שלי לפחות, ברורה..
כאמור, נעדר טיעון, נניח שיש שורשים אותנטיים למנהגים שנהגו בזמן האבות, בחוקות האזוריות, מה המסקנה? 'שעם ישראל צמח מתוך העממים…', ברור, האבות צמחו מתוך העממים במסופוטמיה, זה הסיפור בתורה, וההשוואה למנהגים בזמן האבות רק מחזקת אותה, שהחברה בה גדלו האבות, וגם האבות עצמם, לפני מתן תורה, משקפים את המנהגים של זמנם. כל החוקרים שמנו את ההשוואות האלו, הוכיחו מהן שהסיפור בתורה אותנטי, כי הוא משקף מנהגים אמיתיים שנהגו בזמן האבות, בראשית האלף השני לפני הספירה, במקומות מהן מתואר מוצאן, במסופוטמיה. (סלע בכלל לא מצטט אפילו מחקר אחד לאורך כל המאמר המכונן, מלבד הפניה למידע כללי על המיתוס השומרי). איך זה קשור לירידה למצרים או ליציאה משם? מדוע הוכחת אותנטיות סיפורי האבות, היא ברירה כוזבת לאותנטיות סיפור יציאת מצרים? (להיפך, אם נלך בכיוון הזה, נוכל להוכיח גם את אותנטיות יציאת מצרים מתוך החומר המצרי המשוקע בסיפור, שתואם גם הוא לזמן המאורעות, למחצית השניה של האלף השני לפני הספירה).
אגב, סלע מתייחס ל'בעיה' שזו הוכחה לקדמות, וכותב:
עוד הערונת במאמר מוסגר, תעודות נוזי וארפח' מתוארכות למאות 15 ו 14 לפנ'הס, כלומר מאות שנים לאחר אברהם, על כן אין להן ערך כעוגן כרונולוגי, והן משמשות כמקור לבירור הרקע התרבותי, החברתי והכלכלי הכללי של החומש, שהרי איש איננו טוען, גם לא המאמינים למיטב ידיעתי, שסיפורי האבות נכתבו ב'ימי האבות'.
ובכן, בסך הכל הערונת, לכאורה התעודות שמוכיחות את אותנטיות המנהגים החורים / עמים אחרים, שמתוארים בסיפורי האבות, מוכיחות את קדמות הסיפור? על כך משיב סלע, שהן מתוארכות ל'מאות שנים אחרי אברהם', ולכן לא יכולות להוות עוגן כרונולוגי, אך האם אין סלע מכיר את המונח 'רף עליון'? תעודות נוזי משקפות את המציאות בטווח של מאות שנים, נניח, לפניהן או לאחריהן, אבל הן בודאי לא מהמאה ה7. יש להן ערך ברור כעוגן כרונולוגי, גם אם לא בדיוק של מאה שנים.[1] אגב, לפי המסורת אברהם אבינו נפטר במאה ה17 לפני הספירה, וכמובן שהחוקים מזמן יעקב עוד יותר מאוחרים.
משפט הסיום של הפיסקה, שאיש אינו טוען – גם לא המאמינים – שסיפורי האבות נכתבו בימי האבות, הוא נסיון לא מוצלח להתחמק. המאמינים סבורים שסיפורי האבות נכתבו על פי מסורת מדויקת מזמן האבות, או רוח הקודש, (יש גם סברא במדרש שספר בראשית היה קיים הרבה לפני יציאת מצרים, ראה כאן, וכן דברי גרינץ על נקודה זו כאן), בכל מקרה ברור שלפי המאמינים זה מדוייק ומשקף את המציאות. ולכן הם ישמחו לשמוע, שהידע שיש לנו מתעודות חיצוניות מאשר את העובדה שהמנהגים האלו אכן נהגו בזמן המאורעות.
סלע מנסה שוב, וכותב:
מקובל במחקר שתעודות נוזי וארפח' שהיו ערים מרכזיות בממלכה החורית, שופכות אור על המנהגים שהוזכרו למעלה והיו סתומים בסיפורי האבות, שהרי אברהם מוצאו מחרן ושם, כך סוברים החוקרים, בא במגע הדוק עם החורים. מובן שיש כאן הנחה מובלעת שאברהם אבינו היה איש בשר ודם. אבל אם חוקר איננו מקבל את ההנחה הזאת, השאלה, איך מכיר מיתוס שאמור להיות ארץ ישראלי מנהגים ממקומות רחוקים ונוהג על פיהם, נענית מאליה כשיודעים שהחורים שאלו היו מנהגיהם ישבו כאן ואו שהשפיעו תרבותית בצורה מכרעת[2] או שפשוט היוו את היסוד ממנו צמח עם ישראל.
ובכן, יש שתי אפשרויות: הראשונה – אדם בשר ודם, ממוצא חרני, הגיע לאיזור כנען, וקראו לו אברהם, וצאצאיו העבירו את המנהגים החוריים שיסודם אי שם בראשית האלף השני לפני הספירה, והוא היה היסוד שממנו צמח עם ישראל. השניה: 'אין להניח הנחה מובלעת שהיה אדם בשם אברהם',[3] חלילה! יש לתקן את הגירסא כך: "שאדם בשר ודם, ממוצא חרני, הגיע לאיזור כנען, ולא קראו לו אברהם, וצאצאיו העבירו את המנהגים החוריים שיסודם אי שם בראשית האלף השני לפני הספירה, והוא היה היסוד ממנו צמח עם ישראל".
לענין זה עוד נחזור בסוף הביקורת על המאמר, ונגלה דבר מרתק…
כל זה בעניני מנהגים וחוקים, אלא שהחלק הראשון במאמרו של סלע, לא עוסק בחוקים, כי אם במיתוסים, ולטענתו התורה הישראלית מעתיקה מיתוסים של עמים אחרים. אך גם כאן, נניח והיה צודק, שעם ישראל העתיק מיתוסים מעמים קדומים, זה מוכיח משהו על ההיסטוריה של העם? שהוא לא יצא ממצרים? כמובן שלא, כל הסיפור ההיסטורי של ישראל, החל מהאבות, דרך יציאת מצרים, וכלה במשה רבינו, יכול להחזיק גם את הרעיון שמיתוסים, וסיפורים, נלקחו מעמים אחרים.
לכן, המאמר כולו, נעדר טיעון, כאמור. אעפ"כ, נעבור על הפיסקאות אחת אחת, ונראה כיצד הן מביכות וחסרות משמעות, גם לפי מחשבת הכותב שהן מובילות לטיעון כל שהוא.
וכהקדמה, נזכרתי בסיפור, על ג. אחד הסופרים הירושלמים, שכתב הרבה ספרים אודות רבני ירושלים. למרבה הצער, חלק גדול מסיפוריו – קלוטים מן הדמיון, כל מי שמכיר את ההיסטוריה ואת האישים הפועלים יודע זאת. ברבות הימים התפרסם ספר על הרב זוננפלד, רבה של העדה החרדית לפני מאה שנים. ג. תבע את מחבר הספר לדין תורה, לטענתו, רוב הסיפורים מועתקים מספרו של ג. על הרב זוננפלד. הנתבע טען בבית הדין: כולנו גדלנו בירושלים, ג. אמנם כתב את הדברים בספרו, אבל זכותי גם אני לספר את המאורעות שהתרחשו בזמננו. ג. התכופף לדיין ולחש באזנו: 'כבודו, כולנו גדלנו בירושלים, אבל אני המצאתי את הסיפורים, ולכן זה בהכרח מועתק ממני'…
זו הטעות המרכזית של סלע, בכתבו: "מקובל לחשוב [בעיקר אצל המאמינים] שאחד עשר הפרקים הראשונים של ספר בראשית, קרי מיתולוגית יצירת העולם והאדם הם פרי יצירה מקורית של עם ישראל". בעיני סלע, עם ישראל הוא כמו הסופר ג. הוא טוען שהוא המציא את הסיפורים, שלא היו ולא נבראו, ולכן אם הסיפורים קיימים בעוד מקורות, זה מלמד על העתקה…
כמובן שלא זו הטענה של המאמינים, הטענה היא שהאירועים התרחשו, ולכן, הימצאותם בעוד מקורות, רק מחזקת את הטענה הזו. המבול באמת היה, לכן הוא מסופר בכל אומה ולשון (217 תרבויות נכון להיום), עשרה דורות שהאריכו ימים אחרי המבול, היו ונבראו, ולכן הנתון מוזכר לא רק אצל הישראלים, וכך לגבי עוד הרבה פרטים מההיסטוריה של ימי קדם.[4]
אך גם כאן, באופן מביך, סלע כותב סתם דברים, "מחקר השוואתי עם מיתולוגיות המזרח הקדום, מהשומרית ומטה במורד המאות, מראה שקיימת תבנית שעל פיה בנויות המיתולוגיות השונות והישראלית לא יוצאת מכלל זה", זו אמירה בלי שום כיסוי, אין שום 'תבנית' שעל פיה בנויות המיתולוגיות, לא היה שום 'מדריך למיתולוג', שעל פיו נכתבו מיתוסים. יש לפעמים מכנה משותף, יש השפעות, אבל אין שום 'תבנית', לכל עם היה את המיתוסים שלו, והם עוצבו בהתאם למנטליות שלו.[5]
סלע גם יודע, שהסיפור הישראלי שונה שינוי מהותי מהמיתוסים הקדומים, כולם, ולכן הוא מוסיף:
"מובן שהגירסה העכשווית של הפרקים הללו עברה עיבוד ושיפוץ והתאמה במשך הדורות, לאמונת ישראל. אבל התבנית שרדה על אף שהוסוותה".
ובכן, אם סלע מאמין בסיפור הזה של עיבוד במשך הדורות והסוואה, זה בסדר, יש לנו כבוד למאמינים. אבל כשהוא כותב מאמר שמטרתו להוכיח שהישראלים הם סתם חלק מהפסיפס האתני במזרח התיכון, ואין הבדל מהותי, הוא לא יכול להסתמך על הטקסט, שאינו סתם חלק, אלא ייחודי, מתוך הסתמכות על סיפור שהוא מספר, שבעבר הוא היה סתם, והיחודיות היא פרי שיפוץ והסוואה. מ.ש.ל. הרי זה הנושא עצמו, האם התורה הישראלית היא סתם העתקת מיתוסים, או שהיא באה בגישה יחודית ושונה.
סלע גם משתמש כהטעייה במונח שהמציא לעיל 'התבנית שרדה על אף שהוסוותה', בעוד אין שום תבנית, אין דבר כזה 'תבנית של מיתוסים', לכל מיתוס יש תבנית משלו, אם תשווה בין המיתוסים: היפנים, הסינים, הפינים, המצרים, הבושמנים, הבבליים, החיתים, הכנענים, הפרסים, ההודים, השומרים, האשורים, היוניים, הגרמניים, הרומיים, הדרום אמריקאיים, האוסטרליים, האפריקנים, הפולינזים, המכסיקנים, הפיליפיניים, לא תמצא תבנית משותפת. תמצא רק קוים משותפים לחלקים מהם, ותוכל לשער, אולי, מי השפיע על מי.
אגב, אם מחברי התורה, כביכול, היו רוצים 'להסוות' משהו, הם לא היו צריכים את עזרתו של דוד סלע, אם מישהו כתב את ספר התורה, הוא לא היה חייב להכניס בו מה שלא רצה, מה שהוכנס לתורה, לא צריך לעבור שום הסוואה, הוא מייצג את מה שהתורה רוצה ללמד.
כאמור לעיל, וכמובן מאליו, לפי הסיפור שבתורה, אכן היו קין והבל, היה איש מפורסם בשם חנוך בדור השביעי, והסיפורים האלו עברו מאב לבן בעולם. נכון שהיתה אלילות, ומוזכרים נמרוד, פרעה, נחור ו'אלהי נחור', אבל בצד זאת היתה גם ידיעה על אל אחד, נח ידע אותו, והוא בירך את בנו 'וישכון באהלי שם', (מזה מובן שבאמת אצל יפת וחם תפרוץ האלילות יותר מאשר אצל שם). ולכן ברור, שהסיפורים על ראשית העולם, וגם על המבול, אכן היו במסורת אצל האבות וזרעם.
כיום ידוע לנו שזה נכון, שבתקופת הברונזה, במזרח התיכון, היתה קבוצה גדולה שרחוקה מן האלילות הקלאסית, לא היה אצלם ריבוי אלים וריבוי צלמים, והם הכירו ב'אל עליון' כאבי החיים בעולם.
ולכן, לא מדובר רק ב'שיפוץ' או ב'הסוואה', אלא בגירסה העברית, שטוענת להיותה הגירסה המקורית והנכונה. אעפ"כ, נכון הדבר, שלא כל הדברים עברו במסורת מאברהם אבינו, ויש דברים שמשה רבינו כתב בתורה, מתוך כוונה ללמד אותנו איך להתייחס למה שנחשב לאמיתות קלאסיות ומוסכמות בעולם של אז, אלו דברים שמפורשים אצל קדמוננו, וגם על ידי חוקרים מפורסמים, ראה מקורות והרחבה כאן.
הדוגמא הכי פשוטה היא, המשפט המפורסם 'ויברא אלהים את התנינים הגדולים', הדרקונים והמפלצות תופסים מקום מרכזי במיתוס הקדום, אולי משום שהקדמונים נתקלו בשלדיהם הענקיים, והבינו שיצורים כאלו מהווים איום על סדר העולם, על בעלי החיים בכלל, על המשאבים, וכמובן על האדם. ומיתוסים רבים נרקמו סביב 'עידן היורה' הזה, ואילו התורה, רק מציינת שהתנינים הגדולים, הם ברואיו של הבורא, לא מעבר. היא אפילו לא שוללת את כל המיוחס להם, הציון 'הגדולים' מלמד שיש דברים בגו, אבל זה לא משנה, הם בסה"כ ברואים של ה'. אין כאן לא שיפוץ, ולא הסוואה, אלא המסר המרכזי והמיוחד של התורה: את כל היצורים ברא הבורא, והוא שולט בעולם כולו.
ובכן, הבה נגיע סוף סוף לקטיף הדובדבנים של סלע, שמראה לדבריו 'תבנית' של מיתוסים:
1) אצל השומרים, הים הקדמון, כמו המים בחומש, היה קיים לפני שהחל מעשה הבריאה ואל האויר אֶנְלִל, ששווה לטעמי ל – רוח האלהים – בחומש, מפריד בין שמים וארץ.
כך נאמר בשיר שומרי — … האדון שדברו יקום ויהי, אֶנְלִל אשר מנביט זרע אדמה מן הארץ, תכן להבדיל שמים מעל הארץ, תכן להבדיל ארץ מעל שמים.
2) אצל השומרים כמו בחומש נברא האדם מעפר והופחה בו רוח חיים. הוא נברא לשרת את האלים, במיתוס השומרי ולחילופין את האל היחיד בחומש.
ובלשון המיתוס השומרי – …הו אימי הבריאה אשר בשמה קראת, הנה היא, איסרי אליה דמות האלים, לושי את לב הטין [=העפר המקראי] אשר על פני התהום, יוצרי הצורה הטובים והנעלים יעבו את החומר ואת הולידי את האיברים… … נִנְמַח' תאסור אליו דמות האלים, הוא האדם…
3) אצל השומרים גן העדן או "גן בעדן מקדם" בלשון החומש, הוא ארץ דִלְמֻנ במיתוס ששמו – אֶנְכִּ ונֶנְחֻ'רסַג – בדִלְמֻנ עורב לא יקרא … … לביא לא יהרוג, זאב לא יחטוף כבשה, לא נודע כלב הבר [תן] טורף גדי. [ומי שזה מזכיר לו את ישעיהו — וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ – יצדק במחשבה שמחבר ישעיהו הכיר עותק כלשהו של המיתוס הקדום].
4) בדִלְמֻנ אין מים חיים לכן מצווה אל המים אֶנְכִּ על אֻטֻ להביא מים מן הארץ. ובחומש — וְאֵד יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
5) יש שם גם מוטיב של לידת אלות ללא כל כאבים וחבלי לידה ששופך אור על הקללה שיורדת על חוה — …הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים…
6) במיתוס השומרי אֶנְכִּ אוכל מהצמחים ומקולל במוות על ידי נֶנְחֻ'רסַג זה די מקביל לאכילת פרי עץ הדעת וגירוש מגן עדן כל מנת למות […פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם.]
וישנו גם עניין הצלע ואיזכורה במיתוס השומרי אבל זה דיון מסובך ונפרד ולא כאן המקום.
7) אצל השומרים מיצג ריב האחים שֶמֶש [קיץ] ואֶנטֶנ [חורף] על מי ראוי לתואר "יוגב האלים", כשהם באים לבית החיים להקריב קורבן לאביהם אֶנְלִל את ריבם של קין והבל. מיתוס נוסף מייצג את הקונפליקט הקדום בין רועה לאיכר. ההבדל הבין השומרים למקרא הוא בסיום הקונפליקט שבמקרא נגמר בכי רע ואילו אצל השומרים נותר בגדר דין ודברים ומסתיים בפיוס.
8) אצל השומרים נמצא גם המקור לסיפור המבול שמצוי גם במקרא ונראה לי שמיותר לחזור על המקבילות בין הסיפור בחומש למיתוסים שקדמו לו. רק חשוב להזכיר כשמדובר בנוסחאות שלמבול השומרי קדמו עשרה שליטים שאורך חייהם היה אגדי באורכו וגם לנח איש המבול קדמו עשרה אישים [דורות] בעלי אורך חיים מופלג.
9) גם שאר הרעיונות או המוטיבים במקרא, כמו – מגדל בבל ובליל השפות בעולם, – סדרי עולם, – חוק ומשפט, – מוסר ומידות, – עונש אלוהי ופורענות לאומית, – מוטיב הסבל והכניעה של איוב,- מוות ושאול, – ואפילו אל אישי אחד, – יש להם יסוד שומרי עתיק, אבל הדוגמאות שהובאו למעלה די בהן לצורך המאמרון הזה. [למי שמעוניין להרחיב את ידיעותיו בנושא אני יכול להמליץ כהתחלה לקרוא את – ההיסטוריה מתחילה בשומר מאת נח קרמר. ואת – בימים הרחוקים ההם אנתולוגיה משירת המזרח הקדום מאת ש. שפרה ויעקב קליין.]
באופן כללי כאמור, ישנם מוטיבים מרכזיים בסיפור הקדום של האנושות, שהתורה רואה כאמיתיים, התורה לא דוחה את המסורת האנושית, להיפך, היא בונה עליה, היא מספרת על כך שתמיד היה מישהו שהחזיק בה, שם בן נח העביר את המסורת, ואברהם אבינו חי בזמנו, לפי החשבון שבתורה אפילו יעקב יכל לפגוש את שם (ראו הרחבה כאן, אגב, התוספות בחולין נט. סבורים כי חלק מסימני טהרה לבעלי חיים, למרות שלא נכתבו בתורה, עברו במסורת, מנח לשם, ומשם לאבות, ומהאבות לבני ישראל).
ולכן גן העדן, המבול, ובודאי בלבול הלשונות, שהיה קרוב לתקופה שבה הומצא הכתב, חייבים להשתקף במיתוסים העולמיים, לולי זאת היתה היהדות בבעיה, הכיצד התרחשויות כאלו לא נזכרו ע"י האומות הקדומות?
אבל כשסלע יורד לפרטים, הוא מסלף, אצלו למשל 'אנליל' הוא 'אל האויר', זה כדי שתהיה הקבלה לרוח אלהים המרחפת מעל המים, האמת היא שאנליל הוא אל הסערה, המונח 'אויר' הוא מודרני, הקדמונים לא ידעו על קיומו של אויר כעצם ממשי, נכון שסערה נוצרת ע"י רוח, רוח – כפי שידוע לנו היום – היא תנועה מהירה של אויר, אבל הקדמונים לא ניתחו את התופעה מדעית, אל הסערה אחראי לסערות (וביתר פירוט, אנליל אנס את נינליל, ולכן נשלח על ידי האלים הגדולים לשאול, ומשם הוא הצליח להתחמק ע"י עוד מעשי ניאופים, התחזות, ורמאויות, מכאן ואילך הוא מגיע בסערות, זה נשמע דומה למה שכתוב בתורה?), אין שום קשר לרוח אלהים המרחפת מעל פני המים (בין אם הכוונה והילאל עצמו, ובין אם הכוונה לרוח מאת האל, אזי היא רוח שמחכה לתפקידה, בריחוף שמסמל שלווה, ההיפך מ'אל הסערה').
בתורה לא נאמר דבר על כך שרוח זו היא 'מפרידה בין שמים לארץ' ("רוח האלהים – בחומש, מפריד בין שמים וארץ", ד. סלע), את זה הוסיף סלע, כדי ליצור הקבלה מאולצת לאנליל, שעל פי המיתוס לידתו הפרידה בין שמים לארץ.
עוד הוא אומר, שבמיתוס השומרי יש 'ים קדמון', זה פשוט לא נכון, במיתוס השומרי נמצאת האלה נאמו, הרחם הגדול, אמו של אנכי שהוא גם אל התהום, שקרמר רואה בה באופן סמלי מין 'ים קדום', כלומר, הוא מכניס פרשנות אלגורית, אולי על פי התורה (גם בתורה לא מדובר בבירור על ים קדמון, למרות שיש הרואים במים הקדומים הקבלה ל'מרק הקדמון' המקובל באביוגנזה).
סעיפים 1-6 עוסקים בגן עדן, וחשוב להבין את המשותף ואת המבדיל. עצם קיומו של גן עדן, מצב בו האדם היה במקום של שפע ולא היה צריך לעבוד את האדמה, נחשב בזמננו כעובדה היסטורית, אקלים טרופי שופע צמחיה, פירות, ומים, היה באמת גן עדן לאדם הקדמון, שלא היה צריך לטרוח כלום. כשיש שפע של אוכל, גם בעלי החיים לא צריכים לטרוף זה את זה. לכן עצם קיומו של הסיפור על השלב הזה, הוא אלמנטרי כשמדברים על ההיסטוריה של האנושות.
השלב בו האדם צריך לעבוד את האדמה כדי להביא לחם לביתו, לנכש קוצים ודרדרים, להתאמץ על השקיה וכדו', הוא קללה מאוחרת. לא נבראנו כך. הרעיון המרכזי בתורה הוא, שהקללה אינה פרי שגיונות או אסונות, אלא היא תוצאה של החטא, ותפקידו של האדם הוא לעזוב את החטא, לתקן אותו, ואז יוכל לשוב לגן העדן. יש אל אחד שברא את העולם בצורה מסודרת, ויצר גן בעדן מקדם, כדי לשכן בו את האדם, הגן היה מלא בכל טוב, ולאדם לא היה חסר כלום, אפילו שידוך מצא לו הבורא, והתקין לו אשה אחת, שיחיו ביניהם בזוגיות, (ולא בלהקות כפי שחיים חלק מבעלי החיים), האדם הוא שבחר לחטוא, וזו הסיבה היחידה לקיומו של רע בעולם.
במיתוס השומרי, כמו בכל המיתוסים האחרים, אין אל אחד, אין רצון מוסרי וצודק אחד, אין בכלל צדק בהתרחשויות ובמאורעות, והעולם נברא מתוך מלחמת אלים, קטסטרופה, וניסויים כושלים, כך למשל מתאר המיתוס 'אנכי וננמח' (יש עוד צורות לשעתק לעברית את השמות האלו, אני מעתיק מתוך הספר 'המיתולוגיה הבבלית' של האשורולוג ד"ר אורי גבאי, ותמר וייס, שהוא זמין ברשת).
המיתוס נפתח כך:
ההתחלה היא כאוס, אין תכנית, אין סדר, לא ידוע מי ברא את האלים, אבל האלים הם נשואים לנשים, עובדים קשה, ואין שום עולם מסודר, צריכים לחפור תעלות, והאלים התעללו זה בזה.
אנכי, שחס על האלים הקטנים, החליט שבמקום להתעלל באלים הקטנים, יברא יצור יותר נחות, ויתעלל בו, הוא זה שיחפור תעלות עבור האלים, כדי שיהיו להם ולנשותיהם מי שתיה ורחצה.
אנכי היה שיכור, הזמין את האלים והאלות האחרים למסיבה, ויחד הם ניסו לברוא אדם שיהיה עבד טוב, אך מה הוא עבד טוב לאל? אדם חזק, או אדם מוגבל ובעל מום?
ובכן, המיתוס מתמודד עם הרוע והחולי בעולם, והוא לא מוצא בו שום הגיון וצדק, להיפך שרירות ורוע של האלים, הם לא הצליחו לברוא יצור נורמלי, הם עבדו מתוך שכרות, ולכן כשיצא להם יצור נכה, הם שמחו שיוכלו להתעלל בו יותר, הוא ישרת אותם בלי לברוח, כשיצא להם יצור סריס, שמחו שהוא יוכל לשמור על הנשים בלי להתעסק איתם, וכך הלאה. הצדקת הרוע, והכפפת הקושי והסבל לשרירות רצון האלים. מעגל אינסופי של סבל, אין שום קשר בין צדק ומוסר לבין העולם, הטבע, וכמובן האלים.
בתורה, יש אל אחד, שברא את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בהם בצורה מתוכננת, והכין גן עדן נפלא, ושם בתוכו את האדם אחרי שהכל היה מוכן לכבודו, והתפקיד שלו הוא לשלוט בעולם, ולשמור עליו. הוא לא צריך לכרות תעלות מים, הוא נמצא באקלים טרופי מבורך, 'אד יעלה מן הארץ והשקה', מה שבעיני סלע הקבלה (סעיף 5), לעבודה הקשה של האדם ב'גן העדן' השומרי, הוא ניגוד, השומרים התמודדו עם קושי החיים, והסבירו את זה בכך שזו שרירות רצון של האלים, האלים החליטו שאנשים יחפרו תעלות ויביאו מים עד שהמקום יהיה פורח. בתורה, הבורא דאג להכל, האדם צריך לעבוד רק אחרי שחטא. ובמדה ויחזור בתשובה ויתקן את החטא הוא ישוב לגן עדן.
ומה לומד סלע מכל הסיפור האכזרי על תכליתם של היצורים הפגומים?[6] יש לו את סעיף 5, 'רמזים ללידה בלי כאבים', זה כנראה משום שלא מוזכרים כאבי הלידה במיתוס…[7] בתורה אמנם לא מוזכר במפורש שלידה היתה בלי שום כאב, אבל מוזכרת בהחלט הקללה, לפיה גם הקושי והכאב בתהליך המבורך של לידה, גם הוא יסודו רק בחטא, לולי החטא, אפילו הלידה תהיה בלי קושי. זה המסר של התורה, שאין דומה לו במיתוסים הסלעיים.
דלמון, לא היתה גן עדן, היא היתה עיר, מאוכלסת בבני אדם מאד פרימיטיביים, היו שם מחלות, והיתה זקנה (האנשים הראשונים הרי נבראו חולים ופגומים, לפי המיתוס השומרי, כדלעיל), אלא שמרוב פרימיטיביות האנשים לא הבחינו בכך, הם היו דומים לבעלי חיים במדה מסויימת:
זה הוא תיאור של היעדר מודעות, האם בלהקת בעלי חיים ישנו המושג 'מחלת ראש'? מן הסתם לא, וכך הלאה, האלמנה (יש מוות!) פיזרה לתת על הגג, אבל לציפור לא היה שכל ללקט את המזון שמתאים לה, וכך הלאה.
גם בתורה יש היעדר מודעות, אבל היעדר מודעות לאפשרות של אי מוסריות. האדם הוא חכם ונבון, אבל הוא מסתובב ערום, כי מצב כזה לא גורם לו למבוכה או לגירוי ייצר, הוא פשוט ותמים מבחינה מוסרית, אין לו יצר הרע, כי הוא מעולם לא עשה משהו רע, משהו שאמרו לו לא לעשות. מצב כזה לא יתכן בסיפורי המיתוס השומריים, או של כל אומה אחרת, כי הם גדושים ברוע מולד, רוע של האלים הבוראים עצמם, ובודאי של ברואיהם.
אנכי לא ברא את דילמון כגן עדן, כראשית האנושות, להיפך, היתה זו עיר מפגרת ופרימיטיבית, אלא שאנכי בירך אותה, שתהיה עיר ראשית, שיביאו אליה סחורות, והיא תפרח כמטרופולין שוקק ומלא שפע:
מדובר בסך הכל בסיפור איטיולוגי להצלחתה של מטרופולין קדום, לעומת גן העדן הישראלי, שנברא כגן אלוהי מלא שפע מטבעו, ושאבני האודם היו מפוזרות בו מבריאתן (ראה יחזקאל), גן העדן השומרי הוא לא יותר מאשר עיר מצליחה, מלאה אנשים. לא ראשית האנושות, לא דילמה מוסרית, ולא מסר אלוהי, סתם האלהה של חומריות אנושית, מסחר, ומלאי סחורות…
ומה עשה אדון אנכי, כשסיים לברך את העיר שנתן לנערתו?
יופי, זה הוא פרצופה של האלוהות השומרית, יש כאן קשר בכלל לסיפור שבתורה? סיפור אלוהי מלא הוד, שמסדיר את יחסי בורא-עולם-אדם לנצח, מול סיפור על אל אנתרומורפי שגונב זהב ועוסק באהבים?
אבל, דוד סלע, מוצא בסיפור זה מוטיב דומה לסיפור בתורה, בלשונו: "במיתוס השומרי אֶנְכִּ אוכל מהצמחים ומקולל במוות על ידי נֶנְחֻ'רסַג זה די מקביל לאכילת פרי עץ הדעת וגירוש מגן עדן כל מנת למות […פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם]", האמנם זה הסיפור? 'אוכל מהצמחים ומקולל במוות'.
ובכן, מה שהתרחש שם מתואר בפרוטרוט במיתוס, ילדתם של אנכי ונינחורסג, היתה כלילת מעלות, ואנכי שכב גם עמה, ובהמשך שכב גם עם הנכדה, הבת הממזרת של עצמו מביתו (זה באמת מזכיר את תיאורי חז"ל לדורות הראשונים שלפני המבול), אל תנסו לדמיין אפילו מה התוצאות מכל התיאורים המכוערים האלו, בסופו של דבר, מזרעו של אנכי צמחו סוגים רבים של צמחים, ואנכי בטובו לימד את משרתו מה התועלת והשימוש בכל צמח, מהם לרפואה, מהם למזור, מהם לירק, אנכי אכל את כולם… ואז:
לא היה שום ציווי, ושום צמחים שאסור לאכול, אין אפילו הסבר מה הבעיה של נינחורסנג החביבה עם אכילת צמחים (להבנתי זה רמז אליגורי, לכך שהוא שכב עם בתם המשותפת, ועם הנכדה שיצאה מהניאוף הראשון), היא פשוט קיללה אותו על כך. ואם אתם דואגים לסוף, הכל בסדר, השועל החכם הצליח להביא אותה לתוך המקדש של אנכי, ושם הסתדרו האלים האחרים איתה עד שהקללה שלה בוטלה. בתמורה הקים אנליל החכם שתי מצבות עץ למען השועל:
גם כן חכם, קיבל בתמורה שתי מצבות עץ… (אולי זה רמז אלגורי, לכך שבני האדם מאנישים ואף מאליהים דמויות של בעלי חיים, משום שיש בהם תכונות מרשימות ולפעמים גם חכמה).
הדימוי הזה של 'הצמחים' מאד פופולארי, באתר פופולארי נכתב:
" במיתוס זה מספר מוטיבים מקבילים לסיפור המקראי: 1. מוטיב ההרמוניה השוררת בין האדם לבעלי חיים. 2. השקיית דלמן והפרייתה ממי תהום. 3. חטא אכילת הצמחים והעונש על כך".
לגבי ההרמוניה, כבר ראינו, מדובר בביטוי צדדי של פרימיטיביות, למעשה הבסיס של המיתוס הוא אלימות, מלחמות דמים, אונס, ניאוף, ותרמיות. השקיית דלמן היא האיטיולוגיה לתעלות ההשקיה המפורסמות של מסופוטמיה, בתורה מדובר על אד שעולה ולאחר מכן משקה (מחזור המים, מתאדים ויורד גשם). וכמובן הצמחים, לא מוזכר במיתוס כלום על 'חטא', אין בכלל 'חטא' בעולם המושגים של המיתוס הזה, האל אינו 'חוטא' לאף אחד, והוא עושה כרצונו, ועל כך גאוותו. האל אכל את הצמחים, כולם, ובת זוגתו נוות ביתו קיללה אותו על כך (ראה הסבר לעיל).
האל אנכי הגדול, אחרי שהוא כל כך מתפאר בעצמו, אינו אלא יצור שדואג לשומרים, לא לאדם באשר הוא אדם:
הוא אוסף לעצמו זהב, ולוקח הביתה. לא צריכים להוסיף פסיק על דימוי האל הזה, הוא לא באמת ברא את העולם ושולט בו, הוא הולך לאויבים של שומר, גונב מהם דברים ולוקח הביתה, זה אל מקומי שהסיפור עליו לא מהווה התחלה להסבר אודות הקיום והיקום, (יושם לב שהוא נשבע לאלה 'בנשמת השמים', כלומר הוא יודע שיש כח עליון גדול ממנו וממנה שמחייב אותם).
איך נברא העולם לפי המיתוס של גלגמש?
ובכן, העולם נוצר על ידי מלחמות אלים, האדם נוצר כמשרת, מתוך שרידי גופות (האל לא יכל לברוא אדם כרצונו, הוא היה חייב להשתמש בדם של מת), אבל מה? מוזכרת אכילת צמחים, אז השתווינו.
האלים השומריים, אינם שולטים ביקום, הם לא 'אמר ויהי', הם עובדים קשה:
ואשרי הנהנה מיגיע כפיו. גדולה תורה עם דרך ארץ.
ואם חשוב לכם לשמוע על המוטיב של הטיט, הנה הוא:
אוקי, אז יש אדם שיעבוד קשה בבניה ובתעלות, האם עכשיו הכל טוב?
יש גירסא אחרת, משעשעת לא פחות:
בקיצור, האלים צריכים שקט, והמשרתים בני האדם שתפקידם לבנות עבורם בתים, עושים רעש כמו געייה של שור… אז יאללה מבול (למי שזה חשוב, בתחילה ניסו האלים מגפות, אחרי זה רעב, רק אחר כך מבול, ובכך הוסבר כל הסבל בעולם: הפרענו לאלים לישון!).
בסיפור המבול הבבלי, האלים מסתירים מבני האדם את המבול, רק אל אחד בוגד בהם ומגלה לארתחסיס. הכל שרירותי, הכל מקרי, הכל רוע.
בתורה, האל מתנחם על המבול, הוא אומר שזו אינה דרך שאפשר להמשיך בה, להשמיד את כל האנושות שוב ושוב, הוא לא רוצה את הרוע, ולכן הוא מאריך אפיו על החטאים האנושיים, הוא מצא דרך אחרת לתקן את האנושות (בחר באברם). אבל במיתוס, הסיפור אחר לגמרי: הלכו הפועלים, אין מי שיעשה 'על האש' עבור האלים:
ובכן, האלים מתאספים כזבובים סביב הבשר, ושלווה בחווה, האמנם?
לא ולא, האל שיזם את המבול צריך להיענש, הוא פגם בהספק העבודה:
אנליל מצידו, לא ספר את האזהרות של אנו, ולהיפך, התקצף על כך שבכלל נשאר אדם בעולם:
מה אומלל הוא האדם, שלפי המיתוס שלו עצמו, קיומו בעולם הוא טעות, האל לא שם לב ולא הצליח להשמיד אותו, ועדיין נוטר האל טינה למין האנושי כולו ('בעל חיים', בעיניו), על ההפרעות לשנתו הערבה… בסופו של דבר, כל הסבל שיש בעולם, כל המוות, המחלות והקושי, הכל פרי הפשרה של האל החרפן, הוא הסכים בדיעבד לקיום האדם, בתנאי שיתמעט על ידי מוות ומחלות:
לאור זאת, מרתק היה לברר, מה היה הדימוי העצמי / מדד האושר, של השומרי המצוי, איזה משמעות הוא ייחס לחיים, והאם היה לו שמץ של אמביציה לעשות משהו טוב עם החיים שלו, כשמי שמנהל את העולם, לפחות באיזור שלו, הוא עריץ מטורף חסר קוד אתי, החפץ בהשמדתו או לפחות בסבלו.
ומכאן, להשוואה בין המיתוס ובין סיור קין והבל.
בתורה, הריב בין קין להבל, אפילו לא מתואר, הקורא אינו יודע מפני מה רבו, הוא יודע רק שהבורא לא רצה את קין, אולי היה לו חטא מוסרי, ואולי על פי טבעו שהתבטא בהמשך, אבל אין כאן שום תיאור למריבה. הסיפור הוא לא על מריבה, אלא על הרצח, החטא הגדול של האדם, שהוא לוקח את חיי חברו. הרצח בוצע כביכול 'סתם', כי לא משנה מה היא הסיבה (כמו שחכמים הגדירו מריבה בין אנשים 'שנאת חינם', למרות שברור שישנם גורמים, הרי 'הוא התחיל' וכו'), והדיון הוא דיון מוסרי-ערכי נוקב, האמנם 'גדול עוני מנשוא'? אני חייב למות? האל משיב כי לא חייבים להרוג את הרוצח, אבל אסור לו להישאר בחברה.
במיתוסים השונים (וכמובן גם לאורך כל ההיסטוריה, וגם ברגעים אלו ממש…) יש הרבה סוגים של מלחמות אחים, ואולי גם מלחמות קבוצות, בין הקיץ לחורף, בין האיכר לרועה, סלע כותב: "ההבדל הבין השומרים למקרא הוא בסיום הקונפליקט שבמקרא נגמר בכי רע ואילו אצל השומרים נותר בגדר דין ודברים ומסתיים בפיוס", מבלי להבין שזה עצמו הנושא, בתורה יש סיפור על רצח, חטא נורא, החטא הראשון בעולם – ועל ענשו. הסיפורים האחרים שהוא מביא לא קשורים בשום קשר אמיתי, הם לא מדברים על האנשים הראשונים בעולם, לא על רצח, ולא על עונש, אלא על סיבות לסכסוכים. במדה ויש משמעות לרועה מול האיכר, הרי שזה רק תפאורה כרגע למה שגרם לחטא וענשו, לא מעבר.
הסיפור שבתורה, מהמילה הראשונה שבו, ועד המילה האחרונה (הופעת אברהם אבינו), מיוסד כולו כרצף הגיוני אחד, בעל אמירה מוסרית יחודית וראשונית, מתוכנן להפליא, אין בו שום 'הסוואות' ושום 'שיפוצים', הוא מלאכת מחשבת אחידה, כפי שניתן לראות למשל כאן. הסיפור הוא מונותואיסטי במהותו, לא משהו שניתן למשחקי מילים, ראה הרחבה כאן, אין שום ויכוח שישנו מכנה משותף בינו ובין סיפורים שהיו ידועים בעולם העתיק, ולפעמים אפילו שימוש מכוון כדי ללמדנו את היחס השונה (כמובא בהרחבה במאמר שציינו לעיל, כאן).
להסיק מזה שהישראלים הם לא בנים של אברהם שהגיע מחרן, אלא בנים של מישהו שהגיע מחרן, זו מסקנה אוילית, מביכה, ומטופשת. עוד לפני שהגענו לכך שזה גם שולל לפי סלע את יציאת מצרים…
וכעת לנושא הבא: האמורי, לדוד סלע יש תיאוריה מעניינת:
אלו שמות העממים שאמור עם ישראל לקחת את מקומם בארץ ישראל — כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי, וְהַיְבוּסִי… ננסה לתאם בין השמות האלו לעמים שאנחנו מכירים מתעודות חיצוניות למקרא.
השם הנקוט במקרא, האמורי, מסמל, מבחינת הסופר המקראי קבוצה של בני אדם. [היקפה המספרי לא חשוב לענייננו] עם.
האמורים מוזכרים לראשונה בימי 'שר כל שרי' [החמישי בשושלת סרגון מאכד] בתעודה מהמאה ה 23 לפנ'הס, כמצויים באיזור ג'בל בישרי ברמת הערבה הסורית. לאחר מכן הם חוצים את הפרת ומתפשטים לעבר צפון מסופוטמיה ומוזכרים בתעודות של ממלכת אור [מאה עשרים ואחת לפנ'הס] כמגדלי צאן. בספרות השומרית הם מוזכרים כיושבי ערבות שאינם מכירים את השעורה, [כלומר אינם עובדי אדמה] כיושבי אוהלים סחופי רוחות שאינם יודעים מה הם בית ועיר. בימי איבי-סין [סוף המאה העשרים ואחת לפנ'הס] האחרון במלכי אור הם מתנחלים בדרום מסופוטמיה. כיסוד אתני נבדל הם עדיין מוזכרים עד ימי עַמִי צַדוֹּקַה מלך בבל [אמצע המאה השבע עשרה לפנ'הס]. תעודות מארי ואללח' מזכירות נוכחות אמורים במאות השמונה עשרה והשבע עשרה לפנ'הס.
אחרי האיזכורים הללו, שהמאוחר שבהם קודם במאות שנים לעליה של עם ישראל על במת ההיסטוריה, הם נעלמים באופן טוטאלי מאיזכור, כקבוצה אתנית חברתית נבדלת או כמרכיב חלקי באוכלוסיה כללית, בתעודה כלשהי גם ממסופוטמיה וגם מאסיה הקטנה, סוריה, וארץ ישראל. רק סופרי המקרא מזכירים אותם כיושבים בארץ מאות שנים אחרי שנעלמו מעל במת ההיסטוריה כעם.
על זה ניתן גם להוסיף שבתעודות מארץ ישראל, סוריה,מצרים ואסיה הקטנה, מהאלף השלישי לפנ'הס עד לאלף הראשון לפנ'הס, אין כל רמז לכינויה של ארץ ישראל או סוריה כ'ארץ אמֻרֻ' ואין כל זכר בתעודות האלו לכינוים של כלל תושבי ארץ ישראל או סוריה בכינוי amuru – אמורי.
אם כך, מהיכן ולא פחות חשוב, ממתי, למדו סופרי המקרא את הכינוי 'אמורי' או 'ארץ האמורי'? מבלי להיכנס לנושא הטכני של צורת הכתיבה של אמורי וארץ האמורי בשומרית ובאכדית, הפעם הראשונה שמופיע הביטוי הזה כציון גיאוגרפי, לסוריה וחלק מארץ ישראל, היא בתעודה מימיו של אדד-ניררי השלישי, מלך אשור בסוף המאה התשיעית תחילת השמינית לפנ'הס. [810 – 783] אבל אפשר להסיק, גם מתעודות שקדמו לו, של אשור-נצירפל השני ושלמנאסר השלישי, שעד לימיו של שלמנאסר הרביעי [782 – 773] הגדיר הביטוי את חבל 'אמורו' בצפון רצועת החוף הלבנונית.
ככינוי לדרום סוריה וארץ ישראל מופיע אמורו לראשונה בכתובת צילינדר של סרגון השני [722 – 705] העניין עוד הולך ומסתבך במורד המאות ונדון בזה כשנגיע לחתים. כרגע די לנו בכך שסופרי המקרא למדו את הכינוי 'אמורי' בין סוף המאה השמינית לפנ'הס, לבין תחילת המאה השביעית לפנ'הס וכשהם אומרים אמורי כיושב בארץ הם אומרים שם של עם שבעצם לא היה קיים באותה עת, דבר שמחזק את הסבירות שהחומש הועלה על הכתב במאות שמינית שביעית לפנ'הס.
ובכן, לפי סלע, אמורו = האמוריים, והם מופיעים רק במסופוטמיה ורק עד המאה היז' לפני הספירה, לא במקום אחר ולא בזמן אחר. אמנם במאה ה9/8 שוב מכונה האיזור אמורו, בפי האשורים.
מסקנה: " די לנו בכך שסופרי המקרא למדו את הכינוי 'אמורי' בין סוף המאה השמינית לפנ'הס, לבין תחילת המאה השביעית לפנ'הס וכשהם אומרים אמורי כיושב בארץ הם אומרים שם של עם שבעצם לא היה קיים באותה עת".
אמנם, כמו בפעם הקודמת – ברירה כוזבת. המאמינים בתורה, סבורים שהיא מייצגת את המציאות האותנטית מימי האבות ואילך, והאבות שמוצאם ממסופטמיה בראשית האלף השני לפנה"ס, בודאי הכירו את הכינוי של האמוריים.
לשם כך טוען סלע, שלפני המאה ה8, אין שום זכר לאמורו באיזור כנען.
אלא שזו טעות. אבל לפני הטעות, יש כאן כשל לוגי מדהים:
האשורים קוראים לאיזור 'אמורו', ומכל השמות האפשריים בחרו כביכול כותבי התורה את הכינוי הזה, שנניח שידעו אותו, אבל למה? למה קוראים האשורים לאיזור אמורו, הרי ברור שבמאה ה8 לא היו כאן שום אמוריים, ובודאי לא בהיקף שיצדיק קריאת חבל ארץ על שמם??
הסיבה היחידה האפשרית היא, שלפני שבאו הישראלים, והיהודאים, היו כאן באמת אמורים, זה לא נזכר בתעודות במשך הרבה שנים (נניח), כי המקום לא היה רלבנטי למלכי מסרוופוטמיה שלא ניסו לשלוט בו עד אז, או משום שלא כל התעודות הקדומות שרדו כמובן.
לכן, לא רק שאין שום טענה נגד השם 'האמורי', אלא שברור גם מהכינוי האשורי עצמו, שבעבר היה כאן עם אמורי, ודוד סלע בונה מהומה על מאומה.
כל זאת לפי חוסר ידיעתו על תעודות חיצוניות, האמת?
נעתיק את דברי הארכיאולוג יוחנן אהרוני, בספרו 'הארכאולוגיה של ארץ ישראל' עמ' 17-19:
ובכן, השם האמורי הוא שם קדום, של ממלכה שהתקיימה באיזור כנען, עד המאה היב' לפנה"ס, זמנה המשוער של ההתנחלות הישראלית.
מה האפשרות היותר סבירה? שהשם הקדום הזה שבמקרא, בפיהם של האנשים שעמדו מחוץ לכנען במאה היב' וקודם לה, הוא השם האותנטי בו נקרא הארץ, או שזו פיקציה שהעתיקו סופרים יהודאים במאה ה8 מכתובות אשוריות?
גם בנימין מזר, באנצ"מ ערך אמורי, ח"א עמ' 444, מפרט נתונים רבים ומפורסמים על ממלכת האמורי שהיתה בארץ כנען, השם 'אמורי' פירושו מערבי, והוא כינוי מסופוטמי שייצג אצלם את השוכנים ממערב לנהר הגדול, הכינוי הזה מוכר וידוע מתעודות רבות, וביניהן תעודות אל עמרנא מהמאה היד' לפנה"ס, בזמן שישראל היו במצרים:
רואים אנו גם, כי התיאור בתורה על המלחמה בשני מלכי האמורי, מוצלב עם סיטואציה היסטורית מתאימה הידועה ממקורות חיצוניים.
אגב, בחלקים התיאוריים של הכיבוש בתורה, בא הכינוי האמורי בייחוד על ממלכות סיחון ועוג, 'שני מלכי האמורי', וכן מתייחד הוא לתושבי חברון והאזור, זה יכול להיות מוסבר על פי דברי של נפתלי טור סיני (אנצ"מ שם בהמשך), כי הישראלים דרשו את הלשון 'אמורי' מלשון 'אמיר', ולכן דוקא את העמים הענקים, מכל יושבי מערב הפרת, כינו הם 'אמורי', וכפי שאומר עמוס: "ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו וחסן הוא כאלונים", (אגב, עמוס חי בישראל השלווה, לפני שהיה רמז לכיבוש אשורי וכדו', הוא לא יכל לדעת על הכינוי הזה ממצבות אשורי, וברור שזה הכינוי האותנטי ליושבי הארץ הקדומים, ובפרט הענקים).
ובכן, אחרי אשר הראנו דוד סלע את גדלו ואת ידו החזקה בנוגע לאמורים, מגיע הוא סוף סוף אל החורים, כאן מגיע סיפור חדש, וכהקדמה:
החורים, מן הבחינה המדינית, על אף שהקימו ממלכה די רצינית שנקראה מיתַנִי, לא היו חשובים כל כך וגם הובסו די מהר על ידי החתים. אבל תקופת הגאות הקצרה הזאת הספיקה להם להפיץ קבוצות שהתנחלו בכל המזרח הקדום כולל ארץ ישראל המרכזית ועד התענך הגיעו, בניגוד לכתוב במקרא – וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים, לְפָנִים,… שמות חורים מוצאים במקרא במקומות רבים ועוד נחזור לזה.
ובכן, בתורה לא כתוב שחורים לא נפוצו בעוד מקומות, להיפך, כתוב שבשעיר ישבו החורים לפנים, בני עשיו השתלטו על ארצם, השמידו את הישות העצמאית של החורים, ומשם אפשר שנפוצו. אמנם סלע מבלבל כאן בין החורים שהיו במסופוטמיה, ושלטו בממלכת מיתני, ובין שעיר החורי שהיה משפחה שמית מקומית. אין שום הוכחה לקשר ביניהם, אם כי כמובן יתכן הקשר רחב, כגון ששעיר החורי היה ממוצא חורי, מיוחס לחורים המפורסמים.
אגב, סלע כותב "כולל ארץ ישראל המרכזית ועד התענך הגיעו", התענך הוא אתר בלב ארץ ישראל המרכזית, כך שיש כאן אי הבנה או טעות נוסח.
"אבל מן הבחינה התרבותית היו החורים חשובים בהרבה. הם ספגו כל מה שאפשר היה לספוג מהציוויליזציה השומרית אכדית, כתב, ספרות, דת, חוק ומדע, ידע שנמהל והוטמע יחד עם המסורות שלהם והבשיל להפצה בכל מקום שהגיעו אליו וזה כולל את סוריה וארץ ישראל. על כן החורים או המונח האתני חורי מסתברים, לעניות דעתי, כסובלים מהערכת חסר עצומה במחקר מבחינת השפעתם התרבותית על התפתחות מה שלימים נודע כעם ישראל".
ובכן, לפחות סלע יודע שהוא לא מייצג את דעת המחקר, אלא מספר סיפור חדש, סתם כך כי בא לו, להציב את החורים כחוליה מקשרת בין 'מסופוטמיה' כמכלול של עמים וארצות, ובין יושבי ארץ כנען בתקופה הישראלית. החורים סובלים מ'הערכת חסר', בדיוק משום שאין שום קצה זנב בדל רמז ואסמכתא לסיפור הזה, ולכן אין שום קשר למחקר.
"הסימביוזה התרבותית של החורים עם החתים, שחיסלו את ממלכתם, ידועה. מהם קיבלו החתים שכתבם היה הירוגליפי, את כתב היתדות ובעקבותיו את כל הספרות המסופוטמית ומסורות חוריות ובתורם הפיצו את שלמדו לארצות כיבושיהם".
האם זה סיפור? ציפור? מטוס? איך יודעים שהם הפיצו מסורות חוריות ו'את כל שלמדו לארצות כיבושיהם'? אם המקרא הושפע מהחורים, מדוע אין ולו מילה אחת במקרא שמוצאה חורי? להיכן נעלמה שפתם?[8]
"מרגע שהסתבר שתרגום השבעים גורס בפסוק — שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי–נְשִׂיא הָאָרֶץ – [נשיא הארץ אגב, משמעו שליט שכם] חורי במקום חוי וכאשר הסתבר שגם המקרא בעצמו מחליף חוי בחורי כמו כאן [בראשית ל'ו ב'] — אָהֳלִיבָמָה בַּת-עֲנָה בַּת-צִבְעוֹן הַחִוִּי. ובאותו פרק פסוק כ' עד סוף הפרק — אֵלֶּה בְנֵי-שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה. ברור שבכל מקום במקרא שכתוב חוי המשמעות היא חורי ובכל מקום שמוזכר שם ישוב חוי, זהו ישוב חורי".
זו שגיאה ברואה, מושגים שמתחלפים, לא בהכרח מקבילים, יש ביניהם חפיפה, אולי, אבל זו לא זהות, לדוגמא:
רוב הישראלים יהודים, ולכן השמות יהודי / ישראלי מתחלפים, אבל רוב היהודים לא ישראלים. וכמובן יש ישראלים שאינם יהודים.
יש הרבה שמות שמתחלפים, למרות שאינם זהים, המדיינים מתחלפים בישמעאלים, ובמקום אחד הנביא אומר עליהם 'כי ישמעאלים הם', יש להם מנטליות של ישמעאלים. אבל עדיין מדיין וישמעאל הם ישויות שונות, יש ישמעאלים שאינם מדיינים.
גם ספייזר כותב, כי החווי היו שבט אחד משבטי החורי (אנצ"מ, חוי, ח"ג עמ' 46).
כל זאת בתיאוריה, אבל באמת אין כאן שום הוכחה להתחלפות שם, העובדה שתרגום השבעים גורס אחרת בפסוק, בלי שום קשר לשאלה איזו גירסא היא הנכונה (לפי ליונשטם באנצ"מ שם, גירסת השבעים שגויה כאן), לא אומרת שמדובר במלים נרדפות, לפי גירסת המסורה מדובר בחורי, ולפי גירסת השבעים מדובר בחווי. האמנם כשתרגום השבעים כותב שבעים ואחד נפש במקום שבעים, זה אומר ששבעים ושבעים ואחד הם מלים נרדפות?
ובקשר לדוגמא השניה, אין בהכרח קשר בין צבעון החוי, לבין השם חורי. יתכן שהפרשה כולה מתארת את בני שעיר החורי, ואחד האנשים מהקבוצה ומהמשפחות שם נקרא החוי מאיזו שהיא סיבה.
למרות שזה באמת לא משנה לענינינו, סתם לראות מתודה שגויה (גם שמואל ליונשטם שם מעיר, שהחילוף הזה אינו בהכרח חילוף פליאוגרפי, ויתכן שהוא חילוף גירסא).
"יתר על כן, אם נחזור לעניין השמות, מסתבר כך נראה, שגם היבוסים במקרא אינם אלא חורים. הם מתוארים במקרא כנכרים בשופטים י'ב — …נָסוּרָה אֶל-עִיר-הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. יב וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל-עִיר נָכְרִי … ושם שליט העיר בשמו' ב' — (הָאֲרַוְנָה) הַיְבֻסִי… מחזק את עובדת היות שליט ירושלים/יבוס במכתבי על עמרנה בעל שם עם סיומת חורית מובהקת עֵבדִחִ'פַ. על כן גם חורים בחולם גם חוים וככל הנראה גם יבוסים הם חטיבות משנה של התפוצה החורית הרחבה בארץ ישראל הקדומה".
מישהו שמע כאן איזה בדל רמז לכך שהיבוסים הם חורים? הם מתוארים כנכרים, נכון, ומה הלאה? במכתבי אל עמרנא, שנים רבות לפני התיאור המקראי, שם המלך באותו זמן היה בעל סיומת חורית, נניח, האם זה קובע שיש זהות בין היבוסים לבין החורים? סתם סיפור, בלי ראש ובלי זנב, אפילו לא מחקר עצמאי.
"כל המוטיבים שהודגמו למעלה שמשותפים למיתוסים המסופוטמים ולמקרא לא הגיעו לטעמי ישירות ממסופוטמיה. על אף שהמוסכמה המחקרית אומרת שהחורים נעלמו לקראת סוף המאה ה 13 לפנ'הס, לטעמי הם נטמעו בתוך/ חברו אל/חיברו אליהם את, מה שלימים היה עם ישראל. החורים הם שהיו המתווך התרבותי בין מסופוטמיה ליושבי הארץ."
למה? ככה, יש איזה רמז בבדל מקור, מקראי, או לא מקראי, שהחורים לימדו משהו? כתבו משהו? כלום, אין שום זכר, סתם פיקציה שבאה לשלול את קדמות מסורת האבות, והיא מוצגת כאן כאילו היא הוכחה נגדה… אין גם זכר שהחורים שמרו את המסורת השומרית או המסופוטמית בכלל.
כאן מגיע סלע להשוואות המפורסמות בין החוקים במסופוטמיה באלף השני לפנה"ס, לבין הנהגת האבות, בערך באותו הזמן:
גנבת התרפים על ידי רחל למשל,–… וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ – ויציאת יעקב עם רכוש רב, היתה סתומה וכל דברי פרשני המקרא [רש'י רמב'ן וכו] נשמעים בימינו מגוחכים אחרי שנמצאו לוחות בכתב יתדות מנוזי וארפח' ונלמדו מנהגי המשפחה החורים שאומרים שרכוש משפחתי יכול לעבור לבעלה של הבת [בתנאים מסויימים] אם ניתנו לו [או נגנבו ע'י רחל] אלוהי חותנו כראיה להסדר הזה.
כך כותב כידוע א"א ספייזר, [9] וסלע גם כותב שהוא המקור העיקרי לדברים:
כשדוד סלע נשאל מאיפה הוא שואב את החומר על החורים, הוא משיב:
אך כל מהות מחקרו של ספייזר, הוא להוכיח את קדמות ואותנטיות התורה מכח ההשוואות האלו…
ספייזר גם כותב במפורש:
"מכל הידוע לנו עד עכשיו אין להעלות שהיו החורים בזמן מן הזמנים יסוד אתני מכריע בארץ ישראל. נראה יותר שישוביהם היו פזורים במובלעות צפופות פחות או יותר בתוך השטח הכנעני הנרחב" (אנצ"מ ערך חורי עמ' 60).
ולגבי ההשפעה החורית במנהגים, כותב ספייזר:
"עקבות ההשפעה החורית התרבותית, המסתמנים במקרא, מקורם בודאי מחוץ לארץ ישראל. המפגש ההגיוני בין העברים והחורים היה כנראה בעמק חבור, שהיה לא רק מרכז מלכות מתני, אלא גם מקום מוצאם של האבות, אף שהמגע חל בתקופת האבות, לא מן הנמנע שנתן אותותיו גם בדורות מרובים שלאחר מכן" (שם).
כלומר, סלע לוקח את החומר של ספייזר שמוכיח שהחומר החורי הוא סימן לאותנטיות סיפורי האבות ולמגע קדום במקום מוצאו של אברהם, מסרס אותו ומשבש אותו, הופך אותו כביכול להוכחה שאבות האומה היהודים היו בשר ודם שהגיעו ממיתני, ולאחר מכן שולח את הקורא התמים כמקור מאת 'אחד המומחים' לספייזר… אכן תלמיד המחכים את רבו!
בנות צלפחד – – כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת–נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. – מעשה לגמרי לא מקובל בחברה הפטריארכאלית של שבטי ישראל, מסתבר כמנהג מוכר בתעודות נוזו החוריות, שבנות יורשות את אביהן בהעדר יורש זכר.
ההצגה התמוהה של האשה/אחות — אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ – וגם — יֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא – מסתברת כלא תמוהה בכלל כאשר מתברר זה משקף מנהג חורי לפיו אחות מאומצת היא בנסיבות מסויימות גם אשתו של המאמץ ומבחינה משפטית היתה ה'אחות' הזאת מוגנת יותר מסתם אישה נשואה.
הסיפור של שרה והגר — וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה – מתבהר ומתבאר לגמרי כשקוראים חוזי נישואין חורים [מנוזי] שכוללים, בין השאר, את התנאי שאשה עקרה תבחר פילגש לבעלה.
ואחרון שחביב עלי ביותר, העובדה שמשפט התורה אינו מכיר במכירת נחלה לצמיתות — וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ — חוק שאין לו מקבילה בבבל בכלל אבל הוא משמעותי בחוקי הקרקעות של נוזי החורית.
הכל כמובן לקוח מספייזר, שמסיק מסקנות אחרות…
(יושם לב שספייזר כותב: 'הועלו השערות מרובות להסברתו, וכולן החטיאו את המטרה', וסלע מתרגם: 'וכל דברי פרשני המקרא [רש'י רמב'ן וכו] נשמעים בימינו מגוחכים'…).
לסיום, עוד שאלה מהותית שדוד סלע לא שם לב אליה, איך יתכן שרוב ההקבלות לחוקי נוזו, באו בסיפורי האבות, לפני הכניסה לארץ, איך ידעו החורים שהתנחלו כאן, להשפיע רק על חלק זה במקרא, ואילו על כל החוקים שאחרי מתן תורה, ועל כל הספרות בהמשך, כמעט ואי אפשר למצוא השפעה חורית?
ברור שההשפעה משקפת את המצב בימי האבות, מול לבן, פרעה, ואבימלך, ובהקשר של נורמות שהיו מקובלות אז, בלי שום קשר למתן תורה ולחוקי משה רבינו.
הדוגמא מירושת הבת, היא בדיוק להיפך, בנוזו היה מקובל שהבת יורשת, בישראל לא, אם היתה מסורת כזו, לא היתה מתעוררת שערוריה שקבוצת בנות יתומות באות לפני המנהיג העליון והנביא ושואלות מה יהיה איתנו, הרי כשאין בנים בת יורשת, זה משהו מיוחד שמשה עשה לקראתן, ולא מסורת מקובלת.
אבסורד נוסף עליו בנוי כל המאמר: התיעוד היחיד של המנהגים הקדומים האלו, הוא בכתבי החורים מהאלף השני לפני הספירה, מה שמביא את סלע לטעון שהחורים שמרו על המסורת הזו בעל פה דור אחר דור, והביאו אותה איתם לארץ, והם לימדו את הישראלים, או שהם יצרו את הישראלים. אצלם זה הגיוני שישמרו על כל זה במסורת בעל פה עד המאה ה7. אבל שהישראלים עצמם שמרו את המסורת הזאת בעל פה או בכתב מדור לדור, זה כבר לא הגיוני, למה??? להיפך, ההגיוני ביותר הוא שהיה לישראלים טקסט כתוב ששרשיו בתקופה הקדומה הזו.
כך או כך, המאמר הזה של סלע הוא דוגמא מצויינת לאיך לא חוקרים מקרא, לוקחים מקור (ספייזר), מסלפים אותו, מסיקים ממנו מסקנה שגויה אחרת, מבליעים את העובדה שהמחקר עדיין לא הכיר בחידוש המופלא שהתגלה כאן, ומטיחים את זה כהוכחה נגד האמונה…
סלע מודה בצער, שאין לו באמת התמחות בתחום:
אבל תודו שהענין נשאר… ולכן בעיני הבחורי ישיבות היוצאים בשאלה, זה לא משנה:
כך או כך, ד"ר תמר שמש, שואלת את הפרופסור דוד שאלה פשוטה על הפוסט שלו:
אבל דוד כמובן לא עונה. בתגובה קודמת הוא טען שיציאת מצרים לא תיתכן כי המצרים שלטו בכנען עד המאה ה10, ועל כך משיבה נכוחה תמר שמש, כי השליטה לא היתה באיזור היישוב הישראלי, או מספיק שאין הוכחה לכך שהיתה שליטה באיזור היישוב הישראלי.
מגיב שוטה אחר, שאינו מבין את המושג 'נטל ההוכחה' עונה:
ובכן, הטענה היתה שסלע טועה בהכריזו שהשליטה המצרית סותרת את הסיפור, לא נטען שהיעדר שליטה או היעדר הוכחה לשליטה מצרית, מוכיחה את הסיפור. לגופו של סיפור, ראה בהרחבה: אגדת השליטה המצרית.
בכל מקרה זו רק הסחת דעת מהטענה האמיתית, שהעלתה כבר תמר שמש במלים ספורות: 'גם לפי הסיפור התנכי מקורם של האבות הוא כזה'. היעדר תוכן וטיעונים, אוסף של סילופים, מאמר מלא חורים, תרתי משמע… עם טיעונים שיצאו לנו מכל החורים, חוקר מקרא שלא השלים תואר במיטבו…
הערות:
[1] רדפורד אכן מתווכח עם חלק מהראיות מנוזי, אך הוא לא ראה בכלל את מחקריו של גרינץ, וראה כאן.
[2] אין שום ראיה שהחורים השפיעו כאן תרבותית בצורה מכרעת, אין השפעה בתרבות הכנענית, או המואבית, וכדו', להיפך התרבות החורית היתה זרה באיזור כנען, ונשמרה רק ע"י משפחת אברהם או עברים אחרים שמקורם בעבר הנהר.
[3] לא צריכים להניח 'הנחה מובלעת', אוצר השמות של כל משפחת האבות, כולם, לקוח היישר מאוצר השמות באיזור מוצאו של אברהם, באלף השני לפני הספירה, לא לאחר מכן! כולל השם אברם שנמצא באבלה. ראו הרחבה כאן. על אברהם כאישיות היסטורית ראה כאן, שם תלמד בין השאר, על קיומו של השם בישראל, מתוך כתובת בת המאה העשירית לפני הספירה.
[4] סלע כותב:
"גם מקומו של המבול לא יפקד בהבהרה מה היה המקור לסיפורי החומש, הפעם מהצד של זרות שמו של גיבור המבול המקראי, נח, לעומת זִאֻסֻדרַ השומרי ואֻתנַפִּשתִם מעלילות גלגמש. התירוץ החומשי לשמו של נח הוא — וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ – שם, שמתבהר השוני בינו לבין השמות המסופוטמיים מניה וביה, כאשר קוראים בנוסח החורי של סיפור המבול, ששמו של גיבור המבול החורי הוא – נחמוליאל. וכל מלה נוספת מיותרת".
שוב, אי הבנה, לפי המסורת המבול אכן התרחש, ושמו של גיבור המבול אכן היה נח, ולכן אין פלא שיש שם דומה בתרבויות אחרות, נחמוליאל גם יכול להיות גירסא של 'האל ינחמנו', וגם 'אנתפשתים', בנוי על 'וינפש' – נח. זאת מלבד העובדה שמדרש שמות מצוי במקרא, לא כתיאור היסטורי של סיבת נתינת השם, אלא כדרשה המבוססת על משמעות לשונית שמבהירה את המהות, כמו בבל – מלשון בלילה, ועוד רבים.
[5] מובן שמה שהגיע לידינו הוא רק רסיס מכמות עצומה של תכנים תרבותיים והיסטוריים, רובם בעל פה, אך גם בכתב, שהיו בימי קדם. מלבד ההשמדות המכוונות הידועות לנו, כמו שריפת הכתבים הפרסיים ע"י אלכסנדר, שריפת הספריה באלכסנדריה ע"י הנוצרים, ברור שבכל המלחמות, השריפות, האסונות, והמאבקים של ימי קדם, הושמדה רוב הספרות, ואם הגיעו לידינו ספריות עם עשרות אלפי פריטים, זה רק מראה כמה גדול ועצום היה החומר הספרותי בימי קדם. מה היו עושים עם הפפירוסים המצריים לאורך ימי הביניים וראשית העת החדשה, ראו כאן… (חפש בדף 'פפירוס', וראה גם כאן).
[6] לפי התורה, הפגם יסודו רק בחטא, האדם נברא מושלם, החולי, המוות, והקושי, הם תוצאת החטא של כלל המין האנושי, והתפקיד שלנו הוא לתקן זאת.
[7] דוקא במיתוס של אתרחסיס נראה שהלידה היתה פרוצדורה כמו בזמננו:
[8] לפי ספייזר יש השפעה מהותית של הלשון החורית על העברית, ההגיה הרפה של בגד כפת בעברית (ובארמית) מקורה חורי, אמנם ענין מהותי, הרי הגיה לא נכנסת בהשאלה בלי סיבה, אבל עדיין, השפה החורית לא נמצאת כלל במקרא, ומכאן שאמנם היתה השפעה אי שם בראשית הימים כאשר השפה העברית התפתחה, בימי האבות, אבל לא בהמשך, ולכן ההגיה בלבד נותר.
[9] ועליו יש להוסיף מדברי גרינץ (יחודו וקדמותו של ס' בראשית עמ' 59):
זה מבאר את תגובת יעקב החריפה על גניבת התרפים, שמי שלקחם 'לא יחיה', כדין המקובל של עונש מוות על גניבת אביזרי אלוהות.
בניגוד לדברי גרינץ החוק הזה השתמר בתושבע"פ: הגונב את הקסוה קנאים פוגעים בו.