האם התורה מוסרית? ג כל המוסיף גורע
כאמור, כל אדם יכול להוסיף חומרות עד אין סוף, ועל כך נאמר 'קדושים תהיו'. אבל בדרך כלל קריאות ציבוריות למוסריות יתירה הינן אבסורדיות. יכול למשל אדם להימנע בכלל מאכילת בשר, מתוך רחמים על העגל המסכן שנשחט באיבחת סכין. אך אי אפשר להפוך הרגשה זו לשיטתית, אי אפשר להניח שזכויות האדם והעגלים שוות.
במחשבה שטחית, נראה לנו כי ארגוני זכויות בעלי החיים, אכן כך חושבים לתומם שזכויות האדם ובעלי החיים שוות. אך כל הרהור כזה חייב להתפשר מאד על זכויות האדם, אנו למשל נמנעים ממסחר ב'יהלומי דמים' – יהלומים שהושגו בעזרת ניצול בני אדם באיזורי סכסוכי דמים. האם אפשר להימנע ממסחר בכסף של חברות המרויחות משימוש בבעלי חיים? האם בכלל אפשר להימנע משימוש בבעלי חיים? האמנם אפשר למצוא מוצר שאינו מכיל עור, צמר, שומן מן החי? האם ניתן למצוא בנק או קרן פנסיה שאינם משקיעים את כספך בעסקים שכאלו? האם מותר להשתמש בשירותי הרפואה המודרנית המנוסים על בעלי חיים באופן שיטתי?
האמנם המאמינים בזכויות בעלי החיים יסכימו להסיט רכבת ממסלולה, משום שהיא עוברת על קן צרצרים? אם לא יסכימו, הרי לנו חוסר עקביות, לבני האדם יש זכויות יתר? ואם יסכימו: הרי הם מסוכנים לציבור, ויש צורך לאפסנם במחלקה סגורה.
אם לאדם לא היתה זכות יתירה על בעלי החיים, לא היינו יכולים לברא לעצמנו שטח יער ולבנות בו עיר, ואם עשינו כן הרי שחובה עלינו "להחזיר שטחים" לדובים ולאריות. לא היתה לנו זכות לרסס נגד נמלים, שקדמו לנו כאן בחלקת האדמה הזו, הם ואבותיהם. אם נתיר לעצמנו לאכול נבלות בעלי חיים שמתו מעצמם, ניאלץ להתיר לבעלי החיים לאכול את גופות יקירינו. האמנם נצטרך לממן בכספי משלם המסים מרפאות לבעלי חיים, שהרי הם שווי זכויות לנו? וגם הם תורמים את חלקם כמובן לקופתינו..
האמת היא שאותם ארגונים צעקניים המתנגדים לאכילת בשר וביצים וכו' קרובים יותר לראות את האדם כבעל חיים מאשר להיפך. האדם שמאמין בערכי הנצח שנקבעו על ידי בורא העולם, יכול לראות את עצמו כבעל זכות יתירה מבעלי החיים. אסור לו חלילה להתעלל בהם ולצערם ללא תכלית, אך במקרה של ברירה צריכים אנו להעדיף את המין האנושי, ואף להציל אדם אחד במקום אלפי בעלי חיים.
ידוע לנו שחברות המזון מתעללות בבעלי חיים, הרבה יותר ממה שראוי. אך מי שחושב כי אינו מסייע במדה מסויימת לאנשים בפוגעים בערכיו מרמה את עצמו, אם נתחיל לחשוב כך הרי שלא נוכל להשתמש בשירותי חברות הטלפון והחשמל המחללות שבת, לא נוכל לסוע בתחבורה ציבורית מאותה סבה, לא ניגע במוצריהן של חברות המזון, לא נשלם מסים למדינה, לא נפקיד כסף לבנק. בצורה כזו כאשר נגווע מרעב, ונגור באשפתות, האם יישאר לנו זמן להגשמת אחד מערכינו החשובים באמת? לשם כך נוצר סדר העדיפויות.
הניסיון ההיסטורי הראה כי רבות מן ההתערבויות הצעקניות לטובת בעלי החיים הגיעו ממקום של חוסר ערכים מוחלט, די לציין את גזירת השחיטה של גרמניה הנאצית בשנות ה30, כאשר הנאצים הפיצו סרט ובו מראים את השחיטה היהודית כאשר נראה שהפרה הנשחטת סובלת מעט. כיום נמצא סרט זה במוזיאון השואה יחד עם עוד עשרות סרטונים המתעדים את רציחת מליוני בני אדם על ידי אותם מפיקים. היטלר עצמו היה צמחוני. מובן שלא באנו לעשות כאן הכללות, אלא להראות שכדבר הנביא "זובחי אדם עגלים יישקון", כך יכולים רחמים יתרים לבא מריקנות אדירה, כשם שחברת בעלי החיים באה מריקנות ואכזבה מחברת המין האנושי.[1]
גורם נוסף ב'חומרות' המודרניות של מוסר גבוה, יפיפות נפש כלפי מחבלים ורוצחים, וכיוצא באלו הוא חוסר הוודאות. האדם נמצא בחוסר וודאות מוסרי, שכן אין שום תורה המלמדת אותו עיקר מוסרי בו הוא יכול לדגול ללא שום חשש וספק, הוא חייב להמציא לו 'ענף' מוסרי משלו בו יוכל לצעוד בצורה דתית ממש, להילחם בפנאטיות תוך הקרבת כח ומשאבים. מי שלא ראה את פעילי איכות הסביבה או את פעילי שלום עכשיו במלחמתם, לא ראה דבקות דתית מימיו. אך אל לנו להתפעל מן הדבקות, גם הנודיסטים נלחמים על משנתם הנטורליסטית בדבקות, כל זאת תוצאה של חוסר משען מוסרי בחיי היום יום, אנשים אלו אינם נלחמים על מוסריות בחיי היום יום, מכיון שאין הם יודעים בדיוק מה היא דורשת. בתחומים רחוקים כגון ניקיון חופי הים, או מניעת 'כיבוש' קל לקבוע שהם כר נרחב לפעילות מוסרית ולהקדיש להם את החיים. הוודאות המוסרית היא מתנתה של היהדות לעולם, והיא הנותנת את הכח לאדם להילחם בכל כחותיו על פרט קטן, אך ורק משום שההלכה מחייבת אותו.
- "יחודו של מושג הצדק המקראי היא הודאות שבו, המתפלל הבבלי עשוי לומר כי אינו יודע אם מעשהו נאה בעיני אלהיו. בטרגדיה היונית ניכר כי לעתים קרובות נכשל האדם במעשה הנראה לו טוב וישר, ואין צורך לומר כי בתרבויות מאוחרות יותר מרובים הספקות בדבר מהותו של הצדק. במקרא אתה נפגש בכל מקום (אפילו בקהלת ואיוב) בהנחה הבלתי מפורשת כי לעולם יכול האדם לדעת צדקה מה היא כדי לעשותה", (אנצ"מ ערך צדק עמ' 685).
לפי המקובל בתרבותנו, בכלל אין המוסר יכול להתגלם בפרט כל שהוא, מוסריות היא מין מאבק הירואי, כחות אור מול כחות חושך. ולא דקדוק עניות בחשבונית של המכולת, הרמת אטב כביסה שנפל מן החבלים בלי שברור במאת האחוזים מאיזה חבלים נפל. "מוסר" הוא ענין לפילוסופים והוגי דעות המתווכחים על הגדרתו, ולא ענין יומיומי פשוט. ההכרעות היומיומיות כאילו באות מאליהן. בזמן שבתורת ישראל הדבר הוא להיפך: הענין הגדול הוא במקרים הנראים זוטרים, מקרים הקורים בחיי היום יום או לעתים רחוקות, העיסוק בהם הוא המלחמה המוסרית הגדולה. האדם ניכר לאורך כל חייו, ולא רק כאשר הוא צריך לאשר בכנסת איזה חוק הנוגע לכלל האומה.
- "הרעיון שלפיו מוסר ושיטה אתית ניתנים בכלל לקודיפיקציה היה חדש אפילו בימיו של אריסטו.. החקירה נסבה על טיבה של המידה הטובה וביטויה, האם אמנם ימשיך היחיד בחיפוש ויבכר או ידחה התנהגות לפי המידה הטובה – זאת לא היתה השאלה אשר בראש מעייניו של הפילוסוף", ("אריסטו", בהוצ' ידיעות אחרונות 2000, עמ' 15).
המוסר היהודי מתקן את האדם יותר מאת העולם, האדם חש מאושר מכך שהכריע הכרעה מוסרית ועמד בנסיון, גם אם לא הציל את העולם או את החופים הירוקים בהחלטה זו. מכאן האמונה בכח התשובה ובאפשרות התיקון, האדם צריך לתקן רק את עצמו, זו אמנם עבודה קשה, אבל אפשרית ובהישג ידו. גם מי שחטא באנטארקטיקה, ואולי אפילו השחית כמה קרחונים וגדע את פתיל חייהם של לוייתנים תמורת בצע כסף, יכול לחזור בתשובה כאן בארצנו כי האדם מתקן ראשית את עצמו, בחייו הפשוטים ומלאי הפרטים הקטנים. עולם של אנשים כאלו הוא עולם מתוקן הרבה יותר מעולם המכיל עוד קרחון ועוד לוייתנים.
ה'מוסר' המודרני מגלם את העובדה שאין ולא ייתכן מוסר אנושי. בחברות שמרניות כשערכים ספציפיים שולטים, ניתן עוד לדמיין את הערכים השולטים כמוסר אנושי, למרות הידיעה שהם אנושיים בלבד ואינם אלא תוצרים של נסיבות. אך בחברה בה לכל אדם מותרת כל דעה שהיא, ובלבד שלא תפגע בצבור. מהי המשמעות של ערך? לכל אדם מותר לבזות ולגדף כל ערך שהוא, בשם חופש הבטוי, וגם 'בעלי' ערך זה עצמו חייבים לחשוב שזו זכותו הלגיטימית החוקית והמוסרית, גם הם אמורים להילחם על זכותו [של המשמיץ] לומר את דעתו כי הערך שפלוני [אני] מאמין בו הינו שטות מגוחכת נלעגת ונתעבת. מה הופך, אם כן, את דעתו של 'בעל' הערך לערך, אם באמת המוסר עצמו אינו נותן לה שום ערך, ואפילו לא כבוד לכל הפחות, אין זו אלא דעה – אורח חיים, וענין של טעם אסתטי. אבל ערך: בודאי לא.
המוסר המודרני מודה בעל כרחו, כי באמת אין שום ערך שיכול להגביל את בן האדם, מכח מה ייקבע אותו ערך? מדוע הוא עדיף על רצונו של האדם? ישנם הרבה דברים טובים ויפים, כגון: העברת זקנה את הכביש, הטלת מטבע לכובעו של קבצן, אך בהיעדר כל סמכות לערכים אלו: אין זמן בו אדם חייב לעשותם, אין כלל ברור מה צריך אדם לעשות בכדי לקיים ערך זה, אלא האדם מקיים אותו מתוך רוח טובה, כאשר מתעורר קול פנימי בלבו האומר לו לעשות כך. שוב אין זה ערך, אין זה דבר קבוע ועומד בפני עצמו, אלא מין אופי חביב שכזה. מכח מוסר כזה שאיננו קיים באמת אי אפשר לטעון טענות כי התורה כביכול 'בלתי מוסרית'. המשמעות של טענה זו היא חוסר הכרה בלגיטימיות של מערכת מוסרית.
התורה גוזרת חוקים שקשה לקיימם ולבצעם, מכמה בחינות, אך זוהי מערכת סגורה המובילה לתוצאות, וככזו היא ערך אחד גדול רב סעיפים ופרטים. כל התנגדות למערכת שכזו, נובעת ראשית מחוסר הבנה של המערכת ומטרותיה, [ובתחום זה יש כמובן לכל אחד ואחד הרבה ללמוד], ושנית מחוסר אמונה במוסר אמתי, ממנו יכולות להיגזר מסקנות מחייבות ותקיפות בלתי ניתנות לשנוי ולגמישות ללא סבה ערכית. הטענה של בני אדם בימינו כי עונשים מסויימים וכדו' בתורה אינם מוסריים, יוצאת מהנחה כי מוסר הינו אך ורק הימנעות ממעשה שהטבע האנושי אינו יכול לסבול אותו והוא מובן מאליו גם לילדים כדוגמת רצח. ובמציאות: אין שום דבר המובן מאליו, מלבד להטיל מטבע לקבצן לפעמים. ואלו מכח ערכים מוסריים, נגזרות תוצאות עמוקות ומורכבות, המחייבות חוקים שיובילו להגשמת הערכים המוסריים.
קאנט קבע כי פעולה מוסרית היא רק פעולה שנעשית מכח רצונו של האדם ולא מחמת כפיה או פחד מעונש. ואילו האמת היא בדיוק להיפך: פעולה הבאה מרצונו של האדם היא אמנם פעולה מצפונית, אך היא גם פעולה מרגיעה, התפרקות של הרגש המצפוני, בזה היא דומה לדחפים. פעולה הבאה מהבנה שכלית כי היא חלק מן המערכת המגשימה את האידיאל הנולד מן ההכרות המצפוניות, אידיאל שאינו יכול להתבטא רק בפעולות הנגזרות ישירות מן המצפון, אלא בכל פרטי המערכת יחדיו – היא המוסר היחידי הקיים בעולם.
יש אומרים כי המקיים מצוות הוא סוג של אגואיסט, הוא מאמין בגהינום ובענשים שונים, ומכיון שאינו רוצה להיענש הוא דואג לעצמו ומקיים את המצוות. אלא שזו טעות, ראשית טעות עובדתית, לאדם יש בחירה חפשית, והעובדה שחלק גדול מן האוכלוסיה אינו מקיים את מצוות האל מראה שכל אדם יכול בקלות לתרץ לעצמו תירוצים ולהמציא נימוקים מדוע אין הוא מחוייב בעול הכבד הזה. יש כאלו שבוחרים להודות באמת הניכרת לעיניהם למרות המאמץ הכרוך בכך, ויש המעדיפים להתעלם ולהפליג למחוזות אחרים, ומכיון שהכרעתו באה ע"י בחירה חפשית, אין היא באה מאגואיזם, אלא מהכח להכיר באמת.
מלבד זאת ברור שרוב המקיימים את המצוות, אינם חשים את עצמם כדואגים לפנסיה בגן העדן, אלא הם מזדהים רגשית עם רצונו של האל ושמחים לעשותו, הם נעלבים ולוקחים אישית פגיעה בערכי הדת, ומעוניינים בצמיחה וריבוי כבוד בורא העולם, הם מרגישים חלק מן הערכים שהם מזדהים עמם, ורחוקים מאד מלהיות שרויים ברגשות אגואיסטיים של "הנה, חסכתי לעצמי עוד צליה אחת על השפוד".
האם ניתן לומר כי הציונות היא אגואיזם, שכן מטרתה הראשונה היתה להבטיח את קיומינו וקיום בנינו בא"י, והרי בכך אדם דואג לקיומו ולמשפחתו? האמנם אדם מוסר את נפשו בקרבות, מחנך את משפחתו לאידיאלים, מאמין ודבק ברעיונות, מזוהה רגשית בשמחה ובצער עם מדינתו, מרגשות אגואיסטיים? הבחירה הראשונית ללכת בדרך הציונות היא בודאי לשם כל היקר והטוב עבור הבוחר עצמו, אך לשם כך יש לו צורך להכיר בערכים אלו כאמת, ולא לנהוג כאגואיסטים האמיתיים ההולכים לבלות במקום שנח להם. ולשם כך האדם מכיר בערכים וברגשות וחי בצורה ערכית, ולא אגואיסטית.
סרטון בנוגע להבדל בין הבהמות הכשרות לשאר הבהמות, הגורם לכך שהסבל הנגרם בשחיטה הכשרה הוא מזערי:
הערות:
[1]רבות דובר על השחיטה היהודית, בזמננו נודע כי כי ברגע השחיטה הבהמה מאבדת את הכרתה ואינה חשה עוד דבר, וגם אם היא מוגדרת כ"חיה", אין היא יכולה להרגיש כאבים. גילוי זיאולוגי זה נקרא בשם "המעגל של ויליס", מרגע שנחתכים עורקי הקרוטיד ועד איבוד ההכרה לא יכולות לעבור יותר משתי שניות! ובבהמות מעלות גירה ישנו גורם נוסף המבטיח את איבוד ההכרה באופן מיידי. מחקר רציני ומעמיק המביא פרטים רבים על הנושא בספר "השחיטה וצער בעלי חיים" מאת ד"ר י.מ. לוינגר, ירושלים 2004. (ד"ר לוינגר היה ראש המחלקה לזיאולוגיה באוניב' בר אילן).
וראה את דברי י. צ. הרץ (ספר המחשבות הישראלי עמ' 179): "זכותם של בעלי חיים לרחמי אדם ותשומת לבו היא מדה אפינית של כתבי הקודש. רק בימינו אוסר החוק מעשה אכזריות לגבי בעלי חיים. עד אמצע המאה ה19- לא היה על כך שום איסור חוקי חוץ מאשר בתורת ישראל. על כן אין זה אלא אחד השקרים המוסכמים של תרבותנו כשבאים בטענת צער בעלי חיים כלפי אחת המצוות העיקריות של החיים הדתיים בישראל – השחיטה. רק שיטת השחיטה גומרת מיד לאבדן ההרגשה בבעל החי. פיזיולוג מפורסם פרופסור לובאט איבנס אמר: "הייתי מאושר לו ידעתי שסופי אני יהי כל כך קל ובלי צער כמיתת הבהמה הנשחטת לפי מנהג ישראל".
בשנים האחרונות התפרסם מחקר כי השחיטה מונעת הידבקות ממחלת הפרה המשוגעת, שכן מקורה של המחלה במח הבהמה, הימום מפיץ את נושאי המחלה לכל הגוף, ושחיטה מנתקת את מוקד המחלה מן הגוף ומונעת הידבקות, (ד"ר מיכאל גיל, "חדשות הכרמל" 14.2.97).