לחץ לגירסת הדפסה

הלשון העברית נקראת בפי חז"ל 'לשון הקדש', לפי הפשט כינוי זה בא להבדילה מלשון החול שהיתה נוהגת בתקופות שונות, כגון ארמית, שבה שימשו לצרכי חול, ואילו לשון הקדש שימשה לכתבי הקדש.

אמנם חז"ל הוסיפו ולימדונו, שישנו הבדל עקרוני בין לשון הקדש ובין שאר הלשונות:

"לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש.

רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמרי כשם שניתנה תורה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקודש, שמעת מימיך אומר גיני גיניא אנתרופי אנתרופא, גברא גברתא, אלא איש ואשה למה שהלשון הזה נופל על הלשון הזה", (ב"ר יח').

כלומר, המבנה הסכמטי של לה"ק, לפיו השפה נגזרת משרשים הניתנים להטיות, מוכיחים שלה"ק ראשונית מבחינת התכנון והמבנה. והשפות האחרות הן הסכמות בעלמא.

מעניין שמכח העובדה שהקשר בין איש לאשה שהובע ע"י אדם הראשון, מתאים ללשון הקדש, לא הוכיחו שנברא העולם בלה"ק. שכן ניתן לומר שהדברים נאמרו ע"י אדה"ר בשפה אחרת. רק ע"י השוואה לשפות אחרות, המראה שבשפות האחרות אין הטיות של שרשים, נשארת רק לה"ק כשפה המתוכננת היחידה.

להנחה זו יש השלכות גם בהלכה, ידועים דברי הר"ן בנוגע לכינויי נדרים: "כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה" (נדרים ב.), גם בהלכות תפילה, מבאר בזה הבה"ל את הדין שאמירה בלשון הקדש מועילה גם אם אינו מבין: "בשלמא לשה"ק הוא לשון מצד העצם משא"כ שאר לשון איננו כ"א מצד הסכם המדינה וכיון שאין אנשי המדינה זו מכירין בלשון זה לא נקרא לשון כלל".

אגב, הכינוי 'לשון הקודש' נמצא כבר במגילות הגנוזות, כפי שמציין משה בר אשר (לשונות ראשונים, הוצ' מאגנס תשע"ב, עמ' 198):

היחס הזה של חז"ל מתקשר לאמור בתורה שעד דור הפלגה שהיתה הארץ 'שפה אחת ודברים אחדים', לפי דברי חז"ל שבלשון הקדש נברא העולם, יש להניח שהיתה זו לשון הקדש.

אמנם בירושלמי נחלקו בדבר:

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ר' לעזר ור' יוחנן חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון וחורנה אמר שהיו מדברין בלשון יחידו של עולם בלשון הקודש" (ירו' מגילה א ט).

כוונת האומר "בשבעים לשון", כנראה היא שהיו מדברים באחת משבעים לשון, ואין זו סתירה לדעה שהעולם נברא בלשון הקדש, שאפשר שאנשי דור הפלגה פיתחו להם לשון אחרת וכפו את כולם לדבר בה, (בהתאם לדברי הנצי"ב ש'שפה אחת ודברים אחדים' משמש במובן שלילי של כפיה על דעה אחידה).

נראה שחז"ל ידעו שאומות העולם דברו בשפות זרות עוד לפני זמנו של אברהם אבינו, ולכן לא הכל הסכימו לקבל את הרעיון שעד דור הפלגה, זמנו של אברהם, דברו הכל רק בלשון הקדש. אלא י"א שבזמן בניית המגדל דברו כולם באחת משבעים לשון, וי"א שגם אם היו לשונות אחרות, מ"מ העיקרית היתה לשון הקדש ולכן דברו בה כולם.

אמנם מוצאים אנו בחז"ל גם את הדעה שאדם הראשון בלשון ארמי סיפר (סנהדרין לח: על סמך השימוש שלו במלה 'יקר'), וכנראה הכוונה שכבר מתחילת הדיבור האנושי הוא התפתח בצורות שונות, ולא שמרו רק על לשון הקדש.

וכבר כתבו המפרשים (יערות דבש ב יג ורבים) שהכוונה שאחרי החטא דיבר בלשון ארמית. ונראה שתיאור הדיבור של האדם בתורה (קודם החטא) הוא תיאור של חכמה שקרא שמות על פי מהות הדבר. אבל בהמשך התנתק ממקור החכמה ולכן המשיכו הוא ובניו לפתח את השפה לא רק לפי החכמה והתכנון שאנו מכירים בלשון הקדש. ובזה ביארו חז"ל את המציאות שנולדו הרבה שפות, כי כשלא נשמר התכנון וכללי לה"ק וקריאת השמות רק ע"פ החכמה, יכולים להיוולד שפות אינספור. ומגדל בבל היה רק הבלבול בין קבוצות האנשים, אבל אם היה בידם עקרונות לשון הקדש לא היה נוצר בלבול.

הרעיון שיש בלשון הקדש חכמה ותכנון מעבר לכל שפה אנושית אחרת, מובע גם בדרשות חז"ל את שמות האותיות וסדרן (שבת קד.), באזכור של דרשת כתרי אותיות (שיוחסה לר"ע במנחות כט: ובאריכות במדרשים החיצונים), בדרשות הזהר על צורות האותיות. ואת"ל שכל אלו ברובד האסמכתא בלבד, הרי המימרא בב"ר המובאת לעיל מוכיחה שהבינו כן ברמת הפשט.

אבל החיבור בלי שום קשר לפרשנות המדרשים, המורכבות של לשון הקדש הינה עובדה בלשנית. ז"א היחוד של הכתב האלפביתי, שהוא מורכב מ25 יחידות בלבד, הוא הוא היחוד של השפה העברית עצמה, שניהם בנויים ע"פ אותה שיטה.

אע"פ שכל שפה קיימת ניתנת להיכתב בצורה אלפביתית, אין זה אלא תעתיק, אבל אין השפה קשורה לאותיות כלל. הסינית למשל מורכבת מאלפי הברות, כמובן שכל הברה ניתנת להיכתב על ידי צמד אותיות אלפביתיות, אך אין שום שיטתיות בכתיבה זו. אם "סו" מבטא רצון, ו"סא" מבטא אחר צהריים, הרי שקל מאד לכתוב הברות אלו. אבל צמדי האותיות "סו" ו"סא" אינם אומרים שום דבר, והקשר ביניהן לבין הצורה בה נכתבו הוא מקרי בלבד. ואילו בלשון הקודש, השפה עצמה מורכבת מאותיות, לא מצמדים או ממלים ארוכות. שום שפה אינה ניתנת להתפרק לשרשים, שמורכבותם מהאותיות קובעת את משמעותם בצורה שיטתית. כי החידוש של האלפבית הוא פירוק השפה המדוברת לאבני הבנין בלבד, ל25 ההגיות הקיימות (בקירוב) בכל שפה אנושית, ולבנות את השפה מן ההגיות בלבד, ולא מצירופי ההברות שהתפתחו בשפה במשך שנים רבות.

הרעיון הזה קשור קשר הדוק בשפה העברית, שמיוסדת על אותה שיטה, שמפורטת היטב בחיבור נפרד. התובנה הזו ברורה מאליה מעצם מבנה השפה, גם אם לא נבין בדיוק את המשמעות של האותיות והקשר לצורתן וכדו'. די להתבונן בעובדה הפשוטה שהשרשים: פרא, פרד, פרה, פרז, פרח, פרט, פרי, פרכ, פרמ, פרס, פרע, פרצ, פרק, פרר, פרש, בנויים מאותיות כאבני בנין, וכולם מתארים תופעות מקבילות (של פירוד, על ידי עצם קשה). לעומת השרשים רפא, רפד, רפה, רפט, רפס, רפפ, רפש, המבטאים שורה מקבילה של הפכים (של הרפיה – היוצרת רוך). כדי להוכיח את הקשר הברור בין השפה לאותיות האלפבית. ושגם לשון חכמים (כמו 'רפט') מצרפת את עצמה לאותה שיטה, אם לא שבהרבה מקרים היא שריד של מלים עתיקות שבדרך מקרה לא בא זכרם בכתבי הקדמונים. כמו שמלמדת גם העובדה שכל השימושים באות פ' קשורים קשר מובהק במעבר בין הפנים לחוץ.

הדברים האלו לא יתקבלו על דעתם של חוקרי לשון המחזיקים בדעות המקובלות בזמננו. המחקרים מגלים השפעות והתפתחויות ארוכות טווח, משפות קדומות כמו אכדית, בבלית, אשורית. מלים התגלגלו בפיות עמים קדומים, שינו את צורתן ואת משמעותן, ועברו הלאה לדורות הבאים עם שינויי הגיה, סירוסים וחילופים. הושאלו משפה לשפה, הושפעו מנדידות העמים. השפה העברית עצמה השתנתה מלשון תורה ללשון נביאים, מלשון נביאים ללשון חכמים, ולעברית המודרנית. לא רק המחקרים אומרים זאת, אלא גם ההגיון הפשוט קובע זאת, השפה היא דבר חי, ברור שגם בזמן האבות או בזמן השופטים, לא נצרו בני ישראל את לשונם, ומנעו ממלים מדוברות באיזור לחדור ללשונם, או לדבר בעגה ובשינויים כפי טבע העולם. ולכן הרעיון לדבר על לשון הקדש ומשמעותה ויחודה, דומה בעיני החוקרים להקפאה שרירותית של קבוצת מלים מתוך מאות ואלפי מלים שעברו שינויים מכל הסוגים, ונסיון לתת הסברים לתהליך שנחשב כלא מתוכנן ובודאי לא מגיע מתוך רעיונות ורזים.

אבל עובדה היא, שדוקא המלים שבלשון הקדש, ניתנות להתפרק לשרשים ולהטיות. ולא בשום שפה אחרת בעולם. זה סימן ההיכר, וגם 'תנאי הקבלה' של השפה. אין הכוונה לטעון כי כל השפה וצורות הדיבור שלה הן יצירה שניתנה בבת אחת, אלא שהשיטה של השרשים היא מיסוד צורת הדיבור של העברית. וגם המלים שנוספו והתפתחו נכנסו לשפה בדרך זו, ושמרו על יחודה של השפה. גם המלים שחכמים חדשו, תואמות בדרך כלל לשיטת השרשים, ולקירוב הרעיוני בין השורש ובין חבריו הדומים לו. גם המלים משפות זרות שנקלטו בלשון חכמים, הרבה מהן התחברו בצורה המתאימה למערכת השרשים והמשמעויות העבריים, ובכך חזרו למקורן.

ברור שמלים זרות רבות נקלטו כצורתן, ואלו אינן נחשבות על לשון הקודש, ובהרבה מקרים קל לזהותן, בפרט בלשון חכמים. אבל המלים שנקלטו אל תוך השפה, בצורה שיתאימו למערכת השרשים, הן באמת נכנסו והצטרפו למערכת המתוחכמת של לשון הקודש. כשם שהאקדמיה ללשון גוזרת מלים חדשות מתוך השיטה הקיימת, כך אבותינו בחכמתם ובהבנתם הטבעית את השפה, גזרו ואף קבלו מלים חדשות ללשונם. ולפעמים המלה מתקבלת בצורה משנית, כמו שקורה גם בזמננו. מחלת ה'כולרה' שאין לשמה שום מובן בעברית, הפכה ל'חולי-רע', שמשמעותו נגזרת היטב מהא"ב. 'פרוטוקול' הפך ל'פרטי-כל', ובכך הוא נגזר יפה משרשי העברית. 'גניוס' הפך ל'גאון', ועוד רבים כיוצא באלו. כך בזמנם: יש משערים שהמלה 'פרך' שבספר שמות, יסודה בניב דומה בשפה הכלדית, משמעותה היא "לשבור". אך עובדה היא שהמלה בצורתה הנוכחית מתאימה להפליא לשימוש בשרשים של פ' בצירוף ר'.

מן הראוי לציין שראשיתו של הא"ב העברי נחשב במחקר עדיין כתעלומה. במאה ה19 כונה זה א"ב פיניקי, משום שהיוונים קבלוהו מן הפיניקים, שהיו כנענים יורדי ים ועמדו בקשר עם מדינות זרות. ולכן גם סברו היוונים הקדמונים שהפיניקים המציאוהו. דעה זו שרדה עד המאה ה19, בה טען ולהויזן שבזמן מתן תורה לא הומצא עדיין הכתב, שכן זה ניתן ליוונים ע"י האל קדמוס רק במאה ה6 לפנה"ס… במשך הזמן שחלף התברר כי הכתב היה קיים בעולם שנים רבות קודם מתן תורה, אבל היה כתב סימנים שהיווה נחלתם של יחידי סגולה בלבד, כתב היתדות במיסופוטמיה, וכתב ההירוגליפים במצרים. הכתב האלפביתי, שסגולתו המיוחדת הנחילה את הכתב לכל קצווי הארץ, הוא זה שמוצאו בערפל.

החל מראשית המאה ה20 החלו להימצא כתובות בכתב עברי קדום ברחבי סיני, בעיקר בסרביט א-חדם, שהיה מכרה טורקיז קדום, מן התקופה שקדמה ליציאת מצרים (באיזור 1500 לפנה"ס, סמוך מאד ליצי"מ). כתב זה כונה הא"ב הפרוטו סינאי, וסימן את ראשית הופעת הא"ב דוקא בחצי האי סיני, ע"י אנשים שאינם מצרים. ב1999 התגלו כתובות ודאי אל חול, המצויות במצרים גופה, וקודמות לכתובות סרביט א-חדם ביותר מ200 שנה (תקופת ירידת בני יעקב למצרים).

מאלפבית זה, השתלשלו כל הכתבים האלפביתיים בעולם, ב1200 לפנה"ס אנו מוצאים  אותו באוגרית, ב1000 לפנה"ס בפיניקיה, ב900 לפנה"ס בארם, ב600 לפנה"ס בהודו (הכתב הברהמי), באותו זמן הכתב הלטיני, ב200 לפנה"ס הכתב הקופטי, ב328 לספירה הכתב הערבי, ב650 לספירה בטיבט.

מובן וברור, שהמצאה זו הינה אחת הגדולות בתולדות האנושות, אם לא הגדולה מכולן. כל האפשרות של צבירת חכמה וידע קיבלה אופי מציאותי, ובתהליך רציף של התפתחות הביאה את הטכנולוגיה המודרנית. [1]

איך ייתכן שההמצאה הזו נשמרה בסוד? שלא יודעים דבר על תולדותיה?

עלעול במחקרים, ישנים וגם חדשים, מגלה שהחוקרים ממאנים להסיק את המסקנה המתבקשת. הייחוס של המצאת הכתב לכנענים, לא יכול כבר להסתמך על המיתוס היווני, עובדה היא שהכתב הומצא באיזור מצרים או בסיני, הממצאים מראים שידע הכתב האלפביתי עבר בצורה איזוטרית, שכן אנו מוצאים ממצאים ספורים בלבד, כמה עשרות, כשיש ביניהם פערים עצומים בזמן. ז"א שום תרבות גדולה לא השתמשה בהם.[2] מי שמר על הידע הזה ב250 השנים שבין כתובות ואדי אל חול ובין כתובות סרביט א-חאדם?

האגיפטולוגית הישראלית אורלי גולדווסר טוענת כי עבדים כנענים הם שהמציאו את הכתב האלפביתי. אך היא לא מביאה שום סמך לכנעניותם של הממציאים.[3] ברור שלא היו מצרים, שכן הכתב לא היה חלק מהתרבות המצרית, (ולטענתה נוצר ע"י מי שלא היה בקי במצרית), אבל ברור שהושפע מהמצרים, שכן הצורה הגרפית של האותיות הקדומות האלו מעוצבת בהשראת ההירוגליפים. (בדומה לאותיות עבריות דמויות גותיות שהיו מקובלות בגרמניה במאה ה19 לפעמים). אך היחוס הזה לאותם עבדים ששועבדו בסרביט א-חדם, מלבד שאינו מתקבל על הדעת, לייחס המצאה גדולה ומחושבת כזו לעבדים שאינם יודעי קרוא וכתוב, מתעלם מהכתובות הקדומות יותר. ומתעלם מהשאלה, מדוע אין הכתב הזה חודר באמת לכנען באותה תקופה? האמנם מדובר היה במסורת בת מאות שנים של עבדים כנענים במצרים, שנשמרה בחוג העבדים בלבד?

האלפבית הומצא רק פעם אחת בתולדות האנושות, ההמצאה הזו שינתה את העולם ויצרה את כל השפות שהחלו להיכתב מאז. היתכן שההמצאה היחידה הזו באה דוקא אצל עבדים חסרי כל השכלה ותרבות?

(בעקבות מאמרה של גולדווסר: "כיצד נולד האלפבית מתוך הירוגליפים", שפורסם בbar  מרץ/אפריל 2010 (המאמר עצמו גירסת PDF כולל התגובות), הגיב הבלשן פרופ' אנסון רייני, שלא סביר שרגע פרשת המים בתרבות האנושית נוצר ע"י כורים אנאלפביתים (יש להודות שהאלפבית נוצר בעל כרחינו בידי אנאלפבת, אבל לא במובן המליצי של המושג…), לדעתו האלפבית הומצא ללא ספק "ע"י שמיים צפון מערביים מתוחכמים", בתהליך שהתפתח ע"ג פפירוסים שלא שרדו).

דומה שהתשובה מתבקשת מאליה, הא"ב הפרוטו סינאי קשור לעברים, ההוכחה הפשוטה לכך היא שכל שמות האותיות הן בעלות משמעות בעברית, אלף, בית, גימל, כולן מלים בעברית המתארות את הצורה הקדומה של האות (בלשון הצידונים אין משמעות האותיות מובנת, ראה על כך: עציון, התנ"ך האבוד עמ' 80 ואילך, טור סיני שם: "שמות האותיות מתפרשות אך ורק בשפות שמיות, וכך עברו גם ליוונית", עמ' 401). ממציאי הכתב האלפביתי היו עברים שדברו בעברית, ומכאן גם שורש המצאתם, הם תפסו גם את העברית כמורכבת מ25 יסודות, ולא מאוסף של מלים סתמיות, וכאשר תופסים כך את השפה, ממילא גם הכתב נתפס באותה צורה.

הכתב אמנם היה אזוטרי, ולא הוכר בתרבויות העולם עד המאה ה12 לפנה"ס, אבל בני ישראל הרבו לכתוב על קלף, במקביל לפפירוס המצרי. ולכן לא השקיעו בכתובות, ואין כתובות מלכויות ישראליות, אם אנו מוצאים כתובת בעברית עתיקה הרי שזו שרדה במקרה ולא נועדה להיסטוריה. העברים התמקדו מלכתחלה במגילותיהם ואותם ייעדו להיסטוריה. בין הכתובת של מהמאה ה18 לפנה"ס ובין זו מן המאה ה15 לפנה"ס היה רצף של הרבה כתיבה במגילות קלף. זה לא הומצא ע"י עבדים, אלא היה קיים קודם לכן, ("ישנן גם כתובות עתיקות יותר, לא נמצאו כאלו אלא בחלקה הדרומי של א"י.. לפי זה אפשר היה לראות בכתב הפרוטו סינאי גלגול הכתב הפרוטו כנעני (בעיקר דרום כנעני), שהובא ע"י בני ארץ ישראל לחצי האי סיני", טור סיני, שם).

אין הכוונה שרק בני יעקב השתמשו בעברית, אלא שהיתה זו שפתם של העברים, שחלק מהם נחשבו לכנענים ע"י המצרים, ואולי גם ע"י עצמם. העברים היו שכבה בא"י בימי האבות, שכבה שלא שרדה כהוייתה עד ימי יצי"מ. אבל קיומם היה רציף ומתמשך. והם שמרו על רעיון השפה המתוכננת כפי שהיא מתוארת בפרשת בראשית: "לזאת ייקרא אשה כי מאיש לוקחה זו".[4] ולכן אנו רואים את מישע מלך מואב, בן למשפחת אברהם, כותב בשפה שהיא גירסה מסויימת של העברית. וכך גם הכנענים, בהגיעם לארץ קבלו את השפה העברית בגירסה מסויימת, וארון הקבורה של אחירם מלך גבל נכתב בשפה זו.

עובדה היא שכתב משתנה ומתפתח, ושום דבר לא בא לעולם מושלם ומורכב.  אבל הכתב הפיניקי לא יכול להיות תחילת היווצרותו של הכתב, ובכלל התרבות הפיניקית אינה יכולה להיות השלב הראשון, כפי שכותב טור סיני שם: "נמצאו גם באוגרית סימנים לכתב אלפביתי אלא שהוא כנראה חיקוי של האלפבית הכנעני", (עמ' 387). "כתובות אלפביתיות נמצאו בצידון הקדומה מן המאה היא', אך הם לא התפתחו בה מכיון שהן מופיעות רק בצורה מושלמת ומפותחת", (עמ' 393). "ישנם סימנים רופפים של אלפבית קדום שחלקים זעירים ממנו חדרו ללשונות שונות, אך רק בכנען בא לידי בטוי שימושי מושלם כמתכונתו. התפתחות ארוכה עברה על כתב זה במקום שעדיין לא נמצאו רישומיה של ההתפתחות הזו", (עמ' 395). ובכן, רישומיה של ההתפתחות הזו חייבים היו להיות אצל קבוצה איזוטרית, שלא השאירה כתובות, אלא השתמשה בפפירוסים או קלפים.

כל הנתונים האלו מלמדים אותנו, שיש לראות את המקור הקדמון לכתב האלפבית בדרום א"י במאה הטז' לערך, עם רסיסים המשפיעים גם על שפות זרות. שלב שני אנו מוצאים בסיני במאה היד' עם השפעה מצרית, ושלב שלישי בכנען בצורה מסודרת, לאחר שעבר התפתחות משמעותית מאד במקום בלתי ידוע.

הקשר הזה בין התחלות בדרום א"י, המשך בסיני תוך השפעה מצרית, ושיא בישראל של תקופת ההתנחלות. מעורר הקבלה ברורה מאד לתולדות עם ישראל באותו הזמן. סביר מאד כי מדובר בכתב השייך לעברים, ראשיתו במסורת שהיה בידי האבות, ואולי מסורת קדומה יותר שעקבות ורמזים ממנה יש למצוא ברחבי העולם. אך לאחר שעלו ישראל ממצרים, וכתב זה בידם כפי שנמצא בסיני, עבר כתב זה התפתחות שלא השאירה סימנים בכתובות. אך התפתחות בד"כ חייבת לבא מתוך כתיבה מרובה דווקא ובמשך דורות רבים. ההתפתחות המהירה של כתב האלפבית לא השאירה שום עקבות של שלבים איטיים, היא בהכרח פרי תכנון, תכנון היכול להצעיד כתב בדרגות שכלול רבות קדימה. ואכן שמות האותיות ניתנו להם תוך כדי שכלול זה בשפה העברית.

ד"ר שאול ברקלי כותב:

"על יסוד כמה וכמה הוכחות באו חוקרי המקרא בימינו לכלל מסקנה כי עוד בימי משה התחילו בני ישראל משתמשים בכתב האותיות וכי בכתב זה היו גם חרותים עשרת הדברים על הלוחות, מכיון שכתב זה היה חדוש גדול לגבי כתב החרטומים וכתב היתדות זכה להיקרא בתורת משה בשם "מכתב אלהים" ויש אפילו חוקרים (מאיר, האופט, אאורבך), המרחיקים לכת ואומרים כי ממציא כתב האותיות היה לא אחר מאשר משה בן עמרם, ומתוך עובדה זו מנסים הם גם להסביר את התפוצה הרבה באופן יחסי של אמנות הכתב בישראל בתקופה הקדומה ביותר". (מבא כללי לתנ"ך ד"ר שאול ברקלי, עמ' 28).

התפתחות מהירה ומתוכננת של הכתב, לראשונה בהיסטוריה, תואמת לציוויי התורה, להפוך את התורה לתורת חיים, שהכל קוראים בה, ומשננים אותה בשכבם ובקומם, כותבים אותם על מזוזות בתיהם ובתפילין. כל הגישה הזו בלתי אפשרית בכתבי היתדות המסובכים שלעולם לא יכלו להיות נחלת עם שלם. כתב זה אכן שינה בסופו של דבר את פני ההסטוריה והשאיר את חותמו על התרבות האנושית כולה עד ימינו.

התפשטותו של הכתב הוא מחמת נוחותו היתירה, והשינוי האדיר שהוא מחולל בכתיבה ובקלותה. הכתב התפשט מיד בכל האיזור, ומענין כי בכתבי ראש שמרה (אוגרית) המשתמשים בכתב האלפביתי, נמצא מילון מאוגרית לאלפבית, מה שמלמד על כך שהשפה היתה חדשה ונלמדת. (באופן כללי כתבי ראש שמרה מגלים הקבלות מפליאות לספרים מאוחרים להם במאות שנים, ולפי התיארוך של וליקובסקי זמנם באמת מאוחר הרבה יותר. ראה תקופות בתהו עמ' 156).[5]

מכיון שלא נח היה לחוקרים להתייחס לבני ישראל במצרים ובסיני כמציאות היסטורית, לא העלו בדעתם לפרש את הכתובות האלו בשפה העברית, ולכן קראו אותן בצורות שונות. אלא שדעות חריגות היו גם בתחום זה, כך למשל:

"גרים שחקר את הכתובות העברית בסיני, מצא כתובות המיוחסות למאה הטו' לפנה"ס, ובהם השם מנשה, הנמצא בספר שופטים ככנוי למשה, כן מצא בכתובות את ה"סנה", ושורה שאותה תרגם "הרבית חסדך מן היאור משיתני", וכן את השם המפורש י'ה'ו'ה'", ("אבלה" ח. ברמנט מ. ויצמן בהוצ' כתר 1984 עמ' 186).

מובן שדעתו לא התקבלה, שהרי אין דרכם של חוקרים להתייחס למאורעות שבתורה כהיסטוריה. אך כיום שבה ומתעוררת דעה זו ע"י הארכיאולוג דאגלס פטרוביץ' מאוניב' טורונטו, ב2017 התפרסם מאמרו העוסק בפיענוח הכתובות הפרוטו סינאיות, ובהקשר שלהן לעברית, פטרוביץ' קובע כי הכתובות בעברית ונכתבו ע"י בני ישראל,[6] לאחר שהשלים את האלפבית המלא, הוא הצליח לתרגם עוד 16 כתבים עבריים שנאספו מארבע אתרים שונים במצרים ובסיני, ואף הצליח לזהות מילים עבריות במהותן, לרבות דמויות שונות מהתנ"ך, ובהן אסנת (אשת יוסף), אחיסמך (אביו של אהליאב, שעליו הוטלה משימת הכנת המשכן במדבר) ומשה. החוקר הסביר כי הכתבים שבהם מופיע שמו של משה מתוארכים לשנת 1447 או 1446 לפני הספירה – השנה האחרונה שבה בני ישראל עדיין היו במצרים – ומתארים גם אירועים שהתרחשו בספר שמות, כמו למשל העבדות של בני ישראל. (את המחקר המלא ניתן לקרוא בספרו של פטרוביץ', "האלפבית העתיק ביותר בעולם").

וכמובן שמי שאינו נצרך למחקרים חיצוניים, אלא מסתכל רק על האמור בתורה ובדברי חז"ל, ברור ומובן כי חסר הגיון לחשוב שכשיצאו ישראל ממצרים דברו הם בשפה המצרית, ומשה היה  צריך ללמד אותם את לשון הקדש כדי ללמדם תורה. הלשון כפי שהיא מתגלית בתורה ובחיבורי נביאים ראשונים, עומדת על פסגה לשונית מיודת במינה, לשון כתבי הקדש הקדומים אינה ראשית כי אם שיא. וברור כפי שאמרו חכמים שלא שינו אבותינו את לשונם, והלשון הזו היתה מדוברת בפי האבות. ורק כך יכלו להשתמר כל דברי האבות בצורה מדוייקת ומתאימה לכל הידוע לנו. וכבר עמדו חוקרים על כך שכל שמות המקומות שבארץ כנען (כחמש מאות במספר) מתפרשים מתוך השפה העברית, הוי אומר שבני שם הקדמונים שישבו בה (לפני שהיה הכנעני הולך וכובש מהם את ארצם) דברו בשפה העברית, וכך מלמדים גם השמות שמוזכרים בתקופת האבות, ובפרט במשפחת אברהם, כמו דבורה, רחל, לבן. פרופ' י"מ גריניץ מאריך להראות כי מכל הנתונים הידועים לנו יש להסיק שהאבות דברו עברית, (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג', במבא, ובפרק הראשון. ראה שם עמ' 37 לגבי שאר זרע אברהם. ולגבי משפחת אבותיו של אברהם ראה פרופ' קויפמן: תולדות האמונה הישראלית ח"ד עמ' 14 בהערה, קאסוטו, פירוש לספר בראשית עמ' 172).

הרי שהשפה העברית היא שפת קדומים, עדויות היסטוריות מראות כי בני שם הקדמונים בראשית האלף השני לפנה"ס דיברו בה. משפחת אברהם היתה ממשפחות המיוחסות שבאותו הזמן, דור עשירי לנח, מצאצאי שם ועבר. (כי ברור שהעשרה דורות שנמנו היו חשובי ונכבדי הדור). ואפשר שלפני מלכות נמרוד היו רבים רבים שהלכו בדרך הישר, והמשפחות האלו היו נכבדות וחשובות. את הבסיס הזה אין דרך למצוא בארכיאולוגיה, ולכן אין כאן מקום למחקר. אבל בודאי ייתכן מכל בחינה ריאלית, מה שלמדנו בתורה ובדחז"ל שבתקופה קדומה דברו כל בני התרבות שהתקבצו בבקעת שנער בשפה אחת. עד שבאסון גדול נטרפו לכל רוח והחלו לדבר בניבים שונים ומשונים. אבל היסוד הוא משותף לכל השפות השמיות,  ונשתמר בצורה היותר מקורית ומחוכמת אצל יוצאי ירך שם ועבר. ומעניין לציין כי זה מקביל למסופר באפוס השומרי מן המאה הכא' לפנה"ס כי האל אנכי בלל את שפת בני האדם וקודם דברו כולם לשון אחת (מובא ב'עולם התנ"ך' בראשית עמ' 84).

הגם שמבחינה מחקרית עדיין לא הצליחו לשחזר סימנים של אחדות לכל השפות, ישנן דעות כאלו, ובכנס בלשנים באוניב' מישיגן ב1988 נקבע כי כל השפות האנושיות מקורן באחת, (בחזרה לבראשית" ז. סיטשין מהד' מתורגמת הוצ' לשני תשנג' עמ' 215). ואמנם אין הכרח שכוונת האגדה כי כל השפות כולן יסודן בלשון הקדש, אלא שאותם אנשים שהתאספו בבקעת שנער, שפליטיהם היוו לאחר מכן יסודות חשובים בתרבויות האיזור, דברו בשפה שמית קדומה, שהיוותה את הבסיס ללשון הקדש. עם זאת, עבודות מעניינות נוספות נעשו, לגילוי מלים עבריות רבות בשפות זרות.

ומן הלשון, אל צורת האותיות, שבהן התבטאה בפועל התכנון והמבנה של השפה, הכתב שאנו עוסקים בו הוא הצורה הראשונית של הכתב העברי, 'דעץ' בפי חכמינו. אך הכתב האשורי שאנו משתמשים בו,  הונהג רק בימי עזרא, כפי שמוזכר בסוגיית הגמרא סנהדרין כא: אבל אין הכוונה שאומץ סתם כך כתב זר על ידי עזרא. הכתב האשורי הוא צורת כתיבה מסויימת של אותו כתב עברי, כשם שיש הבדלים בין הכתב הרהוט לכתב הדפוס, אלו נוצרו על ידי כתיבה ידנית קלילה במשך דורות. כך יצר עזרא תהליך הפוך, הוא ריבע את האותיות בצורה יותר קבועה המונעת כל טעות וחילוף בין האותיות. כל הלכות 'כתיבת האותיות' שבשולחן ערוך, עוסקות בנקודה אחת: שלא יהיה מקום של בלבול והחלפה בין האותיות. אות פסולה כאשר היא דומה לאות אחרת.

ולפי דעת חלק מחכמינו, היתה הכתיבה המקורית של לוחות ראשונות אשורית. וכמובן שהדבר אינו סותר לשום נתון הידוע מן ההיסטוריה, וגם הגיון יש בו, הכתיבה של הלוחות היתה מכתב אלהים, אבל בכתיבה היומיומית הרהוטה קשה לחקוק אותיות מהוקצעות ומדויקות כאלו, בדיוק כשם שהכתב המרובע הוליד כתב רהוט, כך הוליד כתב הלוחות כתב רהוט. אלא שבזמנם, כשלא היו ספרי דפוס, השתמשו רק בכתב הרהוט, וכך היתה באפשרותו ללכת ולהשתנות עוד ועוד מדור לדור, עד שעזרא עצר זאת. אבל הקשר בין הכתב הרהוט למרובע שריר וקיים.  ואכן, הרבה לפני זמנו של עזרא, נתגלתה השבעה בכתב אשורי בעברית מקראית טהורה מן המאה הז' לפנה"ס (אנצ"מ שם עמ' 410).

המשמעות אותה מייחסים יודעי ח"ן לצורת האותיות, אינה לצורה האשורית, לעצם ריבועו של הכתב והפיכתו לכתוב בקוים ישרים. אלא לצורה הספציפית ביותר שהונהגה בכתב סת"ם, העשויה כעין אותיות ו' י' וכדומה. ולכן דרשו את השם 'אשורי' למאושר באותיותיו, שזו מעלה גדולה יותר מאשר הדמיון לצורה בה כתבו את הא"ב באשור.

למדנו אם כן, שהכתב האלפביתי נתגלה לראשונה בתקופת מתן תורה, ואיפשר את לימוד התורה וכתיבתה אצל כל העם. אבל השפה העברית – לשון הקדש היא שפת האבות, שיסודה עוד בימי קדם, עשרת הדורות המנויים בתורה. ורבות מן המלים שהתגבשו בה ונקלטו מן החוץ, תוכננו והתאימו עצמן לצורתה ומבנה. אם משום שעברו התאמה באופן טבעי, אם משום שאינן אלא שחזור של חלקים אותנטיים מהשפה המקורית. חקירת הנושא תלמד אותנו רבות על החיבור האורגני בין שפת הדיבור של לשון הקדש ובין הכתב שלה, שפת הדיבור בנויה מאבני הבנין של הכתב. ולשני אלו אין קיום זה מבלעדי זה.

וידאו הסבר על הכתב הפרוטו סינאי ותולדותיו:

להמשך: האם יתכן כי לשון הקדש שונה משאר השפות ? – רקע עיוני

ראה עוד: הכתב האלפביתי – תרומתם של בני ישראל לאנושות?

הערות:

[1]ראה באנציקלופדיה 'תולדות א"י':

"היתה זו אחת ההמצאות הכבירות ביותר בתולדות התרבות האנושית אשר כמעט שאינה נופלת בחשיבותה מהמצאת הכתב עצמו. כתב החרטומים, כתב היתדות, ושאר הכתבים התמונתיים נזקקו למאות סימנים מסובכים, שחייבו לימוד ואימון ממושכים, לפיכך נשארו תמיד נחלת מומחים בודדים – סופרים וכהנים שמלאכתם בכך ואלו המוני העם ואף המעמדות השליטים לא ידעו קרוא וכתוב. משעה שהוכנס השמוש בכתב האלף ביתי המורכב מ25 – 35 אותיות הפך הכתב לנחלת הרבים כהוכחה לשנוי זה משמשות כתובות רבות קצרות ופשוטות שנכתבו בהזדמנויות שונות בימי המלוכה הישראלית ע"י אנשים מכל שכבות האוכלוסיה ואשר נתגלו בימינו".

[2] הבלשן פרופ' טור סיני כותב: "אף תרבות מן התרבויות המוכרות לנו: המצרים, הבבלים, החתים, השומרים, ועוד, לא השתמשה בכתב אלפביתי, למרות דמיון קלוש בין כמה סימנים הירוגליפיים לאלפביתיים" (אנצ"מ ע' א"ב עמ' 372). "נסיונות למצוא יסודות לכתב זה בתרבויות שונות לא צלחו" (עמ' 377-8).

[3] טור סיני שם: "חקירתו של גרדינר את תוכן הכתובות העלתה כי נכתבו ע"י שבטים שמיים שהשתמשו במושגים מצריים", (שם). "שבטים אלו הועבדו בידי המצרים", (טור 381).

[4] מעניין שבארכיון אבלה, נשתמרה השפה האבלאית, שמוגדרת ע"י חוקריה כנסיון להשתמש בכתב היתדות (שהיה כתב סמלים בדומה להירוגליפים המצרים) לכתיבת השפה האלבאית בשיטה הפונטית, מה שמקביל לנסיון של הכתובות הפרוטו סינאיות להשתמש בהירוגליפים כצורות פונטיות. בין אבלה ובין העברים נמצאו קשרים רבים, והמלך הראשון של אבלה הוא אברה.

[5] ובמאה התשיעית אנו מוצאים אותו כבר באירופה. גם בדרום ערב נמצאו כתובות אלפביתיות מן המאה התשיעית לפנה"ס ואילך, וחוקרים משערים כי הגיע לשם בעקבות נסיעתם של הצידונים עם עבדי המלך שלמה לאופיר (אנצ"מ ערך אלפבית עמ' 400).

[6] פטרוביץ' החל את מחקרו בשנת 2012, כאשר חקר כתבי הירוגלפים על אבן מצרית שתאריכם הוערך ב-1842 לפני הספירה. לוח האבן, שכונה "סיני 115", ציין את יוסף ובניו אפרים ומנשה – כאשר נטען כי האחרון הוא שבעצמו חרט על האבן את הכיתוב. פטרוביץ' אמר כי הסמלים באבן צדו את עינו – וכי מדובר בכיתוב העתיק ביותר בעולם. "בכיתוב הופיעה ההברה הכנענית ב', אות העיצור העתיקה ביותר", סיפר לרשת פוקס. "האות היחידה הזו בעברית עזרה לי להבין שהאלפבית העתיק ביותר בעולם, השפה שאותה לא הצליחו לפענח במשך יותר מ-150 שנות מחקר – היא עברית.