נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

האם יש צורך באל כדי להיות מוסרי?

שיתוף ב print
הדפס מאמר

הרב נחמיה קופרשמיט, באתר איש כותב:

לקיומו של אלוקים יש השלכה ישירה על הדרך בה אנו מבינים מהו מוסר, כאמרתו הידועה של דוסטוייבסקי: "ללא אלוקים, הכל מותר".

במבט ראשון, ייתכן ואמירה זו איננה נשמעת הגיונית. הכל מותר? האם לא יכול להיות מוסר ללא אלוקים אינסופי?

ייתכן שחלק מן הבלבול, נובע מן ההגדרה המעורפלת של מושג ה"מוסר", או שמקורו ברעיון שקיים "מוסר יחסי". על פי הדוגלים במוסר יחסי – רלטיביזם – לא קיימות אמות מידה אובייקטיביות של טוב ורע העומדות מחוץ לאדם. מקור המוסר הוא אך ורק באדם עצמו, ואין הוא קיים כמציאות נפרדת ומובדלת. כל אדם קובע ומגדיר את הקוד המוסרי העצמי שלו, ולכל אחד יכולת וסמכות שווה להגדיר מוסר בדרך בה הוא או היא רואים כנכונה. השלכות השקפה זו בדבר מוסר יחסי הנן מרחיקות לכת. מאחר והדיון בכל הסוגיות המוסריות הוא סובייקטיבי, מצטמצמים מושגי ה"טוב" וה"רע" לעניינים של דעה וטעם אישי. ללא קנה מידה מוסרי אובייקטיבי מחייב, הקיים בלי להתחשב בדעתו של אדם זה או אחר, יכול כל אחד לעשות ככל העולה על רוחו תוך שהוא מדביק למעשיו תווית של "טוב". אולי אתה אישית סובר כי ניאוף, בגידה או אכזריות הינם בלתי מוסריים – אבל מדוע שדעה זו תמנע מאחרים להתנהגות שכזאת אם עבורם זאת הנאה?

אולי אתה סובר כי אכזריות לשמה היא בלתי מוסרית – אבל מדוע שדעה זו תמנע מאחרים להתנהגות שכזאת אם עבורם זאת הנאה?

האם בנך המעשן סמים בגיל 12 עושה מעשה עוול באופן אובייקטיבי רק מכיוון שאתה סבור כך?

או רצח. מדוע לא, אם מעשה הרצח מעניק לרוצח סדרתי הרגשת כוח וחיות? הדוגל במוסר יחסי יכול לומר כי לדעתו רצח הוא דבר מעורר גועל, אך הרגשתו האישית לא הופכת את הרצח המגעיל אותו לעוול – רק לדבר חסר טעם. הקניבל רשאי להחזיק בהעדפותיו העצמיות אפילו אם מרבית האנשים סולדים מהן ורואים בהן זרויות גסטרונומיות.

לדעת הקהל אין דבר וחצי דבר עם מוסר מוחלט; היא רק הופכת התנהגות מסוימת לדבר מקובל, כמו להריע במגרש הכדורגל בעת הבקעת שער.

"אבל הרוצח הזה מזיק לאחרים!" נכון. אבל בעולם בו הכל סובייקטיבי, גרימת נזק לאדם חף מפשע היא לא יותר מאשר דבר חסר טעם לכמה אנשים, כמו אכילת גלידת קצפת מרוחה על פיצת אנשובי. עצם העובדה שאנו איננו מחבבים "מעדן" זה לא הופכת אותו לרע. רע? על פי קנה המידה של מי? דעתו העצמית של מישהו איננה מוסמכת יותר מאשר זו של רעהו.

ערכים חסרי עקביות

למרות שאנשים רבים מתיימרים לדגול במוסר יחסי, נדיר ביותר למצוא אחד מהם שמצליח להיות עקבי בכך. כמעט כל אדם מאמין בכמה אמיתויות מוחלטות: שיש אמת מוחלטת, אבל היא מצטמצמת רק להיבט של לא להזיק לאחרים; או, שמנוי ומוחלט שאין דבר שהוא "אמת מוחלטת". למעשה, כמעט כל אחד משוכנע שיש אמת מוחלטת כלשהי, תהיה אשר תהיה. רובנו, כך נראה, לא דוגלים באמת במוסר יחסי.

ברטרנד רסל כתב:

אינני יודע כיצד להפריך את הטיעונים לטובת הסובייקטיביות של ערכי המוסר, אבל אינני מסוגל להאמין כי הדבר הרע היחיד באכזריות זדונית הוא כי היא איננה לרוחי.

אין בקרבנו אנשים רבים המאמינים כי הריגת אדם חף מפשע היא עניין של טעם אישי בלבד, שיכול להשתנות בהתאם לגחמות האדם. רובנו סוברים שזהו מעשה רע מיסודו בלי קשר לדעתו האישית של מישהו. על פי השקפה רווחת זו, אמות מידה מוסריות הן דבר בלתי משתנה, הקיימות בלי קשר להחלטה אנושית כלשהי.

המקור האינסופי

קנה מידה מוסרי מוחלט יכול לנבוע רק ממקור האינסוף. מדוע?

כאשר אנו מתארים רצח כבלתי מוסרי, אין כוונתנו כי הדבר רע רק לרגע זה ואפשר כי הדבר יהפוך ל"טוב" בזמן כלשהו בעתיד. מוחלט פירושו "בלתי ניתן להשתנות", לא רק ש"אינו משתנה".

מה ההבדל?

לאדם שאינו אוהב זיתים, סלידתו מהם אינה משתנה. נראה שלעולם לא יתחיל לאהוב זיתים. אולם, אין פירוש הדבר כי טעמו אינו יכול להשתנות, למרות שקרוב לודאי שכך יישאר. מאחר והוא יכול להשתנות, אין זה דבר מוחלט. הוא ניתן לשינוי.

המונח "מוחלט" פירושו ללא יכולת להשתנות. בלתי ניתן לשינוי באופן מוחלט וקבוע.

העלה על דעתך משהו מוחלט. למשל סמל הקביעות והיציבות – סלע גיברלטר! משש חלק מן הסלע – הוא קיים לנצח.

אבל האם באמת כך הוא? האם הוא מוחלט?

לא. הוא עובר שינויים בכל רגע. הוא מזדקן, הוא נשחק.

אם כל דבר ביקום הסופי נתון לשינוי, היכן אנו יכולים למצוא את הממד שיאפשר לנו לעמוד על תכונת המוחלט?

הניסיון לתפוש את מהות המוחלט מטעה במעט, מאחר ובמאמצינו לעשות זאת אנו נתקלים בבעיה של מהותנו הסופית המנסה לתפוש את האינסוף, נושא בו נדון באחד המאמרים הבאים בסדרה זו. כל דבר הקיים תחת מערכת הזמן נתון לשינויים. זאת מהות הזמן – הדבר בו נמדד השינוי. המלה "שנה" גזורה מאותו השורש של "שינוי".

אם כל דבר ביקום הסופי נתון לשינוי – מאחר והוא קיים בגבולות הזמן – היכן יכולים אנו למצוא את הממד שיאפשר לנו לעמוד על תכונת המוחלט?

מקורו לא יכול להיות בזמן, העובר שינוי בכל עת. הוא חייב להיות מעבר לזמן, בממד האינסוף. רק אלוקים, המהות האינסופית הקיימת מעבר לזמן, הוא מוחלט ובלתי ניתן לשינוי.

אני ה' לא שניתי (מלאכי ג:ו).

לכן יכול קנה מידה מוסרי מוחלט להתקיים רק אם הוא נובע מממד אינסופי – מהות נצחית, מעבר לזמן, ללא תחילה וסוף.

הרס החינוך

בנוסף להריסת המוסר, מוליך המוסר היחסי באופן בלתי נמנע להרס החינוך וליכולת לחשוב עם "ראש פתוח" ובאופן מקורי. הצמא האמיתי ללימוד בא מן ההכרה כי האמת מצויה אי שם ממתינה לגילויה – ובלעדיה האדם מרושש מתוכן אמיתי.

פרופסור אלאן בלום כותב בספרו, "דלדולה של הרוח באמריקה ":

נדיר ביותר למצוא צעיר אשר חינוך זה [של המדעים ההומניים] הפיח בו כמיהה לדעת הכל אודות סין או הרומאים או היהודים.

בדיוק להפך. קיימת אדישות לדברים הללו, מאחר והיחסיות החניקה את המניע האמיתי לחינוך, החיפוש אחר הטוב בחיים…

שם, מעבר לכותלי האוניברסיטה, העולם הוא מרקם חדגוני המלמד רק כי… ערכים הם יחסיים, בעוד כאן מסוגלים אנו ליצור את כל סגנונות החיים בהם אנו חפצים. פתיחות הדעת כביכול שלנו משמעותה שאין אנו זקוקים לאחרים. לכן מה שמוצג כפתיחות גדולה הוא למעשה סגירות גדולה. איבדנו את התקווה שמצויים אנשים נבונים בעלי שאר רוח במקומות וזמנים אחרים שיכולים לגלות את האמת שמאחרי החיים…

אם הכל יחסי, לא משנה מה חושב מישהו אחר. לרעיונות אין יותר משמעות. ללא קנה מידה מוחלט של טוב ורע או אמת ושקר, רדיפת החכמה הופכת חסרת ערך. מה בעצם אנו מחפשים? אם אין רעיון תקף יותר מרעהו, אין תועלת בהערכה מחודשת של מערכת האמונה העצמית המנווטת אותי ברגע זה. אין שום תועלת בפתיחות רעיונית לחקירת מושגים חדשים – משום שאף פעם אי אפשר לטעות.

טיעון מקובל המושמע תכופות לטובת המוסר היחסי, הוא כי בדרך כלל אנו רואים בעולם מגוון רחב של עמדות מנוגדות בקשת רחבה של סוגיות מוסריות. נסה למצוא נושא אחד עליו מסכימות פה אחד כל התרבויות!

פרופסור בלום משיב לטענה זו:

ההיסטוריה וחקר התרבויות לא מלמדים או מוכיחים כי ערכים או תרבויות הם דבר יחסי… העובדה כי היו דעות שונות אודות טוב ורע בזמנים ומקומות שונים בשום פנים ואופן איננה ראיה כי אף אחת מהן איננה נכונה או טובה מאחרות. טענה שכזו אבסורדית באותה המידה כמו לומר כי מגוון נקודות המבט המוצגות בישיבת הנהלת האוניברסיטה מוכיחה כי אין אמת… התגובה הטבעית היא לנסות ליישב את חילוקי הדעות, לבחון את הטענות ואת הסיבות לכל דעה.

רק השקפה חסרת ביסוס היסטורי ומנוגדת לערכים האנושיים, ההשקפה האומרת כי אנשים אוחזים בדעות ללא שום סיבה, מסוגלת להביא אדם להימנעות מן הפעילות הרעיונית המרתקת והמלהיבה של חיפוש אחר האמת.

על מהותו של ויכוח

עצם הקיום של מגוון דעות שונות מפריך את הטיעון כי מוסר הוא יחסי. אם הכל יחסי, על מה אפוא אנו מתווכחים בכלל?

קיומם של ויכוחים ואי הסכמות אמיתיים יכול לנבוע רק משום שאנו מאמינים כי יש דעות נכונות ומוטעות.

דמה לעצמך כי אתה מטייל ברחוב ושומע מאחורי אחת הדלתות ויכוח יצרי ולוהט. אנשים צורחים איש על רעהו בחמת זעם. אתה שואל עובר אורח על מה המהומה. הוא מספר לך כי מדובר בגלידריה של "בן אנד ג'רי'ס" והם מתווכחים שם מהי הגלידה הטעימה ביותר.

לא ייתכן.

קיומם של ויכוחים ואי הסכמות אמיתיים יכול לנבוע רק משום שאנו מאמינים כי יש דעות נכונות ויש דעות מוטעות, לא בגלל אי הסכמה סתמית אודות השאלה "הרת הגורל", מהו הטעם העדיף של גלידה. נסה לשחזר לעצמך מקרה בו התעורר זעמך על עוול מוסרי שנגרם לך. הכוח המניע מאחורי הכעס שתקף אותך, הוא השכנוע העצמי שלך כי עמדתך היא הנכונה. עניינים של סדרי עדיפויות במוסיקה ועיצוב פנים של חדר האורחים לא מעוררים זעם מוסרי.

מה כן מעורר זעם מוסרי? האם זה חוסר צדק? אכזריות? דיכוי? כאשר חווים דברים כאלו, מקננת כמעט בכל אחד התחושה שנפגע קנה מידה מוחלט, איזו אמת מידה אובייקטיבית העומדת מעל שיקולים אנושיים רגעיים, ואשר מקורה במהות מוחלטת ואינסופית.

עד כאן.

מעניינים גם דברי הרב אבי שפרן במאמר 'זעמו של אתאיסט':

תגובות למאמרים אומרות המון על המאמר. לפעמים הן חושפות פגמים בהנחותיו של המחבר או במסקנותיו, מספקות פרספקטיבה שונה או מאירות את הדברים בצורה זו או אחרת. פעמים אחרות מגלות התגובות יותר על המגיבים.

לפני מספר חודשים כתבתי מאמר על אתיאיזם. ההשראה למאמר באה מתוך טור אישי של הפילוסוף סלבואי ז'יז'ק בניו-יורק טיימס, המשבח את כבוד האתיאיזם. קראתי למאמר שלי קלונו של האתיאיזם והבהרתי נקודה ברורה אחת: למי שרואה רק כוחות אקראיים מאחורי הסיבה שאנו בני האדם מוצאים את עצמנו כאן, אין שום סיבה להאמין בחלוקה אובייקטיבית של טוב ורע.

התאמצתי להבהיר שאני לא חושב שאתיאיסטים הם אנשים רעים, ובוודאי שהאנשים הדתיים אינם טובים בהכרח. לא באתי לשפוט אף אחד, אלא להציג אמת פילוסופית מובנת מאליה: אם כל התפיסה שלנו, שמעשים מסוימים הם טובים ואחרים לא, אינה אלא גחמה של הברירה הטבעית, איננו צריכים לחוש כל מחויבות למוסר או אתיקה.

המאמר הופיע במספר מקומות שונים ותוך זמן קצר, הוא הופץ במספר רב של בלוגים אתיאיסטים, בצירוף הכחשות – או, ליתר דיוק, קטעים שאמורים להוות הכחשות.

תמיד החשבתי את האתיאיסטים לחבורה טועה, אך גם תרבותית ואינטליגנטית-יחסית. אבל רוב מאמרי התגובה בבלוגים היו פשוט עלבונות מעוטרים בכבדות בכעס ואפילו איומים, שנבעו מהאמירה שלי שאתיאיסטים הם אנשים רעים – למרות שאני לא כתבתי דבר כזה, וטענתי בדיוק להפך.

אולי הכותבים לא הבינו את ההתייחסות שלי להיטלר, סטאלין ופול פוט, כדוגמאות לכוחות לא-דתיים שהיו אחראיים למוות המוני של חפים מפשע. אבל זה היה רק כדי להעלות משקל נגד לטענתו של ז'יז'ק, שהרוע העולמי נשאב באופן מכריע מהדת (כמה מהמגיבים טענו שהיטלר היה קתולי דתי; אני מטיל בזה ספק, אבל רק כדי לשמור על הנקודה שלי, הם יכולים להחליף אותו בקליגולה, מאו, סדאם חוסיין או קים יונג II).

לא הופיעו כלל וכלל טענות-נגד רציניות המתייחסות ליסוד טענתי. שום טענה שטוב ורע יכולים להכיל איכשהו משמעות, מבלי להישען על משהו גבוה יותר מאשר אנחנו עצמנו.

תגובות אחרות (מהקוראים הזהירים יותר, בלי כל ספק), מורכבות בעיקר מארסיות בוגרת על רעיון
הא-ל, וגידופים גסים כלפיי – רבים מהם בעלי אופן אישי ישיר ובשפה שמתאימה יותר לשירותים מאשר לסלון דעות אינטלקטואלי. חושפני למדי.

ואחרי כל זאת, לא הופיעו כלל וכלל טענות-נגד רציניות המתייחסות ליסוד טענתי. שום טענה שטוב ורע יכולים להכיל איכשהו משמעות, מבלי להישען על משהו גבוה יותר מאשר אנחנו עצמנו. עבור אתיאיסט אמיתי, לא יכולה להיות משמעות מוחלטת יותר למושגי הטוב או הרע מאשר למושגים כמו ימין או שמאל.

מה שמעלה דווקא עכשיו למודעות את סוגיית המוסריות הזאת, הוא זוג רבי-מכר עכשוויים המנסים לטעון לטובת האתיאיזם. באחד מהם, מצהיר ריצ'רד דוקינס – דרוויניסט מושבע – שלהיות אתיאיסט זה דבר "אמיץ ונשגב", ולהאמין שיש משהו שבפניו אנחנו חייבים לכרוע זו מחשבה "הרסנית". באותו זמן, הסופר סם האריס מבקר בספרו את הדת, כ"מגונה" ו"דוחה לחלוטין".

שני המחברים אינם משתמשים בשפת-השוק החביבה על הבלוגרים ועדת מגיביהם, והם עושים מאמצים כנים להציג את מה שלטענתם היא 'הנקודה' באתיאיזם. אבל, גם בדוגמא שלהם, כעסם מתנשא מעל לטענותיהם.

אין ספק, קל להכחיש את מציאות האלוקים. אנחנו לא יכולים לראות אותו ויכולים (לפחות חלק מאיתנו, במאמץ ניכר ובדמיון חסר-גבולות) לדמיין שהחיים מתפתחים בעצמם, וכן, יש רע בעולם שנראה כאילו הוא ממשיך מבלי שיבוא על עונשו. אבל אמונה באלוקים צעדה תמיד יד ביד עם האמונה הן בהסתר הפנים והן בהיותו בלתי מובן לנו.

כעסו של האתיאיסט מספק לנו מידע רב יותר. אני חושב שהוא נובע מתוך ההכרה לאן השכנוע המוצהר שלהם חייב להוביל בהכרח. זה יהיה – על פי המאמר המקורי שלי – מקום שבו עצם מושגי המוסר והאתיקה הופכים לחסרי משמעות; תפיסת עולם שבה גנב נואף ורוצח סדרתי אכזר, אינו חבר פחות ראוי במין האנושי מאשר פילנתרופ רחב-לב וחרוץ (למעשה, מנקודת מבט אבולוציונית, הראשון נמצא דווקא בעמדה טובה יותר להקנות את יתרונותיו למאגר הגנטי).

המחשבה הזאת כל כך מתסכלת לאתיאיסט הישר, עד שכל מה שהיא יכולה להוציא ממנו זה זעם.

אין ספק שחלק מהאתיאיסטים אינם כועסים כלל על השלכותיה של התכחשותם לשאיפה האנושית הנעלה מן הטבע. הם נהנים מהידיעה שכל מה שהם רוצים לעשות זה בסדר, כל עוד הם מצליחים לא להסתבך עם החברה והחוקים (שהם כשלעצמם חסרי משמעות) שנקבעו על ידי האדם. אם הם מוכשרים מספיק, הם יכולים 'להרים' בזהירות מוצרים מהחנות, לפגוע בהיחבא בזכויותיהם או פרטיותם של האחרים, ובסודיות לפגוע באלה שהם לא אוהבים או שמפריעים להם לממש את רצונותיהם.

רוב האתיאיסטים בכל זאת – והם לדעתי אלה שכועסים – לא היו מעלים בדעתם לעשות מעשים כאלה. משום שהם יודעים שיש טוב ורע.

האם זה רע כשכלב מושך עצם מחברו הכלבי או כשאלמנה שחורה אוכלת את בן זוגה? מובן שלא. אבל כשבן אדם גונב או פוגע או הורג את זולתו, זה שונה לחלוטין. עמוק בפנים אנחנו יודעים שאנחנו אחראים על דבר מה שמעבר לטבע הגשמי שלנו.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of