1

האם התורה מוסרית? ז משפטי התורה

גם בתחום המשפט ישנם הבדלים מהותיים בין המשפט המודרני לבין משפטי התורה, הסברת משפט התורה אינה שייכת למטרת החיבור, אך ישנם נושאים הנראים כניגוד ערכים: אין התורה מכירה בעונש מאסר, אין המשפט המודרני מכיר בענישה האינטנסיבית שבתורה. וגם הבדלים מהותיים: התורה אינה מכירה כלל בראיות נסיבתיות או באחריות עקיפה, המשפט המודרני אינו מכיר בחוקים כוללים כדוגמת הפטורים השונים של ארבעת אבות הנזיקין. המשפט המודרני הוא סובייקטיבי ומודד כל מקרה לגופו, המשפט התורני הוא כוללני וקובע כללים מראש.

משפטי התורה מתחלקים גם הם לשניים: המשפטים המפורשים בתורה, והמשפטים שבאו בתורה שבעל פה, הגם שהשיטה ההלכתית אחת היא, והתושבע"פ נובעת מן התורה שבכתב כמו הראינו בתושבע"פ פרק ב' והלאה, עדיין ישנם כאן שני חלקים נכבדים המשלימים זה את זה. התורה שבכתב היא המחדשת, הקובעת את היכולות המשפטיות ואת הדגשים החשובים, והתורה שבעל פה היא הממסדת ההופכת את החוקים למשפטים שיטתיים.

הנושא של ענישה שייך בעצם לנושא המוסרי, אין משפטי וחוקי התורה רק הסדר נאות, אלא גם תכנית בלעדית שעמינו נבחר להגשימה, אי אפשר להתפשר על דברים שיש בהם ענין עקרוני ולא רק טכני. מערכת האכיפה הישראלית אוכפת את החוק הישראלי, אך היא יודעת יפה שבמדינות אחרות ואפילו נאורות החוקים שונים, כך למשל החוק הישראלי מזכה על הריגה או פגיעה במצב של 'הגנה עצמית', בטריטוריה של המותקף אפילו מבלי שתדרוש ממנו לשקול מילוט. ואילו החוק האנגלי אינו מזכה את המותקף אלא אם כן ניסה למלט עצמו 'עד לתעלה או עד לקיר'. קשה לחשוב ששוטר או שופט האוכפים חוק מקומי עושים זאת דוקא משום שהם חושבים שחוק זה הגון יותר מחוק של מדינה נאורה אחרת, הם אוכפים את החוק מכיון שיש צורך בסדר ובמשמעת ולא בתהו ובהו. התפיסה של התורה היא אחרת: מערכת להגשמת ערכי היהדות ישנה רק אחת, כל העמים אינם מחוייבים למערכת הזו, אך מי ששייך לעם שנבחר להגשימה, נוטל על עצמו גם את האחריות לתגובה חמורה. כשם שבצבא כל הפרת פקודה מלווה בעונש כבד, כך כל עם ישראל רואה את עצמו כצבא, מכיון שהוא נשלח לכבוש יעדים שאף עם אחר לא יכבוש אותם מלבדו.

עונש חמור כאשר הוא מנוהל בצורה תקינה, אף שהוא עונש פוגעני, מונע בסופו של דבר פגיעה יתירה, שכן הוצאה להורג על רצח מורידה בהרבה את מספר הרציחות. כל הענשים שבתורה מכוונים לא רק למטרה עצמית, אלא דוקא בצורה שישפיעו על התפיסה הלאומית של החטא כדבר בלתי נתפס ובלתי קביל. המשפט המיקל בענשים, הרי זה משום שאין המערכת המשפטית שלו אלא הסדר כללי, ואין הוא מרגיש אבסולוטי מספיק בכדי להעניש את האחד למען התקדמות ושלמות הציבור. הענשים החמורים של התורה אמורים להיות הרתעה בכדי שלא יצטרכו להשתמש בהם (כפי שמספרת המשנה מכות ז. כי המתה בב"ד התרחשה אחת לשנים רבות, ודין בן סורר ומורה, וכן עיר הנדחת, לא היו מעולם – סנהדרין עא.). והבדל עקרוני נוסף: התורה מאפשרת המתה רק על פי וידוא גמור, ולא על פי עדויות נסיבתיות, חלק גדול מן ההתנגדות לעונשי מוות נובעת מן העובדה שבהרבה מקרים הורשעו אנשים על סמך עדויות נסיבתיות שהתבררו – לאחר מותם – כמוטעות.

שאלה יסודית היא: מפני מה מתערבת ההלכה היהודית בנושאי המשפט, התורה יסודה מוסרי, וגם הציוויים המשפטיים המקילים בדיני עבדים, המחייבים להשיב אבדה, וכו' מתקבלים יחד עם שאר החוקים הדומים להם. אך מדוע צריכה ההלכה לקבוע את כל פרטי דיני הממונות, ואין היא יכולה להשאיר זאת להגיון של השופט. האם יש תורת משפטים מוסרית? האם ישנו חסרון בתורת המשפט המערבית המפותחת הנסמכת על טובי המוחות ועל נימוקים הגיוניים שוים לכל נפש?

והנה גם במשפטי התורה יש להבדיל בין שתי מערכות מקבילות: המשפט היסודי, וההתייחסות הסובייקטיבית. כפי שנראה להלן, גם במשפטי התורה קיימות כל ההתיחסויות הסובייקטיביות שהמשפט המודרני מכיר בהם, אך היחס אליהן שונה לגמרי, והן באות רק לאחר המשפט היסודי ובמקום שאין די בו. נפתח תחילה בשרשיו של המשפט המודרני.

המשפט המודרני מבוסס על ההשקפה הליברלית של העולם המערבי, אין המשפט קובע ערכים בשביל בני אדם, ואין הוא דן אלא במקרה של פגיעה הדדית, מי הוא הנושא באחריות. בניגוד לשאלות מוסריות להן אין שום קריטריון של הכרעה בעולם הליברלי, השאלה המשפטית היא שאלה של ניתוח, שעליו מחילים שורה של הגדרות הגיוניות. מה היא רמת המוחלטות של הנימוקים המשפטיים? זו כמעט ואינה קיימת, הכוונה כמובן במקרים בהם מתעוררת שאלה של גבולות, ולא בשאלות כדוגמת 'האם לגנב מגיע עונש', ההחלטה היא לפי דעת רוב השופטים. למרבה הפלא גם במשפט ישנן אפנות, שאינן קשורות לביגוד ולמוצרי צריכה כמובן, אלא להרגלי חשיבה.

במאמר הדן בהגדרת "כבוד האדם וחירותו" (בהוצ' משרד המשפטים) סוקרת המחברת את גישות השופטים השונים, יש מהם המרחיבים הגדרה זו על צרכים רבים מאד של האדם, וישנם המצמצמים אותה. מובאות דוגמאות לרוב מכאן ומכאן, מדובר על "מגמה ההולכת ומתפשטת בימים אלו", וסיכום המאמר הוא: "כבוד האדם וחירותו הוא מה שבית המשפט יקבע שהוא כבוד האדם וחירותו". כל שופט יכול להרחיב או לצמצם את ההגדרה כרצונו, המשפט נוצר ברגע השיפוט על ידי השופט.

במאמר אחר הדן בסוגיית קיום הענישה המקסימלית לעומת שילוב אפשרויות שיקום לעבריין, התמונה חוזרת על עצמה, המגמה שנהגה עד עכשיו היתה לתת את הדגש על הענשה והחמרה המביאה לחזוק החוק, מסתמנת מגמה לפיה יש לטפל בחטא על ידי שיקום העבריין במקום חלק מתקופת מאסרו, ישנם תקדימים לשני הצדדים, ישנם אסמכתאות מן המקורות העברים והכלליים לשני המקורות, החוק יהיה מה שיקבע השופט לפי רצונו.

המשותף לכל מערכות המשפט המערבי למיניהם הוא הידיעה כי מחובת הצבור לקבוע שיטת משפט, ומחובתו לעשות את המקסימום שביכלתו, לפתח את לימודי המשפט והאתיקה המשפטית, וכל הכרוך בזה. אך איך וכיצד ייתכן לשפוט בני אדם על מעשים שעשו לפני זמן מה, בעוד השופט עדיין לא החליט האם מעשים אלו אסורים, אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש, אך האם אי חקיקת החוק, גם היא אינה פוטרת מעונש? בית המשפט מתפלפל השכם והערב על "כוונת המחוקק", כשבעצם המחוקק לא התכוין לכלום, הוא הצביע משום שהיתה משמעת סיעתית או תמורת התחייבות שיצביעו בעד החוק בו הוא מעונין.

מורכבות החיים ומורכבות הספרות המשפטית הם בעוכרי המוסר והצדק, עורכי הדין מתפלפלים על סעיפים וסעיפי סעיפים, אנשים נכנסים לכלא לשארית ימיהם על סמך מלה מיותרת בחוקה, ופושעים שבים לביתם ע"י ניצול פרצות שונות ומשונות בחוק או באכיפתו, השכר המשולשל לידי עורך הדין קובע מהו צדק ומהו משפט. וברגע כתיבת הדברים מתפרסמים דבריו של ח"כ מסויים, שהוקלט כשהוא רוקם תכנית להפליל את מתחרהו, וכאשר הדברים התפרסמו הוא אף הודה בכך והתנצל בפניו בפומבי. אך לאחר מספר חדשים כשהתובע מטעם מדינת ישראל הגיע למסקנה כי אין סעיפים מספיקים להעמיד לדין ח"כ על סמך הראיות המוגשות, הודיע הח"כ הנאשם כי "דמו נשפך לשוא"..

מערכת משפט מסובכת כזו בנויה על העיקרון של האיסור להיתפס, ואם נתפסת שכור עורך דין טוב. האדם אינו אמור ואינו יכול לדעת מה כתוב בכלל בספרים עבי הכרס של החוק, וגם אם יהיה בקי בספרים, עדיין לא יהיה לו מושג כיצד יכריע השופט בהגדרת המושגים המעורפלים. המערכת בנויה כמערכת אכיפת חוק, וככל שגוברת מערכת האכיפה יורדים אחוזי הפשיעה, אך אין כאן תכנון של חברה ערכית בנושאי ממונות, החוקים אינם יכולים ואינם רוצים להתערב בתחום תכנון ההתנהגות בדיני ממונות. גורג' ילניק קבע כי "המשפט הוא המינימום של המוסר", (Die soziologische Bedutung von Recht und Unrecht und Straffe, 1908 p.45), לעומתו קבע גוסטב שמולר: "המשפט הוא המקסימום של המוסר", שהרי ההשקפה הליברלית המודרנית באמת אינה יכולה לעשות יותר, המקסימום שהיא יכולה, הוא מאד מינימלי.

ידוע ומקובל כיום שאין בסמכות בית המשפט לדון בנושאים ערכיים, כפי שמתבאר היטב למשל במאמרו של פרופ' י. זמיר ("על הצדק בבית המשפט הגבוה לצדק", הפרקליט כו', 1970): לבית המשפט אין זכות להכריע בשאלה האם קטילת בעלי חיים לשם ספורט (ציד) הינה מצדיקה תביעה של אדם להסדרת רשיון לכך. מכיון שבית המשפט אמור להכריע על פי כללים, ואת הערך לא ניתן לגזור מתוך היש, מכיון שאינו אלא "ראוי", לפיכך אין הדיון בזה בסמכות בית המשפט. האם ההגיון של שופט מסויים יכול להחליט לאזרח אחר מה לחשוב? אלא שגם הדיון המשפטי כולו הוא בסופו של דבר הכרעה ערכית, מכיון שהנושא תלוי בשיקול הדעת, חלק מן השופטים סבור כך וחלק אחרת, ההכרעה קובעת האם המעשה שנעשה הוא פגיעה בזכויות או כל כיו"ב, וזוהי הכרעה ערכית. אי אפשר להכריע שאלה פתוחה בשיטה של "גזירה מתוך היש". ובפני המערכת ניצבת בעיה מוסרית חמורה: אנו מענישים אדם, על סמך החלטה סטטיסטית המוכרעת לפעמים בסופו של דבר על פי אדם יחיד (כאשר ישנה הכרעה על חודו של קול) בשאלה שאין בה הכרעה ברורה, יתכן בהחלט שסקר בקרב המתמצאים בנושא היה מניב תוצאות של 50% מול 50%, אלא שאין דרך אחרת לעשות סדר במדינה. אי אפשר להתעלם מן ההרהור, שהכרעתו של השופט אינה יכולה להיות מוחלטת, שכן אין שום שיטה לוגית מתמטית להכריח דעה כזו או אחרת, כלום לא ייתכן ששופט בעל פוביה לכלבים, ישפוט לרעתו של בעל כלב שהזיק? וכלום אי אפשר שדעתו הפוליטית או המדינית של השופט תשפיע על פסיקתו? ברור שכולנו בני אדם, וגם ידוע ששופטים נוטים לבחור שופטים נוספים שדעותיהם קרובות אליהם. האמנם יש סמכות להעניש ולפגוע באדם על פי דעה של אדם אחר, ולו יהי שופט?

ניתן היה לחשוב כי הוא הדין למשפט התורה: גם הוא תלוי לפעמים בפלפולים והוכחות, גם הוא נקבע לפעמים על פי הכרעה של קול יחיד. אלא שההבדל הוא עצום: ההכרעה המשפטית של התורה אינה בנויה על הגיון מקומי, אלא על כללים קבועים, הכללים האלו מכריעים את רוב השאלות המשפטיות באופן מהותי, מכיון שאין הם יורדים לפרטי פרטים. אין ענישה של פגיעה ללא שתי עדים כשרים, ההלכה אינה נכנסת כלל לכל הראיות הנסיבתיות וקובעת כלל חד משמעי. מכיון שכבר הארכנו ב'תורה שבעל פה' פרק ג' על השיטה של ההלכה, אין צורך לשוב ולחזור על הדברים, נתייחס רק לפן המשפטי. האדם אמור לדעת את ההלכה בזמן ביצוע המעשה, מכיון שהיא בנויה על כללים מכריעים, ולא על כללים הנתונים לשיקול דעת מקומי. ברור שייתכנו מקרים שונים שהאדם לא יכל לברר את ההלכה, אך כללי ההלכה מקיפים ומכריעים הרבה יותר מכללי המשפט המודרני.

בכלל בתורת ישראל החוק הינו ראשית כל נלמד ונודע, חשיבות לימודו אינה פחותה מחשיבות קיומו. האדם צריך להיזהר מן הדברים האסורים לא משום שהוא יכול להיתפס אלא משום שהם ערך בפני עצמו. העונש החמור אינו מתבטא רק כאשר באמת הוא מתבצע, עברות בעלי עונש חמור מסווגות כעברות שיש לשוב עליהם ביתר תוקף בתשובה, עברות בעלי עונש חמור פוטרות את בעליהן מכל דיון משפטי כדין נידון למלקות או למוות, ואפילו לא ייענש כעת משום שלא עשאם במזיד, עברות חמורות הינם כה חמורות עד שאין אסור פחות חמור מהם חל עליהם, אין אישום מחמת שני סעיפים האוסרים מעשה אחד, משום שהמעשה החמור מספיק דיו בכדי להוציא את האיסור מכלל דיון. ענינו של החוק המשפטי בתורה בכך שהוא ידוע ומופנם אצל הכל עוד קודם שהינו נוגע למעשה, והחוק בא לתת הסתכלות על המצב החברתי. החוק חייב להיות בלתי משתנה בשום תנאי, וזה מה שנותן לו את תקפו ברוח העם, ידיעתו והפנמתו אינם יכולים להיות זמניים ומשתנים.

נכון הדבר שגם ההלכה נאלצה ליצור מערכות מסובכות, וגם בה ניתן לנצל פרצות לפעמים, אף כי במדה מועטה מאד, כהשפעה מרוח המשפט המקורית שבתורה.[1]  המיוחד במשפט התורה הוא שאף שכל הבעיות האלו קיימות בה ואין ההלכה מכחישה זאת, היא דוחה את עורך הדין על הסף (אבות א ח, מימרא מהמאה ה2 לפנה"ס), לא מפני שאינו יכול למצוא סעיפים הכתובים ורלבנטים, אלא מכיון שמלאכת חיפוש הפרצות היא מלאכה אסורה ומזיקה למשפט. ההלכה אוסרת את הערעור מעצם הוייתו, לאחר שנשאלה השאלה בפני פוסק אסור אפילו להרצות אותה בפני פוסק אחר, אלא אם כן ישנה ידיעה שהפוסק הראשון שכח הלכה הכתובה מפורש במשנה.

הקריטריונים לבחירת שופטים ע"פ התורה הם בעיקר שנים רבות של עבודת המדות "יראי אלהים שונאי בצע", לא הפלפלנות המשפטית והכשרון הגאוני, אלא אך ורק רצינות וריכוז ברצון האלהים. אין במשפט החילוני נסיון לבחון את השופט באישיותו, יש אך ורק דרישה שלא ייכשל בעברה על החוק, ולו יצוייר שהשופט עבר באור אדום אלא שרגע לפני הגיעו למדרכה הנגדית חזר בחזרה אל המדרכה הראשונה – באותו אור אדום, הרי שלא עבר על החוק מכיון שלא "חצה את הכביש" ואין מי שיכול להתלונן נגדו. בהלכה ישנן מערכות כללים לפיהן מוכרעות ההלכות, לא על פי תקדימים, אלא על פי כללים, גם כאשר הכללים מסובכים וישנו מקום לויכוחים, עדיין הכל בגדר היסקים כמעט מתמטיים מכללים ברורים וקיימים. השופט לא יוצר את פסק דינו אלא מברר אותו. וגם כאשר נוצר מקום לדיון, אין השופט דן ישירות בבעיה המדוברת, אין הוא מנסה להכריע מה שאין בכח בן אנוש להכריע, אלא הוא דן דיון מתמטי מופשט בכללי ההלכה. אותו דיון על כלב שהזיק נקבע מכח הכלל של "העומד ליקצר כקצור דמי", כלל שאינו מושפע מפוביות לכלבים, או מחוסר חיבה לבעלי חיים בכלל. זו השיטה ההלכתית הכללית, הנותנת מענה של הכרעה בשאלות מוסריות, במקום שאין בן אנוש יכול להכריע, כפי שהתבאר באריכות ב'תושבע"פ' סוף הפרק "השיטה ההלכתית של תושבע"פ". ההכרעה המוסרית להעניש אדם נתמכת בכללים שהם יצירה ובניה של שיטת חיים כללית, עד שההכרעה היא חלק בלתי נפרד מעולם ההלכה כולו.

  • "מכיון שהתוכן הדתי של המושגים ניתן להם על ידי מערכת כללים המכוננת אותו, מוענקת לו בזה במסגרת הדת מידה רבה של יציבות.. השאלה אם הפעלת צעצוע דמוי מכונית באמצעות קפיץ היא בגדר מלאכה האסורה בשבת תיענה לא על פי תפיסה רווחת בדבר המושג מלאכה, אלא על פי התפיסה המתגלמת במערכת המצוות.. היציבות מקדימה תרופה למכה.. ביטוי נזיל לא יעמוד כמכשול בדרכו של אדם שקפץ עליו יצרו, מפני שביטוי נזיל מותיר מקום לתירוץ המסווה את הפיתוי, למעקף המסתיר את ההתמסרות.. לעומת זאת ביטוי יציב השואב את תוקפו מן ההגדרה של המערכת המכוננת לא מותיר את שערי החולשה פתוחים לרווחה בפני כל חולשה מתחסדת", (יהדות ואלילות, אסא כשר, בהוצ' אוניב' משודרת תשסד', עמ' 100).

השיטה הזו היא ההסבר העיקרי לחשיבות לימוד התורה בישראל, מלבד היותה קנין רוחני, כאשר הדבקים בה מתעלים לספירה גבוהה בהרבה מזו של חיי המעשה. ומלבד הצורך בהיווצרות תלמידי חכמים והמשכיות המסורת. ישנו גם ענין לכל אחד אחד מישראל לקבוע עתים לתורה, שכן רק כך נקלטת העובדה, שהמוסר היהודי אינו ענין של רגשות ונטיה טבעית, אלא ענין הצריך ללימוד ומשא ומתן. רק כך מגיע האדם להחלטות מוסריות ודתיות בחיי היום יום, כשהן מבוססות על לוגיקה וכללים, ולא על נטיות טבעיות גרידא.

[1]ניצול פרצות בהלכה, במדה והוא קיים, נובע ממחלוקות בדורות קודמים שלא הוכרעו. זה אינו המצב האידיאלי, שכן באופן רשמי אמורים הדיינים להכריע בצורה ברורה כדעת הרוב, ואין התחשבות בדעת מיעוט. בכל אופן נוצר מצב כזה עקב הגלות, כאשר ישנם פוסקים המרגישים שאין ביכלתם להכריע בין דעות של חכמים מופלגים עקב בלבול והיטשטשות המסורת.