נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

יואב שורק: האם יש דבר כזה זהות מינית?

את המאמר הקודם ("רצוף כוונות טובות") הקדשתי להתמודדות עם נטייתם של אנשים טובים בקהילה הדתית להצטרף למאבק למען לגיטימציה של הומוסקסואליות

האם יש דבר כזה זהות מינית?

המשך למאמר הקודם: האם מוסרי להתנגד לחד מיניות?

אין סוטים, אין סטרייטים | יואב שורק, מקור ראשון:

את המאמר הקודם ("רצוף כוונות טובות") הקדשתי להתמודדות עם נטייתם של אנשים טובים בקהילה הדתית להצטרף למאבק למען לגיטימציה של הומוסקסואליות מתוך הנחה שבכך הם מקלים על חייהם של מי שנבראו שונים, וסובלים בשל כך – ומתוך הנחה שהחברה העיקרית, זו שמזוהה כבעלת משיכה למין הנגדי (הטרו), אינה עשויה להפגע מלגיטימציה כזו, שהרי "איש אינו בוחר להיות הומו" לנוכח המחירים הכבדים שהדבר גובה.

ניסיתי להראות שזו טעות חמורה. שלגיטימציה ליחסים חד מיניים מרחיבה את המעגלים של הנמשכים לבני מינם, כיון שהרתיעה היא תולדת האיסור החברתי והדתי לא פחות מאשר תולדת הטבע; ושביסודה של תפיסת העולם היהודית, מן המקרא ועד לאחרונים, ניצב ערך מכריע של ריסון ודיכוי של משיכה מינית אסורה, בניגוד לשלל הנחות יסוד של התרבות המתירנית, הרואות במימוש התשוקות המיניות ערך מכריע וגם כזה שעליו יש לבסס את הזוגיות והמשפחה.

תגובות אינספור, בעל-פה ובכתב, כולן אישיות ולא פומביות, ביקשו להביע תודה על הצגת הדברים ותמיכה ברוחו של המאמר ובמסקנותיו. התגובות הגיעו גם מאנשים 'רגילים', וגם ממטפלים, מחנכים, ובני משפחה של להט"בים. מתוך התגובות הבנתי שיש צורך להשלים אותו על ידי הרחבה של נקודה שאולי לא נתבררה בו מספיק – והיא חיונית ומהותית להבנת הסוגיה הסבוכה שלתוכה נתגלגלנו כתוצאה מצירוף של התפתחויות תרבותיות, פוליטיות ופסיכולוגיות.

הנקודה היא עצם ההגדרה של החברה האנושית כמחולקת ל'סטרייטים' ו'הומואים', הגדרה שכפי שהבהרתי שם זרה לחלוטין למקרא, ובעצם לכל החברות הלא מודרניות. זוהי חלוקה שראשיתה בשלהי המאה הי"ט והשיח אודותיה הועמק במאה העשרים.

כפי שאראה להלן, החלוקה הזו עצמה היא לא רק מופרכת מבחינה מציאותית, אלא גם מחוללת נזקים כבירים – והיא למעשה שורש חלק נכבד מהמבוכה בה אנו נמצאים. מלבד זאת, רק על רקע הבנה של המציאות האנושית כמציאות שאין בה 'סטרייטים', ניתן להבין את המשמעות הדרמטית של איסור משכב זכר שהביא עמו המקרא – איסור ששינה את פני החברה שלנו.

א

רובנו חושבים על סוגיית הנטייה המינית בצורה הבאה: רוב בני האדם נמשכים לבני המין הנגדי, ואילו כלפי בני מינם אין להם משיכה אירוטית (ואפשר אף שיש להם רתיעה). בניגוד לרוב הזה, המיעוט הוא הפוך: הוא אינו נמשך לבני המין הנגדי, ומגלה משיכה ברורה לבני מינו.

זו אכן המציאות שהתרגלנו לראות מול עינינו, לפחות במבט חיצוני וכללי. אלא שהמציאות הזו היא קליפה דקה, שכבה שהיא בעיקרה תוצר של התרבות היהודית-נוצרית. מה שהתרבויות שלא הושפעו מן המקרא מלמדות אותנו, הוא שגברים "רגילים" היו מעורבים תמיד ביחסים בעלי אופי מיני עם גברים אחרים – לרוב נערים צעירים מהם ואו ממעמד נמוך יותר. לא היה צריך בשביל זה להיות 'הומו', מושג שלא במקרה כלל לא היה קיים בעולם העתיק.

המודל של יחסים בין מחזר מבוגר לנער מושא-אהבה, המכונה פדרסטריה, מוכר לרבים מיוון העתיקה – אך מסתבר שמודל דומה להפליא התקיים במקומות שונים בתכלית – למשל במנזרים בודהיסטיים ביפן עד לעידן המודרני או בתרבות הפרסית והערבית, זו שהותירה משקעים אפילו בעברית של תור הזהב באמצעות 'שירי החשק' שהיללו תמיד את יופיו של ה'נער', הלא הוא המאהב הצעיר. נערים שימשו כמושאים אירוטיים גם במעמדות הגבוהים בסין, מן העת העתיקה ועד למאה התשע עשרה, גם אצל האצולה הרומית, וגם בעולם אחר לחלוטין – אצל האצטקים במרכז אמריקה.

אפשר להביא עוד שלל דוגמאות, ומי שאסף רבות כאלה הוא דיוויד גרינברג בספרו The Construction of Homosexuality (שיקגו, 1988), אבל דומני שכל מי שקורא את המקרא באזניים פקוחות ופוגש את חז"ל בלי מסכים מרגיש מיד כי אין לא בעולמם של אלה ולא בעולמם של אלה, לא 'סטרייטים' ולא 'הומואים'.

אכן, חז"ל קבעו ש"לא נחשדו ישראל על משכב זכר", אבל באותה נשימה עצמה חשדו בכך את הגברים הגויים כולם; ללמדך שמה שהפקיע את ישראל מחשד הוא התבססותו של איסור חמור, ולא היעדרה של משיכה מעיקרא. כמובן שהמקרא עצמו, שמספר לנו על אנשי סדום המבקשים 'הוציאם אלינו ונדעה אותם', ובזים להצעה המחליפה את הגברים האורחים בבנותיו של לוט, משוכנע שמשכב זכר אינו קשור לנטייה נפשית יוצאת דופן: היסוד ההומו-אירוטי הוא אימננטי, טבעי, ומצוי בכל תרבות שלא הפכה אותו לטאבו.

בכל הדוגמאות והתרבויות הללו המשיכה לגברים לא באה על חשבון המשיכה לנשים, קיום יחסי מין עמן והקמת משפחות וילדים. במידה רבה, היחסים עם הנערים היו השעשוע, משחק שכולו עונג נקי, בעוד המין עם הנשים היה עניין רציני, מעצם היותו כרוך בפריון, במשפחה, במעמד חברתי – וביחסים המורכבים עם מי שגם באותם ימים היתה לא ממאדים אלא דווקא מנוגה.

ב

בדורות האחרונים החלה רווחת בחברה ההנחה שאנשים 'נורמליים' אינם נמשכים לבני מינם. ההנחה הזו חילקה את העולם ל'סטרייטים' ו'הומואים/לסביות', טיפחה יחס מבזה כלפי מי שבכל זאת גילה נטיות כאלה, ויצר את רבים את מה שהפסיכולוגיה מכנה 'הומופוביה', כלומר את הפחד (של בנים בעיקר) מכך שהם אינם סטרייטים, שמקננת בתוכם ה'מחלה' כביכול של משיכה לבני מינם. הרבה מהתגובות שלנו במקרה שאנו מגלים משיכה חד-מינית אצל עצמנו או אצל זולתנו מושתתות על ההנחה שזו תופעה "לא נורמלית", סטייה שהיא עדות או לעיוות חמור (בחברות שמרניות) או לזהות אחרת (בחברות ליברליות).

השתחררות מההנחה הזו, וחזרה להבנה שהמשיכה לבני מיננו היא טבעית ושגרתית, שמשיכה כזו קיימת – לפחות בצורה כמוסה ופוטנציאלית – אצל הרוב הרגיל, הנורמטיבי, היא אולי התרומה הגדולה ביותר שיכול השיח המתעורר אודות הנושא להביא לחברה. היא תביא מזור לסבלם של רבים, וגם תשחרר אותנו מהצורך להעניק לגיטימציה לאסור – כפי שאראה מיד.

ראשית, היא תרגיע את סערות הנפש של הנערים. התעוררות המיניות בגיל ההתבגרות מביאה נערים רבים לחוש משיכה כלפי בני מינם. זו תופעה נפוצה מאד והיא חלק טבעי מצמיחת המיניות. המודל הרווח, לפיה האדם הנורמטיבי אינו יכול להמשך לבני מינו, גורם בלבול גדול ומכניס את הנערים ל'סרטים' מיותרים, מזיקים נפשית ומטופשים בתכלית. 'חטאות נעורים' כאלה הם צפויים ושגרתיים, והנתונים המוכרים טוענים שאפילו מי שמקיימים יחסי מין עם בני מינם בגיל הזה – שלא לדבר על הרהורים בעלמא – מתבגרים ברובם להיות מה שרגילים כיום לכנות 'סטרייטים'.

ההשתחררות מההנחה הזו גם תוכל לסייע למטפלים, שמצויים כיום במקום כמעט בלתי אפשרי – מקום בו אימת הביטוי הנורא 'טיפולי המרה' (ממה למה? האם באמת יש שני סוגי בני אדם?) מקשה עד מאד על מתן מענה טיפולי ראוי ופשוט לבעיות הקשורות בבריאות הנפש ובמיניות. אנו כל כך רגילים להניח שבמצב רגיל אין אדם נמשך לבני מינו, שאנו מפרשים כל משיכה כזו כעדות ל'זהות' מהותית, ונזהרים מלשפוט אותה ואפילו מלטפל בה באותן פרקטיקות פסיכולוגיות רגילות בהן מטפלים בכל מיני תנועות נפש המסבות לאדם סבל או קושי תפקודי.

אך כל זה פשוט אינו נכון: ההיסטוריה של התרבות מלמדת אותנו שכנראה פרויד צדק כאשר דיבר על כך שרוב בני האדם הם ביסקסואלים בפוטנציה: כלומר הם יכולים להמשך לבני מינם ולמין הנגדי. תהליך ההתבגרות הפנימי והחיצוני – כלומר ההורמונלי והחינוכי-תרבותי מובילים את רוב הגברים לטפח את המשיכה לנשים ואת רוב הנשים לטפח את המשיכה לגברים, אבל האפשרות האחרת אינה נעלמת. היא קיימת במידה כזו או אחרת, בהתאם לאדם ולנסיבות חייו, והיא עשויה לשוב ולעלות אל המציאות הרגשית בנסיבות מיוחדות – למשל, כאשר לא ניתן לממש את הנטייה הטבעית יותר, או כאשר מימושה של זו כרוך במחירים נפשיים כבדים מדי.

ההשתחררות מההנחה הזו תסייע לנו גם למנוע מצבים עגומים ומגוחכים של פירוק זוגיות בשל 'גילוי' מאוחר של זהות מינית אחרת. למרבה הצער, לא מדובר בדמיונות. הדוגמא הבאה מבוססת על שורה של מקרים אמתיים: ג' היא אשה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, שילדיה עוזבים את הקן והזוגיות שלה, נעבעך, מרוקנת מתשוקה. והנה יום אחד היא מחליטה לעזוב את הכל כדי להתמסר לאהבתה החדשה – אשה!

למה זה קשור לתפיסה המניחה שבני אדם 'רגילים' אינם יכולים להמשך לבני מינם? כי אותה אשה עצמה לא היתה עוזבת את בעלה לטובת גבר אחר, גם אם הלה היה צעיר ומושך יותר. היא לא היתה עוזבת כי היא חכמה, ויודעת שסביר מאד שהריגוש שעשוי להביא הגבר האחר הוא סתם תעתוע, מים גנובים שימתקו. היא לא תעזוב כי היא לא בוגדנית, וכי היא יודעת שכנראה הבעיה לא נמצאת בבן הזוג אלא בחלודה שהצטברה על הזוגיות שלהם; התשובה תהיה טיפול ולא פירוק. אבל אותן הגנות עצמן ששמרו אותה מפני הגבר האחר קרסו באחת ברגע שהיא מצאה את עצמה מתאהבת באשה (!!). הרי אם היא, שגדלה תמיד על הזהות הנשית המחזרת אחרי גברים, התאהבה באשה – אז לא מדובר סתם בעייפות מהזוגיות הישנה, אלא בגילוי זהות חדשה. היא לסבית! כן, תמיד היתה כנראה, ותמיד חיתה בארון! עכשיו עליה לממש את עצמה ולהיות מה שתמיד היתה צריכה להיות… וזה, כידוע, הרי דבר שאסור לדכא.

גם הסביבה מתייחסת לעניין אחרת לגמרי. את הגבר שבוחר לפלרטט עם צעירות כדי לשחרר את תסכולי משבר גיל העמידה שלו, החברה תדון ברותחין (תהיה אחראי, תפסיק לשחק פיטר פן, תהיה נאמן לאשה שאתה באמת אוהב); ואילו את חברו שבוחר לפלרטט עם נערים היא תדון בכפפות של משי: הוא סופסוף מצא את עצמו, זו האמת שלו, וכן הלאה.

כמובן, שאלמלא היינו מניחים מראש שאדם 'רגיל' לא יכול להמשך לבני מינו, כל המניפולציה הזאת לא היתה מתעתעת בנו. הרי אם המשיכה יכולה לחול באופן טבעי גם על בני מיננו, אז טבעי שהיא עשויה להתעורר יום אחד ממעמקי הדחקתה, בין אם כתוצאה מ'מיצוי' המשיכות הרגילות או כתוצאה מקושי כלשהו במימוש שלה.

ג

ההכרה בכך שמשיכה חד מינית היא נפוצה וטבעית בחברות שלא הטילו על כך טאבו, פוקחת את העיניים גם לגבי ההשלכות התרבותיות העצומות שחולל האיסור הזה, משהוטל, על החברה היהודית ובהמשך – באמצעות הנצרות, שהחדירה את המסר בצורה חריפה בימי הביניים – על החברה המערבית כולה.

כפי שהזכרנו לעיל, "לא נחשדו ישראל על משכב זכר" (תלמוד בבלי קידושין פ"ב). כלומר, הסטארט-אפ התורני של איסור משכב זכר הצליח כל כך, עד שהדבר הפך למשהו שכלל לא עולה על הדעת של רוב היהודים. הרי זה בן דמותו של החזיר: מלכתחילה, הרי, החזיר אינו אמור להיות דוחה למאכל: "אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי, אבל מה אעשה ואבי שבשמיים אסר עליי" (דברי ר' אלעזר בן עזריה בספרא לפרשת קדושים). אלא שבפועל, היהודים התרחקו כל כך מאכילת חזיר עד שהדבר נהפך בעיניהם למשהו שכלל אינו מושך אותם. כך, כנראה, קרה גם ליחסים החד מיניים. ר' אלעזר אומר זאת בעצמו: לצד ה"אי אפשי לאכול בשר חזיר" מופיע גם "אי אפשי לבוא על הערווה". כלומר, בשני המקרים, איסור של התורה בא בניגוד לאינטואיציה הטבעית וליצר הטבעי. אינך צריך להיות סוטה כדי לחשוק בבשר חזיר, אינך צריך להיות סוטה כדי לחשוק בערווה. ובכלל זה הזכר, כמובן.

ובכל זאת, האיסור הצליח. "תפס". זה רחוק מלהיות מובן מאליו. בסביבתם של אותם האמוראים שקבעו כי ישראל לא נחשדו, היו גויים, פגאניים. אלו נחשדו גם נחשדו בעיני חכמים, ובשל כך נאסר על יהודי לשהות ב'ייחוד' עם גבר גוי.

אבל מה שמרתק במיוחד הוא שההצלחה של האיסור חוללה פלא גדול: היא שחררה את היחסים בין גברים מהמתח המיני שנלווה אליהם קודם לכן. היא יצרה איזור נקי ממתח מיני. היא ניטרלה את הגברים מלהיות אובייקט מיני לבני מינם, ופתחה את האפשרות לחברות-נפש "נקייה".

במלים אחרות, עולמה של הישיבה – בית המדרש עם החברותות, 'דיבוק החברים', השחרור מהיררכיה פורמליסטית וההתנצחות עד אור הבוקר ועד צאת הנשמה על סוגיות אינטלקטואליות ורוחניות – כל זה לא היה יכול להתקיים כפי שאנו מכירים אותו אלמלא אותו משפט נפלא של "לא נחשדו ישראל". אלמלא אותה מציאות מופלאה של ניקוי המרחב מהיצר המיני (כמובן, הניקוי אינו מושלם ופה ושם יש 'נפילות' או אנשים שמועדים יותר מאחרים – אבל אנו מדברים 'בגדול'). ספק אם התורה שאנו מכירים אותה היום היתה בכלל נוצרת ומשתכללת בעולם שבו גם גברים מסתכלים זה על זה בעיניים שיש בהם משחק של חיזור וגירוי.

זה כמובן לא נוגע רק לישיבה – אלא גם למרחב גברי אחר, הצבא. מחנות צה"ל מפרידים כיום את מגורי הבנות ממגורי הבנים, אבל במציאות שבה הטאבו על משכב זכר נפרץ אנו עלולים להידרש למחיקת המושג של "אחוות לוחמים", לפרק את האוהלים המשותפים ומקלחות השדה, ולהכנס לעידן חשדני וטעון לאין ערוך.

הדלגיטימציה של היחסים החד מיניים חוללה את הפלאים הללו של מרחב נטול מתח, של יכולת אחווה גברית (ונשית), פלאים שבמידה רבה אחראים להצלחתה של הציוויליזציה שלנו.

ד

והיא חוללה עוד שינוי, ששווה לתת עליו את הדעת: זוכרים את שירי החשק הנכתבים ל'נערים'? את האמירה שהיחסים עמם הם שעשוע ועונג ללא מחיר וסיבוך? ובכן, היעלמם של ה'נערים' מחיינו שיפרה ללא ספק את מעמד האשה, לפחות בחברות שמעוצבות בידי גברים.

שירת היופי שאנו מכירים כיום מהללת את האשה ולא את הנער, וזאת למרות האלגנטיות והנקיות שיש ביחסי האהבה עמו, יחסים נטולי הריונות, מחזורים, הורמונים ותנודתיות רגשית שמציבים אתגר כה גדול לנפש הגבר. אך כאשר הנער נעלם, ורק האשה היא פרטנר מיני לגיטימי, הרומנטיקה והארוטיקה מנוקזות אליה – והצורך לכבד אותה ולהיענות לצרכיה גובר והולך. דניס פראגר, במאמר שפרסם ב-1990 (ושראוי לקרדיט על הרבה ממה שכתוב במאמר זה), טען שבחברות שבהן הגברים נהגו למצוא לעצמם פרטנר מיני מבני מינם, מעמד הנשים היה נמוך עד בלתי נסבל ורווחו גישות של מיזוגניות; הדוגמאות שהוא מביא בשמם של כמה חוקרות נוגעות לרומא, ליוון, לחברה הערבית ולחברה הסינית.

והעניין קשור כנראה גם בעובדה שאין ביהדות נזירות שכרוכה בפרישה מיחסי אישות. כלומר, בעיני התורה כל גבר צריך להיות במערכת יחסים עם אשה – ואי אפשר למצוא לכך תחליף. זאת, בניגוד לכמה וכמה תרבויות, שבהן אידיאלים של פרישות הופנו במפורש רק למגע הגבר עם האשה – בשעה שיחסים חד מיניים נתפסו כלגיטימיים ואף כמועילים לקניין החכמה ולהתנזרות מן האשה, שנתפסה כמקור השפלות. הדברים הללו נכונים הן ביחס למנזרים בודהיסטיים, הן ביחס למדרסות מוסלמיות והן ביחס לאסכולות פילוסופיות יווניות.

אנו כל כך רגילים לעולם שבו משיכה תוך-מגדרית היא עניין יוצא דופן, נדיר, שקשה לנו להבין לאן אנו צועדים כאשר אנו מבקשים להסיר מעליה את המכבש התרבותי והדתי שגרם לה להיות כזאת. הנעת הגלגל אחורנית אל החברה הקדם-מקראית, אל זו שבה הפרקטיקה המינית היתה 'לא ממושטרת', עשויה להידמות בעיני אחדים למעין גן-עדן נטול דעות קדומות, אותה 'סמואה' שתיארה מרגרט מיד בשנות השבעים והדליקה את דמיונם של רבים כל כך, אבל כדאי שהמפוכחים יותר יבינו שהרגרסיה פירושה עקירת יסודות תרבות שאנו חייבים להם את התפתחותנו עד כה.

ה

המאמר הזה, כמו קודמו, לא עוסק במיעוט אלא ברוב. ברוב הגדול. באנשים שנמצאים על הרצף של המשיכה המינית, ולא בבודדים שנמצאים בקצה באופן בלתי תלוי בחינוך ובתרבות, באפשרויות ובטאבו. הרוב הגדול הזה מעוצב במידה רבה על ידי האיסורים והנורמות, והוא שצריך להיזהר מאד מפני הסרתם.

גם הדמוגרפיה מושפעת מההגדרות: כאשר גוזרים את האנושות לשני חלקים – 'הטרו' ו'הומו' – אזי כל מי שאינו חש בנוח במשבצת ה'הטרו' (ומדוע שירגישו כולם שם בנוח? הרי יש רבים שמוצאים קושי במיניות ההטרוסקסואלית משלל סיבות אחרות, או כאלה שפשוט רחוקים מאידיאלי הזהות הגברית והנשית המוחלטים) נדחק אל המשבצת השנייה, שתופחת פתאום לממדים של מיעוט גדול. אכן, גם בלי הניפוח הזה ישנם בודדים שאינם יכולים להמשך לבני המין הנגדי, או כאלה שמעצם טבעם הזהות הזכרית או הנקבית שלהם אינה חד משמעית. מה אתם? ובכן, זו ללא ספק שאלה קשה ורגישה, שצריכה להיות מטופלת בכלים המתאימים: כלים פרטניים, אישיים, ולא ציבוריים. סבלם של אלה, אגב, אינו בהכרח גדול יותר מסבלם של כה רבים אחרים, שאינם יכולים להגיע למימוש מלא של המיניות שלהם או הזוגיות שלהם, בשל סיבות פסיכולוגיות, חברתיות, כלכליות או רפואיות – וכאלה יש רבים, רבים מאד.

והערה אחרונה, שאולי עולה כאן מכללא אבל חשוב לומר אותה גם בפירוש: המאבק של התנועה הלהט"בית מנסה להעביר את החברה האנושית מעולם א' לעולם ב'. עולם א' הוא עולם שבו יש מודלים מאד מובהקים של גבריות ושל נשיות, של חיזור ושל משיכה, עולם שהוא במידה רבה שוביניסטי וכוחני; עולם שבו מי שאינו עונה למודלים נדחק הצידה בבוז, שבו 'הומו' היא מילת גנאי נפוצה, שבו הארון הוא האופציה המועדפת לכל מי שמוצא בעצמו נטייה שאינה הולמת במלואה את המודל. עולם ב' הוא עולם שבו המודל הזה קיים – אך נדרש לוותר על הבלעדיות והשלטון, כדי לפנות מקום לאלטרנטיבה שהיא תרבות להט"בית-קווירית, שבה מודלי הגבריות והנשיות נזילים הרבה יותר, ובני אדם חופשיים לאמץ ולהחליף זהויות ולראות בכל בחירה דבר ראוי ולגיטימי, כל עוד הוא נעשה ללא כפייה ואלימות.

יש הסבורים שמאמרים כמו שלי נועדו להשיב את העולם מעולם ב' בחזרה לעולם א'. אבל זאת אינה כוונתי. אין לי כל סימפטיה לעולם א', שבעיניי הוא עיוות מוקצן של הזהויות והתפקידים. אני מבקש להשיב את כולנו למודל הישן, זה של החברה המסורתית היהודית, מודל שהייתי מכנה אותו כאן, לשם הסדר הטוב, מודל ג'. במודל הזה יש זהות גברית ונשית, הקשורה במין שעמו נולד האדם; ויש מעשים מיניים מותרים (מעטים) ואסורים (רבים), כי האדם אמור לשלוט ביצרו ולא להיות מובל על ידו. אבל המודל הזה אינו מטפח מצ'ואיזם ושוביניזם, והוא אינו בז לגברים שנותנים מקום לתכונות נשיות בתוכם ולהיפך (בעת שבעולם א' סיננו 'הומו' כלפי כל חנון מצוי, ודחקו בנערים לאמץ גינוני קשיחות, בעולם ג' העריצו את התלמיד העדין כ'עילוי' וטרחו על עבודת המידות). זהו עולם שבו עבודת האדם אינה ממוקדת בטיפוח זהותו המינית וההנגדה למין השני, אלא בטיפוח קומת האדם הרוחנית שלו – כמובן עם הבדלים מהותיים וחשובים בין מה שמצופה מגבר ממה שמצופה מאשה, בהתאם לראיית העולם, אחרי הכל ולפני הכל, כזיווג: כפעולה של יצירה ופריון המחייבת מפגש בין קטבים.

לא שמרנות של שותי-בירה המספרים בדיחות גסות מניעה אותי; רוח כזו רחוקה לא רק ממני אלא גם מרבים כל כך שהביעו תמיכה וחיזוק במאמר הקודם. מה שמניע אותי הוא הרצון לצאת מהתסבוכת שההגדרות הביאו אותנו אליה, ולאפשר לנו לשוב אל האמיתות הפשוטות של החיים בלי אידיאולוגיות ובלי מאבקים ודגלים: חיים שבהם יש מנעד רחב של נטיות נפש, לגיטימיים וראויים, חיים שיש בהם מיניות חיה ולא מוכחשת, אבל כזו שמתנהלת בתוך גבולות ברורים של מותר ושל אסור, כחלק מהתקדשותם של האדם והחברה.

מאמר נוסף שלו באותו רוח: פגיעתה הרעה של הלגיטימציה

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of