1

האם יש מקום לטקסים ולשבת – בחיי האדם המודרני?

הרמן ווק, כותב על הנושא בספרו 'זה אלי':

פעולתו של הסמל

זמן רב נתעכב על סמלים וטכסים. הללו הם – רשאים אתם לומר הכלים הטכניים -של מערכת השרידה המפליאה כל כך בחיים היהודיים. אמת נכון הדבר: אין מערכת זו אלא אמצעי למטרה, שהיא השליחות ההיסטורית של היהדות – אם נגיע לכלל אמונה בשליחות; אם לאו, אין זו אלא דוגמה מעניינת של סוציולוגיה. אם כה ואם כה, עיון ביהדות פותח בדברים האלה. לבסוף חייב הוא להעמיק חדור ככל שיוכל לתוך חזונו הדתי של משה.

מובן שהיהודים לא בדו מלבם את הרעיון של כלים סמליים. הריהם נחלת כל התרבויות כולן. כה קצרים הם חיי אנוש, כה מגוונים, כה מורכבים, עד שהיו נעצרים מכל־וכל – מלכתחילה לא היו יוצאים מן הכוח אל הפועל – בלעדי שיטת הקצרנות שהמציאה תבונתו היחידה־במינה של אדם הראשון כאשר התבדל מן הבהמות: הסמל והטכס. קצרנות זו חולשת על כל פעילות הנוגעת לקיום האנושי, על כל עסק רציני. העברת בעלות על גורד־שחקים ניו־יורקי כיום היא טכס ממושך ומורכב, גדוש אבזרים וסממנים מוזרים, לא פחות מהכתרתו של קיסר רומאי. סמליות מעין זו משתנה מעשייה לעשייה, מארץ לארץ, מתרבות לתרבות, מדור לדור; אבל אין עשייה, אין ארץ, אין תרבות, אין דור, בלי קצרנות משלהם,

הפולחנים והסמלים של הדת המצרית, של משק־הכספים הבבלי, של חכמת״ המשפט הביזנטית, עברו ובטלו מן העולם, אף שעדיין בני־אדם חוקרים אותם מתוך מתוך סקרנות, או לשם האור שהם עשויים לשפוך על הנוהג החי.

לשוך־הסמלים של היהדות כיום חיה היא, כמו שהיתה לפני דורות, ועודה שלטת בהתנהגותם של מיליונים. הריהי כתב־החרטומים של רעיונות־האב של התנ״ך החקוקים בחיי־יומיום. כמעט אין יהודי יכול לחיות את היהדות בלי הקצרנות המקודשת העתיקה שלו ממש כמו שאין איש־ממונות יכול לנהל עסקי־ממון מודרניים בלי הסמלים שלהם. סמל אמיתי איננו העמדת־פנים או הצגה ריקה; הריהו מציאות צרופה.

מקורו של הסמל היהודי

התורה קבעה את סמליה של היהדות כשם שקבעה את המשפט האזרחי והפלילי שלה. קבצי־החוקים בחקלאות, בנזיקים, בפלילים, בנכסים, הושעו עקב כיבוש וגלות. קובץ החוקים הדתי נתקיים, והוא חי וקיים עד היום הזה.

היו זמנים בהיסטוריה היהודית, הן בימי התנ"ך והן לאחריהם, בהם נראה היה כאילו ספק אם ישרדו החוקים הדתיים. בתקופה מעין זו אנו שרויים כיום, הגם שהמוני־ המונים של יהודים עודם נוהגים על־פי התורה. תקופתנו דומה לזו של האנארכיה ההלניסטית, כאשר היתה ארץ־ישראל תחת שלטון יווני. זמן־מה דומה היה כאילו נוכח התרבות החכמנית והנחמדה של יוון נעשית היהדות מיושנת, תמימה, ושוב אין כוחה עמה להוסיף ולהתקיים. כמעט כל היהודים העשירים, ורבים מן הנבונים ביותר שבהם, זנחו את הסמלים הישנים. הם דיברו יוונית; הם לבשו בגדים יווניים, אכלו כיוונים, בנו אצטדיונים יווניים ורצו בהם עירומים במרוציהם, ראו בפילוסופיה ובמדע של יוון את האמת היחידה, ולבסוף עבדו לאלים כיוונים. אבל ההמונים, ששמרו אמונים ליהדות, העמידו מקרבם מנהיגים חדשים בתחומי המדיניות, הממון והרוח; וגם את ישוע איש־נצרת ושליחיו הקימו מתוכם. המתיוונים נעלמו. אפשר שידעו חיים נעימים מאד, ודאי כך הדבר לגבי רנרם מהם, אבל אי־אפשר לנו לדעת. הם לא הניחו אחריהם לא ספרות ולא מסורת, וזכרם אבד מגוי.

הסמלים של חוקי סיני יש להם אי־אלו מקבילות בשאר תרבויות של ארצות שמיות קדומות. הרי זה צפוי, כמובן, בשים לב למחצבתה של תורת משה במקום ובזמן. בני־ ישראל מלכתחילה היה עליהם לחיות בתנאים נתונים. הם לא יכלו ליטול להם דפוס־ תרבות הדש ומשונה לגמרי שנפל מן השמים ממש כמו שלא היו כולם יכולים להתחיל פתאום לדבר אנגלית. תורת משה נטלה יסודות קיימים שבחיים השמיים ואירגנה אותם ורוממתם עד שנעשו מתכונת ’של שמירת־קיום לעם נצחי; ממש כמו שהמהפכה האמריקאית נטלה את הרעיונות של לדק והפילוסופים בני־זמנו, וכמה מחטיבות החוק האנגלי, ועשתה אותם יסוד מוסד לאומה חדשה.

הואיל ונגענו בחוק העברי ובחוק האמריקאי כאחד, מתעוררת כאן נקודה חשובה, ומוטב לנו שנתעכב עליה. אלה המוצאים תועלת או הנאה בשפיכת לעג ובוז על יהודים שאלו בכל דור ודור: איך יכולים הללו לשמור אמונים גם לחוק הדתי שלהם גם למשפט הארץ בה הם יושבים? איזו נאמנות מן השתים מכריעה במשקלה?

התשובה היא שבדוקטרינה היהודית שני החוקים אחד הם. הנאמנות היא אחת יחידה. כאשר נחרב הבית השני לפני אלפיים שנה וחוקיו האזרחיים חדלו מהיות יציאות, קבעו חכמי התלמוד את הכלל ליהודים בכל תקופות הגלות – דינא דמלכותא דינא. לתוך החלל הריק שנותר עם נפול המדינה נכנסת המדינה היא ביתו של יהודי והיא המעניקה לו זהות אזרחית. לכן דתו של היהודי המסורתי, חוץ לרגש האזרחי שלו, מחייבתו להיות שומר־חוק; צרפתי, אם נולד בצרפת; ישראלי, אם נולד בישראל; אמריקאי, אם באמריקה היתה לידתו. אם מדינה גוזרת אסור ליהודים לעבוד את אלוהיהם הריהם נלחמים בגזירות מעין אלו, ולעתים קרובות מסרו את נפשם על כך. זוהי הנקודה האחת בה יכולה לבוא התנגשות. יכולה היא להתרחש באותה מידה, כך אני סבור, אצל נוצרים או מוסלמים אם יגזרו עליהם גזירה כזאת.

כחו של סמל

תנו דעתכם לרגע על משחק־בריג׳. על־מנת לבלות ערב במבחן־מוחות ארבעה אbשים מסכימים ביניהם להעמיד פנים כאילו יש ערך לקלפים. הם קובעים תגמולים של ממון לפי התוצאה. הם רוטנים כאשר אם מופיע אורח בלתי־צפוי, מרותקים מרוב עונג כאשר איזו תחבולת־ערמה משיגה את שלה. אחר־כך המשחק מסתיים, והקלפים שבים להיות סתם נייר צבוע. אפילו בסימבוליקה בת־חלוף מעין זו דרושה איזו מרות כדי שישתמר כוחם של הסמלים ביציבותו. יש ספרי־כללים, דות־־בריג׳, וגינוני־טכס בלתי־כתובים. רשאי אדם לתת אות לשותפו־למשחק בר הקלפים בהם הוא מחזיק – בכמה דרכים מוסכמות ומותרות. אם תופסים אותו שהוא עושה סימנים בצורה שאין הדעת נוחה ממנה לעולם לא יוכל עוד לשחק בריג׳ בחברה זו, ואפשר ייפגעו אפילו המוניטין שלו בחיים הממשיים. הוא נתן הסכמתו במשחק הבריג׳; הוא פוגע בכבוד על־ידי שהוא מתנהג שלא לפי הטכס. סמלי הכסף ממשיים יותר. לאמיתו של דבר הם קשים כברזל. המחאה בנקאית אינה אלא פיסת־נייר. ענין של מה־בכך הוא להשיג שטר כזה ולהעתיק עליו את חתימתו של איש עשיר. אם אתה נתפס בשעת־מעשה הרי אתה קרוי זייפן, שמך הטוב היה היה, וחירותך הפיזית נשללת ממך למשך שנים. בסך־הכל לא ניסית אלא להשיג  כסף, הוא הדבר שהכל מנסים לעשותו כל הזמן. אבל אתה עשית זאת בדרך החורגת מכללי הטכס. פשעך לא היה זה שניסית להשיג כסף על־ידי ניצול לא הוגן של סמלי נייר. אנשי־ממונות מתעשרים עושר רב בניצול כזה של סמלי נייר, יש אשר יטענו כי דרכי ניצול אלו אינן אלא קיצורי־ דרך ממולחים גם־כסף, בדומה למעשה־הזיוף שלך.אבל בשום שלב בניצול הסמלי שלהם אין התחמקות בת־ענשים מן הטכס הנכון. המדינה מתיצבת מאחרי הסמלים והפולחנים של הממון. הסכמתן של הבריות לקבלם לפי שוי הדבר שהם מסמלים היא אוטומטית ואוניברסאלית. צד־הטכס נעלם כליל משטרי־נייר של דולר, המחאות בנקאיות, איגרות־ חוב ופוליסות־ ביטוח. הם נראים ממשיים, מוצקים ואמיתיים ממש כמו עצים או ילדים. ובאמת כך הם, כל עוד התרבות שבראה אותם וההסכמה המכלכלתם חיות וקיימות.

והנה חוקי הדת שלנו, גם אם אין שום שוטר אוכף אותם, הם בגדר שלמות אורגאנית, מתכונת־ התנהגות חיה לציבור ולכל יחיד בתוכו. הסמלים והפולחנים של האמונה מוטבעים בכל חלק חשוב של החיים: באוכל, במלבוש, במגורים, בזמן, בחיי־המין, בדיבור. יהודי מן האסכולה הישנה נהירים היו לו החוקים והטכסים האלה כמו שהדרכים האמריקאיות נהירות לאמריקאי. לגביו נעשו כביכול סמויים־מן־העין באותה מידה; התמזגו עם המציאות היומיומית, ונראו טבעיים. אכילת מצות והתנזרות מחמץ בימי הפסח היתה ענין ממשי ומובן־מעצמו ממש כמו שבנקאות או הצבעה בבחירות (שני פולחנים מוזרים מאד) הן לנו כיום. הראציונליזציה והניתוח נועדו לקומץ תלמידי־חכמים. אדם היה עושה את הדברים האלה מפני שהיה יהודי בן־ תרבות, וכך היה מנהגם של יהודים.

יהדות טבעית מעין זו קיימת בימינו רק אצל יהודים מעטים בארצות־הברית, או בכל מקום אחר בציבורים החפשיים של העולם המערבי. אנו חיים במתיחות בין שתי תרבויות, זו של אמונתנו וזו של סביבתנו. בכך דומים אנו לעדות היהודיות בשאר תקופות של חופש יחסי: בבבל, תחת שלטון המשטרים הליברליים של יוון ורומא, ובחלק מתקופת השלטון המוסלמי בארצות הים התיכון. המתח נוח אולי פחות מחיים שקטים תחת חסות החוק; אבל רוב האישים והכתבים הגדולים של היהדות לאחר המקרא קמו מתוך התקופות המתוחות האלו. האתגר של הסביבה מעורר ומפרה את האמונה הישנה. כך היה הדבר; ויש לנו מלוא היסוד לקוות שכך הוא עתיד להיות.

בינתיים מוטל על דורנו התפקיד הכבד לעמוד בפני האתגר של המערב במאה העשרים. רבים־רבים מאתנו חייבים לברר לעצמם ראשית־כל מה האמונה שלנו, היכן מקום המרות, ולמה אנו מתבקשים להסכים. אבותינו, יהודים מן האסכולה הישנה, ניסו לומר לנו כי החוקים והפולחנים האלה המוזרים והמורכבים הם התנהגות טבעית שבכל יום. הם נעלבו ונבוכו כאשר סירבנו להאמין להם, והשיג־ושיח פסק.

סתגלנות

לא מכבר, נקלעתי לדיון טרקליני בבית מהודר שבפרוורה של עיר, על ענייני דת. משתדל אני להימנע מכגון זה שכן כמעט תמיד דיונים אלה מסתיימים בכך שאני יושב דומם בעוד בני־שיחי מסבירים לי בהתלהבות מה חסר ליהדות. בדרך־כלל עיקרם של הסברים אלה הוא שבשר־חזיר מזיק לבריאות רק בארצות חמות, שהדת היא ענין של אתיקה ולא של טכסים, וכיוצא באלה. ויכוח מסוים זה היה נעים יותר מרוב הוויכוחים שכדוגמתו, כי היישר מולי ישבה נערה יפת־־תואר בת שבע־עשרה, תלמידת שנה א׳ בקולג' ובלי שום מאמץ אפשר היה לחייך אליה ברוח טובה תוך שהיא מפליגה במלאכתה.

היא למדה סוציולוגיה והיתה שופעת מונחים כגון אנומיה, חרות, הסתגלות תרבותית ושאר מלים משברות־לסת, שאותן גילגלה על לשונה בקלות כמתעמלת. עיקר טענותיה היה שיהדות פירושה ריטואליזם, וריטואליזם פירושו סתגלנות, או קונפורמיות, שהיא רעה גדולה. בעת ההיא אכן הרביתי לשמוע על סתגלנות; בסיומה של אותה שיחת־טרקלין שיכנעה אותי הנערה כי אכן סוף־סוף ירשה הסתגלנות את מקומו של אי־הבטחון כגידוף אחרון לסיומה של שיחת־טרקלין. כשלעצמי שמח אני על התפתחות זו. המשיכה לסתגלנות היא רעה ממשית מאד בתרבות האמריקאית, אשר דה־טוקוויל הבחין בה לפני מאה שנה, ומאז הרחיקה לכת. זוהי הסכנה הגדולה מכל לקיומם של היהודים בארצות־־הברית. עוד יהיה בפי מה לומר בענין זה בהמשך הדברים. שיחת־טרקלין נראית לי כדאית הרבה יותר כשהיא חוששת מן הסתגלנות מאשר כשהיא מכרסמת את עצמותיו של פרויד.

הצד המעניין שבדבר היה זה שמשכילת־הרבים הנלבבת, בעוד היא חוצבת להבות נגד הסתגלנות, מדקדקת היתה בלבושה הטכסי ממש כאילו היתה הגמון – החל בקמטים הנכונים בשרוולי אפודתה וגמור בכתם היאות על נעלי־אוקספורד שלה. את דבריה בזכות האוטונומיה השמיעה באוצר־מלים של בני־־העשרה, נוקשה ומוגבל וחוזר־על־עצמו, ומודגש בנעימתו, ממש כמזמור־תחינה. תנועותיה, תספרתה, אודם־שפתיה היו מסוגננים בתכלית. אמה ואביה, שהאזינו לה מדושני- גאוה, היו אנשים טובי-לב, כלואים ללא מנוס בסגור מנהגים ומלבושים קשים כפלדה, נתונים לשלטונו של פולחן חברתי בל־יישבר בכל שעות היממה.

האם אפייני הדבר רק לחוג מצומצם? אבל אין הדברים שונים מכך בחוגים אינטלקטואליים. שמעתי איך אנשי־ספרות חכמניים, אנשים בעלי מחשבה בקרתית חריפה, מסבירים כי בגלל סתגלנותה אין הדת יכולה להתקבל על דעתם. לבושם היה טיפוסי לאנשי־ספרות ממש כמו שלבושה של הנערה העיד עליה שהיא בגיל- ההתבגרות; התספרות ואוצר־המלים שלהם היו מיוחדים וצפויים-מראש באותה מידה. אם שתית עמהם, ושוחחת עמהם, וביקרת בבתיהם, הרי ראית תנועות, ושמעת רעיונות, והבחנת בספרים על מדפים, ושמעת נגינת מוזיקה, וראית מזונות נאכלים ויינות נשתים, שכולם אחידים במהותם ממש כמו אלה שאתה מוצא אצל החסידים. על־מנת לראות את הריטואליסטים המופלגים, הקפואים והדיבוקיים־באמת של ימינו עליך ללכת אצל הנון־קונפורמיסטים הצעירים של גריניץ׳-וילג׳ שבניו־יורק, שהזהות בתגלחת־הראש ובדיבור, ובלבוש ובריקוד המעוות מטביעים בהם חותם של מעין דרווישים חילוניים.

אבל כל אלה דברים שאין מנוס מהם. אין בהם כל דופי שהוא. חיי אנוש אי-אפשר להם בלא צורה. הנון־קונפורמיסטים האמיתיים היחידים נמצאים בבתי־המשוגעים; הרוחות החפשיות הראדיקליות היחידות נמצאות בבית־המוות וממתינות לכיסא החשמלי. אנו חיים לפי דפוסים. אנו סובבים בקבוצות־חברות. אין אנו יכולים להניד יד או רגל בלי סימנים וסיסמות בוטים, בלי הבדל מה מלאכתנו ומה מעמדנו; וכל עוד החיים נמשכים, הרי כולנו לבושים בגדי־שרד. הסתגלנות רעה היא כשהיא מסלפת, מרדדת ומטשטשת דרכים פוריות, רעיונות חזקים, זהויות טבעיות; רעה היא בהיותה מכבש־קיטור. אבל אין אדם יכול שלא להיות חלק מסביבה – וחלק בר־זיהוי – אלא אם כן ינוס ערום אל מערה, לבלי שוב עוד לעולם.

שורת ההגיון מחייבת להתאמץ ולחשוב כדי למצוא את הדרך הנכונה לחיות בה ואחרי־כן לחיות בדרך זו, בין אם עוד רבים עושים כן ובין אם רק מעטים. אם יהודי מגיע לכלל מסקנה שעליו לרשת את נחלתו ולעשותה חלק מחייו, הריהו עושה דבר שהגיונו מובן־מעצמו. קרוב לוודאי שבכמה שכונות ייראה – על־כל־פנים בימינו – נון־קונפורמיסט תמהוני ביותר; אבל דבר זה גם הוא משתנה והולך, ובכלל מה זה חשוב? החשוב הוא לחיות בכבוד-עצמי, בהגינות, ובלי פחד, בצורה הנותנת כבוד ככל האפשר לבינתך ולמוצאך.

מן הצד השני, החרדים הקיצוניים שאינם מוכנים להכיר במדינת־ישראל מפני שלא כל שרי ממשלתה אדוקים. אך אם נדון אורח־חיים על־־פי אלה המפרשים אותו שלא כדין, איזוהי הדרך שתעמוד במבחן?

התבדלות

על״פי שורת ההגיון, איך יכולים אנו לבודד את עצמנו? העולם שסביבנו הוא המקום בו אנו חיים. עמי העולם הם אחינו תחת האלוהים. כתבי־הקודש שלנו מלמדים שאת כל בני־האדם, ולא את ישראל בלבד, ברא אלוהים בצלמו. קרבנות שהעלו יהודים ולא״יהודים הועלו על המזבחות של שני בתי־־המקדש. ״הלא כבני כושיים אתם לי״, קרא הנביא עמוס בשם ה/ ״הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים, ופלשתיים מכפתור?״

במו־עינינו רואים אנו כי אכן בלעדי התורה אין אנו ״משונים מאומות העולם״.

וכי מה עוד נוכל להציג כנגד החכמה והגאונות שנתן האלוהים לאדם? וכי העמדנו מתוכנו סוקראטס או אריסטו, שקספיר או סרוואנטס, ניוטון או גליליאו, באך או בטהובן, מיכאל אנג׳לו או רמבראנט, דיקנס או טולסטוי, גאנדי או לינקולן? וכי עלינו להתנזר ממטוסים מפני שהאחים רייט לא היו יהודים, או להישמר מהעלות חשמל מפני שאין לנו חלק בפאראדיי, מקסוול ואדיסוץ? כלום אין פירוש־־סלף מופרך זה של היהדות מתפורר לאבק למגע־יד? מקומנו בעולם תלוי, לדעתי, במה שאנו תורמים לאנושות. תרמנו את התורה, את חזון משה על ההתנהגות הנכונה ועל סדרי עדיפותם של דברים. היא חיינו ואורך־ימינו. נדמה לי כי תוך שאנו שומרים על שלהבת זו הרינו קונים לנו את זכותנו להתקיים כעם לפני אלוהים ואדם.

אם זאת נבין, הרינו מתקרבים אל החזון כאבותינו בשעתם באמצעות מבנה של סמל ומשמעת. בעיני החדש־מקרוב־בא מבנה זה הוא מבוך. אבל חובה עלינו להיכנס אליו. כדי להגיע אל לב־־לבו של הענין, שומה עלינו ללמוד את החותמות שהטביעה היהדות בחיים; את הפירושים, כדברי הלל, על עיקרה של תורה. סדרת החותמות הראשונה מוטבעת בזמן.

השבת

ההגיון מאלץ אותנו איפוא לפתוח באחד הסמלים הסבוכים והמסועפים ביותר של היהדות; ולא עוד אלא שזהו סמל המנוגד במידה רבה להליכות ולהרגלי־המחשבה של ימינו. אולי מוטב דווקt שיהיה המעפל תלול בתחילתו.

דיני השבת הם עניינה של אחת המסכתות הגדולות ביותר שבתלמוד. יש בספרות העברית ריבי־רבבות אין־ספור של מלים בנושא זה. אף־על־פי־כן ודאי יודע הקורא את המלים המעטות הקובעות בענין: הפרק הראשון בספר בראשית, והדיבר הרביעי.

העמודים הראשונים של ספר בראשית היו, כמובן, שדה־המלחמה בין תיאולוגים לאנשי־מדע במאה התשע-עשרה. עתה נדמו התותחים, והם מוטלים שבורים ומחלידים זעיר־פה זעיר־שם בדשא גבוה; המתים נקברו; עשן הקרב נמוג מכבר. רואים אגו מישור שאנן, אשר כחדש הוא בעינינו בגלל המאבק שניטש כאן. אנשי־ המדע ניצחו. התיאולוגים נפלו בנופלים בזעקם כי נצחונם המגונה יביא כליה על התנ״ך. כליה זו לא באה, גם אין היא נראית עתה קרובה משהיתה. אבל אין ספק שנשתנתה הבנתו של העולם את ספר בראשית.

עיקרו של ספר בראשית

הפרק הראשון של ספר בראשית זרק אלומות אור על מחשכי המיתולוגיה הקדומה – אור שהעולם כולו חי עליו עתה, ולכן ספק אם נוכל לשער לעצמנו מה היתה השפעתו כאשר זרח לראשונה. הוכרז על היקום שהוא סדר טבעי שנברא ונגלה על־ידי כוח אחד והופעל כמכונת״ענק שתפעל בכוחה שלה. לא היו אלים שבצלם אדם. גם החיות לא היו אלים, והאלים לא היו חיות. לא היה אל־שמש, או אל־ירח, או אל- אהבה, או אל־ים, או אל־מלחמה. העולם והאנושות לא היו פרי גילוי־עריות בין נפילים ומעשי־סדום בין מפלצות בשמי־השמים. השמש, הירח, הרוח, הימים, ההרים, הכוכבים, האבנים, העצים, הצמחים והחיות היו כולם חלק מן הטבע, בלי שום כישוף משלהם. הסגידה לעץ ואבן טעות היתה. האלים והכוהנים הדורשים זבחי־ ילדים, או לבבות עקורים מאנשים חיים, או תועבות מחרידות, או מתן תשורות עד בלי די, היו עלילות־שווא מטופשות על היקום ודינן נחרץ. סיוטי־ הילדות של המין האנושי חלפו־עברו. האיר היום.

סיפור הבריאה בספר בראשית עקר את הסרטן של עבודת־אלילים מהגיגיו של האדם. עבר זמן רב עד שניצח; אך לבסוף כמשו אפילו האלים המקסימים של יוון ורומא תחת כובד המהלומה. ספר בראשית הוא הקו המפריד בין התבונה בת־זמננו ובין הערבוביה הפרימיטיבית המבולבלת בסדרם של דברים. באשר כך, אינני רואה איך יימצא אי־פעם דבר שיתפוס את מקומו.

התיאולוגים הפונדאמנטאליסטיים גרסו כי משה ודאי נזקק לחכמת־החשבון כפשוטה באוצר־הדימויים שהשתמש בו – שאם לא כן הרי כל מה שכתב חשוב כדבריו של בור מתקופת־האבן. אנשי־המדע קיבלו בשמחה את הניסוח הזה של הסוגיה. הם ניצחו, אבל התוצאות החמורות לא באו, משום שהתיאולוגים בשעתם הציגו ברירה כוזבת. עדיין הבריות מוקירים את ספר בראשית. כיום הוגי־דעות מודרניים מקבלים זאת כדבר המובן־מאליו – כדעתם של חכמי היהדות מימים־ ימימה – שספר בראשית הוא חזון מיסטי על ראשית הדברים, המבוטא במלים הטהורות והחזקות ביותר, היאה להבנתם של ילדים, הנוסך השראה על הגאון הבוגר, שבהירותו מספיקה לו להתקיים בתקופות פרימיטיביות ועמקותו מספיקה לו לקרוא תיגר על תרבויות חכמניות.

השבת בספר בראשית

כל זה בדרך־אגב. כמעט אין אנו יכולים להזכיר את ספר בראשית בלי לציין את מצבות־המלחמה עזות־הרושם בשדה־המערכה. עיקר תכליתנו כאן להתחקות אחר שרשה של השבת, אחר סיפור הבריאה היהודי.

הכל יודעים שבת מהי. יום אחד מדי שבעה ימים העבודה שובתת לכבודו של בורא־העולם. הציביליזציה רוויה צו יהודי זה. כמעט בכל מקום זה משפט הארץ. לוח־הזמנים של הייצור בארצות־הברית תואם בדיוק את הכלל הזה. החומרות הקשות ביותר של ימי־מלחמה כמעט אינן מסיגות את גבולו. ההרגל הוא דבר משכנע, ואולי לכן יש לכאורה איזה תואם, איזו הערכה מדויקת של מיקצבי אנוש, ביחס של ששת ימי־מעשה כעד יום־מנוחה אחד. אף כי פה־ושם מופיע שבוע־עבודה של חמישה ימים באמריקה המופלאה בפריון־העבודה שלה, ברי לנו עד מאד כי התוספת של יום או חצי יום של מנוחה היא מותרות, דיבידנדה של יזמה, מרץ ומדע, ואין היא מטבעם של דברים.

המנוחה היא רק מחצית הצו, אפשר לומר חלקו השלילי. היום השביעי קודש הוא: הוא נבדל בשינויים בלבוש, בהליכות, במאכלים, בהתעסקות, ובעבודה מיוחדת

לריבונו־של־עולם. גם דרך זו של היהדות יש לה מקבילות בתרבות הכללית. כולנו יודעים על בגדי־מחלצות של יום־ ראשון, נימוסים של יום־ ראשון, סעודה של יום־ראשון, שקט של יום־ראשון, והליכה לכנסיה. לולא ישבנו בארץ נוצרית יודעים היינו על המנהגים האלה מתוך רומנים בריטיים ואמריקאיים, המתארים בצבעים חיים את יום־ המנוחה הנוצרי.

לא הכל כאן אידיליה. נוסעים בדרומה של ארצות־הברית או תיירים בבוסטון שמתברר להם כי אינם יכולים להשיג כוסית ויסקי ביום־ראשון אינם נוטים להלל ולשבח את בוראם בעבור מעשיו המופלאים – על־כל־פנים לא ברגע שמתגלה להם הדבר. דורות על דורות מתלוננים לונדונאים אניני־טעם על שאין הצגות־תיאטרון ביום־ראשון. החוקים הנוקשים ששרדו בחברה האנגלו־אמריקאית מן המשפט הפוריטאני הכללי־לשעבר גורמים אי־נוחות, גורעים מן השעשועים הרגילים, ומעוררים בלב רבים תחושה של הגבלה מרגיזה. אבל כה חזקה שליטתו של רעיון השבת ברוח הנוצרית עד שחוקים אלה אינם ממהרים להשתנות, ויש מקומות שבהם עומדים הם בתקפם באין כל סיכוי ובאין אפילו תביעה עממית לשינוי.

אולם בהשוואה לשבת היהודית הרי החוקים המחמירים ביותר של יום־הראשון מתונים הם. אנטי־סאבאטאריאנים שבקרב הנוצרים הטיחו תמיד כי חוקי־ ההגבלה הם צורה של התיהדות, וכי אין כל טעם לכוף על נוצרים דיני־משמעת אלה של הברית הישנה. לדבריהם, קיבלו הפוריטאגים ברצינות רבה מדי את הברית הישנה.

היהודי האדוק אינו נוסע ביום השבת, אינו מבשל, אינו נזקק למנועים או למכשירי־ חשמל, אינו נוגע בכסף, אינו מעשן ואינו כותב. העולם התעשייתי קופא דום בשבילו. כמעט כל ההקלות המיכניות של הציביליזציה נושרות כלא היו. נדם קולו של הראדיו; מסך הטלביזיה אטום. לא לו הסרטים, משחקי הבייסבול והכדורגל, מגרשי הגולף, התיאטרונים, מועדוני־הלילה, הכבישים הבין־עירוניים, שולחנות־הקלפים, סעודות צלי־אש תחת כיפת־השמים – בעצם, רוב הדברים שהם־הם ההנאות העסקניותשל בילוי־נופש שיגרתי. השבת היהודית היא טכס המעמיד דרישות גבוהות כדי שיהיה רישומו מכריע. יהודי המקבל עליו לשמרה שרוי, משקיעת החמה ביום הששי ועד קץ בין־ השמשות ביום השבת, בעולם בדול. מוטב שלא נעלים זאת.

אבל יכול זה להיות עולם נעים מאד. לאחר שהבהלנו את הקורא די הצורך, כך אני סבור, בחלק הקשה של השבת, יכול אני עתה להגיד לו ביושר־לב כי יום זה הוא גולת־הכותרת בחווייתו של יהודי שומר־מצוות ובדרך־כלל הוא מקור של כוח, חיזוק ועידוד. דבר זה קל לאמרו, אך אין הוא משכנע. הבה אנסה להסביר.

ההבדל הגדול בין ה־ Sabbath הפוריטאנית ובין השבת היהודית המגבילה עוד יותר הוא הבדל שברוח, בלתי־מוחש אך מוחץ. השבת שלנו פותחת בברכות על המאור ועל היין. המאור והיין הם המפתחות ליום הזה. שמירת־השבת שלנו יש בה צדדים של משקל־רציני, כבד, אך עיקר תולדתה פורקן, שלוה, עליצות והתרוממות־ הרוח.

סטייה אישית

השבת חצתה במירב החריפות את חיי שלי בשעה שאחד המחזות שלי עמד בסימן חזרות או הצגות־נסיון. אווירת המשבר של הצגת־נסיון בברודוויי היא מאגדות זמננו, והיא אגדה אמיתית; חשתי פחות לחץ בשעת יציאה לקרב בים. בעת החזרות האלו דומה בהכרח כי ערב־שבת חל כאשר העסק מט ליפול. לפעמים חשתי עצמי אשם בבגידה שאבי דבק בשבת במצב נואש שכזה. אלא שמן הנסיון למדתי שמיבצע תיאטרוני נמצא כמעט תמיד במצב כזה. לפעמים אכן הוא מתנודד ונופל, ולפעמים הוא מתבודד ומצליח מאד, אבל הצעדים הכושלים הם דרך הילוכו הרגילה, וזעקות־ שבר הן נעימת־קולו הרגילה. הנה כך נפרדתי באי־רצון מעמיתי ביום־הששי אחר־ הצהריים, ושבתי להצטרף אליהם במוצאי־ השבת. מעולם לא התמוטט עדיין המחזה בתוך כך. בחזירתי אני מוצא אותו כושל כמו קודם, וזעקות־השבר נואשות כתמיד. בסופו של דבר זכו מחזותי גם להצלחה וגם לכשלון, אך באמת־ובתמים איני יכול ליחס לא את זו ולא את זה לשמירת־השבת שלי.

בעזבי את התיאטרון הקודר, את ספלי־הקפה הפזורים פה ושם, את כתבי־היד הממועכים והמוטלים בערבוביה, את השחקנים נפולי־הפנים, את פועלי־הבימה המצווחים, את הבימאי המבולבל, את המפיק המבוסס את פרקי־אצבעותיו, את מכובת־הכתיבה המקשקשת ואת עשן־הטבק הסמיך והאבק מאחורי הקלעים, שבתי הביתה. היה זה שינוי מדהים, דומה מאד לשיבה חטופה מן המלחמות. אשתי וילדי, שקיומם כמעט נשכח מלבי בחרדת מניעתו של החורבן הממשמש־ובא, מחכים לי, עליזים, לבושים חג, ובעיני הם מושכי־לב להפליא. ישבנו לאכול ארוחה נהדרת, אל שולחן שמקשטים אותו פרחים וסמלי השבת העתיקים: הנרות הדולקים, החלות הקלועות, הדגים הממולאים, וגביע־הכסף של סבי המלא יין עד שפתו. בירכתי את ילדי בברכה הקדומה; זימרנו את זמירות־השבת הערבות. השיחה כמעט לא נגעה כלל בחורבנות ממשמשים־ובאים. אשתי ואני חזרנו להשלים את שיחת השבוע שלנו. הנערים, מדעתם כי השבת היא ההזדמנות להצגת שאלות, שאלו. התנ״ך, האנציקלופדיה, האטלס נערמו על השולחן. אנו מדברים על יהדות, והנערים הקשו אותן קושיות רגילות ובלתי־אפשריות על האלוהים, שאשתי ואני בולמים אותן בכבדות אך כמיטב יכלתנו. בשבילי זוהי נסיגה לתוך איזה נוף מקסים משיב־נפש.

יום־השבת עובר במידה רבה באותה צורה. הנערים חשים עצמם בבית־הכנסת כבתוך שלהם, והוא חביב עליהם. עוד יותר חביבה עליהם הנוכחות הוודאית של הוריהם. בלחץ־החולין של בית־הספר, שיעורי־בית ועבודה – ובמיוחד בזמן של הפקת מחזה- קורה לעתים קרובות שאין הם מרב־ם לראות אותנו. בשבת אנו נמצאים תמיד, והם יודעים זאת. יודעים הם גם שאני אינני עובד, ושרעייתי רגועה. זה היום שלהם.

זה גם היום שלי. הטלפון שותק. יכול אני לחשוב, לקרוא, ללמוד, לטייל, או לשבת באפס־מעשה. זוהי נאת־מדבר של שקט. ברדת הערב אני חוזר למשחק הנפלא ומורט־העצבים של ברודוויי. לעתים קרובות אני תורם אז דווקה את הטובה בתרומות השבוע שלי למלאכת־ הניתוח הספרותית האיומה הנמשכת ונמשכת עד הצגת- הבכורה. פעם אחת אמר אלי המפיק שלי במוצאי־שבת, ״אינני מקנא בדת שלך, אבל אני מקנא בשבת שלך״.

אני מספר על חוויה זו מפני שלדעתי היא ההעתקה הקרובה ביותר בחיי שלי של השבת כפישהיתה מן הסתם בשביל אבות־אבותי. בציבור בר־מזל כמו זה של יהודי אמריקה, שאינו מחסר נפשו מן הדברים הטובים שבחיים, והחי בשלום, המעבר מן החול אל השבת איננו ממש אותה צלילה דראמתית משכבר־הימים מקדרות, תלאה, מחסור ומשבר אל עונג שלו ורב־חן. אבותינו היו שומרים את כל הבגדים החדשים ואת כל מאכלי־המעדנים ליום הנותן כבוד לבורא־העולם. שום אדם לא היה עני עד כדי כך שחסר היה יין, נרות, חלות קלועות וקצת בשר ודגים. בית־הכנסת נתן לו את הדברים האלה אם לא השיגה ידו לקנותם. ושוב, סייגי השבת, המתנגשים כמדומה בחיים האמריקאיים בכל פינה, היו לאבותינו טבע שני, ונבלעו בתוך המציאות הרגילה. מספר רב של דברים לא היה אדם עושה ביום השביעי כשם שג׳נטלמן בן־ ימינו אינו עושה מספר רב של דברים בשום יום מימות השבוע. הלכות־השבת היו, כמובן, דינים של דת, לא של מוסכמות. אך הללו מוכרים היו כל־כך עד שהיו ממש אווירם של החיים ולא דווקה דיני־משמעת המוגשמים מתוך תודעה־עצמית. לא היה להם זרם לשחות כנגדו. הם היו הזרם.

היהודי האמריקאי, אם יתן דעתו ויעשה מאמץ, אם ישמור את השבת במרוצת השנים, אם ישלים עם קשייה ותוצאותיה, יכול הוא לזכות בכל מה שהשבת צוררת בתוכה. חובה עליו לשקוד על כך יותר מכפי ששקדו אבותיו, במטען נמוך יותר של אנרגיה דתית. זה ענין קשה. אולי גזירה היא שתהיה השבת נקודת־ההינתקות הרגילה מן המסורת. זוגם הנקודה אשר בה הרבה יהודים חוזרים ונספחים ליהדות. מסתבר שזו הנקודה הטבעית והטובה ביותר.

שכן, בתוך שאר דברים, השבת היא הסמל היהודי היחיד שתמצאו בעשרת הדיברות.

הדיבר הרביעי

שני לוחות־הברית מכילים את שבעת האיסורים הגדולים שהם יסודה של ציביליזציה: על עבודת־אלילים, שבועת־שווא, רצח, ניאוף, גניבה, עדות־שקד וחמדה. ויש בהם שלש מצוות חיוביות: לעבוד לאל אחד, לכבד אב ואם(המאפשרת את המסורת), ולשמור את השבת. זה הכל. פעמים תמה הייתי על יהודים המתייחסים ליום־ הכיפורים ואפילו לחגים – אולי גם לחנוכה – ביתר רצינות מאשר לשבת, אף שכל־ אימת שיכנסו לבית־כנסת או ל״טמפל״ מצוות־השבת ניבטת לעומתם, חקוקה בלוחות שמעל לארון־הקודש. אך מסתבר שטבעי הוא למדי לא לראות דבר שראייתו עלולה להטריד מאד.

סמל זה – מכל אלפי הסמלים הארוגים במסכת היהדות – מה הוא עושה בשני לוחות הברית׳ כשהוא מובלט בהדגשה דראמתית יותר מכל שאר הטכסים והפולחנים? שנים הם הניסוחים, אחד בספר שמות ומשנהו בספר דברים. הם נותנים את שני הבסיסים לשבת, שבעצם הם הבסיסים לכל שאר מצוות שבתורה. אני מניח שמקום־הבכורה לשבת לפי שהיא נושאת עמה בצורה הברורה ביותר שני מטענים אלה של משמעות. הרי זו התורה כולה בזעיר־פנים.

וזהו נוסח ספר שמות:

זכור את יום השבת לקדשו: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך: ויום השביעי – שבת לה׳ אלוהיך; לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך וגרך, אשר בשעריך: כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם – וינח ביום השביעי; על כן בירך ה׳ את יום השבת ויקדשהו.

וזה הנוסח שבספר דברים:

שמור את יום השבת לקדשו, כאשר ציוך ה׳ אלוהיך: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך: ויום השביעי שבת לה׳ אלוהיך – לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך.

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה׳ אלוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה; על כן ציוך ה׳ אלוהיך לעשות את יום השבת.

השבת היא איפוא קודם־כל מחווה דראמתית של העדה, המחווה הקיבוצית עתיקת־הימים של הפסקת־עבודה וחג. כל האומות חוגגות את יום בואן לעולם בהפ­סקת עבודה ובטכסים. פעם אחת בשבוע היהודים, המאמינים שאלוהים ברא את היקום, מציינים את בריאתו ונותנים תודות לבוראו. עד כמה ההתאמה נאותה מעידה אולי העובדה שהאנושות בכללה אימצה לה מנהג זה.

שנית, מציינת השבת את ייסודה של האומה היהודית בצאתה ממצרים. היהודים עובדים לא רק לאלוהים בורא-העולם אלא גם לאלוהים המשגיח על ההיסטוריה האנושית. זוהי בשבילנו משמעותה של היציאה מבית־העבדים שבארץ־גושן. עבדים אין להם ברירה באשר לעבודה ומנוחה; הריהם בהמות מדברות, הכפופות לרצונו של האדון. לא בידיהם הבריאה. לא להם הזמן וחלוקתו. החירות היא מצבו של אדם הראשון, יכולת הבחירה, והאדנות על הזמן. השבת נושאת עמה משמעות לאומית מיוחדת בשביל עם־ישראל, שנעשו אומה בצאתם מעבדות לחירות.

חוט כפול זה של משמעות עובר את סמליה של הדת היהודית: עבודה מתוך

הכרת־טובה לאלוהי העולם כולו, וציון ייעודו המיוחד של ישראל כעד לאלוהים בהיסטוריה.

הישגי השבת

אך אין לנו ענין כאן בהפסקת־עבודה סתם. אין זו אלא ראשיתה של שמירת השבת. תמציתה היא הימנעות טכסית מכל המעשים, ויהיו קלים ככל שיהיו, אשר יש בהם יסוד של חידוש, של תהליך, או של מלאכת־עבודה.

התורה מזכירה קישוש עצים והדלקת אש, שתי מלאכות קלות ונחוצות שאין בהן להזיק (לכאורה), אשר נכה, ילד בן חמש או זקנה בת תשעים יכולים לעשותן, והן אסורות. מסורת אשר שרשיה נעוצים בימי משה מונה שלושים־־ותשע מלאכות האסורות בשבת. נחלקות הן לכמה קבוצות המקיפות את עיסוקיו הבסיסיים של האדם: לחם, מלבוש, קורת־גג, בשר ועור, חרושת־המעשה, ומסחר. בדיקת שלושים- ותשע מלאכות אלו בתלמוד פורשת רשת של הינזרות על כל מעשי הייצור הפשוטים. הטענה הרגילה שאפשר להעלות כנגד האיסור על הדלקת גפרור, למשל – שהנעת פרק־היד איננה בחזקת עבודה קשה-מחטיאה את עצם הענין. כל אדם מוכן להימנע מעבודה קשה אם יוכל, בכל יום מימות השבוע. ההימנעות ממאמצים קלים היא טכס. אפשר שהשבת היהודית מכבידה מדי על אנשים מסוימים, ואפשר שלא יסכימו עם הרעיונות הגלומים בה; אך על־פי דרכה שלה הריהי טכס דראמתי החודר אל החיים כולם. אין זה סתם יום של שבתון מעבודה. פולחן תובעני זה הופך עשרים־וארבע שעות בכל שבוע לזמן נבדל, מופרש בהלך־הרוח, במירקם, במעשים ובמאורעות מן הקיום היומיומי.

בדומה לאמנות כך גם הסמל והטכס הדתי מכוונים אל הלם האמת. אולי דמיון זה במטרה הוא שהביא את הפילוסוף סאנטאיאנה לכלל מסקנה שלאמיתו של דבר הדת היא ממיני ההמצאה האסתטית, מיטב חלומותיו היוצרניים של האדם; ואני מתאר לעצמי שאין הדבר כך ממש אלא אם כן נהיה מוכנים להעמיד את משה ואת דיקנס על אותו מישור של יצירה. אף־על־פי־כן נכון הדבר שגם הדת וגם האמנות נלחמות, בחזיתות שונות, נגד החלודה העמומה שמעלה ההרגל על הפלא שבדברים. עץ הוא יצירה עילאית ב;פיה; אך רובנו צריכים לאיזה סיזאן או קורו שיקום להזכיר לנו כמה העצים יפים. השבת היא אות ומזכרת חוזרים־ונשנים לבריאה, ולראשיתו של עם־ ישראל. בתוקף זה היא פועלת בהצלחה.

אין להפריז בהערכת רישומה. אפשר שכמה גאונים יהודים הגיעו ביום השבת דרך-קבע למשהו הדומה לחזיונותיו הנעלים של משה על הבריאה ועל ייעודו של ישראל. אצל פשוטי-עם השבת שומרת בעיקר על רעננות הכרתם בקיומם של החזיונות הללו. מחזור שבעת הימים מעמיק חותמו מאד בחיים היהודיים. כל התכניות מתיחסות ליום־הבריאה: תכניות של עבודה, של נסיעה, של נופש, אפילו של מקום מגורים, לפי שהיא תופסת מקום נכבד כל־כך בחיים, והיא באה בתכיפות שכזאת, השבת חורטת משמעויותיה ברוח ובמוח משך כל חייו של אדם. שומרי היום הזה בהכרח הם מכוונים עד מאד למושגי הבריאה והבורא, למושגי יציאת־מצרים וחזחות היהודית.

אינני מנסה לעמוד כאן אפילו ברמז על הפילוסופיה ועולם־הדימויים המאירים אותה שבת במחשבתה ובאגדתה של היהדות. הספרות היא עצומה, התמונות המיסטיות מצויות למכביר… השבת היא כלה, ועם רדת הערב באה שעת הכלולות, ולכן בכל יום־ששי בין־השמשות קוראים יהודים אדוקים את שירת־האהבה המתנוצ­צת של שיר־השירים… השבת היא חותם השותפות בין אלוהים לאדם בבריאה… השבת היא ראשית חיקויו של האלוהים על־ידי האדם… השבת היא יום מימות המשיח בזמננו־אנו, אחד מששים מטעמו של השלום העתיד לשכון בין האדם לאלוהים, בין האדם לטבע, בין אדם לחברו… הכתובים על השבת, כמוגם תפילות השבת ומנהגיה, משופעים בנושאים מעץ אלה. הקורא יתחקה אחריהם אם ירצה. אם נתתי ביטוי לשלושה רעיונות – שהשבת היהודית היא, מעבר לדיני־המשמעת הקשים של*ה, יום של עונג נאצל; שקשה להשיגה אך ראויה היא לכל המאמצים שהיא מצריכה; ושבדת שלנו היא האבן הראשה לקשת הסמלים שבה אנו עוברים בחפשנו אחר האמיתות הגדולות – הרי עשיתי כל מה שיכולתי. עוד שתי הערות־שוליים לשירטוט קצר זה של נושא כביר, ועלי להמשיך.

כל החוקים המגבילים של השבת בטלים לנוכח פיקוח־נפש: מחלה, פורענות, הצלה דחופה, וכיוצא באלו. השכל הישר הוא הרובד השני ביסודותיה של היהדות, אם האמונה באל אחד היא הרובד הראשון. הגדרתו של פיקוח־נפש היא מחמירה אך מציאותית. סכנת־נפשות או סכנה לאבר מן האברים היא בחזקת פיקוח־נפש. סכנה לעיסקה העשויה להכניס הרבה אלפי דולרים איננה בגדר פיקוח־נפש. יש אנשים, יודע אני, שיסתייגו בחרדה מהשקפה שכזאת, אבל כך כתוב.

לכאורה היתה השבת שרויה בצרה מבחינה פילוסופית במאה התשע־עשרה כאשר סברו טובי המדענים כי הראיות הקיימות מעידות על יקום נצחי, שאין לו ראשית בזמן. רעיון־הבריאה היהודי התנגד משך אלפי־שנים לרעיון היווני של זמן בלא ראשית, אבל מהיעדר עובדות מובחנות נשאר הפולמוס בתחום המלים. כיום גזר־דינם של יודעי־דבר נע בכיוון ההפוך. נאמר לנו כי הראיות המצטברות מעידות עתה יותר ויותר על יקום שהוא סופי בהיקפו ובמשך־זמנו. אתה ואני חפצים, כמובן, לדעת, ״אבל מה אירע לפני הבריאה? ומה נמצא מחוץ לגבולות היקום?״ אנשי־המדע משיבים לנו בחיוכים חכמים ועוברים לנושא אחר…