המוסר המקובל בימינו הוא תובעני מאד, הוא תובע בכל תוקף לדבוק בעיקרון של 'חיה ותן לחיות', המעשה הבלתי מוסרי ביותר הוא הפרעה לאחרים לחיות. כולם מתעבים את האלימות, ועוד יותר את ה'כפיה' את ההטפה לשינוי אורח חייו של האחר, שמן הסתם נובעת מחוסר כבוד וסובלנות. כיצד אדם מסוגל להטיף לי לשנות את ערכי ואת מה שאני מאמין בו? מן הסתם הוא נגוע עוד יותר בהדחקה איומה של כל מיני פשעים וסטיות, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.
זה בערך הסגנון ההסברתי של המוסריות המודרנית, במשפטים כאלו הודפים פובליציסטים ולבלרים כל בקורת מוסרית. כל אחד צריך לכבד את ערכי הזולת ואת אורח חייו. מעניין מאד האם אזרחי מדינת ישראל מכבדים את הערך של גילוי עריות ובגידה באימון בן זוג? שאם לא כן מדוע הם מממנים (על ידי קניית עיתון) את הפרסומים של חברות המתווכות בין אנשים המעוניינים לעשות זאת, תמורת בצע כסף? האם הובעה איזו שהיא בקורת על ההצעות המגונות המודפסות בכל עיתון ומשודרות בכל כלי תקשורת?
'זכות הציבור לדעת' הוא אחד מעיקרי האמונה של המוסר המודרני. זכותו של הציבור לדעת כל חטא שנעשה על ידי אדם כל שהוא בצירוף תמונתו, כך שאין לאדם זה שום סיכוי להשתלב בחברה כל שהיא במדינה עד סוף ימיו, כתוצאה מאיזה חטא שביצע, או שהוא רק "חשוד לכאורה", את הכותרת ואת התמונה הכל זוכרים, את האותיות הקטנות, או את ההכחשה שאולי תתפרסם כמה שנים מאוחר יותר בגודל מיקרוסקופי, מי יזכור? על עונש שכזה לא חל חוק התישנות, ואין גם ניכוי שליש, זהו כתם נצחי.
כנראה שזכות הציבור לדעת גם מי הושפל בתכנית של מתיחות מבלי ידיעתו שמצלמה נסתרת מול פניו, וזכות הציבור גם כן לקרוא במדורי הרכילות איזה ח"כ אכל בורקס במזנון הכנסת בצורה לא נימוסית. בפרט אם אפשר לפרסם תמונה של סלבריטי כל שהוא מתגרד בגבו, או מועד ונופל על חוף הים, מה טוב ומה נעים. זוהי זכות הצבור לתת לאחרים לחיות לפי ערכיהם. והמדור אף מזמין את כל האזרחים התמימים: "ראית סלב במצב מביך? תפסת תמונה 'על חם', שלח אותה ל'עלוקה' ותזכה בקרדיט". זכות הציבור גם כן לעצב בובות קוף, חרצופים, בדמותם של מפורסמים שונים, לחקות אותם ולהציג אותם כטפשים מטופשים. ליצור תכניות סטירה ולעג מכל הבא ליד, זוהי בודאי 'תרבות', אכן, ארץ נהדרת!
כיצד מגיעה חברה לשפל מוסרי כזה? על ידי ההמצאה המיוחדת של 'מוסר אישי'. נעים לומר כי אנו נתקלים רבות במעשים מוסריים של בני אדם סביבינו, ומי לא זוכר את נהג המונית או האוטובוס הנחמד שטרח כל כך בשביל להחזיר את התיק הנשכח, ואפילו לא ביקש תמורה? ואת האדון שראה אותך לחוצה כל כך וויתר על התור שלו? כמה פעמים עשו לנו חברים טובות גדולות, אנשים שאיננו מכירים סייעו לנו להחליף גלגל על חשבון זמנם היקר, בני אדם בעלי ממון תורמים סכומי עתק לעמותות שונות, ועוד ועוד.
השאלה הנשאלת כאן היא האם ישנה שיטתיות בכל המעשים האלו? האם אני יכול להיות בטוח שאותו אדון המוותר על התור שלו, יעשה כך גם בפעם הבאה? ברור שלא, שכן בפעם אחרת יכול להיות שיהיה כעוס בעטיה של מריבה עם אשתו, ממהר לבנק העומד להיסגר, או סתם מרוכז בענין אחר. כל הפעולות האלו אינן תוצאה של עיקרון מחייב, של אדם הכפוף לצו מוסרי, אלא להיפך: תוצאה של פרץ רצון טוב, של זרימה עם הצד היפה שבאדם, הענקה הגורמת הנאה בסופו של דבר. אין הכוונה להתייחס למעשים מוסריים כמעשים אגואיסטיים לשם הנאה, שהרי אנו מכירים היטב את האגואיסטים השקועים בהנאתם, הם מעדיפים הנאות גשמיות יותר. בודאי שאנו מעריכים את האדם שנתינה גורמת לו הנאה, והלואי עלינו, אך אין אנו יכולים להתעלם מכך שנתינה זו אינה נובעת מעיקרון מוסרי, שכן עיקרון מוסרי שאינו מחייב אינו ראוי לשם עיקרון מוסרי.
האדם משלה את עצמו שהמעשים החביבים האלו הם המוסר שלו, ומסתפק בכך. לא פלא שאין האדם המערבי מכיר בגבול מסויים שהוא 'לא מוסרי', תמיד כאשר נדבר אתו על מעשה שמוסריותו מוטלת בספק, יזכיר מיד את כל מעשיו הטובים: תמיד אני עוצר לטרמפים, תרמתי כך וכך לקק"ל, אני מתנדב בעמותה פלונית. אך המוסר אינו קופה המחפשת נדבות של סכום מעשים מרגיעים בשבוע או בחודש, המוסר, במדה והוא קיים, הוא עיקרון מחייב, קו אדום, ואת זה לא נמצא בתרבות המערבית.
בהלכה כל המעשים האלו מעוגנים בקו אדום עליון ותחתון: לעמוד בפני זקן מעל 70 חובה, מתחת 70 הוא מעשה ראוי ונכון, אך אינו חובה. להשיב אבידה שיש בה סימן חובה גמורה ואפילו במחיר טירחה גדולה מאד, אין בה סימן והתייאשו הבעלים – בודאי מתחשב ויפה אך אינו חובה. לא ברור שכל אדם שומר מצוות תמיד עוצר לטרמפים, אך הוא נותן מרווחיו מעשר כספים (10% לצדקה) משום שזה צו ההלכה. תמיד יהיה אפשר לנגח את שומר המצוות על מה שאינו עושה, וברור שתמיד נמצא בכל קבוצה חסרונות, אך את ההלכה שומר המצוות חייב לקיים תמיד ובכל מחיר, בהתאם לדרישה ולתנאים ההלכתיים.
המוסר המודרני אף פעם אינו מפריע לאחרים, מכיון שהוא מתפשר, תמיד קל יותר להתחשב. אם אדם היה לוקח את ערכי המוסר באופן אישי, בודאי לא היה כל כך מתפשר, כשם שאדם בעל רגש כל שהוא למדינה בה הוא חי, יתרגז בודאי בראותו את דגלה נשרף בכוונה, או את סמליה נרמסים, כך לו היו לאדם רגשות כנים למוסר היה האדם מתרגז בראותו אחרים מפרים את כללי המוסר, ולא מתחשב ומתפשר באמרו 'מה זה עניני'. איננו יודעים אימתי בדיוק עימות על נושא מוסרי הוא מוצדק, אך ברור שגם אם אינו מוצדק, האדם הנכנס לעימות עבור ערך, מראה בזה שהערך חשוב לו, ועל כך יש להעריכו.
ערכים מדומים הנובעים מ'מוסר אישי' הם ענין רגיש וגמיש כנראה, מה היא הסבה שסגנון העיתונות של היום, הוא גס ומכוער, חושפני ומתגרה, הרבה יותר מאשר לפני עשר ועשרים שנה? האמנם 'הועדה המוסרית לבוטות בתקשורת ובקולנוע' הגיעה לתובנה מוסרית חדשה? לא ולא, העיקרון המוסרי התקיף והחד משמעי של 'חיה ותן לחיות' הקובע כי לאף אדם אין זכות להתערב בהכרעות מוסריות אישיות (של לבלר מסויים המכתיב סגנון התנהגות לנוער של מדינה שלמה), מכתיב מצדו זרימה איטית, לכיוון אחד בלבד כמובן. זרימה הגורמת להכרעות מוסריות כבדות משקל להיות ענין שבאפנה ובסגנון. המוסר המודרני הוא ענין של טעם, ואינו עונה לקריטריון הבסיסי של מוסר – מחויבות אישית.
- "הלוחצים שואפים למצוא הצדקה לעריצותם, לכן קראו בשם חוקים לתקנותיהן.. כל התורה המוזרה הנקראת מדע המשפט הינה ביסודה הפכפכנות שאין למעלה ממנה, כי בדוה והפיצוה למגמות ידועות ולתכלית נתעבה, להצדיק את מעשי הרשע הנעשים באופן מתמיד ע"י אנשי המעמדות הבלתי עובדים", (טולסטוי, על המשפט. ובספרו חוק האלימות וחוק האהבה).