נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

האם התורה מוסרית? א: להגדרת המוסר

האם התורה מוסרית? שאלה זו עומדת במרכז פולמוסים רבים זה כמה וכמה דורות. הנחת השאלה היא כמובן שישנו מושג מוחלט המכונה "מוסר", והתורה שאינה מושג מוחלט, יכולה להימדד ביחס אליו.

לעצם השאלה מה הם טעמי המצוות והחוקים שבתורה, הראינו במאמר: מקומו של ההגיון בהלכה כי לפי תפיסת חז"ל וכפי המפורש בתורה יש טעם הגיוני לכל המצוות שבתורה (לגבי פרט אחד בדין פרה אדומה אמרו שאמנם ישנו טעם אלא שלא נתגלה לרוב בני האדם). אך אין הקבלה בין הנושאים: חוק יכול להיות הגיוני ושכלי, אך בלתי תואם לקריטריון של ה'מוסר.

אמנם האמת היא שאין שום קריטריון מוסכם למושג 'מוסר', למרות הדיון עתיק היומין בנושא, החל מהדיאלוגים של סוקראטס, ספר המדות לאריסטו, ועד קאנט, וההוגים של ימינו. האסכולה הסטואית מיסודו של זנון וכריסיפוס (במאה השלישית לפנה"ס) חשבו כי האדם החכם הוא המאושר, אפיקורוס התמקד ברצונו של האדם, וסבר כי התכלית האנושית היא למלא את שאיפותיו של האדם, לאו דוקא הפיזיות אלא גם הרוחניות. החסרון בכל האסכולות האלו ודומיהן הוא שאינן מייצגות את החשיבה האנושית, ובני אדם רבים חושבים כי ישנן עוד מטרות חשובות בעולם הקשורות בעיניהם ל'טוב' ול'מוסרי'.

הראשון שניסה לתת הגדרה כוללת למוסר הוא קאנט, הכלל של קאנט הוא: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלתך אותו תוכל לרצות שיתקבל כחוק כלי ע"י כל היצורים בעלי תבונה". תלמידו, שופנהויאר, העיר על הכלל הזה שהוא מתמקד רק בצד השכלי ולא בצד הרגשי. וגם עיקר כללו של קאנט הגיע בסופו של דבר למצב דומה של האסכולות שקדמו לו: אין הוא מוסכם, ודעות רבות אחרות ושונות נשמעו.

החסרון הגדול של הכלל הזה הוא שהוא אינו מציאותי, באופן תיאורטי בודאי היינו רוצים לראות את כל האנושות נוהגים בצורה הגונה ומתחשבת, אלא שכאשר מתעוררת דילמה מוסרית הרי היא תמיד מקרה ספציפי. אני הייתי רוצה שכל היצורים בעלי התבונה לא ישקרו לעולם, אלא שבסיטואציה בה אני נתון יכולני לשער שהייתי רוצה שכל היצורים בעלי התבונה לו היו נתונים בה היו משקרים כמוני. או: לו היו כל היצורים בעלי התבונה חלשים ופחדנים כמוני עכשיו, הייתי רוצה שייכנעו. אין שום שאלה מוסרית שניתן לפתור בעזרת הכלל הזה, אלא רק להכליל בו יסודות מוסריים שאנו יודעים ומסכימים עליהם עוד קודם, לאו דוקא מכח הכלל הזה.

לפי ניטשה השאיפה של האדם צריכה להיות להגיע אל האדם העליון, וכל המוסר המערבי המושתת על המוסר היהודי אינו אלא מוסר של חלשים, המצאה של העבדים בכדי להיטיב את מצבם, ולהקל עליהם למצוץ את לשד מיטיביהם החזקים והעליונים.

שיטה אחרת יש לאסכולת "התועלתנות" מיסודו של הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנתם (1832-1748), וממשיך דרכו ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) בעלי "הליברליזם הקלאסי". בנתם בספרו "הקדמה לעקרונות המוסריות והחקיקה" (1789) נתן את היסודות לשיטתו של מיל כפי שהתבטאה בספרו הנודע "התועלתיות". לפי שיטה זו המטרה של האדם צריכה להיות טובת הכלל, שכן טובת הכלל בסופו של דבר היא טובת היחיד. המוסר הוא האינטרס הכללי של כל בני האדם. אלא שגם שיטה זו אינה עקבית, ולפעמים טובתו של היחיד אינה טובת הכלל.

המצב הזה הוליד את תיאוריית היחסיות המוסרית המנוסחת על ידי וסטמרק, תיאוריה שקיבלה תמיכה מרובה במהלך השנים הראשונות של המאה ה20. לפי שיטה זו לא ניתן לשפוט תרבות אחת באמות מדה של תרבות אחרת. כך גילברט הרמן טוען כי שיפוט מוסרי הוא משמעותי רק ביחס להסכם חברתי מפורש או מובלע כל שהוא, עמדה זו מולידה את הרלאטיביזם – זכות כל חברה שתהיה לה עקרון מוסרי אחר, וחובת כל יחיד לחיות על פי עקרונות המוסר של חברתו. האנתרופולוגית רות בנדיקט אומרת: "המוסר משתנה מחברה לחברה והוא שם נח לציון מנהגים מקובלים".

לעומת זאת טוענים אחרים שגם שיטה זו אינה עקבית. ראשית טען לינטון כי יש נושאים שהם טאבו בכל חברה, גילוי עריות, גזל ורצח בלא הבחנה, דאגה לילדים. על אלו לא חל עקרון היחסיות. מן הצד השני ייתכן שלחברה מסויימת יהיה ערך שכולל התערבות בחיי חברה אחרת, מה תעשה חברה שלישית במקרה שכזה? מי קובע מה היא קבוצה שערכיה מחייבים את הפרטים שבה? אולי אפילו ארגון פשע? לפיכך גם החובה לציית למוסר הקבוצתי היא בלתי עקבית, וגם אי ההתערבות בין קבוצה לקבוצה היא לא ריאלית.

שיטה אחרת מדברת על אגואיזם אתי, לפי ג'אסי קאלין אגואיזם אתי מותר באופן מוסרי ואפילו יש חובה מוסרית לכל אדם לפעול לטובת האינטרסים האישים שלו גם כאשר אינטרסים אלה מתנגשים או שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של הזולת. לטובתו הוא מראה מחקרים שהאדם הוא אגואיסט מטבעו. אך דחפיו הראשוניים של התינוק אינם מלמדים על טבעו של האדם, שהרי לפי זה נצטרך גם להניח שהאדם אנאלפבית מטבעו.. כך גם נאמר כי האדם שונא לנגן מטבעו, מכיון שעל פי רוב קורסי הנגינה בגיל צעיר מתמלאים בלחץ של ההורים המזהים כישרון. האגואיזם האתי אינו פתרון אמיתי, שכן כאשר מתנגש "אגואיזם אתי" של אדם אחד עם חברו, מי שמכריע הוא הכח, כל דאלים גבר. והרי לשם כך אין צריך שום עקרון מוסרי, זהו המצב השורר בטבע בין בעלי החיים.

המפליא שבכל הדיון הזה, שכל כולו מתנהל אך ורק בין כתלי האקדמיה, אריסטו בספר המדות כותב: "אם יש איפה בתחום מעשינו תכלית.. הכרת התכלית הזאת כלום לא תיוודע לה חשיבות עצומה גם לגבי חיינו?", (מהדו' ליבס עמ' 15). אלפיים שנה לאחריו כותב מיל: "מן הימים הראשונים של הפילוסופיה נחשבת השאלה בדבר הטוב העליון או מה שהוא אותו הדבר בדבר יסוד המוסר, לבעיה העיקרית של המחשבה העיונית", (התועלתיות עמ' 1). אך מה אירע בכל השנים האלו במציאות שבשטח, האמנם בין כל מליוני הספרים שמתחברים מצאנו ספר פופולארי אחד כדוגמת "כיצד תהיה מוסרי יותר"? האמנם מדובר בנושא פילוסופי קר, או בנושא הבוער כל רגע ורגע בחיים? האם בין כל מדורי הדיאטות והרכילות שאנו מולעטים בהם ישנו גם מדור 'מוסר'?

את הטאבו, את היסודות שעליהם מושתתת תרבותינו, מכירים כולנו, הם הרגשות המוכתבים לנו על ידי המצפון. אך את הדרכים ליישמם משאירים אנו בצד, די לנו שהמדינה מכירה באמנת ג'נבה, ושהאו"ם מכיר בחיוניותו של הצלב האדום. ניתן לקבוע ברורות שאין מוסר אנושי מוחלט, אין משמעות ל"כל אחד והאמת שלו", שכן המוסר היחסי אינו יכול להיות עקבי, אם ייתכן אדם שלפי המוסר שלו יש לכרות את אזניהם של בני אדם שהולכים עם כובע לראשם, מה היא המשמעות של המוסר היחסי? מוסר שאינו מחייב ואינו עוזר להכריע בדילמות אתיות, אינו רלבנטי לנדון שלפנינו.

לפיכך השאלה "האם התורה מוסרית" הינה מוטעית, אין מוסר אבסולוטי, ואין גם מוסר יחסי. ישנו טאבו מוסרי אנושי, המגולם בעשרת הדברות, הטאבו הזה מגובה בהרגשה המוסרית המצפונית של כולנו, ולא בהגדרה לוגית. המצפון אינו מספק שום דרך רשמית או מוכרת ליישמו בפרטים. עצם הדיון המתמשך רק מוכיח בצורה ברורה שהאדם הוא בעל רגש מוסרי, כמו שהוא מוכיח שהאדם אינו יכול להגדיר ולדעת את גבולות החובה המוסרית שהוא חש. אלו משתנים מחברה לחברה מבלי יכולת לתת הגדרה מוסכמת ומחייבת.

  • "אפשר למצוא אסמכתא לקיומם של עקרונות מוסר אוניברסליים במחקרם המקיף של כמה אנתרופולוגים ובראשם קלאקהון וקרייבר המחקר ההשוואתי של תרבויות שונות העלה שהמוסר הוא יחסי בגילויו ומוחלט בשרשיו, ביסוד המוסר מונחים עקרונות משותפים לכל התרבויות – יסודות התנהגות כלל אנושיים.. האינטרפרטציות המוסריות שונות ומשונות, אבל היחסיות היא רק בלבוש החיצוני. במהותן העמוקה תביעות המוסר שוות הן ואוניברסליות. מסתבר שבשרשי ההתנהגות המוסרית מונח משהו קדמון וכללי, ואותו בסיס אוניברסלי הוא המאפשר את קיומם של חברה אנושית של יחסי אדם ושל חיי תרבות. כל אדם יודע שבמעמקי נפשו פועלים צוים פנימיים הכופים עליו לנהוג כך ולא אחרת המוסר אינו המצאה לוגית ואף לא אמנה חברתית כפי שחשב בזמנו ז'אן ז'ק רוסו. המוסר הוא דיקטום צו". (פרופ' אהרן קציר, בכור המהפכה המדעית, הוצ' עם עובד 1971, עמ' 73).
  • "אין דבר בעולם שהוא צודק מטעמים שבהגיון, הנוהג המקובל קובע את היושר שאין לו טעם אחר אלא שהוא מוסכם ומקובל והמגמה להעמידו על הנמקה הגיונית – מחסלו", (פסקל).

לפיכך ניתן לשאול: מדוע חוקים שונים בתורה סותרים את ההרגשה המוסרית המקובלת אצלינו? עם איזו שיטה מוסרית לוגית מסתדרים דיני יפת  תואר במלחמה, ביזה, עבדים, עונש מלקות?

שאלה קודמת לפרטים האלו היא, מה היא השיטה המוסרית של התורה? האם התורה מציעה שיטה לוגית איך ליישם את העקרונות המוסריים? האם ניתן לגזור עקרונות של מוסר מופשט מן התורה?

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

2
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
1 Comment threads
1 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
2 Comment authors
צוות האתרדוד Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
דוד
Guest
Member
דוד

היכן באתר שלכם אפשר למצוא מאמרים על היחס של היהדות לגויים וכו..(לאתר תיק ידען לא הצלחתי להיכנס ) תודה מראש