נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

האם מישהו שולט במח שלנו?

אנחנו מרגישים בדרך כלל אנשים בעלי בחירה חפשית, הבוחרים את דעותינו ואת מעשינו, בוררים את דרכינו, ופועלים לפי רצוננו.

האמנם יכול להיות שזה רחוק מלהיות מדוייק?

התעוררתי שוב לשאלה הזו, בעקבות דבריו של טריסטן האריס, שעבד בשנים האחרונות כמנהל פרוייקט בגוגל, ויצא לאחרונה בפרסום "הטכנולוגיה חוטפת לנו את המח", יש גם ריאיון בעברית, נכון שהוא פותח את דבריו ברמה הטכנולוגית: "כדי להתנתק מהטלפון, אנחנו נאלצים להתמודד מול מאות מהנדסי תוכנה מיומנים המכירים את החולשות האנושיות שלנו", אבל הדרך לחבר אותנו לטכנולוגיה הזו, היא בעזרת תכנים, והתכנים משתלטים עלינו דרך הנפש, לא דרך הגוף. אנחנו מתמכרים ונשלטים בידי התכנים הללו.

"אנחנו תמיד חושבים שהטכנולוגיה שואלת אותנו כיצד אנחנו מעוניינים להשתמש בה, אבל אין זה כך. הטכנולוגיה אינה ניטרלית, יצרני האפליקציות רוצים שנשתמש בהן בדרכים מסוימות, ולזמן ממושך, כי מזה הם מרוויחים. הם מעצבים את המחשבות, את ההרגשות ואת הפעולות של המשתמשים – הם מתכנתים אנשים", הוא אמר בראיון לתוכנית "60 דקות" של רשת CBS האמריקנית.

"התרבות המערבית בנויה סביב האידיאלים של בחירה אישית וחופש, אנחנו מגינים בכל תוקף על זכותינו לעשות בחירות חופשיות, בעוד אנחנו לא שמים לב שהבחירות הללו אינן חופשיות כלל, והן לקוחות מתוך תפריטים שלא בחרנו בהם. אנחנו לא שואלים: מה לא בתפריט? מדוע אינני מקבל אפשרויות אחרות? האם אני יודע מה הן המטרות של מי שנתן לי את התפריט? האם התפריט הזה מאפשר את הרצון המקורי שלי, או שהוא משמש כהסחת דעת?".

האריס מאריך בדוגמאות ובפירוט על חלק מהשיטות השונות, אבל מה שחשוב לנו הוא התוצאה: אנחנו בטוחים שעיצבנו דעות ורצונות, בעוד הם מוכתבים ע"י מנגנונים שנראים כמערכות מידע אובייקטיביות. מדעי המניפולציה.

קחו למשל את המקרה הבא:

מחאת האקלים מעוררת ההשראה של בת 15 המאשימה את מנהיגי העולם ב"התנהגות ילדותית"

רטה תונברג, בת 15 משוודיה, הזהירה את משתתפי הכנס בקטוביץ', פולין, כי ההתחממות הגלובלית היא "איום קיומי", ודיברה על הצורך בפעילות אקטיבית של נוער בנושאים סביבתיים…

אני לא מפצירה במנהיגי העולם לטפל בעתיד שלנו. אני רק אומרת להם שהשינוי יבוא, בין אם זה ימצא חן בעיניהם ובין אם לאו…

מכיוון שמנהיגינו מתנהגים כילדים, נצטרך לקחת על עצמנו את האחריות שהם היו צריכים לקחת מזמן, אנחנו צריכים להבין מה הדור המבוגר עשה לנו, איזה בלגן הם יצרו, שאנחנו צריכים לחיות איתו ולנקותו. אנחנו צריכים להשמיע את הקולות שלנו…

תונברג… בילתה שבועיים במחאה מחוץ לפרלמנט השוודי במקום ללכת לבית הספר, וכעת היא עושה זאת בכל יום שישי, והבטיחה להפסיק רק כאשר המדינה תפחית את פליטת הפחמן ב 15% בשנה. "למה אנחנו צריכים ללמוד לעתיד שבקרוב אולי לא יהיה עוד? זה יותר חשוב מבית הספר, אני חושבת"…

בחדשות אנחנו קוראים על "מחאת אקלים מעוררת השראה", זה נתפס כפעולה הירואית וחשובה. יתכן שמדובר בסך הכל בילדת טיפש עשרה שלא באמת מבינה מה היא עושה, האמנם מי שאומרת "מנהיגינו מתנהגים כילדים, נצטרך לקחת על עצמנו את האחריות", אינה ליצנית חצר או פרובוקטורית תינוקית? האמנם ההפגנה המגוחכת שלה חשובה יותר מבית הספר? אולי באמת כדאי שתלמד קצת לבגרות בסיסית במקום להפגין ידע ב"מדעי" האקלים? האמנם השטות הזו חשובה יותר מכל הבעיות הבוערות והקיומיות שאירופה שקועה בהן עד צואר?

האנתרופולוג כריסטופר קוואנה, מראה במאמרו דת  ללא אמונה, שבני אדם שעוזבים את הדת, לא עוזבים את הצורך בטקסים ובפיתוח צורות שונות של פולחן, מאמרו מתמקד בעיקר בתרבות היפנית, אבל הדברים נכונים ביחס לכל התרבויות, הראינו זאת פעמים רבות, וראה למשל: "הדת החדשה מבטיחה גם חיי נצח".

מירון אמית, במאמרו "הגדול הכחול והנורא", שואל: האם פייסבוק היא סוג של דת?

פייסבוק עדכנה לאחרונה את החזון שלה. "אנו רוצים ליצור קרבה בין אנשים, לבנות קהילות ולאפשר לבני האדם לבטא את מה שחשוב להם", אומר מרק צוקרברג. נשמע דומה לדברי הרב, הכומר או האימאם לקהילתו? לא במקרה. הרשת החברתית פייסבוק, שמספר המשתמשים הפעילים בה יעבור בקרוב את מספר המאמינים של הדת הגדולה בעולם, הנצרות, שואפת עתה לכבוש פסגות חדשות…

במאמר שנכתב בשנת 2009, בעת ששיעור השימוש העולמי בפייסבוק עמד על חמישית מכפי שהוא כיום, בחנו המחברים את השאלה האם הרשתות החברתיות משנות את מוקדי הכוח המסורתיים או שהן שלוחות של התאגידים למחוזות האינטימיים ביותר של האדם?

התשובה האינטואיטיבית של המחברים, בהתבססותם על חשיבתו של פוקו בנושא פיקוח, משמעת וכוח, היא שפייסבוק (המייצגת את הרשת החברתית במאמרם), הופכת את הכוח למעודן וסמוי אף יותר. הכוח מתגלם עתה בשיתוף והחצנת העצמי ובנרקיסיזם, ההופכים את הפיקוח והמעקב ליותר אפקטיביים…

פייסבוק, כדגם לרשת חברתית, מאפשרת לנו להתווכח, לייצר קונסנזוס, לנייד רעיונות ופעולות ולשתף כוח. בעוד שיכולות אלו נתפשות כמגבירות את חירותו של הפרט, אופי הפעילות בפייסבוק מעצים אצל האדם את פעולת השיתוף. פעולה זו הופכת אצל האדם במאה ה-21 לטבע ולצורך (רואים אותי, מגיבים לי, אני משמעותי). אך מאידך השיתוף גורם לחשיפה. כל פעולה שלנו ברשת מתועדת ויכולה בעתיד להיות מופנית כנגדנו, על ידי כל אדם או כל ארגון. הכוח הפנאופטי השתדרג לכוח פנאופטי וירטואלי. כעת האדם נמצא בו זמנית במגדל הפיקוח ובתא האסיר, ובו זמנית בשני מרחבים – במרחב הפיזי הליברלי ובמרחב הווירטואלי המתעד-כל.

האם במרחב הווירטואלי האדם יכול להיות גם המפקח של הסוהר או של בית הכלא? האם האדם יכול גם להשתתף בניהולה של הרשת החברתית? נכון להיום, פייסבוק מתנהלת במתכונת של משטר אבסולוטי. לאדם המשתמש בפייסבוק אין עם מי לדבר. אין שירות לקוחות ולרוב אין התייחסות לשאלות ששואלים עיתונאים. מהיכרות אישית, ידידה הפעילה בקהילת הלהט"בים בת"א ניהלה במשך שנים דף פייסבוק לקידום ההסברה של הקהילה. לפני מספר חודשים, וללא התראה מוקדמת, הדף נסגר. מפעל שבו הושקעו שנות עבודה רבות הוחרב באחת על ידי "משטר האלגוריתמים" של פייסבוק, ללא זכות ערעור או  כתובת שאליה ניתן לפנות, ורק משום שהכיל מילים שהמשטר קבע שאינן מקובלות. המקרה הזה אינו יחיד, ודפים רבים בישראל – שחלקם היו עסק או מפעל חיים – נסגרו ללא התראה וללא נימוק. בנוסף, לפייסבוק יש שליטה מלאה על השינויים שהיא מבצעת בפלטפורמה והיא  אינה חייבת דין וחשבון לאיש. פייסבוק היא כיום גוף בעל כוח אבסולוטי, והערעור היחיד על כוחה יכול להיעשות באמצעות נטישה המונית של משתמשים או פעולה של גוף שלטוני מרכזי, כגון נציבות התחרות באירופה' שיכול לפעול כנגד התאגיד. פייסבוק מקיימת מודל משודרג של  הפנאופטיקון. הריבון שולט באופן אבסולוטי, מתעד כל, מעודד תקשורת חברתית לצרכי נרמול, רכישת ידע וחיזוק כוחה של הרשת החברתית וכן גורם ליצירה של אמיתות חדשות…

נראה אם כן, שבאמצעות שימוש בערכים ליברלים, פייסבוק מחברת בני אדם למכונה. לפִיד (רצף העדכונים בעמוד הבית של רשתות חברתיות) הגדול, ששואב מהאדם מידע וסוחר בו לכל המרבה במחיר. המחשבות של האדם הופכות לסחורה – תשתית לפרסום עסקי. מצד שני, ולמרות האריזה הליברלית שלה, פייסבוק שומרת בקנאות על המערכת. מינימום פתחי כניסה אל החברה המפעילה, מקסימום שליטה על המערכת…

פייסבוק כמשטר דתי… ההצלחה של פייסבוק מבוססת על סקרנות, חטטנות, והנטייה להתמכרות. כל אלו הם חטאים בעולמות הדת. ואם מפרשים זאת בטרמינולוגיה דתית, הרי שניתן לומר שצוקרברג יצר כאן חטא. האם יתכן שצוקרברג, שהצליח לרתום ולקדד את יצר המציצנות (המבוסס על תאווה ותשוקה) לתוך האלגוריתמים של הרשת החברתית, למעשה מגלגל אלינו את החטא הקדמון שלו? האם אנו נענשים ונגזר עלינו להיות כלואים בפייסבוק לשארית חיינו, מכיוון שהפכנו את המציצנות לפעולה יומיומית?…

הרשת החברתית מצליחה ליצור מנגנון שכל משטר היה חושק בו. מנגנון החושף את עולמם הפנימי של האזרחים. כדי למשול באפקטיביות ולייצר חברה ממושמעת יש לביית את האנשים. חשיפת מחשבותיו של האדם והכרת האינטראקציה שלו עם בני אדם אחרים, נותנת בידי המשטר כוח רב לפקח ולנהל את האדם והחברה. יתכן שהצהרותיו של צוקרברג בדבר עולם טוב יותר יתבררו כנכונות והחשש המתמיד שלנו מהעתיד לבוא יתבדה, אך עד אז, מחובתנו לבחון ולבקר את מוקדי הכוח…

במאמר נוסף באלכסון, על פי תורתו של אדם וייץ, נכתב:

…כדי לסייע בהבנת הנטייה שלנו להאמין לחדשות מזויפות, וייץ מצביע על שני מושגים פסיכולוגיים מוכרים מאוד. הראשון הוא 'הסקה מוּנעת' (motivated reasoning), הרעיון שעל פי אנחנו מונעים להאמין במה שמאשש את דעותינו.

"אם אתה מוּנע להאמין בדברים שליליים על אודות הילרי קלינטון, תהיה לך נטייה להאמין לסיפורים שערורייתיים עליה, שעלולים להיות מזויפים", אומר וייץ. "עם הזמן, הסקה מונעת עשויה להוביל לקונצנזוס חברתי שגוי".

המושג השני הוא 'ריאליזם נאיבי', הנטייה שלנו להאמין שתפישת המציאות שלנו היא היחידה המדויקת, וכי למי שאינו מסכים אתנו חסר ידע, או שהוא אינו הגיוני או מוּטה. ריאליזם נאיבי מסביר את הפער העמוק בשיח הפוליטי: במקום לחלוק על יריבנו, אנחנו פוסלים את עצם האפשרות לנהל אתם שיחה. לכן אנחנו גם ממהרים לראות בכל דיווח שמערער על תפישת העולם שלנו, זיוף…

לכן 'חדשות מזויפות' אינן קשורות רק למדיה החברתית או לנטייה שלנו לרפרף במקום לקרוא חדשות לעומק – למרות שכן, אתרים כמו 'טוויטר' או 'פייסבוק' מעניקים למידע שגוי את האפשרות להתפשט בקצב שמעולם לא ראינו כמותו בעבר, ובערך שישה מכל עשרה אמריקנים קוראים רק את הכותרות. זה נכון לגבי כל המקורות שמהם מגיעות חדשות: השילוב בין הסקה מוּנעת, ריאליזם נאיבי והסכמה חברתית או שבטיות מונעים מאתנו להגיע למסקנות אובייקטיביות.

על פי וייץ, זו גם הסיבה לכך שאין הרבה טעם לנסות לחשוף שקרים כאלה ברשת.

תיקון אי-דיוקים או שקרים של ממש שהועלו לרשת או צויצו על ידי יריבים פוליטיים עשוי אולי לגרום לנו סיפוק – ופרשת 'הטבח בבאולינג גרין' אכן סיפקה רגע כזה של התרוממות רוח לליברלים – אבל גם הפנייה למקורות רשמיים לא תשנה את הדינמיקה הבסיסית הזו.

"למדנו", אומר וייץ, "שוויכוחים המבוססים על עובדות לא תמיד מועילים". קחו, למשל, את המחקר של ברנדן ניהאן (Nyhan) משנת 2014, פרופסור למדע המדינה בדרתמאות' קולג', ניו המפשייר. מן המחקר של ניהאן עולה כי אפילו כשמציגים בפני הורים הוכחות מדעיות מבוססות כי חיסונים אינם גורמים לאוטיזם, אין סיכוי לשכנע אותם ולשנות את דעתם.

יש להודות שהתיאור הזה די מייאש, עושה רושם שיש בעולם אינסוף שקרים, ומערכות מידע יכולים לטפטף אותם בצורות שונות, והעובדות לא ישנו בשום צורה. בני אדם צורכים שקר כמו שהם צורכים מזון טעים להם, בלי כל קשר למציאות.

לשקר יש גם פור רציני במירוץ:

במחקר מקיף נמצא כי חדשות מזוייפות מתפשטות פי 6 מהר יותר מחדשות אמת  (פיטר, מרוטר):

 מחקר מקיף מצא כי מידע כוזב ברשת המדיה החברתית מגיע פי 6 מהר יותר מאשר מידע אמיתי, והוא גם מגיע להרבה יותר אנשים.

"זיוף מנצח", אמר אחד משותפי המחקר, רוי, מנהל המעבדה של MIT, לשעבר מדען התקשורת הראשי בטוויטר. המדענים חישבו כי לסיפור שקר ממוצע לוקח בערך 10 שעות כדי להגיע ל-1,500 משתמשי טוויטר, לעומת כ-60 שעות עבור סיפור אמיתי. בממוצע, מידע כוזב מגיע ל -35% יותר אנשים מאשר סיפורים אמיתיים.

מי שרוצה להתרשם איך גם חוות דעת של מומחים הרבה פעמים אינן יותר מאשר שקר מכובס, יוכל לקרוא כאן, ההקשר במקרה הזה פוליטי.

כמובן שמנגנוני השליטה המודרניים, שולטים לא רק על הנפש ועל הדעה, אלא גם על הכסף של הציבור הרחב בעולם. כך הונאת פונזי מוצגת כ'שוק האמנות':

בכתבה סרט תיעודי מתאר את ההשתעבדות לכסף של עולם האמנות, נסקר המתרחש בעולם האמנות:

קהאן מנסה לשרטט את הסיבות לכך שיצירות אמנות מסוימות מגיעות בימינו למחירים מופרכים כל כך ומראה את האינטרסים ואת המנגנון המשומן שעומד מאחור׳ עולם המסחר באמנות… ג'ף קונס… האמן החי שיצירתו נמכרה בסכום הגבוה ביותר. היה זה במכירה פומבית בשנת 2013, אז נמכרה יצירתו "BaHoon Dog" תמורת 58.4 מיליון דולר. מאז כבר התעדכנה הטבלה, ומי שעבר לעמוד בראשה הוא האמן דיוויד הוקני, שציורו "Portrait of an Artist", נמכר תמורת 90.3 מיליון דולר במכירה פומבית של כריסטייס ממש לפני כמה שבועות.

בסרט מצולם קונס בסטודיו העצום שלו, שאול׳ ראוי יותר לכנותו מפעל, שכן עובדים בו עשרות אנשים בהפקת העבודות עליהן חתום בסופו של דבר קונס, ואותן הוא מוכר בעשרות מיליוני דולרים לחתיכה. לא מדובר בתופעה חריגה. אמנים כוכבים רבים עובדים כך כדי להצליח לעמוד בביקושים ההולכים וגוברים, וקונס בעצמו מסביר שאם יצטרך לעשות הכל באחת במו ידיו, יספיק בקושי יצירה אחת בשנה. קונס מסביר שזה גם לא משנה, אם הוא עשה את העבודה הטכנית בעצמו, או שלא. לטענתו, יד׳ העובדים שלו הן כמו שלוחות שלו עצמו, וכל כתם צבע שמונח על בד (שהוא עצמו העתק של ציור קלאסי שקונס ניכס לצורך עבודתו שלו), כאילו הונח בידי קונס עצמו. קונס המחויך והמשויף נראה ומתלבש בדיוק כמו מעריציו, האספנים העשירים, וגם הקריירה שלו נסקה באופן דומה, שכן הוא החל כברוקר מצליח בוול סטריס.

…מי שמשקיעים את הסכומים האדירים ביותר ברכישת אמנות ובבניית מוזיאונים כיום הם שליטים ואנשי עסקים מאמירויות המפרץ הפרס׳ ומדרום מזרח אסיה… חלק מהמרואיינים, בעיקר הסוחרים והאספנים, מספקים תובנות מלאות בשביעות רצון עצמית, שאין בהן הרבה חדש, אבל אופן ניסוחן ובעיקר הפרצופים המדושנים שלהם, אומרים את כל מה שצריך לדעת – היכולת להתפעם מיצירת אמנות בגלל התחושה שהיא מייצרת, נעלמה לחלוטין לטובת ההתפעלות מהכסף שהיא מגלגלת והסטטוס אותו מקבעת היכולת לרכוש אותה.

אף אחד לא מצליח לתת תשובה טובה לשאלה איך יצירה הופכת לדבר שעבורו יש מי שמוכנים לשלם מאות מיליוני דולרים, ובקרוב כנראה אף יותר מזה. אבל מה שכולם מסכימים עליו, זה שאת התשובה לשאלה הזו אין טעם לתפש בתוך יצירת האמנות עצמה. האמנות שועבדה לחלוטין לעולם הפיננסי והיא לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה, מתריע סוחר האמנות גאווין בראון, שבמקביל הודה שהוא עצמו עסוק עכשיו בלעשות כסף מאמנות….

בקצרה, נשמע כמו הונאת פונזי מוצלחת, בעולם חסר ערכים, מעלים את ה'אמנות' לדרגת ערך אלהי שכל חפץ לא ישוה בו, ועל ידי כהני דת נוכלים שמפקיעים מחירים של יצירות בנאליות חסרות כל יחוד, ניתן לקנות תשמישי קדושה כאלו במחירים של מליונים ולמכור בפי שניים וכך הלאה.

ואי אפשר לסיים נושא זה בלי אחד הטורים המשעשעים של מיכי אברהם, הדוגמאות מוכרות בחלקן, אבל לא יזיק לחזור על זה…

השבוע הגיח שוב יהודה ויזן בהתקפה על מגדל השן של מדעי הרוח, רק כמה פנינים:

אם יום אחד — במהרה בימינו — תוקם ועדת חקירה בלתי תלויה שתחקור את הרס הספרות העברית והרס החוגים לספרות במחצית הראשונה של המאה ה–21, אין לי ספק כי גלוזמן יככב בדו"ח הסופי שלה. לא אוכל למנות ולגולל כאן (להתגולל אוכל) את הנזקים העצומים שהלה הסב לספרותנו השנוקה במחקריו, בשיעוריו ובעת כהונתו הממושכת כראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב (כהונה שנסתיימה ב–2015); לנוער שהשחית, ככל הנראה, כבר אין תקנה (חלקם כבר מזיקים בזכות עצמם) ואיש כבר לא יעורר אותם מתרדמתם הדוגמטית. המוחות הבוסריים הללו נפלו כפרי בשל לידיו של התועמלן והאינדוקטרינטור הזה, אותו יבואן של אופנות אקדמיות שנעדר כל מחשבה עצמאית…

עלי להודות, כל אימת שאני פוגש בצירוף "לדובב את השתיקה" (שאף הוא מככב בגוגל ושלוחותיו) הוא מיד מיתרגם בראשי ל"הדבר לא נאמר בשום מקום ביצירה ואני ממציא את מה שאני צריך כדי לכפות על הטקסט פרשנות מגויסת אידיאולוגית". חשוב להבחין: איני מתנגד לבירורם של מקומות מוּקשים או עמומים בטקסט, אלא שנוכחתי כי מדובבי השתיקות שומעים בעיקר את עצמם ואת ההד של קולם השב אליהם מן השתיקה, וכי כל "שתיקה" משמשת אותם כפרצה בגדר שדרכה יכולים הם "להציע נרטיב" (כלומר, לנהוג כסופרים ולא כחוקרים ולספר סיפור. אגב, בדומה לדיבוב השתיקות גם המלה "נרטיב", בימינו, אינה תמימה כלל ועיקר, ועל פי רוב די באזכורה כדי לשער מהו אותו נרטיב שמציעים לנו, מהי האוריינטציה שלו ומה יהיו מסקנותיו) ולהעביר את סחורתם הבלויה באין מפריע — כלומר, מבלי שהכתוב ביצירה הנדונה יפריע להם לעשות זאת…

השחתת הטעם מתרחשת, בין היתר, כאשר יצירות שערכן האמנותי דל, או נעדר כליל, זוכות למעמד קנוני או מרכזי — ואף עושות דרכן לתוכניות הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות — מתוקף היותן מושא לדברי פרשנות רבים (אשר, כאמור, דילגו מראש על בחינת טיבן האמנותי). העניין כולו מחמיר שבעתיים כאשר — במסגרתה של תנועה מעגלית ואינסופית למעשה — היוצרים עצמם, שמן הסתם, ושוב, באופן טבעי לגמרי, היו שמחים לראות את יצירתם זוכה לדיון נרחב, פוסחים אף הם על האתגר האמנותי (לעתים שלא בכוונה תחילה, אלא משום שאינם מוכשרים להתמודד אתו) ומעצבים את יצירותיהם כך שילכדו את תשומת הלב של הפרשנים…

כל זאת רק הקדמה למסר החשוב, אל תתרשמו מכותרת בשם הפרופסור "הוכחה נחרצת ל…", או לחילופין "הוכח ש… הוא מיתוס", מדובר בעוד חלק מתעשיה מגוחכת בה טכניקת השיווק קובעת, ולא התוכן.

כך ניר חסון בהארץ מספר לנו:

"על פי מחקר חדש, קרית יערים – שהוצגה כביתו של ארון הקודש בספר שמואל א' – היתה מרכז שליטה של ממלכת ישראל ביהודה",

לפני כשבועיים הציג פרופ' ישראל פינקלשטיין, ארכיאולוג מאוניברסיטת תל אביב וחבר האקדמיה הלאומית למדעים. את המחקר על חפירות קרית יערים בכנס משותף של האקדמיות הלאומית של ישראל וצרפת…

תקופת שלטונו של המלך ירבעם בממלכה הצפונית. הוא, לטענת פינקלשטיין. המועמד העיקר׳ לבניית האתר, אל המסקנה הזו הגיע פינקלשטיין על דרך השלילה, המועמדת הטבעית ביותר היא יהודה, אבל היא חלשה מדי, ואין דוגמה לבנייה שכזו בתחומיה באותה תקופה… "זה לא מופרך לומר את זה", הוא אומר… סיפור ארון הקודש, על פי התפיסה הזו, נועד לתת לגיטימציה דתית לקרית יערים, הוא סופר ונכתב בממלכת ישראל הצפונית, הגיע לירושלים עם מפליטים שנמלטו ממנה לאחר חורבנה, ומשם מצא את דרכו אל המקרא…

מה היה לנו כאן? אין שמץ של 'מחקר חדש', יש מבנה גדול בקרית יערים שביהודה, פינקלשטיין מניח שהמבנה לא יהודאי, כי יהודה היתה  חלשה מדי… וממילא המחקר 'מוכיח' שמדובר במצודה ישראלית לשליטה ביהודה (בדיוק כמו שהתייחס לכל המבנים העצומים האחרים כגון בחורבת קאייפה שהם לא יכולים להיות יהודאיים כי יהודה הרי היתה חלשה…), ואכן "זה לא מופרך לומר את זה", אשרי ה'מחקר' שהוא לא ממש מופרך…

החידוש העיקרי של פינקלשטיין כאן הוא לא כארכיאולוג, אלא כמספר סיפורים, הוא כבר יודע שסיפור ארון הקודש בקרית יערים בא לתת לגיטימציה דתית לנקודת השליטה הישראלית, ואפילו יודע איך הסיפור התגלגל למקרא…

מה נאמר ומה נדבר, כל שטות ניתן להקציע וללטש, ולהשליך ישר למכונת המידע העצומה, המכניסה את הדברים למח דרך הדלת האחורית, ואופס, הוא כבר שם בפנים, ולך תתוכח עם 'עובדות'…

 

 

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

5
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
3 Comment threads
2 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
4 Comment authors
הבעיה של המאה שלנודודצוות האתרמשה Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
הבעיה של המאה שלנו
Guest
Member
הבעיה של המאה שלנו

לפתח את אתר Quora ותראה איך אנשים מספרים שהפלסטינים קיימים 1500 שנה (מגיבים פלסטינים) וחברת הקונגרס הטרייה מספרת איך הפלסטינים הצילו חלק מהיהודים בשואה והופה! הנה ההיסטוריה שוכתבה והעובדות לא משנות

דוד
Guest
Member
דוד

אבל מצד שני הנה היום דרך האינטרנט אני יכול לגלוש באתרי כפירה ומצד שני ברציו ולברר מ י צודק, דבר שפעם לא היה אפשרי ,וגם אני יכול לגלוש ברציו ולדעת שהיידע שאני מקבל הוא לא אובייקטיבי ,לעומת פעם שלרוב האנושות אפילו את זה לא היה ידוע ,אז נכון שהפייס והויקיפדיה לא אובייקטיבים אבל האינטרנט לא מביא ברכה בנושא זה של ידע?

משה
Guest
Member
משה

הכל טוב ויפה, אבל מאז ומעולם עוצבו דעותיהם של בני אדם בידי גורמים שונים בעלי השפעה. מעולם לא היתה מחשבה חופשית לגמרי. ההבדל הוא שפעם מי שעשה את זה היה הכומר בכנסיה והיום זה אלגוריתמים. עדיין נראה שהיום, למרות כל השקרים והפייק ניוז, יש לאדם הממוצע יותר אפשרויות לברר את האמת מאשר לאיכר הפשוט בדורות הקודמים שלא הכיר שום דבר חוץ מהדרשות של הכומר. ובכל הנוגע לפייסבוק, צריך לזכור שמדובר בעסק פרטי לגמרי, שהמשתמשים לא משלמים עבור שירותיו, ולכן זכותו לעשות מה שהוא רוצה. צוקרברג יכול להחליט יום אחד שהוא חוסם כל מי שכותב את המילה "ג'ינג'י" או את כל… Read more »