האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר


Notice: Undefined index: dcw_option_name in /home/879739.cloudwaysapps.com/znjryubksz/public_html/wp-content/plugins/display-categories-widget/display_categories_widget.php on line 195

Notice: Undefined index: use_desc_for_title in /home/879739.cloudwaysapps.com/znjryubksz/public_html/wp-content/plugins/display-categories-widget/display_categories_widget.php on line 201

Notice: Undefined index: sort_order_by in /home/879739.cloudwaysapps.com/znjryubksz/public_html/wp-content/plugins/display-categories-widget/display_categories_widget.php on line 202

Notice: Undefined index: sort_order_as in /home/879739.cloudwaysapps.com/znjryubksz/public_html/wp-content/plugins/display-categories-widget/display_categories_widget.php on line 203

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

קישור למאמר: https://rationalbelief.org.il/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%95%D7%A4%D7%A9%D7%98%D7%AA/

האם לאותיות ישנה משמעות מופשטת?

תמונה של צוות האתר

צוות האתר

[WORDPRESS_PDF]

האם העברית שונה משפות אחרות?

האם יתכן כי העברית היא שפה מתוכננת? מבחינת התפיסה המקובלת בזמננו, זה  לא יתכן, כל השפות השתלשלו, התפתחו, באקראיות, עקב מעברים, נדידות, שינויי הברות, טלפון שבור, כמו שנוצרות שפות.

ובכל אופן, הבה ננסה להעמיד את התפיסה המקובלת במבחן העובדות, לא רמזים ורעיונות מופשטים, אלא עובדות בולטות.

נתחיל מאותיות השימוש, אלו הן אותיות המשמשות כתיאור מוסיף לתוכן של מילה, כך למשל אם המילה היא 'חתול', הרי שהוספת ה' תוסיף ידיעה, חתול מפורסם, וכך הלאה.

בחתול – תנועה פנימה, משהו נכנס לתוך החתול.

החתול – ידיעה, החתול הידוע.

ו[ה]חתול – חיבור, משהו נוסף וחתול.

כחתול – דמיון בין שני אובייקטים, זה כמו חתול.

לחתול – הפניה, לך לחתול, תתן לחתול.

מ[ה]חתול – תנועה הלאה, מהחתול והלאה.

ש[ה]חתול – זיקה, החתול שעשה, שהלך, שדיברנו עליו.

ההגדרות האלו הן עובדות ברורות, אין דרכים אחרות להגדיר את תפקידן של אותיות השימוש באופן שונה מהותית.

ומה אם אטען, כי השימוש באותיות האלו אינן מקרי, (כמו למשל השימוש באות S לציון רבים בלועזית, שהינו שרירותי), אלא שהאותיות האלו משמשות במובן של עצמן?[1]

כלומר, האות ב' משמעותה תנועה פנימה, האות ה' משמעותה ידיעה, האות ו' משמעותה חיבור, האות כ' משמעותה דמיון בין אובייקטים, האות ל' משמעותה הפניה, האות מ' משמעותה תנועה  הלאה, האות ש' משמעותה זיקה.

המשמעות הזו מתבטאת קודם כל בשם של האות, לא סתם הן נקראות בשם זה, שנית בצורתה של האות, גם היא קשורה למשמעות, והעיקר: בכל השימושים שלה בשפה, לא רק כאשר היא באה כאות שימוש.

האם קשר בין שם האות וצורתה הוא רעיון דרושי? קבלי? לא ולא, הוא עובדה היסטורית.

האותיות של השפות הלועזיות למיניהן, אכן הינן שרשרת של שיבושים ושינויים (של הא"ב העברי), ואין להן משמעות עצמאית. אבל הכתב העברי, יסודו בכתב העברי הקדום, המכונה גם פרוטו כנעני. הוא אחת ההמצאות הגדולות של האנושות, מופיע לראשונה במדבר סיני באלף השני לפני הספירה, על ידי עבדים ממוצא מצרי, והתקבל בפועל בארץ כנען החל מהשליש האחרון של אותו אלף. הכתב הזה צמצם את כל כתב הסמלים (המצרי, או המסופוטמי) על אלפי סמליו, ל22 סמלים, הסמלים הינן בהשפעה של כתב ציורים, ולכן אך טבעי שגם הם יהיו סוג של ציור.

הכתב הפרוטו כנעני, לא 'השתלשל', ולא 'התפתח', הוא פשוט הומצא במלאכת מחשבת, אחרי המצאתו היו צורות שונות לציור אותיותיו, אבל רוב ככל הצורות הן ווריאציות של אותן 22 רעיונות. אפילו הכתב האשורי המרובע, הוא רק צורה מהוקצעת של אותם הרעיונות.

והנה הפירוש והציור המקוריים (מויקיפדיה, א"ב פרוטו כנעני):

ובכן:

האות ב' משמעותה תנועה פנימה, זה הוא הבית, היחידה הסגורה הבסיסית בחיינו, והוא מצוייר גם בצורת האות.

האות ה' משמעותה חיבור מופשט בין אנשים, והיא מסומלת בקריאה אנושית, 'היי'. כך מתוודעים זה לזה, ומודיעים הודעות, או מגיבים לבשורות ("בכל חוצות יאמרו הו הו", עמוס ה'). ולכן היא 'ידיעה'. החתול = החתול שדיברנו עליו, שהודעתי לך עליו. שמחובר לנושא שלנו מבחינה מופשטת אנושית (גם אם הוא מעבר לים כעת).

ממילא ה' מסמלת גם את ההתערבות האנושית, בנין הפעיל, הנכנס להיות חלק משורש, העלה, הוריד, הרצון וההתעוררות האנושית, הפוגשים בפועל פיזי.

האות ו' משמעותה חיבור פיזי, והיא מסומלת בוו, קרס המחבר בין דברים.

האות כ' משמעותה דמיון ויצירת תבנית, שתי כפות הידיים הן זהות, והן יוצרות תבנית על ידי כיפופן. יש סבורים כי צורת האות כ' היא צורה של הכלי כף, ולא של כף היד, אך המשמעות לענין זה שווה, דבר כפוף היוצר תבנית וצורה.[2]  והדמיון הוא בין הכף לבין התבנית שהיא יוצרת. השימוש של כ' מראה כי אין משמעותה 'דמיון' במובן של זהות, דברים שווים, אלא להיפך, תבנית היוצרת דמיון בין שונים.[3]

האות ל' משמעותה הפניה, לימוד, והיא מסומלת במלמד הבקר, איתו מפנים את הבקר בשעת החרישה. העברת ידע בצורה מוחשית.

האות מ' משמעותה תנועה הלאה,[4] והיא מסומלת במים, הנוזלים ונעים החוצה תמיד. המים הם גם ריבוי, הם נובעים, יוצא מן המעיין יותר ממה שיש בו (מכיפיה מיבריך), וגם מהאדם יוצא באופן מופשט לא רק כמות משקלו הפיזי. הצורה החיצונית של ריבוי, היא שפיעה, יציאה החוצה.

מכיון שמ' מסמלת ריבוי, היא גם השימוש של רבים, ילד – ילדים, בית – בתים. הקשר לריבוי הוא לא רק ההתרבות, אלא שבכלל מים הוא סמל לרבים, הוא החומר הכי נפוץ בעולם, והוא מגיע תמיד בצורה של 'מים רבים', 'לקול תתו המון מים'. אין מים 'אחד', כל כמות של מים, מורכבת מריבוי של יחידות.

האות ש' משמעותה זיקה. והיא מסומלת בשיניים, שהם רצף של עצמים זהים. כח המאחד רבים.

כפי שניתן לראות בציורים, יש בהם נסיון לתאר את הנושא שלהם, באופן סימבולי. מדרך הטבע הכתיבה מתכנסת לצורה יותר נוחה מבחינה גרפית, לעתים נוחות טכנית, ולעתים נטיה ליפוי, אבל הצורה הבסיסית נשמרת. וכך לפעמים ההשתלשלות המאד מאוחרת, חוזרת למקור, הM הלועזית, שומרת על קירבה לסימן המים המקורי, יותר מהמ' העברית, ואפילו המ' של כתב רהוט (N) שומרת על צורה מקורית.

היגוי האות

המשמעות של האות מתבטאת בצורה בה הוגים אותה, ומטבע הדברים היא נושאת עמה מטען מעבר להגדרה החדה. מוזמנים לתרגל ולהרגיש…

ב – בכדי להגות את האות ב', אנו סוגרים את השפתיים, והאות נוצרת בתוך הפה הסגור, על ידי יצירת פתח קטן בלבד.

ה – הגיית האות ה' היא פעולת נשיפה, שהיא חלק מפעולת הנשימה הסדירה, כאשר אנחנו נושפים אויר מהפה, לכל מטרה שהיא (למשל ניקוי זגוגית משקפיים), נוצרת הגיית האות ה'. הנשימה היא הפעולה הלא פיזית של הגוף הפיזי, היא החלק הלא מוחשי שמעניק חיים לגוף העשוי מחמרים דוממים.

ו – האות ו' נוצרת ע"י הצמדת השיניים לשפתיים, על ידי חיבור בין דברים שונים, בין מוצאות שונים (רוב האותיות נוצרות רק על ידי מוצא אחד, חיך, לשון, שפה, שיניים). נוצרת סגירה, שאינה הדוקה כמו סגירת הב', סגירת דלתות הבית, אבל סגירה רכה, של דבר המחובר ע"י וו.

כ – האות כ' נוצרת על ידי כיפוף הלשון, אך למעשה היא אות החיך, כדי שהחיך ייצר אותה אנו צריכים לקפל את הלשון, היא משמשת תבנית עגולה  ומקופלת ל'חומר' שמייצר החיך.

ל – האות ל' נוצרת על ידי הלשון בלבד, הלשון מתמרנת בצורה מיוחדת ולוליינית כדי לייצר אותה, ולכן היא גם בסיס של שירה, צהלולים, וכל דבר מורכב שניתן לבטא בהיגוי אחד. גם כל הלימוד, השפה, העברת החכמה האנושית, נעשה על ידי הלשון, שהיא סמל הדיבור מוות וחיים ביד הלשון, והשפה עצמה נקראת לשון. הלשון גם עשויה לצאת אל מחוץ לגוף, ובכך היא דומה למלמד, שהוא ארוך ומגיע מיד האדם ועד הבהמה, חוצה את הגבול.

מ – האות מ' נוצרת על ידי קול הבא מתוך חלל הפה הסגור החוצה, היא היציאה הפיזית הכי בסיסית, פיזית, שכן אין בה נשיפת אויר שהוא רוח החיים, היא הקול של בעל החיים, אצל האדם היא מסמלת תהיה ההתעוררות תזוזה, התגובה הפיזית הבסיסית לשינוי, שהיא פחותה מהקריאה של ה' המסמלת רוח, שמחה, צער, היכרות. המ' היא טפטוף של הפיזיות לחוץ. כאשר מעירים אדם הוא מגיב בממ.

ש- האות ש' נוצרת על ידי הצמדת השיניים העליונות והתחתונות, זו סמליות כפולה של הצמדת הרבה דברים שוים, שורה של שיניים אל שורה של שיניים, יצירת זיקה ושייכות, צבא של שיניים שיוצר היגוי.

צירופי האותיות

כעת נעבור לשימושים של האותיות האלו, אך מכיון שהגבלנו את הדיון לאותיות השימוש, מש"ה וכל"ב, נדבר כעת רק על הצירופים של שבעת האותיות האלו זו עם זו.

הכפלה

הכפלת האות, מכפילה את משמעותה, בב הוא פתח הבית, או פתח עמוק, ביב, שני שקעי העין הם בבות.

הה, היא קריאה בין בני אדם. (קריאות ההיכרות, הצער, והשמחה, בנויות על ההיגוי ה').

וו הוא חפץ פיזי המחבר בין דברים.

ככ הוא מילת דימוי, זה יהיה כמו זה (כמו החוק, כמו הדיבור שלי, כמו הצורה שאני מראה).

שֵש, הוא צמר ארוג ומפותל סביב עצמו אלפי פעמים.

שָֹשֹ, קיצור של ששון שעל ידי הקשר לאות נ' מתאר תגובה טבעית לשמחה פנימית, ריקוד, חיבוק.[5]

(הצירופים לל, ממ, אינם משמשים בפני עצמם).

 

צירוף שתי אותיות שימוש

ב'

השורשים הבנויים מצירופי האות ב' עם שאר אותיות השימוש, הם: בה, בו, בך, בהם. שענינם – פנימה, בתוך:

בך – הוא פנים בגוף ראשון, האובייקט שעוסקים בו, הוא בתוך גופך הניצב כאן. מכיון שכ' קשורה בדימוי, כל פעם שיש שני גופים זה מול זה, הדבר עשוי להתבטא באות כ'.

בו – הוא פנים בנסתר, ו' יוצר תמיד שיוך פיזי, בית – ביתו, זה הוא שיוך וחיבור, ולכן גם בו, משייך את הפְּנים אל מישהו שדובר עליו, אל הפְּנים שלו.

בה – פנים נסתר בנקבה, הנקבה נחשבת תמיד בדימוי למחוברת למישהו, אשה של, חיבור מופשט כמובן.[6]

בל – משמש כמניעה, אל תיכנס, אל תעבור את הגבול, בדיוק כמו מלמד הבקר, כאשר הוא מפנה אותך מפתח הבית והלאה. יש פתח, אבל מלמדים אותך לא לעבור אותו.

במ – הוא פנים של רבים.

בש – מצב של זיקה פנימה, אדם אנוס להתקפל ולהתחבא. מחמת זיקה, לא מחמת כח פיזי.

ה'

מכיון שה' משמשת כחיבור מופשט, מועטים צירופיה.

הב – הבה, היא נתינה של דבר הנובע מרעיון, הבה את אשתי, הב את חובי. בקשה אקראית אינה יכולה להיקרא 'הבה'. משמעותה היא דבר שצריך להיכנס אלי, או איתי.

הך – כאן ה' באה בתורת קיצור של השרש 'מכה' בו ניגע בהמשך. הציווי הך פירושו 'עַשֵה אותו מוכה' ומתייחס ישירות לתוצאה. הה' באה במובן הפעיל.

הם – חיבור מופשט של רבים. כל האנשים שביצעו מעשה מסויים הם צדיקים (או רשעים).

ו'

לו' אין בכלל צירופים עם אותיות השימוש.

כ'

כה – להבדיל מכך, שעוסק בדבר שנמצא מולינו, כה עוסק בדבר מופשט, תעשה כמו הדבר שאני אומר, כה  תעשון – כמו הדיבור שלי, כך תעשה – כמו הצורה שאני מראה לך.

כל – כך, משווה שני דברים מוחשיים, כל משווה דבר אחד לכלל, הוא מתאר את הקבוצה על ידי תכונה אחת, המוכפלת אצל כולם. "כל איש ישראל", כמו האיש האחד, ישנה קבוצה של רבים. זה לימוד מופשט של הכללה.

ל'

לב, הוא מכוין את פנימיות האדם, כשם שמלמד הבקר מלמד ומכוין את גוף הבהמה, הלב מכוין את נפש האדם, לאדם יש 'מלמד' פנימי, ששרשו בצלם אלהים.

לה, הוא הפניה אל האישה, לשון נקבה מסומלת בה' כפי שראינו לעיל. ואצל הגבר לו.

לךָ, הפניה בגוף ראשון, כאשר שני האובייקטים זה מול זה.

לש, הפניית החומר כך שתיווצר זיקה בין חלקיו. הלישה נחשבת דבר שבא לפי תכנית, שכן צריכים התאמה בין החמרים, קמח ומים יניבו בצק נפלא, בעוד ישנם חמרים שגם אם תערבבם עד אינסוף הם לא יתמזגו ולא יניבו כלום (כפי שאמרו חכמים למשל, שעיסה מאורז היא 'מסריחה').

מ'

מה – מקור הדבר, (מכאן נגזר גם השימוש המופשט 'מהות'), כאשר תוהים על דבר מה הוא, תוהים בעצם מהיכן יצא. מה המקור המופשט שלו, המעיד על מהותו. כאשר אנו מראים לאדם מחשב, והוא שואל 'מה זה', ניתן לענות 'חתיכות פלסטיק ומתכת מחוברות', אך התשובה המלאה תסביר את המקור המופשט, את הרעיון שבצירוף החתיכות האלו.

מל – לקיחת דבר היוצא מטבעו, בקצה, והפנייתו למקום הנכון, מלילות הם הקצוות של הגידול. לא כל חיתוך הוא מילה, רק חיתוך הערלה שכביכול עומדת לכך, היא יצאה החוצה קצת יותר מדי, כי התכנית היא חיתוכה ולקיחתה היא הצד השני של המילוי, הגוף מלא בלי הערלה, המילה מחזירה אותו למצב של מילוי, יצא עד היכן שהתכנית דורשת.

מך – הוא אדם שהריבוי שלו כלוא, כפוי, בתוך תבנית, מוגבל. הוא מעוך. ממונו אינו יכול להתרבות.

מש – הוא תנועה היוצאת ממני, ויוצרת זיקה לחפץ, תנועת היד שלי אל גוף שאני רוצה למשש. מישוש היא הכפלה, כי כאשר לא רואים צריכים למשש שוב ושוב כדי להבין.

ש'

שב – שיבה היא זיקה פנימה, מחובר למקור, חוזר ושב אליו.

של – הפניית הזיקה של הדבר, שלל, בהכפלה, הוא לקיחה שרירותית ושיטתית ממון של אחר, יצירת זיקה מלאכותית אל השודד במקום אל הבעלים, של, הוא השלת עור, או השלת דבר שמחובר באופן טבעי וקבוע וזיקתו מתבקשת. הורדת הכובע אינה השלה.

שם – יצירת זיקה לדבר שיוצא החוצה, מתוך כל אינסוף הדברים שבחוץ, קובעים מקום מסוים, שם ניפגש, נלך פרסה אחת מן העיר ושם ניפגש.

השתמשנו בכל הצירופים של שתי אותיות שימוש שהינן בעלי משמעות.

צירוף שלש אותיות שימוש

טכנית יתכנו כמאתיים צירופים בני שלש אותיות מתוך אותיות השימוש.

אני מונה כאן את כל הצירופים שהינם בעלי משמעות בעברית:

ראשית הצירופים שכבר התבארו על בסיס צירופי שתי אותיות: הבה, השב, הכל, ככה, ככל, משש, מכל, מלל, שלה, שלכ, שלל, שבה.

ב'

השרשים המתחילים באות ב' עוסקים ב'פְּנים'.

במה –מקום מוגבה המשמש לפולחן, הצירוף של ב' ומ' מסמל את הפריצה מבפנים לחוץ, עפר שנכרה, או אבנים שנחצבו, והם מסודרים בצורה של פריצה ובליטה והרמה מן הארץ, והה' מסמל את החיבור המופשט, את הפולחן. את הקריאות האנושיות.

בשש – כמו בש, זיקה להתחבאות, אך שיטתי, שכן הוא היה אמור להגיע, והוא בשש, שוב ושוב התעכב ונסתר. כאשר  מישהו בושש לבא, החשש הוא שהוא מעוכב לנצח הוא הוסתר מאיתנו.

בשל – הכנסת דבר פנימה בכדי לשנותו, הבישול היא תכנית של שינוי והפיכתו לדבר אחר.

בהמ – מלשון המה, המיה הוא הוצאת רעש, ה' היא קריאה, אצל אדם היא קריאה בעלת תוכן, אצל בהמה היא רק משהו שיוצא, המיה, נהמה, והבהמה היא יצור שיש בו רק המיה, זה כל מדרגתו, להשמיע קול כל שהוא. יותר מן הצמחים, אבל פחות מן האדם.

בלל – הכנסה לכלי ופעולה חוזרת, ה'מלמדת' את החומר תכונה חדשה. בסופו של דבר הוא הופך מקמח ומים לבצק,  וכדו'.

ה'

השרשים המתחילים בה', עוסקים ברובד המופשט.

הבל – הפשטה של החומר, הוא מתכנס לתוך עצמו, ופורח לכיוון מעלה.

הלכ – שימוש בצירוף 'לך', הפניה וכיוון, ויצירת תבנית, הליכה היא תמיד למקום מסויים, אחרי שיודע את הכיוון, הוא מניע את גופו בצורה קבועה וחוזרת כדי ליצור הליכה. הבסיס הוא 'לך', כמו 'לך לך', הה' היא שימושית כמו 'הפעיל', בנקבה 'ותלך', באיש 'וילך' או 'הלך', אינו חלק מן השורש, אלא בבנין הפעיל, כמו העלה, הוריד, וכדו'. הבחירה של האדם לנקוט בשימוש מסויים מסומלת בה'.

הלל – השבח הוא קריאה, להבדיל מקריאה ספונטנית כמו 'הי' או 'הו', היא מכוונת לאדם מסויים ונמשכת, כמו שירה, בביטויים חוזרים. הילולים הוא כינוי פיזי של תכונת השירה המהללת, המשתמשת בנשיפה ובלשון.

הממ – כאשר מהממים מישהו, הוא פולט קריאה וזעקה החוצה באופן לא נשלט. גורמים לו להמות, הוא מגיב כבעל חי. (תדהמה – איבוד כח הדיבור).

המה – הוצאת קריאה, טכנית בלבד, כדלעיל 'בהמ'.

כ'

השרשים המתחילים בכ' עוסקים בכח הגורם לאובייקט להיכפות, להתכנס.

כבה – תבנית שמכסה את האש וגורמת לה לאבד את המוחשיות שלה, להיכבות.

כבל – תבנית שמכוונת את החפץ פנימה, קושרת אותו, כופה אותו להיות בפנים.

כבש, כשב – הכבשים מסומלים תמיד כקבוצה, כפרטים רבים הנראים אותו דבר, מכונסים יחדיו, ונמצאים בזיקה וקשר יחדיו, כמו עדר כבשים…
ככב – הכוכבים הם חלק מתבנית קבועה של אור כבוי ומעומעם, אור למחצה, אור שמאיר בלילה ואחר כך נכבה. ההכפלה קשורה בשיטתיות של הכוכבים הרבים שמהוים את התופעה.
כלמ – מכלים, במקור, הוא כופה גירוש, כפיה של כיוון החוצה. (ההיפך מכלא, כפיה של כיוון למקום אחד סגור), ממנו נולד השימוש של ביוש, שדומה לאדם שמגרשים אותו.

כלה – דבר שנכפה ומופנה לאיבוד הגשמיות והמוחשיות שלו.

כלב – כמו לב אנושי. יש לו תבנית של פנימיות, להבדיל מבעלי חיים אחרים שנראה כאילו אין להם שום פנימיות.
כמה – כמו מה.

כמכ – כמו מה שמולי, בגוף ראשון.

כמש – התפרקות שיטתית, פרח שצורתו מתפוררת שוב ושוב, כי כך טבעו. (כאשר מפוררים משהו על ידי פטיש הוא אינו כמש).

כשל – הצורה מאבדת את הכיוון, האדם שהיה בתבניתו וצורתו זקוף, פוגש בכח המכוון אותו ליפול, להתקפל.

ל'

השרשים המתחילים בל' עוסקים בתכנית רעיונית.

לבש – תכנית האדם להכניס את עצמו, לכסות את עצמו באופן קבוע ושיטתי. כיסוי סתם אינו לבוש, רק לגבי דבר שצריך להיות מכוסה.

לול – כינוי למדרגות עגולות המטפסות גבוה (לולייני) תכנית של סיבוב על גבי סיבוב. חיבור של הרבה חלקים לפי תכנית.

למה – תהיה על הכיוון של מהות הדבר. לאיפה זה הולך.

מ'

השרשים המתחילים במ' עוסקים בכח ההתפשטות החוצה.

מהל – איבוד המוחשיות של היין או הנוזל הנחשב, תכנית של פירוק וביטול.

מכה – כמו 'מך', הה' היא הפעלה אנושית. עושה אותו מך.

מלה – חיתוך התיבות, חיתוך של דבר מופשט.

מלכ – ממנו יוצאת התבנית של ההתנהגות האנושית, הוא שמלמד אותם וקובע תעשו כך.

משה – מוציא החוצה על ידי כח, נגזר מ'מש', הזיז. הה' היא הפעלה.

משכ – משיכה היא יצירת תבנית של מש, לאורך זמן או מקום.

משל – משילה היא לקבוע לאנשים להיכן ילכו ויזוזו, מבלעדיך לא ירים איש את ידו או את רגלו.

ש'

השרשים המתחילים בש' עוסקים בפעולה שיטתית.

שבב – תוצאה של שבירה חזרתית, חתיכה של חתיכה, הפנים של הפנים.
שבש – שבירה חזרתית.

שככ – פעולה שיטתית לכפות ולכסות.

שכל – בעל כח של יצירת תבנית בלימוד של האדם.

שכב –כח של יצירת תבנית התכנסות של האדם, כל גבהו מתכנס לקרקע.
שלה – נצמד לתכנית שמתפוגגת ומאבדת את המוחשיות שלה, 'לא תשלה אותי'. (בנו של יהודה שלה, המתין עד בוש, מהצד השני שלה הוא גם שמו של המקדש, בו איבוד המוחשיות מסמל את הפולחן ואת החיבור החיובי לרוחניות).

שלמ – השלם הוא מי שהגיע לריבוי מספיק, השלים כל מה שצריך. יש לו כח שמפנה את הריבוי לצורה הנכונה המביאה אותו  לשלמות. שלם הוא תמיד משהו שהושלם על ידי פעולה, הוא לא 'נולד מושלם'. גם שלום, מגיע אחרי מלחמה וחסרון, הוא החיבור המחודש וההשלמה.

שלש – שניים הם רק חזרה, לשנות, יש יותר מאחד, שלש הוא שיטה של ריבוי, זה המינימום של קבוצה, החזרה על ש' מבטאת את השיטתיות של הריבוי והאיסוף, סביב התכנית של הקבוצה. האות ש' מורכבת משלש פרטים (גם המספר שש, מורכב משתי שין, שש פרטים).

שלב – תכנית של הצמדה, שלובות אשה אל אחותה. בכדי להצמיד יש  ליצור כח שמצמיד, ותכנית איך לשלב, כמו בדוגמא של היריעות השלובות אשה אל אחותה.
שמש – השמש היא גם 'שם', פרט מתוך 'שמים', הריחוק הכי גדול והכי קבוע, והיא גם מחזירה לארץ חום ואור ולכן יש זיקה כפולה.

צורת האות

ב – ב' מייצגת את הבית, כאשר הפתח בולט, היא לא מייצגת את הבית כחלל סגור, אלא כמקום אליו נכנסים, שכן היא מתארת את ההתכנסות. הקוים ישרים, והקו התחתון עשוי להיות בולט, שכן הוא הקרקע, הוא יותר יציב ועצמאי. הצורה המרובעת המאוחרת מייצגת היטב את הרעיון שבזמן הקדום הובע במשיכה או בחריטה יותר תזזיתית.

ה – ה' מייצגת מציאות לא פיזית, בעוד הח' היא מבנה יציב, שני עמודים וגג או משקוף, הה' אין לה על מה שתיסמך, יש לה רגל אבל היא מתפוגגת, היא מציאות, אבל נתמכת על דבר לא פיזי. היא כמו פרוזדור, מעבר, מזכירה גם את דרך הנשימה מן הגוף החוצה. היא הפלא של גוף פיזי המקבל חיים מרוח אלוהית המעמידה אותו. וברגע שהרוח עוזבת, הגוף קורס, נשבר כד על המבוע.

ו – ו' מייצגת את הוו, הקרס, כפי שאמרו גם חכמים על ווי העמודים. הו' המרובעת מוסיפה את הפיתול בקצהו, וכך היא יותר מדויקת מרוב הצורות הקדומות שהשמיטו אותו. (הו' היא גם הקרס המחבר בין האדם לבין הדעת שנמצאת בעולם מעליו, השכל הפועל, חיבור = דעת[7]).

כ – כ' היא כיפוף, ולכן היא עגולה, היא יצירת תבנית, ככף היד המתעגלת, כחומר המתעגל בתוך הכף.[8]

ל – ל' משמרת את צורתו של מלמד הבקר, גם ההתנשאות שלה מעל השורה משמרת זאת, זו עליונותה של התכנית על כל הפעולות הפיזיות, היא מאחדת ומכוונת את ההתנהלות. ההתארכות של המלמד מיד האדם ועד השור, תכנית של השולט עבור הנשלט, האדם נמצא מעל השור, ומחזיק את הל' היורדת אל גוף השור. הל' האשורית הפליאה לעשות כשהיא בנויה מו' הרוכבת על גבי כ', זו לא סתם יצירת תבנית טכנית, השולט מתחבר לעולם של הנשלט ויוצר עבורו תבנית.

מ – המ' דומה לכלי סגור שיש לו פתח קטן בתחתית, הוא מטפטף, ומוציא, כמו מעיין, מכיון שהפתח קטן הצורה הזו משמרת את מוטיב ההוצאה, מוציא שוב ושוב עוד ועוד. (המ' האשורית מורכבת מנ' וו' בהקשר של משמעות האות נ'). בלשון הקודש המ' אינה המים, אלא מקור המים.

ש – ש' המרובעת משמרת את סדרת השיניים, יותר מהגירסאות הקדומות שבלהט הכתב חיברו שתי שיניים זו לזו (כמו הש' בכתב רהוט שלנו). במסורת היהודית ישנה ש' עתיקה נוספת בעלת ארבע שיניים המדגישה עוד יותר את משמעות הש', אלא שהסמל הרגיל של קבוצה הוא שלש.

 

האם זה מדע? מיסטיקה? פולקלור?

ניתן לשאול על ההסברים האלו, האם הם מדע? ישבו אנשים והרכיבו מילים לפי כללים מדעיים? או שמא אלו מלים שנתקבלו בנבואה?

ההסבר הכי פשוט הוא, שהשפה התכנסה למסגרת הזו באמצעות מודעות גבוהה, יצירת האלפבית היא המצאה שבאה מתוך מודעות מאד גבוהה, בהמצאה הזו יש הפשטה פילוסופית של כל המציאות למספר כללים, במקום השפה שהתבססה על אלפי חיקויים קטנים, נוצרה שפה של הכללות מופשטות. ולכן טבעי שההכללות האלו יתכנסו למבנים מופשטים.[9]

השפה העברית קדמה לכתב האלפביתי, נכון שאין לנו תיאור מושלם של השפה השמית הקדומה, אבל ברור לנו שרבים מגילוייה קדמו למציאות הכתב הזה, כלומר הכתב נוצר על פי השפה, השפה היא זו שמייצגת את החכמה הקדומה שאיפשרה את הולדת הכתב.

השפה השמית, ככל שפה, היא דבר חי, שימושים נוצרים ושימושים נעלמים, ואנו מוצאים עקבות לשפה השמית הקדומה בארמית, בערבית, בפיניקית, ובעוד מלים הנמצאות בשפות קדומות, עוד מן האלף השלישי לפני הספירה.

השפה בכלל, כל שפה שהיא, היא יצירה אלוהית, צלם אלוהים שבאדם, תפיסה והפשטה של המציאות. אף מחקר לא הצליח להסביר איך נולדה השפה. (מעבר לאמירה השבלונית של 'התפתחות', שמטרתה לשכך את התהיה האנושית, אבל סותרת את המציאות המראה כי כל היצירות המורכבות והלא נתפסות, הגיעו במהפכות, ולא בהתפתחות איטית אינסופית. 'התפתחות' היא לא באמת הסבר, כי אובייקטיבית, דברים נוטים להישאר ולהתקבע בשלב הנמוך, בכל התחומים. כל ההישגים, בכל תחום, באו במהפכות).[10]

ובשפה העברית, כמו בשפה השמית הדומה בכלל, יש מבנים שיטתיים יחודיים, שאין במשפחת השפות האחרות. גרעין המילה הוא שורש, שניתן להטות אותו בצורות שונות, לפעמים עד עשרות, ובהחלפת אות הוא משמש במשמעות דומה, וכך הלאה, השרשים כולם הם משפחה של רעיונות. הטענה במאמר זה הוא שהשרשים עצמם מורכבים מצירוף רעיונות הגלומים באותיות.

המסורת על 'לשון הקודש' מדברת על בסיס קדום לשפה, ששימש את אבות העולם הקדומים, שהיו חכמים גדולים, יש מחכמינו שאמרו שאדם הראשון דיבר בלשון ארמי, ייתכן שנחשפו לכתובות עתיקות ששיקפו שימושים שהשתמרו בארמית יותר מאשר בעברית המקראית. ובאופן כללי הכוונה לבסיס של שפה שמית קדומה שהיה קיים שנים רבות לפני המצאת הכתב האלפביתי, או לכל הפחות לפני השימוש בו.

חכמים ידעו, מה שכיום ברור, שהשפות השמיות האחרות משמרות יסודות שיש בהם כדי להאיר ולהוסיף על העברית שבידינו,[11] כולם חלק מלשון קדומה וחכמה, שהיא לשון הקדש שבה נברא העולם.

כאשר מבינים את מבנה המלים והאותיות, מבינים שהמצאת הכתב האלפביתי מתבקשת. אם כל השימושים של האות ב' הם 'פנים', רק מתבקש לצייר אותה על ידי בית, וכך הלאה. החכמה היא בשפה, ועובדה היא שהשפה העברית משמרת את השיטה הזו.

ולכן, הבסיס של החכמה שבשפה הוא אלוהי, הוא החכמה שהבורא טבע באדם, לזהות את הרעיונות המופשטים של הבריאה, ראשית הזיהוי הוא יצירת השפה, ואחת הפסגות שלו הוא המדע המודרני, המבין את השפה של החומר, את הנוסחאות שלפיהן הוא מאורגן.

אבל כאשר מארגנים את המציאות לפי עקרונות השפה, ממילא נוצרות גם מלים חדשות המייצגות את אותן הרעיונות, גם מלים שאנו מוצאים בלשון חכמים, וגם מלים שגזרו בעברית המודרנית, ממשיכות הרבה פעמים את אותו המבנה.

ולכן לשאלה בה פתחנו: אין כאן מדע, יש כאן משהו הרבה יותר עמוק ובסיסי ממדע, הבסיס של המדע, תפיסת מציאות מופשטת ומדוייקת, תפיסה לפי מבנה השפה האלפביתי, היא מפרשת את המציאות בצורה אנליטית, ותופסת כל דבר לפי תכונתו. כפי שמתוארת קריאת השמות אצל אדם הראשון, תפיסה אנליטית של המציאות, ויכולת להשתמש בשפה הבסיסית כדי לתאר זאת. לא כמו בשפות המזרח או אפילו הלועזית, בה התיאור נעשה מדוייק ככל שהוא ארוך יותר. אותיות השימוש העבריות הן הצורה הכי קצרה לתאר משהו בצורה מדוייקת, באות אחת.

ולגופו של ענין, יש הסברים שהינם מאד מדוייקים ונגזרים מהמשמעות הבסיסית של האות, ויש שהם יותר רופפים, כי כך טבעו של עולם וכך טבעה של שפה. השפה מתרחבת גם על בסיס הקשרים משניים, ועדיין ניתן לעקוב אחרי ההתרחבות הזו, ולראות בה היגיון טעם וסדר. ולכן היא מצטרפת לחלוקה הבסיסית שהיא מאד מדוייקת.

את היסודות של החלוקה הזו וההגיון שבה, קשה להכחיש. אין שום שפה בה נוכל אפילו לנסות להסביר הסברים כאלו, רופפים ככל שיהיו. רק הבסיס ההגיוני והמתוכנן של לשון הקודש, מאפשר לנו למצוא את הסדר וההגיון, אפילו במצב הידע שלנו שהינו חסר.

 

האם יתכן כי לשון הקדש שונה משאר השפות? – רקע עיוני

האם ייתכן כי לשון הקדש שונה משאר השפות הקדומות? – רקע היסטורי

הכתב העברי הקדום – של מי?

הכתב האלפביתי – תרומתם של בני ישראל לאנושות?

רבקה שכטר: בין עברים ליוונים

 

הערות:

[1] זו כידוע אמירה שמורחבת במחשבת ישראל, בספרות הקבלה, ונכתבו עליה גם חיבורים מיוחדים, על ידי רבי צדוק הכהן מלובלין, הראי"ה קוק, ועוד, ובהרצאות של הרב  צבי ענבל, כאן אני מציג רק את התוכן בצורה תמציתית ואנליטית, כדי להקל על הקורא לבחון את הדברים בצורה רציונלית, ולשם כך ההסברים כאן קצת שטחיים, וחסרים את העומק שבא בספרות הנ"ל.

[2] בטיט, בחול, וגם באוכל, הוא מטביע את צורתו.

[3] שכן כל הדברים שהם זהים הינם זהים גם לולי הכ', כאשר אני לוקח 'בקבוק' ועוד 'בקבוק', אני לא צריך כ', שניהם הם בקבוק, רק כאשר אני טוען כי הבקבוק הזה הוא כמו כוס, או כי יש לנהוג בא' כפי שנהגנו בב', אני יוצר תבנית, ואני נצרך לכ' השימוש.

[4] מ' אינה ההיפך של ב', שכן ב' היא תמיד פנימה, בתוך, ואילו מ' יכולה לשמש גם מתוך החוצה, וגם ממנו והלאה, ולכן ההגדרה היותר מדוייקת היא תנועה הלאה.

[5] ששון תמיד מבטא פעולה, משוש חתן על כלה, ששתי עליכם, ולכן גם אשוש להאבידכם, הזיקה תפעל בצורה שלילית, חיבוק דב קטלני.

[6] לפי חכמים, אשה עקרה, אנוסה, וכדו', נכתבת בתורה ללא ה' 'נַעַרָ'.

[7] על זה בנוי הרעיון היהודי עתיק היומין, המשתמש באותה טרמינולוגיה לחיבור בין בני זוג – דעת, ובין חיבור בין הבורא והנברא, דעת אלהים, היא להתחבר אל החכמה האלהית.

[8] יש להוסיף כי האותיות ב' וכ' נמצאות באותו מקום בסדרה: המקום השני- ביחידות, ובעשרות, והדבר מתבטא במשמעותן, ב' היא הבית, מקום אליו האדם נכנס ומתעצב, וכ' היא כף היד המקום בו מלאכתו של האדם נכנסת ומתעצבת.

[9] היו צורות שונות לאותיות, ומן הסתם גם משמעויות שונות, כך למשל היו מקומות שהתכוונו באות עין למעיין, והיו מקומות שהתכוונו לעין אנושית, וכך הלאה, גם בזה התרחשה התכנסות.

[10] מסיבה זו גם לא נמצא דיון בספרות מחקרית אודות השאלה אם יש משמעות לאותיות השפה העברית, שכן ההנחה הפשוטה היא שהכל התפתחות אקראית ולא מודעת של אנשים פרימיטיביים. למרות שזה סותר במפגיע את הידיעה כי הכתב האלפביתי הופיע פתאום, לא היתה ירידה הדרגתית לאלף סימנים, ואחריה לחמש מאות, וכו', היה שינוי חד פעמי של המרת אינסוף סמלים, ל22 רעיונות מופשטים.

[11] ולכן פירשו את התורה לפי ארמית, ולפעמים ערבית.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Inline Feedbacks
View all comments
מתן חסידים
מתן חסידים
17 days ago

מרתק, צריך ללמוד את זה בצמוד לריש מילין של הראי"ה קוק 🙂