בכל התיאוריות של ביקורת המקרא, טיפלנו בהרחבה בסדרת המאמרים העוסקת בה, ובעוד הרבה מאמרים נפרדים (ראה גם: הנחות היסוד של הבקורת מדע בדיוני), כאן ברצוננו לדבר על שאלת השינוי או הזיוף באופן כללי.

בסדרת המאמרים על התורה כהיסטוריה, עסקנו במימד ההיסטורי של ספרות התנ"ך, עסקנו בשאלות איך ניתן לדעת מתי נתחברו הספרים, ושלא מדובר בספרים דמיוניים ומדוע חייב להיות שהם התחברו בזמן המאורעות. אך לא נכנסנו בפירוט לשאלה, האם התורה או הנביאים נערכו ושונו אחרי כתיבתם, והאם יש לזה השלכות על ערכם ההיסטורי של הספרים.

ננסה לבדוק מה אנו מתכוונים כשאנו אומרים 'נערכו' או 'שונו'?

כולנו מכירים את מקצוע העריכה, אדם מוסר את ספרו לעורך, כדי שיעשה אותו קריא יותר, מעניין יותר, זה כמובן לא נוגע לנושא שלנו, אנחנו לא עוסקים בפעולות שעשה המחבר או מי שסייע לו. אלא בדברים שהתרחשו אחרי כתיבת הספר ופרסומו.

מדובר בספר קיים, שמישהו החליט לערוך אותו, להוסיף בו דברים, לשנות אותו.

כאן רגילים להבדיל בין בקורת נמוכה לבקורת גבוהה. שינויים נמוכים הם שינויים בסגנון, הסברי מלים קשות, או סתם פישוט של משפט או שניים, צורות של כתיב וכתיבה. זה הוא רובד שאינו משנה את התוכן של הספר באופן מהותי, מדובר באותו ספר, שלא ראו חיוני להשאירו מדוייק באותיותיו. איננו עוסקים בזה, כי הנושא שלנו הוא התוכן ההיסטורי (ראה: הבקורת הנמוכה).

אנו מדברים על השאלה הם ייתכן שספרי התנ"ך או חלק מהם שונו ונערכו באופן שמשנה את התוכן ההיסטורי שלהם שינוי מהותי?

אם נצא מנקודת הנחה שאין הבדל עקרוני בין התנ"ך לבין כל סוג אחרת של ספרות דתית היסטורית תיאולוגית או כל סוג אחר של ספרים, נדיר מאד למצוא ספרים שנערכו ושונו מהותית שלא על ידי מחברם או ביזמתו, בודאי לא תקופה ארוכה אחרי חיבורם ופרסומם.

לא נטען שמעולם לא נערכו ספרים בזיוף, אבל בלי ספק מדובר במשהו חריג, לקחת ספר קיים ולשנות אותו שינוי מהותי, אם הוא לא היה קיים לא היה מה לערוך, אנשים טרחו והעתיקו אותו, מכרו את העתקים, איזו שהיא תפוצה חייבת להיות לספר, מבלי זה הוא לא היא קיים.

כמובן שטכנית זה אפשרי, אני יכול לקחת אפילו היום את התנ"ך ולכתוב אותו בגירסה שלי, ייתכן שהיא תהיה משעשעת ואנשים ייהנו לקרוא אותה, אבל האם זה ייהפך לגירסה של התנ"ך במקום הגירסה הקודמת? האם מישהו יחשוב שהגירסה שלי יותר נכונה? כמובן שלא, התנ"ך קדוש להרבה אנשים, ואפילו מי שמסתכל עליו בתור נכס תרבותי בלבד, גם לא יטעה לבלבל בין ספר תרבותי אחד למשנהו, היצירה שלי יכולה להיות יפה מאד, אבל היא לא במקום התנ"ך.

בשביל לאפשר זיוף של ספר צריך תנאים מאד יחודיים, צריך יכולת לשלוט על כל העתקים של הספר, צריך שכל מקום בו הספר קיים יאמינו שהעריכה שלי היא נכונה, והקודמת היתה שקרית, שכן מדובר בשינויים מהותיים. צריך גם שאני ארצה לשקר ולשנות את הספר, והתוצאה צריכה להיות  לפי האינטרס שלי.

לא פלא שלא ידוע  לנו כמעט על זיוף של ספרים מפורסמים בהיסטוריה, בודאי לא מקרים בהם הספר המקורי נאבד ובידינו רק הזיוף והסירוס שלו.

הבה וניצור קריטריונים שיקשו על המזייף והמשנה.

1) ערך מקסימלי של הספר בעיני נושאיו.

ככל שהספר יותר חשוב בעיני האנשים המחזיקים בו, כך יקשה לשנות אותו. אנשים פחות יוטרדו אם יחול שינוי בספר מתכונים, מאשר אם יחול שינוי בספר שמרכזי ומשמעותי בחייהם.

2) השלכות על חיי החברה במקרה של שינוי.

גם ספר מוערך מאד, במדה והוא חסר השלכות על חיי החברה, אפשר אולי שלא לשים לב. אך במדה ושינוי הספר משליך על חיי החברה, יש קושי גדול באפשרות של שינוי.

3) תפוצה מקסימלית של הספר.

ככל שיש יותר עותקים, וככל שהעותקים נמצאים במקומות נפרדים בעלי אג'נדה שונה, כך יקשה להנציח את השינויים ולהעלים את העתקים הישנים. יש צורך לשכנע יותר אנשים, יותר קבוצות, יותר סמכויות.

ככל שהקריטריונים האלו מתממשים ברמה גבוהה, סקאלת האפשרות של הזיוף יורדת עד לאפס.

1) כשאנחנו מדברים על התורה, ספר שמיוחס למשה מפי האלהים, זה המקסימום של ערך לספר שנוכל לדמיין, בכל אופן בימי קדם, אלו הדברים ש"ה' דיבר אל משה לאמור", ספר התורה אמור להיות משמעותי בשביל העם, הכהנים, הזקנים, הסופרים, הנביאים, תלמידיהם ומכיריהם, לכולם חשוב מה שכתוב בו, ברור שמי שהיה בא לשנות את הספר היה נתקל בהתנגדות עזה.

2) כשאנו מחפשים השלכות של שינוי הספר, גם כאן ספר החוקים של הדת הוא המקום המקסימלי להשלכות על החיים, חוקי הדת קדושים עבור העם, מי שישנה אותם יצטרך לגרום לשינוי של מה שנהוג בענינים אלו, אם יש משהו שקשה לשנות זה חוקים של דת שמיוחסים לאל.

3) גם בנושא של תפוצה, השילוב של היסטוריה לאומית עם דברי האל והחוקים, מבטא את שלשת הנושאים המצויים ביותר בספרות ובמסמכים של ימי קדם, אם יש משהו נפוץ, זה הדברים האלו, תכנים כאלו ידועים ומוכרים בכל אומה ולשון, מהפרימיטיביים ביותר ועד המלומדים ביותר.

לא מדובר רק על תפוצה מספרית, אלא על חברה מורכבת ומפולגת, החברה בישראל כמעט ולא היתה מאוחדת, היא היתה מחולקת מראשיתה ל12 שבטים, שהתגוררו בנחלות נפרדות, חלקם גרו מעבר לירדן במרחק עצום מהשבטים האחרים, השבטים מיעטו להתחתן זה בזה, היו ביניהם מלחמות של ממש, כבר בימי השופטים, השבטים נלחמו עם בנימין. יפתח נלחם בבני אפרים. גדעון נלחם עם אנשי סוכות, אבימלך נלחם עם שכם, בראשית המלוכה נלחמו בית שאול עם בית דוד, בהמשך המלחמה נגד אבשלום ובני אפרים, נגד אדוניהו באבל מעכה. לאחר תקופה לא ארוכה התחלקה הממלכה לשתי ממלכות יריבות, שנלחמו ביניהן לפעמים.

ברגע שקיימת איזו שהיא תורה, כפי שמעידים כל ספרי הנביאים, הרי אין משמעות לכך שבאיזה שבט, או באיזה מקדש, או אפילו איזה נביא בעיר מסויימת, יעשו שינויים בספר, התפוצה שלו רוייה, מורכבת, כוללת קבוצות רבות ושונות, זה לא ריאלי ובלתי אפשרי.

כל הספרים רואים את כל בני ישראל כעם אחד, כבר בשירת דבורה המלחמה היא של 'עם ה' השבטים נלחמים יחדיו, מממלכת ישראל צמחו הנביאים הגדולים אליהו ואלישע, הושע ועמוס, אבל ממלכת יהודה היתה ממלכה נפרדת ובעלת סמכות נפרדת. היו בה כהנים אחרים, מקדש אחר, מלך אחר, ושבטים אחרים.

החל מימי סנחריב היהודים נפוצו בעולם בהיקף לא נתפס, גולי שומרון הגיעו לחלח חבור ומדי (מלכים ב יז ו), ישראלים הגיעו לאשור מצרים ופתרוס כוש ועילם ושנער וחמת ואיי הים (ישעיהו יא), הקהילה המצרית בימי סוף ממלכת יהודה מוזכרת גם בירמיהו כד' ומד', יהודים היו בעמון מואב ואדום (ירמיהו מ', ומא'), גולה יהודית בספרד ואסיה הקטנה נזכרת בעובדיה (א כ), ישעיהו (יא') אומר שהיהודים פזורים בארבע רוחות השמים, בצפון ובמערב ובארץ סינים (מט יב)  ובאיי הים הרחוקים (ס ט, סו יט), זכריה מזכיר פיזור בארבע רוחות השמים (ב), היהודים שוכנים בין כל הגויים (ח כג).

בתקופה הפרסית נאמר על היהודים "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים" (מגילת אסתר ג ח).

בימי הבית השני, רוב העם נותר בבבל, קהילות ענק היו גם במצרים, אסיה הקטנה, יון, וסוריה. פילון בימי הבית השני, מתאר את התפוצה היהודית:

"הגלות משתרעת ממצרים על פי סוריה מחוזות אסיה הקטנה חצי האי הבלקני ואיי הים האיגאי ואיטליה ועל פני בבל ובכל ערי המדינות אשר סביבותיהן משתרעת אדמה פוריה במלכות פרס ישובי יהודים נמצאים ברבבות ערים הנמצאות בכל חלקי הישוב באירופה באסיה ולוב במדינת היבשה ובאיים בחופי ימים ובטבור הארץ"

"ירושלים – כן נאמר בה – היא עיר הבירה לא רק של ארץ יהודה, אלא של רוב הארצות, בגלל מושבותיה אשר יסדה בשעת הכושר בארצות השכנות: מצרים, צור, סוריה, חילת-סוריה ובארצות הרחוקות ממנה: פמפיליה, קיליקיה וברוב החלקים של אסיה עד ביתיניה ובפינות הרחוקות של הפונטוס, כמו באירופה: תסליה, באוטיה, מקדוניה, אטוליה, אטיקי, ארגוס, קורינתוס, ברוב החלקים היותר יפים של הפלופוניסוס. ולא היבשה בלבד מלאה מתיישבים יהודים, אלא גם האיים היותר נכבדים: אואוביה, קיפרוס, כרתים, והנני עובר בשתיקה על הארצות שמעבר לפרת, כי מלבד חלק קטן יוצא מן הכלל יש לבבל ולכל המדינות המקיפות סביב את הארץ הפורייה הזאת תושבים יהודים".  (מתוך מכתבו של אגריפס המלך)

בשנת 140 לפסה"נ העיר מחבר האוראקולים הסיביליניים (חזון הסיבילות ג רעא) ש"ימים ויבשה מלאים יהודים". ספר חשמונאים מספר על מכתב מאת הסנט הרומאי (שנכתב למעלה ממאתיים שנה לפני חורבן הבית) לטובת היהודים למלכי: מצרים, סוריה, פרגמוס, קפודקיה ופרת, ולמספר גדול של מדינות ערים ואיים של ים התיכון המוזכרים ברשימה ארוכה:

רשימת הערים בספר חשמונאים:

אשפרטה, סיקיון (בפלופוניסוס), האיים: דלוס וסמוס, העיר גורתינה (באי כרתים), הארץ קריה עם הערים מנדוס והליקרנסוס וקנידוס, האיים קוס ורודוס, הארץ ליקיה עם העיר פזליס, הארץ פמפיליה עם העיר סידי, סמפסמי (בפונטוס), העיר הצורית ארוד, ובאחרונה קיפרוס וקירני (חשמונאים א, ט"ו ט"ז-כ"ד).

הגיאוגרף סטראבו (כמאה וחמשים שנה לפני חרבן בית שני), אומר ש"בני ישראל ישכנו כמעט בכל ערי הארצות וקשה למצוא מקום אחד בעולם שאין שם יהודים", ויוסף בן מתתיהו מוסיף "אין בעולם עם שאין מוצאים בתוכו חלק מאחינו", אגריפס השני בנאומו: "אין גוי ואין ממלכה בכל קצוי ארץ אשר לא יגורו בם אחיכם בני יהודה" (מלחמות היהודים ד ו II). פילון כותב "לא ככל הגויים אשר גבולות ארצם יכילו את מספר אנשיהם הגוי הזה, כי נפוצים בניו בכל רחבי ארץ גם בארצות היבשה גם במדינות הים ומספרם רב מאד כמעט כמספר יושבי הארצות ההן" ואת ירושלים הוא מגדיר כ"מרכז האומה הפזורה".

מדובר בפיצול עצום ובתפוצה עצומה, החל מרגע כניסת ישראל לארץ, לא היה מצב שבו איזה גוף דתי שלט בעם כולו, תמיד היו פיצולים הבדלים ופערים, מתקופת הכיבוש האשורי היו גם פערים טופוגראפיים עצומים, היהודים נפוצו בכל העולם, לא היה אפשר לעשות שינוי בספרים שנחשבו כקדושים בעיני היהודים, שכן לא היתה אפילו דרך טכנית לבצע זאת, מבלי להיכנס לשאלה האידיאולוגית אם הדבר היה אפשרי.

לא רק היהודים שמרו על התורה, אלא גם השומרונים, עמים מזרחיים שהובאו לארץ על ידי סנחריב, וקבלו את התורה מבני אפרים כפי שמתארים (ב' יז') ועזרא (ד' ב'), האמונה שלהם נראית כצילום מצב של בני אפרים, הם כותבים בכתב העברי העתיק, מאמינים רק בקדושת התורה וקדושת יהושע בן נון שהיה משבט אפרים, שונאים ומתעבים את כל הנביאים של ממלכת יהודה, ובפרט את עזרא הסופר, שהיו לו עימם מריבות קשות מאד כמתואר בספר עזרא שאף אסר את החיתון עימם. הרעיון שהועלה כאילו השומרונים קבלו את התורה בימי הבית השני, מופרך, מעצם העובדה שהדבר השנוא ביותר אצלם הוא אמונת היהודים בימי הבית השני, קדושת ירושלים, עזרא הסופר, הכתב המרובע, קדושת מלכות בית דוד, ההלכה של ימי הבית השני. בן סירא למשל קורא לשומרונים "העם הנבל הדר בשכם", בימי מרד החשמונאים השומרונים הצהירו שאינם קשורים ליהודים והם שייכים לעם אחר, כפי שמספר יוספוס. ברור מכל מסמך שבתקופה, שהשומרונים לא היו מעתיקים את דת היהודים בזמנם, ובודאי לא בצורה שתהיה כמו צילום מצב קדום. כבר ספר מלכים מעיד שהשומרונים עבדו את ה' ולמדו מהכהנים את התורה.

כך קבעו פרופ' מ"צ סגל ופרופ' י"מ גריניץ שכל הסימנים מראים שהשומרונים קבלו את התורה מבני אפרים, הם גם מסמנים את הרוחים בין המלים ע"י נקודות כמו שהיה מקובל בימי הבית הראשון (גריניץ מבואי מקרא עמ' 86, סגל מסורת ובקורת עמ' 128).

וראה זה פלא, השומרונים מחזיקים באותה תורה כמו שלנו, יש להם הרבה הבדלי כתיב והבדלים זוטרים, אבל התוכן והסדר הוא אותו תוכן, מדובר באותו ספר.

לסיכום, גם אם היה איזה שהוא אדם שרצה לשנות את התורה, לא היה לו איך ומתי, קשה למצוא תקופה בה אפשר היה לקחת את התורה ואת דברי משה מפי ה' ולהפוך אותה בשינויים מהותיים, ככל שחולף הזמן הספר מופץ ומועתק עוד ועוד, אם היה איזה שהוא ספר תורה בזמן קדום, הרי בחלוף, הזמן הוא רק הועתק בעוד מקומות, התקדש ונערץ ע"י עוד בני אדם, חסר טעם ובלתי אפשרי לנסות לשנותו.

כיצד נראה ספר שזוייף או נערך?

אם מישהו מציע רעיון של שינויים וזיופים בתורה או בנביאים, אפשר לבדוק זאת, הזיוף אינו החלפת מלים אקראית, הוא חייב להתאים לאיזו שהיא מגמה, לשקף איזה אינטרס, ננסה לבדוק, מדוע שמישהו יערוך וישנה טקסט דתי?

יש אפשרויות רבות מאד:

רצון להאדיר את אישי הדת.

רצון להתאים את תיאור התנהגותם בהתאם למה שמקובל בזמן המאוחר יותר.

רצון לצייר את הדברים בצורה חיובית ומחמיאה יותר לעם או לחברה.

רצון לפתור בעיות בטקסט, סתירות, קושיות, דברים לא הגיוניים.

רצון לסתום חורים, אם משהו בסיפור חסר, להשלימו.

רצון לצייר את החכמים והנביאים כיודעים הכל מראש.

רצון ליצור התיחסות אקטואלית, לבעיות שנוצרו במשך הדורות.

רצון לתת ביטוי לחוקים שנוצרו במשך הדורות

המגמות האלו מוכרות לנו מאד, בפרשנות ובספרות של הרבה קבוצות ודתות, הפרשנים באו הרבה פעמים להגן על הטקסט הקדום, להגן על כבודם של המתוארים בו, להסביר וליישב את התנהגותם עם חוקים ומנהגים מאוחרים, להשלים את החסר בסיפור, ליישב סתירות, להסביר דברים לא הגיוניים, לגזור התייחסות אקטואלית.

ספר היובלים למשל, שנתחבר בימי הבית השני על ידי כת פורשת מהיהדות, כפי שמתאר אותו חוקר המקרא והספרים החיצונים, יעקב שלום ליכט, הינו דוגמא קלאסית של עריכה שכזו. לפי ליכט, ספר היובלים עיבד את החומר שבתורה, ספר היובלים מדלג על מה שלא נח לו, ומוסיף הרבה פרטים והסברים, הוא מתאר את האבות מקיימים את חג הסוכות, הוא מטשטש את ברכת יצחק לעשיו, וטוען שיצחק חזר בו בהמשך.. מדלג בכלל על מכירת יוסף, על מעשה רבקה ואבימלך, וכל דבר שיש בו משום גנאי לאבות.

כך נראית עריכה מגמתית, האם גם על ספרי התנ"ך ניתן להסתכל כספרים שנערכו מגמתית?

הבה ונבדוק:

רצון להאדיר את אישי הדת.

הייתכן שמישהו ניסה להאדיר את האבות בתיאורים שבתורה? איך ייתכן שהתנ"ך מתאר את חטאי כל גדולי האומה, אם את כל אלו לא מחקו, את מי בדיוק ניסו להאדיר? ראובן שוכב עם בלהה, יהודה הולך לקדשה, השבטים מוכרים את יוסף, משה הוא כבד פה וכבד לשון, מתחתן עם אשה כושית, מנהיג את המשפט בישראל על פי יתרו המדייני, ה' מבקש להמית את משה, ובסופו של דבר הוא אכן מת בחטאו ונענש, ה' קוצף על משה ועל אהרן  משום ש"לא האמינו בו", מרים מפקפקת על מדרגתו של משה, הבנים של משה לא מקבלים שום תפקיד, מלבד פסל מיכה שנעשה על ידי נכדו של משה. משה לא יורד מן השמים, ולא עולה אליהם כמו אליהו הנביא, הוא לא זוכה להגיע לארץ עליה מדברת התורה. חטאי שאול מתוארים כמו גם חטאי דוד עם בת שבע ועוד, מוצאו של דוד מעמון ומבנות לוט, חטאי שלמה מובלטים, חזקיהו הצדיק חטא, אין מלך או מנהיג שלא הועברה  עליו ביקורת בנביאים.

פרופסור רופא מפרט איך הנביא ירמיהו מתואר בספר ירמיהו: "הסיפור איננו לגנדה משום שהוא איננו מפאר את ירמיהו כאיש קדוש, כבעל נס, או כגיבור עשוי ללא חת.. ירמיהו מופיע כאיש חלש ועלוב. מעלילים עליו עלילת שוא.. אוסרים אותו ומכים אותו ואין מציל.. תיאור אישיותו של הנביא חסר כל הילה דתית.. זהו ממש היפוכו של סיפור לגנדה", (פרופ' א. רופא, סיפורי הנביאים, י-ם תשמג', עמ' 92. מובן מאליו שדבריו מובאים כאן תוך הסתייגות מסגנונו הבוטה). הייתכן שמישהו ערך את זה במגמה להאדיר את שם הנביא?

רצון להתאים את תיאור התנהגותם בהתאם למה שמקובל בזמן המאוחר יותר.

התורה מתארת את מעשי האבות, גם כשאינם תואמים למה שהיה מקובל בהמשך, האבות מעמידים מצבה, אפילו משה מעמיד מצבה (שמות כד ד), ובתורה כבר נאסרה המצבה באיסור חמור "לא תקים מצבה אשר שנא ה' אלהיך" (דברים טז). אברהם נושא את אחותו בת אביו (בראשית כ יב), התורה כבר אסרה זאת (ויקרא יח ט). יהודה מתחתן עם כנענית (בראשית לח ב), בניגוד לדין התורה, ועוד רבים כאלו, מהם ראינו כאן. ברור שאף אחד לא ניסה להציג את האבות והתנהגותם כמתאימה למה שהיה מקובל בזמן המאוחר.

רצון לצייר את הדברים בצורה חיובית ומחמיאה יותר לעם או לחברה.

העם מוצג בתורה ובנביאים באופן שלילי בהכללות ובהפלגות רבות, עם קשה עורף, "ממרים הייתם", ה' רוצה להשמידם ולהענישם כל הזמן, העם רב עם ה' ובא בטעות כל הזמן. מקורות בעבדות משפילה במצרים, העם אינו נוצר בשום מעשה מופלא אלא בעלייתו של אברהם מארץ זרה, אברהם מתואר באופן טבעי לגמרי ולאורך כל חייו אין אפילו תיאור אחד של נס. עם הכניסה לארץ שוב מתוארים חטאים וחטאים, פילגש נאנסת באופן אכזרי ונוצרת מלחמת אחים, השבטים שואלים בה' שאומר להם שינצחו אבל הם נכשלים במלחמה. אין שום קטע בתנ"ך שנקרא אותו ונאמר: זה בא כדי לפאר את עם ישראל, זו עריכה מגמתית, רואים שזה לא טבעי.

רצון לפתור בעיות בטקסט, סתירות, קושיות, דברים לא הגיוניים.

אין בתורה בשום מקום דברים שנראה כי נוספו כדי לפתור סתירות, להיפך, ישנן דברים שנראים כסתירות בולטות, ואין שום משפטי קישור המסבירים אותן. ישנם הרבה משפטים המעוררים תמיהה, הן מבחינה היסטורית סיפורית, כמו מנין השנים שהיו במצרים, והן מבחינה חוקית והלכתית, בדיני עבדים, מעשרות, בכורות, קרבנות. דינים שניתנו בסיני, השתנו בהמשך ואין שום משפטי הסבר שיבארו לקורא את הסתירות הללו. התורה מחליפה את יתרו, בחובב, וברעואל, ואילו בתרגום השבעים אין אלא יתרו. אם היו תיקונים בנביאים, איך יחזקאל נותר סותר את דברי התורה?

רצון לסתום חורים, אם משהו בסיפור חסר, להשלימו.

הרבה פעמים אנו מוצאים בתורה דברים שלא הושלמו, כבר במעשה בראשית, לא מסופר מדוע שעה ה' אל הבל ולא אל מנחת קין, יעקב מספר "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", למרות שלא מסופר כלל איפה ומתי עשה זאת, הספרים החיצונים באמת הרחיבו וספרו הרבה דברים. אבל בתורה אין את ההחלקה הזו. גם הנוסחאות של תרגום השבעים והשומרוני עשו 'החלקה' לנוסח התורה, בכל מקום שיש איזו מלה תמוהה, משפט סתום, דבר לא מובן, הם החליקו ותקנו, כך נראה ספר שעבר עריכה קוסמטית. כך למשל בבראשית יא' כשיעקב מספר לנשיו על חלום שחלם, נמצא בנוסח השומרוני סיפור החלום. גריניץ (מבואי מקרא עמ' 89) מראה באופן שיטתי איך בתורה אין את העריכה המחליקה את הדברים הקשים, ובשומרוני ובשבעים היא קיימת.

רצון לצייר את החכמים והנביאים כיודעים הכל מראש.

עיון והשוואה של הנבואות שבתורה למציאות בשטח, מגלה שהרבה אירועים שהתרחשו מאוחר, אינם מוזכרים בנבואות, גם במקום שהיה מתאים להכניסם אם היו שולחים ידיים בטקסט. כל ההבטחות הקדומות של הארץ, אינן כוללות את עבר הירדן, למרות שבפועל התישבו בו עוד לפני כיבוש הארץ. הנחלות המוזכרות בברכת יעקב, חלקן לא תואם למה שהתרחש בפועל. וכך גם בנביאים,

חולדה הנביאה אומרת ליאשיהו שימות בשלום, למרות שהוא מת במלחמה.

נתן הנביא מתנבא לדוד ש'חרב לא תסור מביתו עד עולם', וכנראה בעקבות תשובתו של דוד התבטלה נבואה זו.

הושע אינו מזכיר כלל כי אשור יגלה את אפרים.

עמוס אינו יודע על ברית עם ארם ועל חורבן אשורי. ואינו מזכיר כלל את אשור שהיתה לאחריו שליטת העולם.

מיכה צפניה ונחום אינם יודעים דבר ממלכות בבל, אך ורק מאשור.

ירמיה מזכיר את בבל אך ורק מפרק כ.

נחום יודע את מפלת אשור, אבל לא את מות יאשיהו. וכן אינו מזכיר כלל כי בבל תקום לאחר אשור.

בישעיה אין שום זכר למפלת אשור בידי בבל או למאורעות של שלטון בבל.

ביחזקאל אין זכר לפרס ולשיבת ציון.

אם היתה איזו תופעה של עריכה להראות שהתקיימו נבואות, הייתכן שלא היו נערכים הדברים הבולטים האלו?

רצון ליצור התיחסות אקטואלית, לבעיות שנוצרו במשך הדורות.

הדחף הכי בסיסי הוא ליצור לגיטימציה לצד אחד בויכוחים אקטואליים, אבל בתורה אין שום זכר למשהו אקטואלי, החטאים הגדולים שהיו עליהם פולמוס, לא נזכרים כלל, לא נזכר שמו של הבעל, לא נזכר שמן של הבמות, לא נזכרת העיר ירושלים, לא מוזכר הענין של כריתת בריתות עם מצרים ועמים שונים, נושא שהיה במרכז הדיון בין הנביאים למלכים. כפי שראינו בסדרה זמן כתיבת התורה, כל הנושאים שעמדו על הפרק בימי הנביאים, נעדרים לחלוטין מן התורה, לא הם ולא המושגים שבהם הם נוגעים.

רצון לתת ביטוי לחוקים שנוצרו במשך הדורות.

המנהג שנהג בפועל שהמלך מקריב קרבן מיוחד (מ"ב טז טו, מ"א ט כה) לא הוזכר בתורה.

איסור מלאכה בראש חדש שנהג בפועל בימי הנביאים אינו מוזכר בתורה.

משיחת המלך המוזכרת עשרות מקומת בנביאים ושגרמה לכינוי "משיח ה'" למלך בעשרות מקומות – איננה בתורה, ודוקא משיחת הכהן שבתורה עשרות מקומות – איננה בנביאים.

החטא הקלאסי של "קילל אלהים ומלך" (מ"א כא ט) ששימש אמתלא לאיזבל להרוג נפש (וכן נזכר בקהלת י כ "מלך אל תקלל" ובישעיה ח כא "יקלל במלכו ובאלהיו") אינו נזכר בתורה, אע"פ שעל ה"נשיא" שלא היה קיים כלל בימי הנביאים ישנה אזהרה "נשיא בעמך לא תאור" (שמות כב ז).

כן לא הומצאו חוקים לפי הספורים על הקדמונים: לא יוצרה מצות הכנסת אורחים בעקבות אברהם, לא ימי אבלות בעקבות יוסף, ולא ימי משתה בעקבות יעקב, למרות שחכמים הפכו הנהגות אלו למצוה מדברי סופרים.

כל מי שמכיר קצת את ספרי הנביאים ואת הנושאים המדוברים בהם, רואה שאין בתורה שום עדכון, ושום נושא בוער לא חדר לתורה.

נזכיר כאן שוב את מה שראינו בסדרה זמן כתיבת התורה, שסקירה על כל המושגים שבתורה, היסטורית, מדינית, לשונית, חברתית, כלכלית, דתית, ועוד, מראה שהמושגים של התקופה המאוחרת נעדרים בתורה, זאת אומרת שלא הוכנס שום תוכן מאוחר בתורה, התוכן שלה משקף בכל פרמטר אך ורק את תקופת הברונזה.

ואם נחזור לשאלה הראשונה: כיצד נראה ספר שנערך או זוייף?

ישנו עוד סימן חשוב:

ביטוי היסטורי לפעולת העריכה.

לפעולה בעלת משמעות, ובודאי לפעולה ספרותית, יש בדרך כלל הד הסטורי.

מי שעורך ומשנה את התורה, הוא בודאי אדם שמקובל על העם, מנהיג, מלך או שליחיו. וקל וחומר שאם מדובר בקבוצה שלמה, שיש איזה זכר לקבוצה זו. הדברים הכתובים אינם אלא ביטוי של הדעות והלכי הרוח. לא סביר שמישהו יצליח גם לעשות שינויים מהותיים בספרים קיימים, וגם להעלים את הזכר של עצמו מן ההיסטוריה.

את תרגום התורה ליוונית מתארות האגדות, הספרים החיצונים, המדובר באירוע שעשה הד רב. היתכן שאת יצירת התורה עצמה, לא תתאר שום מסורת, שום ידיעה?

הייתכן ששום כת פורשת, ושום ויכוח אידיאולוגי, שום התמרדות, לא מזכירים אפילו בתור רעיון את האפשרות שיש בתורה משהו לא מקורי, משהו שנוסף, משהו מזוייף, כל כך פשוט היה לכולם קדושתה של התורה, זה מוכיח שמעולם לא הוטל ספק בכך. וברור שפעולה גדולה כזו היתה צריכה להשאיר לפחות איזה ספק בלב מישהו.

האם אנו מכירים זיופים בהיסטוריה העתיקה?

כותב הארכיאולוג אולברייט:

כמעט שאין לך ספר או פסקה בתנ"ך שלא נמצא לפחות חוקר אחד שטפל עליהם חשד של זיוף ספרותי. אך אי אתה יכול שלא להטעים דבר זה בכל התוקף, שאין לך בכל המזרח הקרוב הקדום כמעט שמץ ראיה לדבר שהיו מזייפים אז תעודות או ספרים", (מתקופת האבן ועד הנצרות עמ' 36).

בעוד מאות רבות של ספרים עתיקים מוחזקים כעתיקים, ומעולם לא נשאלה השאלה, אולי מישהו שינה וערך אותם, אולי הם לא המקוריים, רק על התורה הולבשה תיאוריית זיופים קטסטרופלית.

תורת התעודות

אחרי שראינו כמה לא סביר לדמיין שינויים והוספות בטקסט של התורה, בכל מיני תקופות מאוחרות. ננסה לבדוק מה היא "ביקורת המקרא" ועל מה היא מושתתת?

ביקורת המקרא כונתה עם היווסדה "ביקורת המקרא הפרוטסטנטית" (כהגדרתו של אחד ממיסדיה, הרמן גונקל, בספרו 'אגדות בראשית'), משום שהמצע הרעיוני שלה היה שהיהדות המסורתית חטאה לאידיאל האלוקי האמיתי. האידיאל הוא אמונה מופשטת ונעלית בלי מצוות מעשיות. כל התורה והמצוות הם זיוף פרושי, עיוות שישו הנוצרי בא כביכול לתקן.

תיאוריות אלו נתמכו במדע הפרימיטיבי של המאה ה19, לפיו בזמן מתן תורה עדיין לא הומצא הכתב. ידיעה זו היתה ברורה כשמש שהרי המיתוס היווני קובע שהאל קדמוס המציא את הכתב.. יש לזכור שבאותו זמן עדיין לא הותחל מדע הארכיאולוגיה, לפני גילוי הממצאים הארכיאולוגיים המזכירים את ישראל במאה היב' לפני הספירה ואת דוד המלך, לפני כל חפירה ארכיאולוגית, ובלי כל ידע על המזרח הקדמון. פותחה שיטה דמיונית המתארת את הסופרים הישראלים לדורותיהם כזייפנים נבערים.

יסודות  ביקורת המקרא:

התורה והחוקים מנוגדים לאידיאל האמיתי כפי שהציגו ישו

בימי משה לא היה כתב

אין זכר לישראל הקדום במקורות חוץ

כל תרבות באה לעולם באבולוציה איטית ואין 'קפיצות'

לפי תיאוריות אלו, כל ספר היסטורי עבר מאות שינויים ועריכות בעשרות ומאות הזדמנויות שונות. תופעה שלא נשמע על דומה לה בכל תולדות האנושית. והשינויים האלו, אינם סתם שינויים, הם זיופים וסירוסים המשנים את כל המשמעות. הספרים לא התחברו על ידי מחברים, כנהוג על פני כדור הארץ, אלא בצורה של גזירה והדבקה של חלקי משפטים וצירופם לכדי רצף משובש וסותר. עובדה ברורה היא שאין מודל ספרותי כזה ולא נשמע דוגמתו בהיסטוריה. אפילו לו ספר אחד מיום שהומצא הכתב ועד ימינו, לא התחבר בצורה של גזירה והדבקה ממקורות סותרים ושונים. ואילו לפי מבקרי המקרא, לא ספר אחד, אלא כל הספרות הדתית והחוקית של היהודים, כולה נוצרה אך ורק על ידי גזירות והדבקות, שנעשו על ידי בתי מדרש עצומים של סופרים גזרניים ומדביקנים.

דרישה בסיסית מתיאוריה היסטורית, היא שתמצא איזה זכר בספרות ההיסטורית. באם אני אספר על מלחמת הגבינות הצהובות במאה ה14, דברי לא יזכו לכינוי 'תיאוריה היסטורית', לא משום שלא הוכחתי אותם, אלא משום שאפילו לא קשרתי אותם להיסטוריה. למה גבינות צהובות במאה ה14 ולא נקניקים ורודים במאה ה13?

כל התיאוריה מיוסדת על הסיפור, שבישראל היו סופרים שכותבים חוקים ומייחסים אותם למשה, ולכן מעולם לא יוחס חוק לאדם אחר מלבד משה בשם ה'. וכך במשך מאות שנים היה מפעל הזיופים נמשך, תוך שקיימות אסכולות שונות, וביניהם הבדלים חוקיים עצומים וניגודים תיאולוגיים ניכרים. מבלי ציוץ אחד בספרות ההיסטורית, על ויכוח, פולמוס, זיוף, מפעלי עריכה וכתיבה. אפס. אין שום זכר או משהו שניתן לפרש כזכר למפעלי הזיוף ההיסטוריים. כל מפעל אידיאולוגי זוכה להתנגדות או לפחות לדיון. הנביאים הגדולים והטפותיהם היו במרכזו של דיון, מתוארים מתנגדיהם. ואילו המפעל המוזר בהיסטוריה, הינו כל כך מוזר עד שאין לו שום זכר ורמז בהיסטוריה. אין שום זכר בשום מקום וזמן אלא רק לתורה אחת, ואין שום ידע או מידע בשום זמן ורובד בהיסטוריה אלא לחוקים שניתנו בזמן משה ובמדבר בלבד.

האוירה לתיאוריות אלו היתה גרמניה של שלהי המאה ה19, מתוך מושגים לאומניים וגזעניים עלובים, המתארים את היהודים כעם של רמאים ושקרנים. יוצרי ביקורת המקרא היו גרמנים, שפעלו במוצהר תחת אידיאולוגיה גזעית נמוכה, ראה: מניעים אנטישמיים, ובקורת המקרא כזרם פרוטסטנטי.

התיאוריה שהתורה נוצרה על ידי מפעל זיופים שפעל במשך מאות שנים

מתארת מודל מעוות שלא התקיים מעולם בשום תרבות

ושאין לו שום זכר או רמז בספרות ההיסטורית הישראלית

יסודה בתפיסת היהודים כעם של רמאים וזייפנים