1

האם 'כליות יועצות', ומה עם המח?

שאלה: מדוע לא מוזכר בתנ"ך האיבר הכי חשוב 'המוח', וכל האדם תלוי בלב. כמו"כ חז"ל ייחסו תכונות מסויימות לאיברים כמו כליות יועצות, על מה זה מבוסס?

תשובה: נפתח בציטוט מדברי פרופ' ליבוביץ' במאמרו 'המח והתודעה':

"העובדה ש"המוח הוא מנגנון הפעילות הפסיכית" אינה מוטלת בספק, ואעפ"כ יש בהכרה זו משהו מוזר מאוד. אין היא אנאלוגית כלל להכרתנו שאנו מהלכים ברגלינו (ולא בכליותינו) או נושמים בריאותינו (ולא בקיבתנו). הכרות אלה נתונות לנו במישרין, ואילו תפקיד המוח במציאות הפסיכית איננו נתון לנו כלל מבחינת החוויה הישירה שיש לנו מפעילותנו הפסיכית. כשאני חושב – אין מוחי מופיע כלל בחוויית-החשיבה. אני הוא החושב, ומבחינת חווייתי אין אני מסמיך את הדבר הזה למוחי יותר משאני מסמיכו לחלק אחר של גופי. שההסמכה הזאת אינה מובנת מעצמה – דבר זה ניכר בשפה המדוברת, שצמחה מתוך מה שנתון לבני-אדם, להבדיל משפות מלאכותיות הצומחות ממה שבני-אדם מבחינים באנאליזה לוגית. המלה העברית "מוח" למשל, אינה מופיעה בתנ"ך, שאינו מזכיר כלל את האיבר הזה (יש רק "מוח העצמות"), וזאת למרות הדיון הרב בתכנים של המציאות הפסיכית – במחשבה, בהרגשה, ברצייה ובכוונה של בני-אדם. הדברים האלה אף פעם אינם מוסמכים למוח, שאינו נזכר כלל. ואין הדבר הזה מיוחד לעברית התנ"כית. עד היום מקובלת כמונח המקצועי, האנאטומי והרפואי, למוח – המלה "אנקפאלון" המצויה כבר ביוונית הקלאסית. מונח זה אין משמעותו המילולית אלא "מה שבראש". הלב אינו נקרא ביוונית "מה שבחזה", אלא יש לו שם מיוחד – "קארדיה" ; המעי אינו נקרא "מה שבבטן", אלא יש לו שם משלו – "אנטרון". גם למוח שם משלו, אבל הוא חסר ספציפיות. עובדה זו מעידה על-כך, שבניגוד ללב או למעי, שהיו מוכרים לבני-אדם מבחינת התיפקוד והמשמעות שלהם, לא היה להם המוח אלא מילוי הראש.

אף אריסטו, אבי הביולוגיה, אינו מצמיד את המציאות הפסיכית למוח. אמנם, היו כבר קדמונים שעמדו על הקשר ההדוק שבין המציאות הפסיכית ובין התיפקוד של המוח, אבל לא נוכל לאמר שהוא מובן לנו היום יותר ממה שהיה מובן לראשונים, שהעלו על דעתם מציאותה של הצמדה זו. לפני כ-100 שנה אמרו אמנם פיסיולוגים פסבדו-פילוסופיים מסויימים : "המוח מפריש מחשבות כשם שהכליה מפרישה שתן", אולם "המנגנונים" של שני התיפקודים הללו אינם ניתנים להשוואה. התהליך האחד מוגדר בערכי חילוף-החומרים ובגילגולי אנרגיה, הניתנים למדידה אובייקטיבית ; השני אינו אלא שם בעלמא.

ז"א, הרעיון שהמח הוא החושב הוא הנחת יסוד מטריאליסטית, בעיני קדמוננו וחכמינו החושב והמקבל החלטות היא הנפש, והביטוי של תנודות הנפש הוא דוקא בלב, שהוא המרגיש (הוא מגיב לרגשות באופן פיזיולוגי שנתפס בחושים שלנו, להבדיל מהמח שהוא כמו מנהל עבודה נסתר). ראה: נפש ונשמה בחז"ל.

בנוגע לכליות, את הפסוק 'מי שת בטוחות חכמה' (איוב לח לו)[1], דרשו על הכליות, וכן הפסוק "הֵן־אֱ֭מֶת חָפַ֣צְתָּ בַטֻּח֑וֹת וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי" (תהלים נא ח), דרשו כליות יועצות ולב מבין. כינויין טוחות, הוא משום שהן האיבר שטוח בחֵלֶב, ונראה שפירשו שהחכמה באה מן הלב, והוא זה שמרגיש, כפי מה שהגדירו אח"כ שהחכמה באה מהשכל הפועל, ייחסו הקדמונים את זה ללב, משום שמובן שהחכמה באה מחוץ לאדם, ואין בכח המח שהוא בסה"כ כמו מחשב פיזי, להבין, וההבנה מיוחסת לרגש, שחשים אותו בלב, כי ההרגשה משפיעה ישירות על פעולת הלב הפועל אחרת בעת שמחה צער התרגשות וכו'.

מקור הדבר בכך שיש תובנה בלב על דבר ראוי או נכון, אבל האדם לא תמיד שומע בקול ההרגשה הנכונה שהלב מבין, והוא משום שהלב יכול להיות אטום, והדבר האוטם הוא החלב (ח – לב, כאילו הלב נעדר ומוחשך), אלא שאין חלב על הלב, ולכן ייחסו העצה לכליות, להתפשטות הרעיון מנפילתו בלב, לביצועו בשאר חלקי הגוף, ועל הכליות נמצא החלב, והוא זה היכול לאטום עצת הגוף לשמוע בקול הלב. וכמו שאמר דוד "טפש כחלב לבם" (קיט ע), ותהליך זה של החשיבה וההליכה לאור האמת שמרגיש הלב הוא תהליך של הכליות והלב: ה' בוחן כליות ולב (ירמיה יא כ, יז י, כ יב), דהיינו יודע איך בדיוק היה התהליך, האם הרגיש את האמת והלך בעקבותיה או סירב לה, או שלא ידע בכלל. ולכן ריבוי החלב הוא טפשות או טמטום, שאין הרגשת הלב האמיתית מתבטאת במציאות. וע"ז מבקש דוד "צרפה כליותי ולבי" (כו ב), אתה קנית כליותי (קלט יג). אבן עזרא מפרש שהכליות נקראו כך ע"ש הרצון כמו 'כלתה נפשי', והן מייצגות את הרצון הטבעי (לדבריו תאות המשגל). כשאין הכליות עושות מלאכתן נאמנה בא החטא, ולכן מקרבן החטאת מקריבים את הכליות והחלב החופה אותן (ולכן אין אוכלים את החלב ואת הדם, הדם הוא הנפש והחלב הוא העצה הבהמית).

וכך פירשו הצער והכאב המצוי בכליות (אבנים בכליות) שהוא מוסר הנובע מאי הליכה אחר הרגשת הלב: "אברך ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי" (טז ז), ועל זה אמר איוב 'מי שת בטוחות חכמה', בשלמא הלב שהוא המרגיש את הרוחניות והתודעה, כך נברא האדם, אבל אין ה' מסתפק בבריאה, אלא גם הכין חכמה בכליות שהם אבר בעלמא, ואיך הן יכולות לייסר את האדם על הליכתו אחר האמת?

והצער הזה לא נתפרש כלל כדבר שקשור למערכת הטבעית של הגוף, שהרי ניטלה הכוליא כשרה[2] (אריסטו קבע שלכליות אין מטרה)[3], ואיוב מתאר "ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה, אשר אני אחזה לי ועיני ראו ולא זר כלו כליותי בחיקי" (יט כז), וכן "יפלח כליותי ולא יחמול" (טז יג), כי כל היסורים האלו אינם ממיתים אלא רק צער, כמו גירוי העור וכאב הכליות,  וכאילו הכליות הן חלק מתודעתו וגם הן רואות וסובלות (ועי' חולין מג. שקשרוהו ל'רק את נפשו שמור').

וגם לגבי הצומח המשילה התורה: חלב כליות חטה (דברים לב יד), שחכמת הגידול מגיעה מהזרע, אבל המידע עובר לכל גרעין וגרעין דרך החלב, (שזה מקביל לחלבוני רנ"א שמעבירים את הפקודות הנמצאות בדנ"א ומוציאים אותן אל הפועל בכל חלק וחלק של הצמח או הגוף. אגב באונקלוס ורבינו בחיי נראה שבצמח עובר המידע דרך הגזע דהיינו העץ, וזה מקביל ל'יועצות', כאילו יש עץ מידע גם בגוף האדם, הכליות משני צדדי עמוד השדרה, והן כמו עלים של עץ, ומקומן נקרא 'העצה', ויקרא ג ט, וכרבינו בחיי שם). ולכן המהות של הכליות הוא מה שהן טוחות בחלב, כי הן מייצגות צד אחד של המתח בין התורשה לבין השפעת הנפש והרוח. הכליות יועצות כפי טבען, והלב מביא את האפיגנטיקה, והחלבונים מושפעים משניהם.

למשמעות התוכנית של תפיסת המח כמחליט או הנפש, ראה עוד: המכניזציה של הנפש והשלכותיה

 

נספח: להוראת השורש ממנו נגזרת: 'טוחות'.

השם 'אבטיח', אפשר שהוא קשור לכך שתוכו של האבטיח הוא ספוגי עד מימי, מה שנקרא בלשון חכמים 'מעי אבטיח', ובפרט באבטיח שלא עמד בקירור, שאינו מוגדר (אצלינו) טרי, ולכן הוראתו: בו-טיח. וכל דבר ערבוב טח ותפל נגזר מאות ט' – טיט. ואמנם ההבדל בין טיט לטיח, הוא שטיט הוא הבוץ היוון העכור עצמו, וטיחה היא מריחתו ותפילתו על הכותל וכיוצא בו.

(לפ"ד אאמו"ר  -ראה: לשון הקדש רקע עיוני– משמעות ט' היא מעצור, אטימה, ועיכוב, ומשמעות ח' היא העדר – חשך. ולכן הטיט הוא סמל לעיכוב ומניעה, והטיחה היא שימת הטיט כגבול וכסיום, לעכב את החוץ מלחדור אל הבית/כותל. החובט הוא הרוצה לשבור ולבטל גבול ומעצור הבית או החפץ –ואם גברה השלילה הרי בטל-, והנובט הוא הפורץ דרכו.[4] הביטוי הוא הוצאת המלה מגבול פנימיות הפה וחוצה, והשפה היא גם גבול, וזה הקשר בין הבטחה ובין בטחון).

ואולי צריכים לפרש, שהחלק שנעשה רך ונמס הוא פנים האבטיח, ולכן נקרא מעי אבטיח, וכמו שאנו רואים במלון ביתר הבלטה. ולכן דימוהו לטיח, כאילו הטיט שממנו עשוי טוח סביב קליפתו.

עוד יתכן, שהשורש 'בטח' מקביל למשמעות השורש 'קשה' שממנו נגזר הקישות, שכן הוא פרי גדול וחזק ותוכנו בטוח בתוכו. אבל כאן אנו חוזרים להוראה דומה, שכן גם בטוח, קשור במדה מסויימת לטיח, לגבול החיצוני של המקום. טיח סתם הוא עיסוק בגבול בין הבית למעבר לו, בלי קשר לאיכותו, אבל בטוח, הוא גבול שניתן להיות בו ויש לו קיום לעצמו. תוכן פרי האבטיח הוא 'שוכן בטח' בתוך כתלי קליפתו[5] (וכן יש בו אוכל וגם שתיה, ראה להלן). האות א' שבאבטיח אינה עיקר בשורש, וגם בערבית (בטיח) אינה, אף שהערבית (כמו הארמית) מרבה להוסיף א' בראש מלה, תוספת שמאופיינת עם הוראה נכרית כמו אבטליון, אבטיונס/אבטינס, אבגינוס, אבטלאות, גם הרד"ק בס' השרשים כ' שהא' נוספת (ראה גם להלן לגבי בן בטיח).

ראיה לכך היא השימוש 'אבטא', בע"ז לד: הני אבטא דטייעי בתר תליסר ירחי שתא שרי, פי' הערוך שהוא בערבית חמת מעור, ורש"י ור"ן הדגישו מעור עב ("וקורין אותו בוטין"), זה נלמד גם מהעובדה שכלי זה הוא הדוגמא להחזקת משקה לתקופה ארוכה, דהיינו שהבידוד שלו גדול (ואולי גם ר"ח שם כוונתו מלשון אבטיח, וכמו שנתבאר, ולא שמשתמשים באבטיח עצמו, והתוס' תמהו עליו, ועי' מאירי וריטב"א שם).[6] גם המונח 'אמבטיה' במקור נכתב 'אבט' או 'אבטא', כך גי' הערוך ור"ן בשבת מ. אבטאות של כרכים, ובחגיגה טו. שמא באבטא עיברה (וכן הוא בתוספתא נדרים ב ז באבטי גדול), מקום שיש לו בידוד טוח על כתליו ויכול לאכסן מים לזמן רב. השימוש אמבטיה, בהוספת מ', דומה לשימוש 'אתרונגא' שהזכירו בקדושין ע. כרמות רוחא, סוג של סלסול לשון (וכן בהשפעת הארמית, בה כותבים מנדע במקום מדע, פלנאסר במקום פלאסר, שנשק במקום שושק, כישור כונשרא, וכדו'). וממנו גם ה'בטון' המודרני.

באהלות יב ג "הבטח אינו מביא את הטומאה", ופי' הראב"ד טו"מ יז' ג' "הבטח מלה מורכבת היא ונקראת על שם מלאכתה והיא ממלאת התנור כשהוא צריך טפלה מוציאין ממנה זיז לקבל עליו את הטיט שטופלין בו ומפני אסיפת הטיט ששם פעמים שמותיר והוא בולט ממנו טפח ונשאר שם עם הזיז שלא לצורך ושלא בכוונה". הרי ש'בטח' נגזר מטפילת טיט. וראה שם שבתוספתא אהלות יג ג הגירסה 'אבטי', והוא אותה הכוונה (בתוספתא שלפנינו הגי' 'אבטו').

הערות:

[1] לפי הפשט שם עוף, ויק"ר כה': 'טויא', במקביל לשכוי, ואולי הוא התוכי היודע לחזור על מלים, או הטווס שיש חכמה ביצירתו. גם תוכי שבמקרא מ"א יב' כב' מתפרש בפשיטתא טווס, בהתאם ללשון ההודית טווס = tokai.

[2] וכך היתה ידועה המציאות שאם נחתכת כליה הגוף ממשיך לתפקד, אמנם במשנת חולין משמע לגירסא שלפנינו (לאפוקי ד' בה"ג שנר' דמפרש כליות לשון שם הדבר, כי בעברית לא היה שימוש ל'כליה' וכל אחת נקראה ג"כ כליות, כמו שמים) שגם אם נטלו שתי הכליות כשרה, וזה לא מתאים למציאות שלפנינו, כי הכליות מסננות את הדם. וישנה השערה של הרב לוינגר שהמשנה מדברת רק במעלי הגירה, שהתהליך של העלאת גרה והמבנה של העיכול שלהם גורם לכך שלא יהיו חייבים את הכליות.

[3] חז"ל אמרו שירקון בא על שנאת חינם שבת לג., ותיארוהו כעצירת שתן בכורות מא: (עמוד החוזר – ריפלוקס שתן), אבנים בדרכי השתן הוזכרו בגיטין סט: כצמירתא, זו תופעה הגורמת לצמרמורות, להיווצרות אבני סידן בכליות, אין סיבה ידועה בד"כ (idiopathic hypercalciuria), ייתכן שיש קשר בין לחץ ומצוקה נפשיים, כגון יסורי מצפון, לבין תופעות שונות במערכת השתן: (מחקר מאוניברסיטת איווה שפורסם במאי 2014 בכתב העת Journal of urology , מצא התאמה בין מצב נפשי של לוחמים, לבין סיבוכים שונים במערכת השתן שלהם). אמנם מוסר כליות כנראה אין יסודו בפתלוגיה, אלא בכאב מתמשך, כפי שמתאר תהלים 'לילות יסרוני כליותי', מדובר בתופעות של כאב עמום שניתן לחיות עמו שנים רבות, והוא מתעורר בעת מצוקה, התלבטות, נסיון להתרכז, וכדו'. "ובטוחות למרגיזי אל" (איוב יב ו), ואולי שם הכוונה מערות וחווחים להיסתר כדלהלן הערה 5.

לגבי כליות יועצות הבדילו חכמים בין הימנית שיועצת לטובה והשמאלית שיועצת לרעה, מלבד הסמליות שבשני צדדים אלו, יש גם הבדל במציאות, הכליה הימנית יותר נמוכה (הכבד לוחץ עליה), ולכן מתפרשת כדורשת פחות גשמיות.

[4] נ' הוא נאמנות, והנבט נאמן לדרכו המוכתבת לו מטבעו, וגובר על הגבול, וראה תענית ה. פרצידא דתותי קלא דכיון דנבט נבט. נון היא ההמשכיות, כל עניני תזוזה ותנועה נגזרים מנ'.

[5] ומכאן גם 'בטן', וכן 'בטנים' על שם קליפתם הקשה, ומה שבתוכם הוא כמו בחדרי בטן. בכלים טו' ו' מוזכר כלי נגינה בשם בטינון, הערוך ור"מ פי' משום שמניחים אותו על הבטן ומנגנים, ולפמ"ש יל"פ משום שהוא חלול ועב והקולות מהדהדים בתוכו, ראה להלן לגבי חמת הנקראת 'אבטא'. גם כלי תהודה בני ימינו יש להם צורת בוטן בשני חלקים, וגם זה דומה למתני אדם ולבטן. מענין שהרע"ב כותב שלכלי הנ"ל קוראים בלע"ז ציטרא – קיתר"א – גיטרה (גלגול של הקיתרוס מדניאל ג ה, ההחלפה בין צ' לק' רומאית), והרי ציטרולו הוא השם הלועזי של האבטיח. (עוד מעניין שאבא שאול בן בטנית, התלונן על בית קתרוס פסחים נז., וכאילו זו אותה משפחה שלו, אלא שהם המירו שמם ללעז). עוד מצאנו מקום חלול משורש זה 'בוטיטא דטבריה' (ב"ר לא') שפירושו מערה. ובזה ביאור המקרא 'מבטן מי יצא הקרח' (איוב לח כח), הכוונה לבטן הארץ כמו מערה. גם חלל העמוד נקרא בטן (מ"א ז כ). ואין בין בטח לבטן אלא שבמקור זה שם תואר וזה שם עצם, ולפעמים מתחלף ובטן משמש סמלי, ו'מבטחים' פירושו מחסה פיזי.

[6] מצאנו שנקרא האבטיח אבטא, בירושלמי יבמות פ"ד ה"ב אמרו: "בעון קומי ר' אבהו מניין לבן שבעה שהוא חייה אמר לון מדידכון אנא יהב לכון זוטא אבטא זוטא אבטא", הק"ע פי' אבטא אבטיח, אבל לא ביאר הדברים באופן מובן. השואלים היו כנראה המינים מבי אבידן שהיה בזמן ר' אבהו עי' שבת קטז., ורצו ללגלג על ההלכה לגבי בן ח' שהוא דוקא מת ובן ז' חי, והביא להם דוגמא מהדבר הידוע ומקובל אצלם, פתגם לגבי האבטיח, בדומה למקובל אצלינו 'בוצין מקטפיה ידיע', שניכרות בו תכונותיו כשהוא קטן, והדלעת והאבטיח קרובים הם, גם העובר כשהוא קטן יותר ניכרות בו תכונותיו, וכשהוא גדול מדי לפעמים כבר מתקלקל. ויותר נכון שהוראת הפתגם הוא שבשוק שלהם שומעים את הקונים מבקשים אבטיח קטן, כי הגדול אפשר שכבר החמיץ. וקריאת השוק מתאים לה שתבא פעמיים זוטא אבטא זוטא אבטא. (ואולי 'מדידכו', משום דאבידן ואבטן יכולים להישמע דומים בהברה).