האם התורה מוסרית? ד מעמד האשה
כשבאים לעמוד על מעמדה של האשה בעיני "היהדות", התרגלנו למאמרים המלקטים משפטים ופתגמים או סיפורים מאגדות חז"ל, ועל פיהן מרכיבים את הפאזל של "מעמד האשה ביהדות". לפעמים מדהים לראות את הבורות שמגלים אנשים כאלו תוך מאמציהם בנבירה אחרי טקסטים בלתי נהירים להם, בכדי לשלות מהם פנינים המתאימים לתפיסתם את היהדות או את חז"ל.
על מעמד האשה בתורה לעומת העמים העתיקים עד העת החדשה, אין צריך להכביר במלים, נעתיק כאן רק כמה משפטים:
- "כידוע היה מצבה המשפטי של האשה בכל ארצות הקדם לרבות יון ורומא העתיקות, ירוד עד מאוד. ההבדל בין האשה החפשית כביכול לבין זו של השפחה שבוית המלחמה, במובן המשפטי, לא היה רב ביותר. ואולם לא כן בישראל. מתוך המסופר במקרא נראה כי האשה -הגברת תפסה כבר בימי האבות עמדה מיוחדת. כמעט בכל מקום במקרא, בו האשה העברית- הישראלית מופיעה על במת ההיסטוריה ואם גם על רקע אגדי או במעטה אגדי, היא מופיעה כאשה שוות זכויות לצדו של הגבר. לא רק האמהות – שרה, רבקה, רחל, ולאה,- אלא גם חנה, אם שמואל, מיכל אשת דוד, אביגיל אשת נבל הכרמלי ועוד הן בנות לויה לבעליהן, כאישיות בעלת דעה עצמית ובעלת כושר פעולה למופת (יעל הקינית). הן משפיעות לעיתים קרובות גם השפעה מכרעת על החלטות בעליהן, עומדות באומץ לצדם בעת הצורך, מעיזות להטיף להם מוסר (מיכל לדוד) או דורשות בתוקף מילוי דברים בהתאם לרצונם (שרה ואברהם) ועוד. ואין צורך לומר הנשים המנהיגות, כגון מרים דבורה הנביאה, איזבל, ואחרות.. ובהשואה למצב החוקי של האשה אצל העמים העתיקים בעולם העתיק, מצטיין חוק התורה בדרך כלל בשאיפתו להגן על זכויותה של האשה וככל האפשר מנסה הוא להוציאה משפל המדרגה בה היתה נתונה בארצות השכנות.. במקום זה יש להזכיר את שבוית המלחמה שהתורה מגינה על כבודה.. וזאת בתקופה שהשבויות היו הפקר בעיני העמים האחרים". (ד"ר שאול ברקלי, סיכום חוקי התורה, עמ' 89).
- "כל שיטות המשפט העתיק נוהגות אי שוויון בין המינים, ועקבות אי שויון זה ניכרות בחברתנו עד היום הזה. להלכה, ובאורח עקרוני, יצא דוקא משפט התורה מן הכלל.. השוה הכתוב איש ואשה לכל דינים שבתורה.. בבריאת האיש וגם האשה בצלם אלהים ושם אדם נקרא על שניהם כאחד ניתו לראות בהן מעין חוק יסוד כל עוד לא נקבע דבר אחר", (השופט חיים כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, בהוצ' אוניב' משודרת עמ' 61).
- מעניין כי גם הארכיאולוגיה מספרת לנו: "חותמות אלו הם עדות חשובה למעמדה הנכבד של האשה העבריה ולזכותה לחתום על חוזים" (אנצ"מ ערך חותם).
- להרחבה כדאי לעיין במאמרו של פרופ' יהודה אליצור: מעמד האשה בישראל לעומת עמי קדם. וכן: יחודו של המשפט הישראלי.
ומה היה מעמד האשה בעיני חכמינו? על זאת לומדים מפרסומים חובבניים שונים…[1] כולנו יודעים שחכמים תקנו את הברכה המשפילה "שלא עשני אשה", שהם קבעו "אל תרבה שיחה עם האשה", וכמובן אמרו משפטי גנות שונים על טבעם של הנשים (פטפטניות!). והמשכילים שבינינו יודעים לצטט גם משפטים משפילים מן השותי"ם, ראשונים ואחרונים, והרי כתב האישום מוכן וברור לכל.
במקום לנבור בטקסטים, עדיף להתבונן על המציאות: גבר מדקדק בהלכה אינו מעיז לדבר עם אשה זרה, כלום יש כבוד גדול מזה לאשתו? מה היא המשמעות של מציאת משפטים שנאמרו בימי קדם, כאשר באמת מעמד האשה היה נחות מסיבות שבתנאי הזמן והמקום.
וכלום יכול אדם להכחיש את ההיסטוריה, שרוב הנשים בימי קדם לא ידעו קרא וכתוב, לא הכירו את העולם, ועסקו בעבודות הבית ובגידול ילדים בלבד. כמובן אין המדובר על נשות המלכים או על יוצאות דופן אחרות, אך את המציאות שהיתה בשטח כולנו יודעים, במצב כזה אין פלא שנאמרו הכללות שונות גם מפי חכמי ישראל, שהרי היו אלו נכונות לגמרי.
אם נסתכל על הכבוד שרחשו חכמים לאשה בהוראות המעשיות, הרי לשוא נחפש דוגמתו בעמים אחרים. הרמב"ם כותב: "ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז", (הלכות אישות פרק טו' הלכה יט'). ואפילו הגזען האנטישמי ניטשה כותב: "בדרך בה היהודים מכבדים את אבותיהם ואת ילדיהם, בבינה הטמונה בחיי ונימוסי הנישואין שלהם מצטיינים הם על כל בני אירופה". (ניטשה, דמדומי שחר, סעיף 205).
מרבים לדבר בימינו על שוויון, אך כלום ייתכן שויון אמיתי בין המינים? האמנם יכולה אשה להרות וללדת, להניק ולגדל, לבשל ולכבס, וגם לנהוג כלפי חוץ כאילו היא גבר? וכי אין אנו יודעים את האמת שישנם הבדלים מכריעים ומשמעותיים בין הגבר לבין האשה, הבדלים המחייבים אורח חיים אחר. השוויון האמיתי הוא הענקת יכולת ביטוי ותרומה לכל אחד בתחום בו הוא יכול לתרום, ולפיכך שוויון אמיתי חייב להוביל להבדלים ולחלוקה. לעומת זאת דרישות וציפיות שוות מאנשים בעלי טבע שונה היא בהחלט אפליה.
גידול הילדים על ידי האשה אינו רק נתון ביולוגי, אלא טבוע עמוק בנפשה, ילד אינו יכול לגדול בלי אמא, ואפילו אצל בעלי החיים. תכונה זו מונעת ממנה להיות בשוק העבודה בצורה בה הגבר נמצא בו. מובן שאין מניעה עקרונית בעבודתה של האשה, והאשה האידיאלית מתוארת בפרק 'אשת חיל' כאשה שהיא עושה בחפץ כפיה, עושה סדינים ומוכרת, היא כאניות סוחר ומביאה לחמה ממרחק, זוממת שדה וקונה אותו, מפרי כפיה נוטעת כרם, חוגרת מתניה ושולחת ידיה בכישור.
אין זה מקרה שישנם מקצועות נשיים ומקצועות גבריים, ישנה נטיה נשית או גברית למקצועות, אין צורך להזכיר מקצועות הדורשים כח פיזי כמו סבלים או חיילים קרביים, לא מצאנו גם אשה אינסטלטורית, כמו שכמעט לא מצאנו גבר בתפקיד עובדת סוציאלית או אחות. המקרים הקיצוניים האלו מלמדים אותנו על המקרים שאינם קיצוניים. אנו למדים כי יש הבדל יסודי בתכונות בין איש לאשה, וההבדל הזה מתבטא וצריך להתבטא בצורת חיים.
- "לדעתה של הפסיכולוגית ג'רי לוי גורם השימוש של הבנות בהמיספירה השמאלית לעיבוד מילולי ולעיבוד מרחבי לתופעה של הפרעה כאשר שימוש במלים לפתרון בעיה מרחבית יוצר ומעורר תגובות איטיות ומוטעות או אף חוסר יכולת לפתור את הבעיה.. ההתמחות של כל המיספירה בתפקודים מסויימים גורמת לביצוע יעיל יותר, "התמחות ההמיספירה של הזכרים בתפקודים חזותיים תורמת לעליונותם בביצוע תפקידים חזותיים מרחביים", הסיק אחד החוקרים שבחן את ההבדלים בין שני בני המינים בכושרם למקם אובייקטים במרחב.. לאור המידע המצוי כיום נראה לי שלהוסיף ולהתכחש לעצם קיום הבדלים מוחיים בין מיניים הוא להיות לא מציאותי", (המוח, ד"ר ריצ'רד מ. רסטק, הוצ' מסדה עמ' 176).
- כיום יוצרת מתכונת הלימודים המעורבת אפליה כלפי הבנות מכיון שהיא מותאמת לביצועיהם של הבנים, וממילא נותנת להם עדיפות מראש בכל המטלות והבחינות, (שם, עמ' 180).
החברה המודרנית לא רק שאיננה מאפשרת לאשה לחיות כפי צורתה הטבעית, כשהיא עושה זאת על ידי יצירת תחרות וציפיות שוות מן הגבר והאשה, אין שאיפות של גבר ושאיפות של אשה, השאיפות שוות. החברה מצפה משניהם להישגים שוים ומקבילים. התקשורת ויוצרי התרבות משתפים פעולה עם השקפה ברורה זו ובעצם כופים בזאת על האשה לשחק את משחק ה'כמו גבר'.
כאשר אשה מוכרחה בלחץ החברה, אם היא מעוניינת להיחשב כנורמלית בחברתה, לפתח קריירה משלה, לשרת בצבא, ללמוד מקצוע מקביל בדיוק לכל שאר בעלי המקצועות בחברה, היא נאלצת לזנוח את טבעה הראשוני. היא נאלצת להגביל את עצמה מלחיות חיי משפחה נורמלים, היא מתחתנת לא לפני גיל שלשים, מכיון שעול המשפחה סותר את עשיית הקריירה בצורתה המקובלת. גם כשהיא מתחתנת אינה מסוגלת להשתלט על יותר מילד אחד בצורת חיים זו. האשה מטבעה זקוקה לבעל כבר בגיל העשרים, ובכך שהחברה כופה עליה לדחות את נישואיה נגרם לה נזק בל ישוער, היא מגיעה לחיי הנשואין מותשת נפשית, לא פלא שקרוב למחצית מהנשואין בצבור המודרני נדונים לגרושין. גם ילדיה יקבלו אמא זקנה שהתלהבות הנעורים כבר הרחק מאחוריה. כאמור אף אחד לא שואל את האשה כיצד ברצונה לחיות את חייה, ואם היא תנהג בצורה אחרת היא תיתפס בצבור כ'משתייכת לחברה בה אין שוויון בין גברים לנשים'.
כאשר ההלכה היהודית מטמיעה באשה את העובדה שהיא שונה ולכן תפקידיה שונים, היא עושה לה את הטובה הגדולה ביותר. היא מאפשרת לה לחוש מסופקת ותורמת גם כאשר היא משקיעה שנים מחייה אך ורק בבית ובמשפחה, היא מאפשרת לה לחוש בעלת ערך גם אם אינה מהווה אובייקט לגירוי של גברים זרים, ובכך היא מעניקה לה את הכבוד והשוויון האמיתי – היכולת לשמוח ולהיות מרוצה במה שיש לה.
היטפלות לנושאים הלכתיים כדוגמת ברכת שלא עשני אשה מסיטה את הענין מן העיקר אל הטפל, מה שלא תהיה משמעות ברכה זו, אין היא משפיעה על יחס האדם שומר המצוות לאשתו. גם אם נניח שישנם אנשים מושחתים המנצלים אותה בכדי להרגיש עליונות על האשה, אנשים אלו היו מוצאים להם ציטוט אחר לולי ברכה זו, ואין היא הגורמת לכך. לגופו של ענין, ברכה מסוג זה אינה באה רק על נסים ונפלאות, אלא על כל בחינה של הטבה, אדם שנפטר אביו מברך "ברוך הטוב והמטיב" משום שהוא זוכה בירושה, ואדם שבנו נעשה בר מצוה מברך "ברוך שפטרני מענשו של זה" משום שכעת אינו אחראי גמור לחינוכו. אין זו ציניות, אלא גישה הלכתית ש"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", על כל דבר שקיבל מאת האל חייב הוא להודות ולברך, האמת ניתנת להיאמר שרוב הגברים באמת לא היו רוצים להיות אשה, ועל האמת הפשוטה הזו הם חייבים לברך. עיקר הכוונה בברכה זו הוא כמובן מבחינה דתית, מכיון שהגבר חייב ביותר מצוות הוא מברך על אפשרות זו.
המשפט "אל תרבה שיחה עם האשה" תלוי בהקשרו, כיוצא בו נאמר "ולא ירבה לשתות מים" (רמב"ם, הלכות דעות ד ב), האם הכוונה לצום מתמשך? הכל לפי ענינו, לא ירבה שיחה עם האשה יותר מדי, לפי הרבה מפרשים המדובר באשתו בשעה שהיא נדה, שמא מתוך שיחה יימשך אליה ויעבור על ההלכה. ולגופו של ענין לא ראינו אף אדם ירא שמים שאינו מדבר עם אשתו די צרכה, ולכן המדובר בשאלה של פרשנות, ולא ביחס מזלזל לאשה.
(הדברים במאמר זה נכתבו מתוך התפיסה הפשוטה וה'פרימיטיבית' שהיתה נחלת כל אדם שפוי עד לא מזמן, כיום התפתחו התיאוריות הפמיניסטיות, ובפרט אלו מן הגל השלישי, ולאור 'מחקריהן', הרי הדברים האמורים לעיל הם דברי כפירה ומינות וכמובן מתנגדים למדעי המגדר המגלים שאין שום הבדל אמיתי בין גבר לאשה… על כך ראה: פרופ' האס: 'מדעי' המגדר, שאומצו – בין השאר – ע"י צה"ל, הם הבל ופסבדו מדע. ה'משפחה החדשה' מבית מדרשה של התרבות המערבית – עוול משווע. מרלה ברוורמן – הפמיניזם הרדיקלי פוגע בנשים. אימת הפמיניזם הרדיקלי. ר' משה פיינשטיין לפמיניסטיות חרדיות).
מן הראוי להעתיק כאן את מכתבו של רבי עקיבא איגר, כאשר הוצע לו שידוך בתוך שנת האבל על אשתו:
"האם נתתוני לאביר ורוע לב כי אמהר לעשות שידוך בימי אבלי, האם אשכח אהבת אשת נעורים יונתי תמתי אשר חנן אלוקים את עבדו להעמיד ממנה תולדה הגונים, זרע בירך ה' יאריך ימיהם ושנותיהם בטוב, היא גדלה אותם לתורה ויראת ה', היא היתה בעוזרי להמעט תורת ה' אשר בקרבי כאשר הרביתי בזה בשבחה בהספדה בפניה, היא היתה שומרת לראשי להשגיח על גופי החלש והנדכה, היא הסתירה ממני דאגת הפרנסה שלא להשביתני מעבודת ה', כאשר אנכי רואה ומבין את זאת כעת בעו"ה, היא הוליכה עמי בן ובת תחת החופה בעונג ובשמחה. עתה כי שבה אל בית אביה בנעוריה, היא מלחם אביה תאכל ומפרי מעשיה תשבע בעונג ובנחת, ואנכי השכול נגוע ומוכה כלי שבור ידי כבדה על אנחתי, איה איפוא ירעו גדיותי, את מי אשיח דאגותי וירויח לי, מי ישגיח וישים לב עלי, ואיך אשכח יד ימיני ואתן הפוגות לעיני בפנות ימין ושמאל ואין עזרתי בי. מי מקרוצי חומר יודע גודל צדקתה וצניעותה יותר ממני. פעמים רבות היה לי משא ומתן עמה בויכוח ביראת ה' עד חצי הלילה. כאשר תבינו עם הדבר האמור בספר הזה למטה, גדול כים שברי, מכתי אנושה, עולם חשך בעדי, ערבה ממני כל שמחה וגיל, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, כל דרכיו משפט וכו'.
אולם, עלי השלישי, לעשות קנין פה, אחיי ידידי, איך תבקשו דבר זה ממני בעוד אנכי מלא עצב יגון ואנחה, וממש מת מוטל לפני. לגודל טורח ויגיעה בעוד תקותי היתה להחזיקה כי הקרבתי חלב ודם, ואחרי כי נאספה אל עמה ועלתה למרום שבתה, לגודל צערי ויגוני נחלשתי למאוד והייתי בסכנה, הכי לא יטעם אוכל ומשקה, מעיי לא החזיקו דבר כמעט רגע, בקושי היה בידי לברך ברכה אחרונה, עיני נדודים משינה, ועסקתי ברפואות, ותהל"י שב ורפא לי מעט, ממש אין רעיוני סובלים להתפלל מבלי טשטוש או ללמוד בעיון קצת סוגיא קלה, וידמה זה ממש כנוטל קנין מאדם שאין בו דעת".
(אגרות רע"א קמט').
כך מתייחס גדול בישראל לאשתו!
הערות:
[1]החומר הפירסומי של ארגונים כאלו נכתב בין השאר על ידי נשים שאין להן שום מושג בקריאת התלמוד, ובכל עלון ועלון ניתן לראות שיבושים מצחיקים הנובעים מחוסר הבנה של הטקסט. לפעמים מתגלית גם בורות מגוחכת במקרא, כך למשל עלתה בעלון 'קולך' השאלה מדוע לא החשיבו חז"ל גם את נועדיה הנביאה (נחמיה ו יד) בין שבע הנביאות, בזמן שנועדיה היתה נביאת שקר…
גם בארזים נפלה שלהבת, והשופט חיים כהן כותב:
"אמרו חכמי המשנה אינו דומה האיש המגרש לאישה המתגרשת שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, והבחנה זו בתקפה עומדת על אף כל חרמיו של רבינו גרשום. טעמו של הרמב"ם לגירושין מחמת מחלת נפש, שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים בבית אחד, אמור אף הוא למרבה הפליאה רק באיש שצריך לדור בבית אחד עם אשה בלתי שפויה ולא באשה הנאלצת לדור עם איש בלתי שפוי בבית אחד", (חיים כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, בהוצ' אוניב' משודרת עמ' 65).
ישנן כאן שתי טעויות גסות: א' הבחנה זו אינה עומדת בתקפה לאחר חרם רבינו גרשום האוסר לגרש אשה בעל כרחה, בזמננו אין שום יציאה 'שלא לרצון'. הנודע ביהודה פוסק שגירושין על ידי שליח שנעשו בעל כרחה של האשה אינם חלים ודין האשה כנשואה לכל דבר. ב' הטעם שאין כח לדור עם השוטים מובן מאד בין באיש בין באשה, אין אפשרות לערוך גירושין כשאחד מבני הזוג אינו שפוי, והרמב"ם (פרק עשירי מהלכות גירושין הלכה ג') לא נתן אלא טעם מדוע אינו חייב לגור עמה ולפרנסה אם נהיית שוטה, וברור שגם האשה אינה חייבת לגור עם בעל שוטה. הרמב"ם לא ידע כלל מחרם דרבינו גרשום.
(על טעות של ארז נוסף: מאיר בר אילן במאמרו: 'הקול הנשי מקרוב ומרחוק' (בתוך: אור למאיר, הוצ' אוניב' בן גוריון תש"ע), טוען שחלקים מאיכה נכתבו ע"י אשה, שכן הקינה כתובה בלשון נקבה 'הייתי שוממה'. מבלי להבין שהדימוי הזה של בתולת בת ישראל כאשה הוא מעצם תורת הנביאים, ולא נובע מזה שבמקרה אשה כתבה את הקינה).
הרב מיכאל אברהם כותב:
"אני חייב להוסיף כאן את צדו השני של המטבע, על אף שקשה לי לומר את הדברים כמי שפעיל כבר מזה כמה שנים בתחום של לימוד תורה לנשים. כפי שיודע כל מי שקצת מצוי בתחום, ההישגים של הלימוד הנשי שבהם מנפנפים לנו כל הזמן בגאווה ובהתלהבות הם עלובים למדיי. למעט בודדות שנער יספרן, הלומדות המעולות מביניהן נמצאות בערך ברמה של אברך טוב (וגם ברמה הזאת מדובר בבודדות ממש). בכתב העת שהוקם במדרשה לנשים בבר–אילן אנחנו כמעט לא מצליחים למצוא אישה שתכתוב מאמר תלמודי ברמה סבירה. יש להודות על האמת, הנשים שדורשות הכרה ושוויון ברובן הגדול לא באמת זכאיות להם עדיין. נטל הראיה הוא עליהן והן טרם הרימו אותו.
יש לכך כמה וכמה סיבות אובייקטיביות, ואני גם לא שולל (אם כי גם לא מאמץ) את הפרשנות המהותנית (שנשים פחות מתאימות לסוג הלימוד הזה). בין היתר, היעדר אופק. לנשים אין אופק תעסוקתי בתחום התורני, והחרם של ה–OU וחבריו בהחלט תורמים לכך תרומה יפה. מעבר לזה, אין להן אופק אקדמי. חוסר היכולת לפרסם מאמרים וחיבורים הלכתיים ולמדניים מקרין על האפשרות והמוטיבציה שלהן להתקדם בתחומים אלו. אנחנו שולחים את הנשים שרוצות להתקדם בתחום התורני לזרועות האקדמיה, ואז מתפלאים ומתלוננים שאין נשים למדניות ושהאוריינטציה וצורת הלימוד שלהן הן אקדמיות. מעבר לזה, החברה שלנו לא מאפשרת לנשים לימוד אינטנסיבי וארוך שנים. חסרות מסגרות לימוד שמאפשרות להן להתפתח. חלוקת התפקידים בבית גם היא תורמת כמובן. אבל גם הדרישה המועטה מצד הנשים תורמת לזה, ולכן האשמה היא בכל הצדדים. החברה כולה כמו גם הנשים".