נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

האם ספרי התנ"ך נערכו או שונו?

בכל התיאוריות של ביקורת המקרא, טיפלנו בהרחבה בסדרת המאמרים העוסקת בה, ובעוד הרבה מאמרים נפרדים (ראה גם: הנחות היסוד של הבקורת מדע בדיוני), כאן ברצוננו לדבר על שאלת השינוי או הזיוף באופן כללי.

בסדרת המאמרים על התורה כהיסטוריה, עסקנו במימד ההיסטורי של ספרות התנ"ך, עסקנו בשאלות איך ניתן לדעת מתי נתחברו הספרים, ושלא מדובר בספרים דמיוניים ומדוע חייב להיות שהם התחברו בזמן המאורעות. אך לא נכנסנו בפירוט לשאלה, האם התורה או הנביאים נערכו ושונו אחרי כתיבתם, והאם יש לזה השלכות על ערכם ההיסטורי של הספרים.

ננסה לבדוק מה אנו מתכוונים כשאנו אומרים 'נערכו' או 'שונו'?

כולנו מכירים את מקצוע העריכה, אדם מוסר את ספרו לעורך, כדי שיעשה אותו קריא יותר, מעניין יותר, זה כמובן לא נוגע לנושא שלנו, אנחנו לא עוסקים בפעולות שעשה המחבר או מי שסייע לו. אלא בדברים שהתרחשו אחרי כתיבת הספר ופרסומו.

מדובר בספר קיים, שמישהו החליט לערוך אותו, להוסיף בו דברים, לשנות אותו.

כאן רגילים להבדיל בין בקורת נמוכה לבקורת גבוהה. שינויים נמוכים הם שינויים בסגנון, הסברי מלים קשות, או סתם פישוט של משפט או שניים, צורות של כתיב וכתיבה. זה הוא רובד שאינו משנה את התוכן של הספר באופן מהותי, מדובר באותו ספר, שלא ראו חיוני להשאירו מדוייק באותיותיו. איננו עוסקים בזה, כי הנושא שלנו הוא התוכן ההיסטורי (ראה: הבקורת הנמוכה).

אנו מדברים על השאלה הם ייתכן שספרי התנ"ך או חלק מהם שונו ונערכו באופן שמשנה את התוכן ההיסטורי שלהם שינוי מהותי?

אם נצא מנקודת הנחה שאין הבדל עקרוני בין התנ"ך לבין כל סוג אחרת של ספרות דתית היסטורית תיאולוגית או כל סוג אחר של ספרים, נדיר מאד למצוא ספרים שנערכו ושונו מהותית שלא על ידי מחברם או ביזמתו, בודאי לא תקופה ארוכה אחרי חיבורם ופרסומם.

לא נטען שמעולם לא נערכו ספרים בזיוף, אבל בלי ספק מדובר במשהו חריג, לקחת ספר קיים ולשנות אותו שינוי מהותי, אם הוא לא היה קיים לא היה מה לערוך, אנשים טרחו והעתיקו אותו, מכרו את העתקים, איזו שהיא תפוצה חייבת להיות לספר, מבלי זה הוא לא היא קיים.

כמובן שטכנית זה אפשרי, אני יכול לקחת אפילו היום את התנ"ך ולכתוב אותו בגירסה שלי, ייתכן שהיא תהיה משעשעת ואנשים ייהנו לקרוא אותה, אבל האם זה ייהפך לגירסה של התנ"ך במקום הגירסה הקודמת? האם מישהו יחשוב שהגירסה שלי יותר נכונה? כמובן שלא, התנ"ך קדוש להרבה אנשים, ואפילו מי שמסתכל עליו בתור נכס תרבותי בלבד, גם לא יטעה לבלבל בין ספר תרבותי אחד למשנהו, היצירה שלי יכולה להיות יפה מאד, אבל היא לא במקום התנ"ך.

בשביל לאפשר זיוף של ספר צריך תנאים מאד יחודיים, צריך יכולת לשלוט על כל העתקים של הספר, צריך שכל מקום בו הספר קיים יאמינו שהעריכה שלי היא נכונה, והקודמת היתה שקרית, שכן מדובר בשינויים מהותיים. צריך גם שאני ארצה לשקר ולשנות את הספר, והתוצאה צריכה להיות  לפי האינטרס שלי.

לא פלא שלא ידוע  לנו כמעט על זיוף של ספרים מפורסמים בהיסטוריה, בודאי לא מקרים בהם הספר המקורי נאבד ובידינו רק הזיוף והסירוס שלו.

הבה וניצור קריטריונים שיקשו על המזייף והמשנה.

1) ערך מקסימלי של הספר בעיני נושאיו.

ככל שהספר יותר חשוב בעיני האנשים המחזיקים בו, כך יקשה לשנות אותו. אנשים פחות יוטרדו אם יחול שינוי בספר מתכונים, מאשר אם יחול שינוי בספר שמרכזי ומשמעותי בחייהם.

2) השלכות על חיי החברה במקרה של שינוי.

גם ספר מוערך מאד, במדה והוא חסר השלכות על חיי החברה, אפשר אולי שלא לשים לב. אך במדה ושינוי הספר משליך על חיי החברה, יש קושי גדול באפשרות של שינוי.

3) תפוצה מקסימלית של הספר.

ככל שיש יותר עותקים, וככל שהעותקים נמצאים במקומות נפרדים בעלי אג'נדה שונה, כך יקשה להנציח את השינויים ולהעלים את העתקים הישנים. יש צורך לשכנע יותר אנשים, יותר קבוצות, יותר סמכויות.

ככל שהקריטריונים האלו מתממשים ברמה גבוהה, סקאלת האפשרות של הזיוף יורדת עד לאפס.

1) כשאנחנו מדברים על התורה, ספר שמיוחס למשה מפי האלהים, זה המקסימום של ערך לספר שנוכל לדמיין, בכל אופן בימי קדם, אלו הדברים ש"ה' דיבר אל משה לאמור", ספר התורה אמור להיות משמעותי בשביל העם, הכהנים, הזקנים, הסופרים, הנביאים, תלמידיהם ומכיריהם, לכולם חשוב מה שכתוב בו, ברור שמי שהיה בא לשנות את הספר היה נתקל בהתנגדות עזה.

2) כשאנו מחפשים השלכות של שינוי הספר, גם כאן ספר החוקים של הדת הוא המקום המקסימלי להשלכות על החיים, חוקי הדת קדושים עבור העם, מי שישנה אותם יצטרך לגרום לשינוי של מה שנהוג בענינים אלו, אם יש משהו שקשה לשנות זה חוקים של דת שמיוחסים לאל.

3) גם בנושא של תפוצה, השילוב של היסטוריה לאומית עם דברי האל והחוקים, מבטא את שלשת הנושאים המצויים ביותר בספרות ובמסמכים של ימי קדם, אם יש משהו נפוץ, זה הדברים האלו, תכנים כאלו ידועים ומוכרים בכל אומה ולשון, מהפרימיטיביים ביותר ועד המלומדים ביותר.

לא מדובר רק על תפוצה מספרית, אלא על חברה מורכבת ומפולגת, החברה בישראל כמעט ולא היתה מאוחדת, היא היתה מחולקת מראשיתה ל12 שבטים, שהתגוררו בנחלות נפרדות, חלקם גרו מעבר לירדן במרחק עצום מהשבטים האחרים, השבטים מיעטו להתחתן זה בזה, היו ביניהם מלחמות של ממש, כבר בימי השופטים, השבטים נלחמו עם בנימין. יפתח נלחם בבני אפרים. גדעון נלחם עם אנשי סוכות, אבימלך נלחם עם שכם, בראשית המלוכה נלחמו בית שאול עם בית דוד, בהמשך המלחמה נגד אבשלום ובני אפרים, נגד אדוניהו באבל מעכה. לאחר תקופה לא ארוכה התחלקה הממלכה לשתי ממלכות יריבות, שנלחמו ביניהן לפעמים.

ברגע שקיימת איזו שהיא תורה, כפי שמעידים כל ספרי הנביאים, הרי אין משמעות לכך שבאיזה שבט, או באיזה מקדש, או אפילו איזה נביא בעיר מסויימת, יעשו שינויים בספר, התפוצה שלו רוייה, מורכבת, כוללת קבוצות רבות ושונות, זה לא ריאלי ובלתי אפשרי.

כל הספרים רואים את כל בני ישראל כעם אחד, כבר בשירת דבורה המלחמה היא של 'עם ה' השבטים נלחמים יחדיו, מממלכת ישראל צמחו הנביאים הגדולים אליהו ואלישע, הושע ועמוס, אבל ממלכת יהודה היתה ממלכה נפרדת ובעלת סמכות נפרדת. היו בה כהנים אחרים, מקדש אחר, מלך אחר, ושבטים אחרים.

החל מימי סנחריב היהודים נפוצו בעולם בהיקף לא נתפס, גולי שומרון הגיעו לחלח חבור ומדי (מלכים ב יז ו), ישראלים הגיעו לאשור מצרים ופתרוס כוש ועילם ושנער וחמת ואיי הים (ישעיהו יא), הקהילה המצרית בימי סוף ממלכת יהודה מוזכרת גם בירמיהו כד' ומד', יהודים היו בעמון מואב ואדום (ירמיהו מ', ומא'), גולה יהודית בספרד ואסיה הקטנה נזכרת בעובדיה (א כ), ישעיהו (יא') אומר שהיהודים פזורים בארבע רוחות השמים, בצפון ובמערב ובארץ סינים (מט יב)  ובאיי הים הרחוקים (ס ט, סו יט), זכריה מזכיר פיזור בארבע רוחות השמים (ב), היהודים שוכנים בין כל הגויים (ח כג).

בתקופה הפרסית נאמר על היהודים "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים" (מגילת אסתר ג ח).

בימי הבית השני, רוב העם נותר בבבל, קהילות ענק היו גם במצרים, אסיה הקטנה, יון, וסוריה. פילון בימי הבית השני, מתאר את התפוצה היהודית:

"הגלות משתרעת ממצרים על פי סוריה מחוזות אסיה הקטנה חצי האי הבלקני ואיי הים האיגאי ואיטליה ועל פני בבל ובכל ערי המדינות אשר סביבותיהן משתרעת אדמה פוריה במלכות פרס ישובי יהודים נמצאים ברבבות ערים הנמצאות בכל חלקי הישוב באירופה באסיה ולוב במדינת היבשה ובאיים בחופי ימים ובטבור הארץ"

"ירושלים - כן נאמר בה - היא עיר הבירה לא רק של ארץ יהודה, אלא של רוב הארצות, בגלל מושבותיה אשר יסדה בשעת הכושר בארצות השכנות: מצרים, צור, סוריה, חילת-סוריה ובארצות הרחוקות ממנה: פמפיליה, קיליקיה וברוב החלקים של אסיה עד ביתיניה ובפינות הרחוקות של הפונטוס, כמו באירופה: תסליה, באוטיה, מקדוניה, אטוליה, אטיקי, ארגוס, קורינתוס, ברוב החלקים היותר יפים של הפלופוניסוס. ולא היבשה בלבד מלאה מתיישבים יהודים, אלא גם האיים היותר נכבדים: אואוביה, קיפרוס, כרתים, והנני עובר בשתיקה על הארצות שמעבר לפרת, כי מלבד חלק קטן יוצא מן הכלל יש לבבל ולכל המדינות המקיפות סביב את הארץ הפורייה הזאת תושבים יהודים".  (מתוך מכתבו של אגריפס המלך)

בשנת 140 לפסה"נ העיר מחבר האוראקולים הסיביליניים (חזון הסיבילות ג רעא) ש"ימים ויבשה מלאים יהודים". ספר חשמונאים מספר על מכתב מאת הסנט הרומאי (שנכתב למעלה ממאתיים שנה לפני חורבן הבית) לטובת היהודים למלכי: מצרים, סוריה, פרגמוס, קפודקיה ופרת, ולמספר גדול של מדינות ערים ואיים של ים התיכון המוזכרים ברשימה ארוכה:

רשימת הערים בספר חשמונאים:

אשפרטה, סיקיון (בפלופוניסוס), האיים: דלוס וסמוס, העיר גורתינה (באי כרתים), הארץ קריה עם הערים מנדוס והליקרנסוס וקנידוס, האיים קוס ורודוס, הארץ ליקיה עם העיר פזליס, הארץ פמפיליה עם העיר סידי, סמפסמי (בפונטוס), העיר הצורית ארוד, ובאחרונה קיפרוס וקירני (חשמונאים א, ט"ו ט"ז-כ"ד).

הגיאוגרף סטראבו (כמאה וחמשים שנה לפני חרבן בית שני), אומר ש"בני ישראל ישכנו כמעט בכל ערי הארצות וקשה למצוא מקום אחד בעולם שאין שם יהודים", ויוסף בן מתתיהו מוסיף "אין בעולם עם שאין מוצאים בתוכו חלק מאחינו", אגריפס השני בנאומו: "אין גוי ואין ממלכה בכל קצוי ארץ אשר לא יגורו בם אחיכם בני יהודה" (מלחמות היהודים ד ו II). פילון כותב "לא ככל הגויים אשר גבולות ארצם יכילו את מספר אנשיהם הגוי הזה, כי נפוצים בניו בכל רחבי ארץ גם בארצות היבשה גם במדינות הים ומספרם רב מאד כמעט כמספר יושבי הארצות ההן" ואת ירושלים הוא מגדיר כ"מרכז האומה הפזורה".

מדובר בפיצול עצום ובתפוצה עצומה, החל מרגע כניסת ישראל לארץ, לא היה מצב שבו איזה גוף דתי שלט בעם כולו, תמיד היו פיצולים הבדלים ופערים, מתקופת הכיבוש האשורי היו גם פערים טופוגראפיים עצומים, היהודים נפוצו בכל העולם, לא היה אפשר לעשות שינוי בספרים שנחשבו כקדושים בעיני היהודים, שכן לא היתה אפילו דרך טכנית לבצע זאת, מבלי להיכנס לשאלה האידיאולוגית אם הדבר היה אפשרי.

לא רק היהודים שמרו על התורה, אלא גם השומרונים, עמים מזרחיים שהובאו לארץ על ידי סנחריב, וקבלו את התורה מבני אפרים כפי שמתארים (ב' יז') ועזרא (ד' ב'), האמונה שלהם נראית כצילום מצב של בני אפרים, הם כותבים בכתב העברי העתיק, מאמינים רק בקדושת התורה וקדושת יהושע בן נון שהיה משבט אפרים, שונאים ומתעבים את כל הנביאים של ממלכת יהודה, ובפרט את עזרא הסופר, שהיו לו עימם מריבות קשות מאד כמתואר בספר עזרא שאף אסר את החיתון עימם. הרעיון שהועלה כאילו השומרונים קבלו את התורה בימי הבית השני, מופרך, מעצם העובדה שהדבר השנוא ביותר אצלם הוא אמונת היהודים בימי הבית השני, קדושת ירושלים, עזרא הסופר, הכתב המרובע, קדושת מלכות בית דוד, ההלכה של ימי הבית השני. בן סירא למשל קורא לשומרונים "העם הנבל הדר בשכם", בימי מרד החשמונאים השומרונים הצהירו שאינם קשורים ליהודים והם שייכים לעם אחר, כפי שמספר יוספוס. ברור מכל מסמך שבתקופה, שהשומרונים לא היו מעתיקים את דת היהודים בזמנם, ובודאי לא בצורה שתהיה כמו צילום מצב קדום. כבר ספר מלכים מעיד שהשומרונים עבדו את ה' ולמדו מהכהנים את התורה.

כך קבעו פרופ' מ"צ סגל ופרופ' י"מ גריניץ שכל הסימנים מראים שהשומרונים קבלו את התורה מבני אפרים, הם גם מסמנים את הרוחים בין המלים ע"י נקודות כמו שהיה מקובל בימי הבית הראשון (גריניץ מבואי מקרא עמ' 86, סגל מסורת ובקורת עמ' 128).

וראה זה פלא, השומרונים מחזיקים באותה תורה כמו שלנו, יש להם הרבה הבדלי כתיב והבדלים זוטרים, אבל התוכן והסדר הוא אותו תוכן, מדובר באותו ספר.

לסיכום, גם אם היה איזה שהוא אדם שרצה לשנות את התורה, לא היה לו איך ומתי, קשה למצוא תקופה בה אפשר היה לקחת את התורה ואת דברי משה מפי ה' ולהפוך אותה בשינויים מהותיים, ככל שחולף הזמן הספר מופץ ומועתק עוד ועוד, אם היה איזה שהוא ספר תורה בזמן קדום, הרי בחלוף, הזמן הוא רק הועתק בעוד מקומות, התקדש ונערץ ע"י עוד בני אדם, חסר טעם ובלתי אפשרי לנסות לשנותו.

 

כיצד נראה ספר שזוייף או נערך?

אם מישהו מציע רעיון של שינויים וזיופים בתורה או בנביאים, אפשר לבדוק זאת, הזיוף אינו החלפת מלים אקראית, הוא חייב להתאים לאיזו שהיא מגמה, לשקף איזה אינטרס, ננסה לבדוק, מדוע שמישהו יערוך וישנה טקסט דתי?

יש אפשרויות רבות מאד:

רצון להאדיר את אישי הדת.

רצון להתאים את תיאור התנהגותם בהתאם למה שמקובל בזמן המאוחר יותר.

רצון לצייר את הדברים בצורה חיובית ומחמיאה יותר לעם או לחברה.

רצון לפתור בעיות בטקסט, סתירות, קושיות, דברים לא הגיוניים.

רצון לסתום חורים, אם משהו בסיפור חסר, להשלימו.

רצון לצייר את החכמים והנביאים כיודעים הכל מראש.

רצון ליצור התיחסות אקטואלית, לבעיות שנוצרו במשך הדורות.

רצון לתת ביטוי לחוקים שנוצרו במשך הדורות

המגמות האלו מוכרות לנו מאד, בפרשנות ובספרות של הרבה קבוצות ודתות, הפרשנים באו הרבה פעמים להגן על הטקסט הקדום, להגן על כבודם של המתוארים בו, להסביר וליישב את התנהגותם עם חוקים ומנהגים מאוחרים, להשלים את החסר בסיפור, ליישב סתירות, להסביר דברים לא הגיוניים, לגזור התייחסות אקטואלית.

ספר היובלים למשל, שנתחבר בימי הבית השני על ידי כת פורשת מהיהדות, כפי שמתאר אותו חוקר המקרא והספרים החיצונים, יעקב שלום ליכט, הינו דוגמא קלאסית של עריכה שכזו. לפי ליכט, ספר היובלים עיבד את החומר שבתורה, ספר היובלים מדלג על מה שלא נח לו, ומוסיף הרבה פרטים והסברים, הוא מתאר את האבות מקיימים את חג הסוכות, הוא מטשטש את ברכת יצחק לעשיו, וטוען שיצחק חזר בו בהמשך.. מדלג בכלל על מכירת יוסף, על מעשה רבקה ואבימלך, וכל דבר שיש בו משום גנאי לאבות.

כך נראית עריכה מגמתית, האם גם על ספרי התנ"ך ניתן להסתכל כספרים שנערכו מגמתית?

הבה ונבדוק:

רצון להאדיר את אישי הדת.

הייתכן שמישהו ניסה להאדיר את האבות בתיאורים שבתורה? איך ייתכן שהתנ"ך מתאר את חטאי כל גדולי האומה, אם את כל אלו לא מחקו, את מי בדיוק ניסו להאדיר? ראובן שוכב עם בלהה, יהודה הולך לקדשה, השבטים מוכרים את יוסף, משה הוא כבד פה וכבד לשון, מתחתן עם אשה כושית, מנהיג את המשפט בישראל על פי יתרו המדייני, ה' מבקש להמית את משה, ובסופו של דבר הוא אכן מת בחטאו ונענש, ה' קוצף על משה ועל אהרן  משום ש"לא האמינו בו", מרים מפקפקת על מדרגתו של משה, הבנים של משה לא מקבלים שום תפקיד, מלבד פסל מיכה שנעשה על ידי נכדו של משה. משה לא יורד מן השמים, ולא עולה אליהם כמו אליהו הנביא, הוא לא זוכה להגיע לארץ עליה מדברת התורה. חטאי שאול מתוארים כמו גם חטאי דוד עם בת שבע ועוד, מוצאו של דוד מעמון ומבנות לוט, חטאי שלמה מובלטים, חזקיהו הצדיק חטא, אין מלך או מנהיג שלא הועברה  עליו ביקורת בנביאים.

פרופסור רופא מפרט איך הנביא ירמיהו מתואר בספר ירמיהו: "הסיפור איננו לגנדה משום שהוא איננו מפאר את ירמיהו כאיש קדוש, כבעל נס, או כגיבור עשוי ללא חת.. ירמיהו מופיע כאיש חלש ועלוב. מעלילים עליו עלילת שוא.. אוסרים אותו ומכים אותו ואין מציל.. תיאור אישיותו של הנביא חסר כל הילה דתית.. זהו ממש היפוכו של סיפור לגנדה", (פרופ' א. רופא, סיפורי הנביאים, י-ם תשמג', עמ' 92. מובן מאליו שדבריו מובאים כאן תוך הסתייגות מסגנונו הבוטה). הייתכן שמישהו ערך את זה במגמה להאדיר את שם הנביא?

רצון להתאים את תיאור התנהגותם בהתאם למה שמקובל בזמן המאוחר יותר.

התורה מתארת את מעשי האבות, גם כשאינם תואמים למה שהיה מקובל בהמשך, האבות מעמידים מצבה, אפילו משה מעמיד מצבה (שמות כד ד), ובתורה כבר נאסרה המצבה באיסור חמור "לא תקים מצבה אשר שנא ה' אלהיך" (דברים טז). אברהם נושא את אחותו בת אביו (בראשית כ יב), התורה כבר אסרה זאת (ויקרא יח ט). יהודה מתחתן עם כנענית (בראשית לח ב), בניגוד לדין התורה, ועוד רבים כאלו, מהם ראינו סרט 5. ברור שאף אחד לא ניסה להציג את האבות והתנהגותם כמתאימה למה שהיה מקובל בזמן המאוחר.

רצון לצייר את הדברים בצורה חיובית ומחמיאה יותר לעם או לחברה.

העם מוצג בתורה ובנביאים באופן שלילי בהכללות ובהפלגות רבות, עם קשה עורף, "ממרים הייתם", ה' רוצה להשמידם ולהענישם כל הזמן, העם רב עם ה' ובא בטעות כל הזמן. מקורות בעבדות משפילה במצרים, העם אינו נוצר בשום מעשה מופלא אלא בעלייתו של אברהם מארץ זרה, אברהם מתואר באופן טבעי לגמרי ולאורך כל חייו אין אפילו תיאור אחד של נס. עם הכניסה לארץ שוב מתוארים חטאים וחטאים, פילגש נאנסת באופן אכזרי ונוצרת מלחמת אחים, השבטים שואלים בה' שאומר להם שינצחו אבל הם נכשלים במלחמה. אין שום קטע בתנ"ך שנקרא אותו ונאמר: זה בא כדי לפאר את עם ישראל, זו עריכה מגמתית, רואים שזה לא טבעי.

רצון לפתור בעיות בטקסט, סתירות, קושיות, דברים לא הגיוניים.

אין בתורה בשום מקום דברים שנראה כי נוספו כדי לפתור סתירות, להיפך, ישנן דברים שנראים כסתירות בולטות, ואין שום משפטי קישור המסבירים אותן. ישנם הרבה משפטים המעוררים תמיהה, הן מבחינה היסטורית סיפורית, כמו מנין השנים שהיו במצרים, והן מבחינה חוקית והלכתית, בדיני עבדים, מעשרות, בכורות, קרבנות. דינים שניתנו בסיני, השתנו בהמשך ואין שום משפטי הסבר שיבארו לקורא את הסתירות הללו. התורה מחליפה את יתרו, בחובב, וברעואל, ואילו בתרגום השבעים אין אלא יתרו. אם היו תיקונים בנביאים, איך יחזקאל נותר סותר את דברי התורה?

רצון לסתום חורים, אם משהו בסיפור חסר, להשלימו.

הרבה פעמים אנו מוצאים בתורה דברים שלא הושלמו, כבר במעשה בראשית, לא מסופר מדוע שעה ה' אל הבל ולא אל מנחת קין, יעקב מספר "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", למרות שלא מסופר כלל איפה ומתי עשה זאת, הספרים החיצונים באמת הרחיבו וספרו הרבה דברים. אבל בתורה אין את ההחלקה הזו. גם הנוסחאות של תרגום השבעים והשומרוני עשו 'החלקה' לנוסח התורה, בכל מקום שיש איזו מלה תמוהה, משפט סתום, דבר לא מובן, הם החליקו ותקנו, כך נראה ספר שעבר עריכה קוסמטית. כך למשל בבראשית יא' כשיעקב מספר לנשיו על חלום שחלם, נמצא בנוסח השומרוני סיפור החלום. גריניץ (מבואי מקרא עמ' 89) מראה באופן שיטתי איך בתורה אין את העריכה המחליקה את הדברים הקשים, ובשומרוני ובשבעים היא קיימת.

רצון לצייר את החכמים והנביאים כיודעים הכל מראש.

עיון והשוואה של הנבואות שבתורה למציאות בשטח, מגלה שהרבה אירועים שהתרחשו מאוחר, אינם מוזכרים בנבואות, גם במקום שהיה מתאים להכניסם אם היו שולחים ידיים בטקסט. כל ההבטחות הקדומות של הארץ, אינן כוללות את עבר הירדן, למרות שבפועל התישבו בו עוד לפני כיבוש הארץ. הנחלות המוזכרות בברכת יעקב, חלקן לא תואם למה שהתרחש בפועל. וכך גם בנביאים,

חולדה הנביאה אומרת ליאשיהו שימות בשלום, למרות שהוא מת במלחמה.

נתן הנביא מתנבא לדוד ש'חרב לא תסור מביתו עד עולם', וכנראה בעקבות תשובתו של דוד התבטלה נבואה זו.

הושע אינו מזכיר כלל כי אשור יגלה את אפרים.

עמוס אינו יודע על ברית עם ארם ועל חורבן אשורי. ואינו מזכיר כלל את אשור שהיתה לאחריו שליטת העולם.

מיכה צפניה ונחום אינם יודעים דבר ממלכות בבל, אך ורק מאשור.

ירמיה מזכיר את בבל אך ורק מפרק כ.

נחום יודע את מפלת אשור, אבל לא את מות יאשיהו. וכן אינו מזכיר כלל כי בבל תקום לאחר אשור.

בישעיה אין שום זכר למפלת אשור בידי בבל או למאורעות של שלטון בבל.

ביחזקאל אין זכר לפרס ולשיבת ציון.

אם היתה איזו תופעה של עריכה להראות שהתקיימו נבואות, הייתכן שלא היו נערכים הדברים הבולטים האלו?

רצון ליצור התיחסות אקטואלית, לבעיות שנוצרו במשך הדורות.

הדחף הכי בסיסי הוא ליצור לגיטימציה לצד אחד בויכוחים אקטואליים, אבל בתורה אין שום זכר למשהו אקטואלי, החטאים הגדולים שהיו עליהם פולמוס, לא נזכרים כלל, לא נזכר שמו של הבעל, לא נזכר שמן של הבמות, לא נזכרת העיר ירושלים, לא מוזכר הענין של כריתת בריתות עם מצרים ועמים שונים, נושא שהיה במרכז הדיון בין הנביאים למלכים. כפי שראינו בסרט 5 כל הנושאים שעמדו על הפרק בימי הנביאים, נעדרים לחלוטין מן התורה, לא הם ולא המושגים שבהם הם נוגעים.

רצון לתת ביטוי לחוקים שנוצרו במשך הדורות.

המנהג שנהג בפועל שהמלך מקריב קרבן מיוחד (מ"ב טז טו, מ"א ט כה) לא הוזכר בתורה.

איסור מלאכה בראש חדש שנהג בפועל בימי הנביאים אינו מוזכר בתורה.

משיחת המלך המוזכרת עשרות מקומת בנביאים ושגרמה לכינוי "משיח ה'" למלך בעשרות מקומות – איננה בתורה, ודוקא משיחת הכהן שבתורה עשרות מקומות – איננה בנביאים.

החטא הקלאסי של "קילל אלהים ומלך" (מ"א כא ט) ששימש אמתלא לאיזבל להרוג נפש (וכן נזכר בקהלת י כ "מלך אל תקלל" ובישעיה ח כא "יקלל במלכו ובאלהיו") אינו נזכר בתורה, אע"פ שעל ה"נשיא" שלא היה קיים כלל בימי הנביאים ישנה אזהרה "נשיא בעמך לא תאור" (שמות כב ז).

כן לא הומצאו חוקים לפי הספורים על הקדמונים: לא יוצרה מצות הכנסת אורחים בעקבות אברהם, לא ימי אבלות בעקבות יוסף, ולא ימי משתה בעקבות יעקב, למרות שחכמים הפכו הנהגות אלו למצוה מדברי סופרים.

כל מי שמכיר קצת את ספרי הנביאים ואת הנושאים המדוברים בהם, רואה שאין בתורה שום עדכון, ושום נושא בוער לא חדר לתורה.

נזכיר כאן שוב את מה שראינו בסרט 5, שסקירה על כל המושגים שבתורה, היסטורית, מדינית, לשונית, חברתית, כלכלית, דתית, ועוד, מראה שהמושגים של התקופה המאוחרת נעדרים בתורה, זאת אומרת שלא הוכנס שום תוכן מאוחר בתורה, התוכן שלה משקף בכל פרמטר אך ורק את תקופת הברונזה.

ואם נחזור לשאלה הראשונה: כיצד נראה ספר שנערך או זוייף?

ישנו עוד סימן חשוב:

ביטוי היסטורי לפעולת העריכה.

לפעולה בעלת משמעות, ובודאי לפעולה ספרותית, יש בדרך כלל הד הסטורי.

מי שעורך ומשנה את התורה, הוא בודאי אדם שמקובל על העם, מנהיג, מלך או שליחיו. וקל וחומר שאם מדובר בקבוצה שלמה, שיש איזה זכר לקבוצה זו. הדברים הכתובים אינם אלא ביטוי של הדעות והלכי הרוח. לא סביר שמישהו יצליח גם לעשות שינויים מהותיים בספרים קיימים, וגם להעלים את הזכר של עצמו מן ההיסטוריה.

את תרגום התורה ליוונית מתארות האגדות, הספרים החיצונים, המדובר באירוע שעשה הד רב. היתכן שאת יצירת התורה עצמה, לא תתאר שום מסורת, שום ידיעה?

הייתכן ששום כת פורשת, ושום ויכוח אידיאולוגי, שום התמרדות, לא מזכירים אפילו בתור רעיון את האפשרות שיש בתורה משהו לא מקורי, משהו שנוסף, משהו מזוייף, כל כך פשוט היה לכולם קדושתה של התורה, זה מוכיח שמעולם לא הוטל ספק בכך. וברור שפעולה גדולה כזו היתה צריכה להשאיר לפחות איזה ספק בלב מישהו.

האם אנו מכירים זיופים בהיסטוריה העתיקה?

כותב הארכיאולוג אולברייט:

כמעט שאין לך ספר או פסקה בתנ"ך שלא נמצא לפחות חוקר אחד שטפל עליהם חשד של זיוף ספרותי. אך אי אתה יכול שלא להטעים דבר זה בכל התוקף, שאין לך בכל המזרח הקרוב הקדום כמעט שמץ ראיה לדבר שהיו מזייפים אז תעודות או ספרים", (מתקופת האבן ועד הנצרות עמ' 36).

בעוד מאות רבות של ספרים עתיקים מוחזקים כעתיקים, ומעולם לא נשאלה השאלה, אולי מישהו שינה וערך אותם, אולי הם לא המקוריים, רק על התורה הולבשה תיאוריית זיופים קטסטרופלית.

תורת התעודות

אחרי שראינו כמה לא סביר לדמיין שינויים והוספות בטקסט של התורה, בכל מיני תקופות מאוחרות. ננסה לבדוק מה היא "ביקורת המקרא" ועל מה היא מושתתת?

ביקורת המקרא כונתה עם היווסדה "ביקורת המקרא הפרוטסטנטית" (כהגדרתו של אחד ממיסדיה, הרמן גונקל, בספרו 'אגדות בראשית'), משום שהמצע הרעיוני שלה היה שהיהדות המסורתית חטאה לאידיאל האלוקי האמיתי. האידיאל הוא אמונה מופשטת ונעלית בלי מצוות מעשיות. כל התורה והמצוות הם זיוף פרושי, עיוות שישו הנוצרי בא כביכול לתקן.

תיאוריות אלו נתמכו במדע הפרימיטיבי של המאה ה19, לפיו בזמן מתן תורה עדיין לא הומצא הכתב. ידיעה זו היתה ברורה כשמש שהרי המיתוס היווני קובע שהאל קדמוס המציא את הכתב.. יש לזכור שבאותו זמן עדיין לא הותחל מדע הארכיאולוגיה, לפני גילוי הממצאים הארכיאולוגיים המזכירים את ישראל במאה היב' לפני הספירה ואת דוד המלך, לפני כל חפירה ארכיאולוגית, ובלי כל ידע על המזרח הקדמון. פותחה שיטה דמיונית המתארת את הסופרים הישראלים לדורותיהם כזייפנים נבערים.

יסודות  ביקורת המקרא:

התורה והחוקים מנוגדים לאידיאל האמיתי כפי שהציגו ישו

בימי משה לא היה כתב

אין זכר לישראל הקדום במקורות חוץ

כל תרבות באה לעולם באבולוציה איטית ואין 'קפיצות'

לפי תיאוריות אלו, כל ספר היסטורי עבר מאות שינויים ועריכות בעשרות ומאות הזדמנויות שונות. תופעה שלא נשמע על דומה לה בכל תולדות האנושית. והשינויים האלו, אינם סתם שינויים, הם זיופים וסירוסים המשנים את כל המשמעות. הספרים לא התחברו על ידי מחברים, כנהוג על פני כדור הארץ, אלא בצורה של גזירה והדבקה של חלקי משפטים וצירופם לכדי רצף משובש וסותר. עובדה ברורה היא שאין מודל ספרותי כזה ולא נשמע דוגמתו בהיסטוריה. אפילו לו ספר אחד מיום שהומצא הכתב ועד ימינו, לא התחבר בצורה של גזירה והדבקה ממקורות סותרים ושונים. ואילו לפי מבקרי המקרא, לא ספר אחד, אלא כל הספרות הדתית והחוקית של היהודים, כולה נוצרה אך ורק על ידי גזירות והדבקות, שנעשו על ידי בתי מדרש עצומים של סופרים גזרניים ומדביקנים.

דרישה בסיסית מתיאוריה היסטורית, היא שתמצא איזה זכר בספרות ההיסטורית. באם אני אספר על מלחמת הגבינות הצהובות במאה ה14, דברי לא יזכו לכינוי 'תיאוריה היסטורית', לא משום שלא הוכחתי אותם, אלא משום שאפילו לא קשרתי אותם להיסטוריה. למה גבינות צהובות במאה ה14 ולא נקניקים ורודים במאה ה13?

כל התיאוריה מיוסדת על הסיפור, שבישראל היו סופרים שכותבים חוקים ומייחסים אותם למשה, ולכן מעולם לא יוחס חוק לאדם אחר מלבד משה בשם ה'. וכך במשך מאות שנים היה מפעל הזיופים נמשך, תוך שקיימות אסכולות שונות, וביניהם הבדלים חוקיים עצומים וניגודים תיאולוגיים ניכרים. מבלי ציוץ אחד בספרות ההיסטורית, על ויכוח, פולמוס, זיוף, מפעלי עריכה וכתיבה. אפס. אין שום זכר או משהו שניתן לפרש כזכר למפעלי הזיוף ההיסטוריים. כל מפעל אידיאולוגי זוכה להתנגדות או לפחות לדיון. הנביאים הגדולים והטפותיהם היו במרכזו של דיון, מתוארים מתנגדיהם. ואילו המפעל המוזר בהיסטוריה, הינו כל כך מוזר עד שאין לו שום זכר ורמז בהיסטוריה. אין שום זכר בשום מקום וזמן אלא רק לתורה אחת, ואין שום ידע או מידע בשום זמן ורובד בהיסטוריה אלא לחוקים שניתנו בזמן משה ובמדבר בלבד.

האוירה לתיאוריות אלו היתה גרמניה של שלהי המאה ה19, מתוך מושגים לאומניים וגזעניים עלובים, המתארים את היהודים כעם של רמאים ושקרנים. יוצרי ביקורת המקרא היו גרמנים, שפעלו במוצהר תחת אידיאולוגיה גזעית נמוכה, ראה: מניעים אנטישמיים, ובקורת המקרא כזרם פרוטסטנטי.

התיאוריה שהתורה נוצרה על ידי מפעל זיופים שפעל במשך מאות שנים

מתארת מודל מעוות שלא התקיים מעולם בשום תרבות

ושאין לו שום זכר או רמז בספרות ההיסטורית הישראלית

יסודה בתפיסת היהודים כעם של רמאים וזייפנים

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

8 מחשבות על “האם ספרי התנ"ך נערכו או שונו?”

  1. הבאתם מגוון הצעות למה שאדם ישנה את התורה אך יש עוד הצעה שיתכן ומישהו בדורות המאוחרים קלט שבעצם אין הוכחה לאמינות התורה והיהדות, אז הוא לקח את סיפור יצי"מ והוסיף לו רק כמה פרטים שיהפכו אותו לנס יהודי והוא הוסיף לדוגמה שבאיזור מושב בנ"י לא היו המכות, שמשה הזהיר את פרעה קודם איזה מכות יבואו, הוא קצת שיפץ את תיאור קריעת הים ועוד כמה תוספות קטנות שגורמות לסיפורי יצי"מ ותקופת המדבר להיראות ניסים שנעשו ע"י משה למען עם ישראל.
    והסיבה לרצונו לעשות את זה מאוד ברורה שהרי רק מכח הוספות אלו קיים האתר שלכם, והוא רצה לאפשר לכם ולכמותכם להוכיח את התורה ולגרום לעם לכל הדורות להאמין בה [אחד הרצונות החזקים ביותר של כל איש דת בעולם לגרום לאנשים להאמין בדתו].
    ובאשר לטענתכם שהיה קשה לגרום לעם לקבל את זה, רצוי להדגיש שאין לנו כל הכרח שבזמנו הם התייחסו לספר כטקסט שאסור להוסיף בו מילה גם אם היא נכונה, וגם אם הם האמינו בו שהוא נכתב ע"י משה עצמו אי"ז סותר שיתכן והיו אנשים בהמשך שראו עצמם מספיק גדולים כדי להוסיף כמה מילים נחוצות משמעותיות ואמיתיות, וא"כ לא חסרות אופציות איך להכניס בספר כמה מילים ולגרום לכל העם לקבל את הספר בעריכתו החדשה.
    הן ע"י קמפיין ושיווק [ומי שלומד על כוחו של קמפיין מגלה כמה הוא עוצמתי].
    כמו"כ אדם רוחני הנתפס כצדיק אצל העם יכול לומר להם אני מכיר את הסיפורים הם אמיתיים ולדעתי צריך להוסיפם לספר והעם כמובן מקבל אותו שהרי הוא "הרב" שלהם.
    ובפרט בתקופות שהם חזרו בתשובה ע"י מנהיגיהם [כשופטים] שטבעי שהחוזר בתשובה יסמוך על גדול הדור-המנהיג הרוחני דאז אם הוא יאמר לו שמוטל עלינו להוסיף כמה חלקים העוברים אצלינו במסורת לסיפור יצי"מ והוא ודאי לא יחלוק על הצדיק בדבר זה
    כך גם אם הנביא אשר היו אז כאלו לאלפים היה אומר לעם שיש לי נבואה מהבורא על חובתי להוסיף את פרטים אלו ודאי שהוא היה מתקבל.
    וכן אם המלך אשר כוחו היה מוחלט ובמילה אחת הוא יכל להרוג את כל מתנגדיו אם הוא היה אומר לשנות כמה מילים הוא היה מצליח, ורק נזכור שבזמנינו אין לנו מספיק את ההבנה מה זה מלך אבל כוחו של מלך היה עומצתי ביותר ואם מלך החליט, ודאי שבכל תלמודי התורה, הישיבות, בתי הכנסת וכל המקומות בהם מלמדים תורה לימדו רק מספרו החדש כאשר זה סכנת נפשות להתנגד לזה.
    וצריך להדגיש שכמו בכל סיפור היסטורי, גם בסיפור יצי"מ מסתבר שהתווספו אגדות שהעם האמין בהם [דברים שמבחינתם עברו להם במסורת] וא"כ טבעי שהם יזדהו עם הוספתם לספר עד כמה שהתוספות מאדירות את עוצמת סיפור יצי"מ.
    ובאשר לטענתכם שהעם היה מפולג ולא היה מי שיצליח לגרום לכל העם לקבל את הספר, הזכרתם כמה תקופות שהם היו מפולגים והתעלמתם מתקופות אחרות שהם היו מאוחדים תחת הנהגה אחת, הן בתקופת השופטים והן בתקופת דוד ושלמה, מלבד זאת לא ידוע לי על ספרי תורה שהשתמרו בידינו ממה שהיה מקובל אצל עשרת השבטים ויתכן שבאמת להם היה ספר שונה בלי תוספת השינויים, ומה שיש בידינו נשאר לנו רק מיהודה.
    [בכל הנ"ל התייחסתי רק לאופציה שהספר שונה בידיעת העם ולא לאופציות שהוא הוחדר בשקט וללא ידיעתם וכגון בתקופות בהם הם עזבו את ה' כמובא בתחילת ספר שופטים שטבעי שכשהם חזרו היה קשה להם לבדוק אם לא שונו כמה מילים או בתקופות יאשיהו אם אבד אז ספר התורה בכל העולם ונמצא פתאום בבית המקדש].

    העולה מכל הנ"ל שהגיוני לחשוב שלמישהו היה עניין להוסיף כמה מילים על סיפורי יצי"מ-תוספות שלדעתו עברו אצלם במסורת והם מבהירות את עוצמת הנס ובכך מחזקות את האמונה.
    כמו"כ הגיוני שהיו הרבה אנשים בתקופות השופטים והמלכים שהיה להם את הכח לגרום לכל העם לקבל את שינויים אלו
    וא"כ אין לנו כל הוכחה שעוצמת הניסים המתוארים בסיפור יצי"מ אכן נכונה

  2. צוות האתר

    לא משנה מה היה הגורם הראשוני של אותו אדם, ברגע שאפשר לשנות, כל הדברים הרשומים במאמר זה היו הראשונים לשנות, ואם לא הראשונים אזי השניים.
    גם הרעיון כאילו מישהו בימי חזקיהו המלך 'קלט שבעצם אין הוכחה לאמינות היהדות', הוא אנכרוניסטי ולא תואם למציאות של אז.
    מלבד זאת, התיאור של האירועים ביצי"מ אינו יכול להשתנות ב'קצת' שינויים, לא משנה אם המכות היו בארץ גושן או לאו, אלא רצף האירועים כולו. התוצאה העובדתית שהעם שוחרר ממצרים, האימפריה הוכתה ולא יכלה להחזיר אותם, והם חיו במדבר דור שלם ונכנסו לארץ, הוא הבסיס של התורה, ולא יכול להיות מושתל בה באופן מאוחר. מלבד העובדה שלשונות התורה ביציאת מצרים מוזכרים בנביאים כלשונם. (אתה יכול להשמיט מהתורה כל 'כמה מלים' שתרצה במקומות ספורים, ושום דבר לא ישתנה).
    לגבי השאלה איך התייחסו בזמנם לספרים קדושים, ראה כאן, ובכלל לא צריכים כאן 'איסור', ספר הוא ספר, ואם אדם משנה אותו זה כבר לא אותו הספר. אם מניחים שזה הספר של מה שאלהים אמר, מגוחך שיהיה לגיטימי שכל אחד יכתוב בו מה שבא לו.
    כל הרעיונות של מלך, רב, כומר, מנהיג, לא תופסים במציאות. המציאות מורכבת הרבה יותר, ואפילו התעמולה הקומוניסטית שהיתה חזקה ומובנית הרבה יותר מהתיאורים שאתה מציע, ולא היתה דוגמתה בהיסטוריה של ישראל, לא הצליחה לשנות ספר עתיק שקדם לתקופה, ולא להשריש שום שינוי אמיתי בהיסטוריה. רק אנקדוטות ודברים קטנים שנתונים לפרשנות.
    בתקופת השופטים העם לא היה מאוחד, להיפך, לא היתה שום סמכות אחת כללית, והיו גם מלחמות ומתיחויות בין השבטים. בימי דוד התחיל האיחוד אבל עדיין אנשי אפרים ובנימין מרדו בו כמה פעמים לאורך כל ימיו, בימי שלמה היה איחוד, אבל התפורר מיד. אנחנו לא צריכים לקבל את הספר שהיה בישראל בימי ממלכת יהודה, כי עצם זה שהיו שתי ממלכות ישראליות מונע מעשיית שינויים בספר המקודש על שתיהן, הרי היו נביאים שהתנבאו בשתי הממלכות, כמו עמוס, והיו תקופות שהמלכים היו בקשר, וגם כשלא, ברור ששניהם היו בני אותו עם. מה גם שספר התורה של ממלכת ישראל השתמר אצל השומרונים, שהתפלגו מישראל עוד לפני חורבן יהודה ונשארו שונאים לה מאז ועד היום.

  3. מה שכתבתם שהטענה שמישהו קלט שאין כל הוכחה לאמינות התורה אשמח שתסבירו לי למה הוא אנכרוניסטי ומה ידוע לכם על המציאות של אז שלכן אתם בטוחים שאז כולם ודאי היו מאמינים בדת גם בלי הוכחות מופתיות כיצי"מ
    וטענתכם שגם אם הוסיפו ושינו בסיפורי יצי"מ בספר עדיין יש הוכחה לא הבנתי את טענתכם שהרי אם את הסיפור בים סוף שינו שבמקום מעבר רגיל שיכל להתפרש באוניות הוסיפו שהים נחצה, ובמכות שינו כל מכה מאירוע טבע סטנדרט שפגע בכולם והפכו אותם לאירוע ניסי, והוסיפו שמשה הזהיר עליו מראש וכשהוא החליט האירוע הפסיק, ושהוא לא פגע ביהודים וכן הלאה, וכך במדבר שינו כל פרט והפכו אותו לעל טבעי, אם כך זה היה אין כל ראיה מיציאת מצרים והתנהלותם במדבר להוכיח את האמונה.
    ומה שטענתם שיש פסוקים המובאים בנביאים לא ידוע לי ציטוטים בנביאים מספר התורה בהם מובא על ניסי יצי"מ בצורה על טבעית כמובא בתורה.
    ומה שטענתם שספר הוא ספר ואם האל נתן אותו מגוחך שכל אחד ישנה בו מה שבא לו, זה אכן נכון אך אי"ז קשור לדברי כי אני לא כתבתי שכל אחד ישנה מה שבא לו ומלבד זאת לא ידוע לי על מקור שהספר כולו כולל הסיפורים שבו ניתן ע"י האל, וכל מה שטענתי שכיון שהחלק של הסיפורים נכתב ע"י משה היו שסברו שצורך הדורות היותר מאוחרים שיביאו את הסיפורים בצורה מושלמת כולל החלקים הניסיים שבהם [וכמובן לא יכתבו כ"א מה שבא להם] וכיון שהם לא ראו בו ספר אלוהי אלא ספר שנכתב ע"י משה כדי שידעו לדורות את סיפור תחילת עם ישראל הם סברו שמטרה זו תתקיים בצורה מושלמת יותר אם הם יוסיפו את החלקים העל טבעיים שבספר, וזה נעשה למרות קדושתו של הספר כספר ההלכה וההיסטוריה של עם ישראל וזה לא סותר, ובאמת לא כ"א יכל לעשות את זה אלא חכמי ומנהיגי אותו דור הם שעשו את זה, וזה דבר הגיוני ביותר שיכול לקרוא [ובפרט שהרי כולם מודים שהפסוקים האחרונים בספר נכתבו לא ע"י משה אפילו ש"ספר הוא ספר ואם אדם משנה אותו זה כבר לא אותו ספר" ואם אז הבינו שראוי להוסיף על הספר שכתב משה אין סיבה שעוד כמה שנים אח"כ גדו"י של אז לא אמרו לעצמם שצריך להוסיף עוד קצת.
    על הרעיונות של רב ונביא לא הבנתי למה הם לא תופסים במציאות ואין קשר בין זה לדימוי לרוסיה כי שם הובילו דעות שהעם חלק עליהם ולכן זה לא הלך, אך כאן לסיפורים שעברו בע"פ כולם האמינו [כמו שאר התושבע"פ] וכל השאלה היתה אם להוסיף אותם לספר או לא.
    וברוסיה הדברים שניסו להכניס היו מהותיים ושינו את כל החיים של האנשים שם אך כאן מדובר בשינוי קטן ולא מהותי מבחינת אותו דור ולכן אם גדולי ישראל של אז החליטו בזה אין סיבה שתהיה התנגדות.
    ובפרט אם הגיע נביא המקובל על העם [כגון שמואל] ונתן הוראה מהבורא שלא הצלחתי למצוא שום הגיון למה שלא יקבלו אותו
    וכך גם על הצעתי שהיה קמפיין, במקום שאין התנגדות לדבר וזה שאלה לא מהותית אין סיבה שהקמפיין לא יצליח, בפרט כשהוא מגובה ע"י גדולי ישראל של אז.
    וכ"ש מה שטענתי שהיה מלך שכפה את העם על הספר אחרי השינויים שבזמן שהעם לא מתנגד לדבר התנגדות מהותית אין סיבה שלא ילך לו.
    [ואם בזמנינו אדמו"ר מסוים יחליט להוסיף עוד כמה סיפורים העוברים במסורת לספר סיפורי החסידות שחובר ע"י האדמו"ר מלפני מאה וחמישים שנה פשוט לי שהוא יצליח ואם זה יהיה בזמן שכולם מאמינים בו שהוא מקבל הוראות משמים והוא יספר להם על הוראה שהוא קיבל כ"ש שהוא יצליח וכ"ש בצירוף מלך שיש בידו להמית ולהחיות ככל העולה על רוחו וכ"ז על אף שבאותה חסידות היחס לספר כקדוש, וגם אם נניח שלספר התורה היה יחס יותר מספרי אותה חסידות (למרות שאין לזה כל הכרח), עדיין יתאפשר לשנות אותו].
    ומה שכתבתם שהעם לא היה מאוחד ביחס לשופט כסמכות על אבקש שתפרטו לי את המקורות שלכם לגבי פילוגים אלו בימי עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, שמגר בן ענת, דבורה הנביאה, וכן גדעון אשר ברוב שנותיו כולם קיבלו אותו [משל בנו גם אתה גם בנך וגו'] וגם אחרי המלחמה כשבני אפרים הגיעו אליו בטענה למה לא קראת לנו אין מקור לכך שהם מרדו בו ולא קיבלו אותו אלא רק שהם הגיעו כלפיו בטענות וכן הלאה ברוב השופטים שלא מצינו שמישהו חלק על סמכותם [וגם אם הם לא היו כמלכים עדיין אי"ז סותר את זה שהם היו מעבר לסתם מובילי העם למלחמה] כך גם בימי שלמה אי"ז משנה שהאיחוד התפורר מייד כי מספיק איחוד כבזמנו בשביל כל מה שדיברנו, וגם בתקופות שאח"כ כבימי המלכים גם שהיו מחולקים יכול להיות שהיה דמות רוחנית אחת המקובל על ישראל ויהודה וכמו שמצינו נביא אחד לשניהם וא"כ עדיין היה מי שיכל לגרום לעם ולמלכים משני הצדדים לקבל את הספר.
    ושוב להדגיש: עצם זה שאין לכם אפשרות לדחות את כל זה אומר שהדת לא מוכחת.

  4. צוות האתר

    הסיפור המרכזי המופיע עשרות פעמים בצורות שונות הוא על התגלות האל ועל נסים שלו, זה לא משנה כ"כ אם מבחינתך ומנקודת מבטך כיום זה מהווה נס או הוכחה לוגית, אלא מבחינתם. וברור שזה היה לא פחות מהנס של גדעון עם הגיזה…
    אם אתה מדבר על כתיבה מחדש של כל הסיפור, אין משמעות ל'שינויים קטנים', זה שינוי מסיבי של כל הספר. זאת אומרת צריכים לקחת את כל הספר ולכתוב אותו מחדש מעכשיו, וכל העתקים הישנים צריכים השמדה.
    לגבי סיפור יצי"מ בנביאים, נתתי לך לינק, אתה מוזמן לפתוח אותו, בזמנך החפשי.
    אין שום קשר בין הפסוקים האחרונים שנכתבו על פי ה' כחלק מחיבור הספר שהרי משה מת באותו יום של כתיבת ונתינת ספר דברים, ובין לקיחת ספר קיים ועשית שינויים בו, ולא משנה על ידי מי.
    מה שמהותי הוא לקיחת ספר מרכזי שמופץ בעם, והכרזה שצריך לאסוף את כל העתקים ולשנות, זה דבר שאין לו אחיזה במציאות, ואם היה כזה אירוע היינו מוצאים לאירוע עצמו זכר. רעיון כזה יכלת להעלות גם כלפי הספר של יוסף בן מתתיהו, אולי יום אחד הקיסר החליט לאסוף את כל העתקים ולעשות שינוי, וגם ספרי אריסטו אולי יום אחד אספו את כולם והכניסו בהם הרבה דברים. זה פשוט משהו שלא קורה במציאות, ומעולם לא קרה.
    כשמוסיפים דברים לספר, לא מבטלים את הספר הקודם ומכניסים לו דברים בין משפט למשפט, אלא מוסיפים עוד חלקים חדשים, בדיוק כמו שיש את ספר יהושע אחרי התורה, ובסוף שבחי בעל שם טוב יש חלקים שהוכנסו בזמנים אחרים.
    המבנה של הסיפורים והחוקים יחדיו הוא מובנה בתורה, זה לא 'תוספת' או 'שינוי', הספר נכתב כך כולו כשהוא משלב סיפור וחוק, ולכן הספר הזה כולו הוא ספר התורה, תורת ה'. אם מעיקרא התורה היתה רק חוקים, ודאי וודאי שהפיכת ספר תורת ה' לספר חוקים – לספר שבנוי סביב סיפורים, היתה מהפכה רבתי ולא רק 'עדכון תמים'. והרי החוקים והסיפורים משולבים לא רק זה בצד זה, אלא גם זה בתוך זה בלי שום גבול.
    אין מקור לגבי פילוג בזמן כל שופט ושופט, וגם לא ברור מה היה בדיוק בזמן כל שופט, אבל השופט היה בעיקר מקומי, הוא היה בן שבט אחד ועיקר מרותו היה על האיזור שלו, דבורה שפטה תחת התומר, האם אנשים מקצה הארץ יכלו להגיע אליה תחת התומר? וגם אם כן, היה זה מרצונם החפשי, לא היתה שום מערכת שיפוט, איש הישר בעיניו יעשה, גם במלחמה של דבורה לא באו כולם להילחם, יפתח היה שייך לקצה אחד והיו ערים שלא רצו להילחם איתו והוא הכריז עליהם מלחמה. לבנימין וישראל לא היתה סמכות אחת ולכן נלחמו במלחמת פילגש בגבעה. כל עוד אין מערכת של מלוכה, או מערכת דתית מאורגנת, והעם מחולק לשבטים נפרדים, לא היתה סמכות אחת. גם שמשון היה גיבור מקומי, וכך עוד שופטים.
    גם בזמן שלמה, שהוא שלט בכל הארץ, לא היתה הסכמה לאומית סביבו, הנביא אחיה השילוני למשל משח את ירבעם למלך בחיי שלמה. היו גופים מאד חזקים כמו בני אפרים, שהעובדה שמרדו בדוד וגם מרדו במלכות שלמה מיד אחרי מותו –בקושי עצם את העיניים וכבר רגמו את גובה המס שלו באבנים- מלמדת שהם לא הותכו לגוף אחד עם בני יהודה.
    אתה מתייחס לנקודה קטנטנה מסך עצום של מידע, ומציע אפשרות שאינה תואמת לשום בדל של מציאות שידועה לנו, ואומר שבגלל זה "הדת לא מוכחת", כל הנדון שלך כאן הוא על הנקודה של הפיצול בעם. ועל זה אתה אומר שאולי היו רגעים קצרים שאין הוכחה שהיה פיצול. אבל העובדה שהתורה לא שונתה לא נסמכת רק על הפיצול, אלא על המכלול כולו. וכל נקודה מבוססת דיה עד שאין שום סיבה להטיל בה ספק, כלומר – האפשרות היותר מסתברת היא זו שאני מציג.
    גם הפיצול בעם, היה חלק מהמבנה הבסיסי שלו עקב היותו מורכב משבטים, וכך הוא היה בנוי מאז ועד היום לאורך כל התקופה, זה מרכיב של עם ישראל, ורואים אותו גם בכל התיאורים מכל התקופות. גם אם היו שלשים שנה שאתה לא יודע אם היה פיצול, זה לא משנה את הצורה בה העם מתגבש, ואיך הוא מתייחס לספרות הלאומית והקדושה שלו.
    אירוע כזה של נסיון לשנות את התורה היה משאיר בעצמו זכר בהיסטוריה, בין אם היה מתקבל בברכה, ואותו כהן/ נביא/ אדמו"ר היה נזכר לטובה לנצח, ובין אם היה מתקבל במלחמה (מה שיותר סביר).

  5. לא צריך לשנות את כל חלק הסיפורים בספר כדי להפוך אותו לספר סיפורים מופתיים, כי אם היתה מכה במסגרתה היה ריבוי צפרדעים במצרים זה לא מוכיח להאמין [ואפילו לא כסיפור הגיזה] שהרי זה דבר טבעי ורק אם משה הזהיר מראש על המכה זה יהפוך להוכחה לכן אין צורך לשנות ולערוך את כל חלקי הסיפורים בספר אלא להוסיף פרטים ועוד כמה סיפורים ובזה משנים את כל התמונה והכל הופך למעשים שמימיים המוכיחים את האמונה וא"כ השאלה איך נדע שמישהו לא שינה רק את הפרטים שהפכו את הסיפור מסיפור טבעי שלא קשור לישראל לנס שנעשה ע"י משה.
    אני לא רואה כל בעיה במה שנאלצו לאסוף את כל הספרים של עד אז כי אם הוחלט שזה הנכון לעשות זה לא כזה דבר מסובך [בכל מוסדות הלימוד משנים מידי פעם את הספר הנלמד בלי כל בעיה].
    וגם לא אמור להיות כל זכר לכזה אירוע כי עדיין אי"ז אירוע בסדר גודל היסטורי שהרי זה נעשה בהוראת גדו"י דאז ובגיבוי המלכים/השופטים וכדו' ובתפיסה של אז אין לנו כל מקור שראו את הדבר כחמור כמו שבדורות האחרונים חונכו עליו ולכן אם רבותיהם/נביאיהם הורו להם שזה הדבר הנכון זה לא אמור לעבור כאירוע כזה מסעיר עד כדי שנשמע עליו אחרי אלפי שנים.
    ואכן אם היה לי סיבה לדון בו היית בודק אם אפשר להעלות טיעונים כאלו גם לגבי ספרו של בן מתתיהו אך כאן זה נראה לי הדבר הכי נורמלי שאם בזמנם לא ראו איסור בהוספת חלקים אמיתיים [מבחינתם] לספר ההיסטוריה שלהם וחלקים אלו הם המוכיחים את אמינות התורה אין כל סיבה שהם לא יעשו את זה
    ואת הוספות אלו הם לא היו מוסיפים כספר נפרד כמו ביהושע כי ספר התורה כל מהותו הוא "הספר לדורות" הספר בו טמון סיפור יצי"מ ויצירת עם ישראל ואשר אמור ללוות את העם אלפי שנים וא"כ הסיפורים הקשורים לזמן זה אמורים להופיע בו כחלק מהספר שהרי הם מתייחסים לזמנו ואף רצוי שגם הם יהיו חלק מהמסורת היהודית החשובה ביותר העוברת בספר
    ובאשר לתקופת המלכים גם אם היו מרידות שוליות וכדו' אי"ז משנה את זה שעדיין למלך היה שליטה מלאה על תכני הלימוד בבתיה"ס דאז ואף השופט היה הדמות המובילה ביותר בעם וממילא אם התפיסה של העם היתה שאין כל בעיה בעצם להוסיף דבר אמיתי לספר אם הוא נצרך אין כל סיבה שהשופט/הרב/הנביא/הבי"ד בגיבוי המלך לא יצליחו לעשות את הדבר הפשוט הזה [שלא אמור לגרום להתנגדות וודאי לא רצינית]

    ואני מדגיש שוב: אין לנו כל ידיעה על כך שאז הם ראו את האיסור להוסיף על הספר בצורה שרואים אותו בזמנינו ולכן כל הטיעונים שלכם על התנגדויות עזות שבהם היה מתקבל המשנה לא נכונות ואם הוא הוסיף סיפורים שהעם האמין בהם והוא הסביר להם שזה הצורך אין כל סיבה שבתפיסה שלהם תהיה להם בעיה עם זה

  6. צוות האתר

    הנקודה היא לא שמשה הזהיר מראש, אלא רצף האירועים, גם אם לא כתוב שמשה הזהיר מראש, מתוך רצף האירועים עולה שהמכות היו גדולות ורבות לאין שיעור ממה שיכול להיתפס כמקרה, ולכן הן הביאו לשחרור העבדים, עם שלם שכולל למעלה ממליון איש לא יכול סתם כך ללכת, זו צעדה של זקנים נשים וילדים, שחייבת להיות כשהאומה המצרית משותקת לגמרי, אבל העם הזה לא משותק ויכול פשוט ללכת. זה נצחון על האימפריה ועל הצבא שלה, שגם לאחר מכן לא יכל למנוע ולנצח כי טבע בים.
    ריבוי צפרדעים יכול להיות וכל פרט יכול להיות ולהישמע, אבל החיבור והרצף של כל המכות באופן כזה שאילץ את המצרים להתקפל ולשחרר עם שלם של עבדים, זה משהו שלא יכול להיות אקראי, ואם רק היתה איזו שהיא אפשרות שייתפס כאקראי זה לא היה מקפל את המצרים.
    הנקודה של שינוי הספר לא צריכה להתנסח דוקא כ'אסור' או כ'חמור' אלא פשוט משום שמובן שהספר שה' נתן הוא זה ולא זה, זה לא 'דין' אלא מציאות, שלא קרה מעולם שהיה לחברה או לעם כל שהוא בזמן כל שהוא או במקום כל שהוא ספר, ויום אחד אספו את כל הספרים והספר חזר ספר אחר ואין לדבר שום זכר.
    ברור שזה לא קרה גם עם ספרי אריסטו או עם ספרי יוסף בן מתתיהו או עם אמנות המלחמה של דה ז'אנג הסיני או כל ספר אחר.
    כל טיעון מול מערכות מידע בסגנון קונספירציה הוא חסר משמעות, באותה מדה תוכל לטעון שגם הניסוי שהוכיח את התיאוריה של איינשטיין לא היה ולא נברא, וקבוצת מדענים שנחשבה כברת סמכא הוסיפה את זה בכל הדוחות המדעיים, כי זה לא איסור אלא מחזק את ההנחה המדעית, וזה לא היה חשוב לכן לא זוכרים. וכך גם לגבי כל מערכת מידע שהיא או כל ידיעה שיש בעולם, תמיד קונספירציה יכולה לאסוף את כל העתקים ולעשות שינוי מחמת אינטרס הגיוני וכו'.
    הרעיון בידיעה האנושית הוא שאנו עושים את המקסימום שאפשר כדי לבדוק ולברר את הידיעות האמיתיות, ולכן האפשרות היותר מסתברת היא לסמוך על המקסימום הזה. קונספירציות אי אפשר לשלול, שכן הן מתאימות את עצמן לכל מציאות. יש אנשים שנוטים להאמין בהם. רוב האנשים לא מתייחסים לאפשרויות כאלו ברצינות, כי הם יודעים שבמציאות זה פשוט לא קורה כך. וזה שטכנית הדבר ייתכן, לא הופך את זה לאפשרות היותר מסתברת.
    הנושא האם ספרי התנ"ך שונו, לא בא להתווכח עם קונספירציות ובזה להוכיח גם שרבין נרצח ע"י יגאל עמיר ושנאס"א אכן שלחו אסטרונאוטים לירח. אלא רק במסגרת הדיון ההגיוני והשפוי של כל באי עולם בתיעוד ושימור מידע, ובכפוף לחשיבה המקובלת, בהסתמך על מקורות ספרותיים, גוגל, וכדו'.

  7. על הקביעה שלא מצאנו ספר שהוכנסו בו שינויים באיצטלא כזו יעויין במאמרכם על קדמות הזוהר, והגם שכתבתם שם בתגובות את החילוקים מ"מ אנו מצאנו תקדים כזה, שנמשך במשך דורות בשתיקה, ולדעתי [בהמשך] גם התנ"ך לא היה נפוץ בעם והיה ידוע ממנו בעיקר רק הרעיונות העיקריים של תוכנו, וכעין המסורתיים שבימינו.
    על הקביעה שא"א לשנות ספר בלא שינוי כל עותקיו יש להעיר: א) לא הגיע לידינו אלא העותקים שהועיל עזרא להעניק לנו, וכן העותקים של השומרנים, כל שינוי שנעשה קודם תקופה זו אינו מתועד. ב) ידוע לנו על שינויים שנעשו בספרים במרוצת הדורות, שהרי הנביאים היו צריכים לחדש את מנצפ"ך, ועל כרחך שהיה בזה בלבול ב'ספרים'. ג) בגמ' כתוב שהשפה בה נכתבה התורה היא לשון הקודש, חזרה ו'ניתנה' […] בימי עזרא בשפה עדכנית, היינו אשורית ושפה ארמית, ולאחר מכן העדיפו ישראל [מי?] להחזיר את השפה העברית [מכאן אגב אנו רואים כמה אמין הנוסח שלפנינו שעבר פעמיים תרגום, ושכמה קל לשנות אותו לפי האופנה, ורק השומרנים שכבר התנתקו מהפלג המרכזי לא קיבלו זאת]. ד) ובכלל הקביעה כאילו היו ספרים מצויים בכל הגלילות אינה נראית נכונה בתנ"ך, אלא משמע שאם היו עותקים הם היו בודדים, ונשמרו בעיקר אצל הזקנים המנחים את השבט, ולא עותקיה, ולא לימודה, ולא שמירתה היו מצויים בעם.
    [נ.ב. ביהושע כתוב מפורש ובפשטות שהוסיף את דבריו ב'ספר תורת האלוקים', המשמעות הפשוטה היא שהוסיף את הברית או את החוקים ששם שם בשכם, אבל גם אם נקבל שהכוונה לשמונת הפסוקים של מיתת משה זה לא נוסף ביום מות משה כמו שכתבתם בתגובות].

    מה שטענתם להוכיח מעצם האירועים ולא מפרשנותם אינו מובן, משום שהגירסה של הגויים לסיפור יציאת מצרים היא שהמצרים לא התנגדו משום ש: א) לא רצו ביהודים שהיו בעיניהם מצורעים וכדו', וגירשו אותם מהר ממצרים, והפרשנות ייחסה זאת להצלחת היהודים. ב) היו במצרים אסונות טבע, והם בהשקפתם האלילית פירשו זאת כזעם האל של העברים ומיהרו לשלחם, כעבר כמה ימים נמלכו בהם להחזירם, אבל הים בדיוק גאה עליהם וטבעו.
    ואחר שהבסיס הסיפורי של האירועים היו אין לנו הרבה במה להיתפס כדי להניח שהסיפור והפרשנות היהודית היא הנכונה.

    1. באופן כללי אתה די מתעלם מהטיעונים שבגוף המאמר בנוגע לנושאים אלו, אך אשתדל להתייחס לפי הסדר:
      1) לגבי הקשר לזוהר, מדובר בערבוב תחומים, נושא המאמר כאן הוא לא האם התורה נכתבה בזמן מאוחר ויוחסה לזמן מוקדם, אלא האם יתכן שספר שהיה קיים בעם נערך או שונה. ספר הזהר לא היה קיים בעם עד יום פרסומו. ואחרי פרסומו לא נעשו בו שינויים ראויים לציון.
      הנושא במקום שאתה מציין אליו, הוא האם פרסום הזהר בתקופה מאוחרת ויחוסו לתקופה מוקדמת, קשור לשאלה אם יתכן שדבר כזה נעשה גם בספר התורה. ואם ברצונך להתייחס לטיעונים שנכתבו שם בנושא, אתה מוזמן.
      2) לגבי תפוצתה של התורה, אתה מתעלם מהאמור במאמר כאן בנוגע לתפוצה, והרחבה יותר במאמר: קיומו ותפוצתו של ספר התורה.
      במדה ותרצה אתה מוזמן להתייחס לטיעונים.
      3)
      א) משמעות הטענה שאי אפשר לשנות ספר בלי לשנות את עותקיו, היא לא שהעותקים הגיעו אלינו, אלא שזה הופך את הדבר לבלתי אפשרי, שכן זיוף צריך להסתיר את הזיוף מהעם, ומגוחך לחשוב שכל פעם כל מי שהיה לו ספר תורה חיבר אותו לאתר של מייקרוסופט להכניס את העדכון החדשי, זה ספר קדוש שאמור להיות תורת ה'.
      ב) השינוי של מנצפך הוא שינוי בפונט, איך כותבים את האות מ', מה זה קשור בכלל לזיוף תוכן התורה?
      ג) מה שאתה כותב שהתורה ניתנה בשפה אחרת זולת עברית, ועוד מייחס זאת לחז"ל, חוששני לזקן ששכח תלמודו, אין שום דבר כזה בחז"ל, לא מדובר אלא על הכתב, הגופן, ולא על הטקסט.
      בכלל המאמר הזה מעיקרו לא עוסק בביקורת הנמוכה, כפי שנכתב בגוף המאמר:

      כאן רגילים להבדיל בין בקורת נמוכה לבקורת גבוהה. שינויים נמוכים הם שינויים בסגנון, הסברי מלים קשות, או סתם פישוט של משפט או שניים, צורות של כתיב וכתיבה. זה הוא רובד שאינו משנה את התוכן של הספר באופן מהותי, מדובר באותו ספר, שלא ראו חיוני להשאירו מדוייק באותיותיו. איננו עוסקים בזה, כי הנושא שלנו הוא התוכן ההיסטורי (ראה: הבקורת הנמוכה).

      במאמר הביקורת הנמוכה הרחבנו בנושא זה והראינו שגם הכתיב נשמר בצורה מאד מדוייקת במשך אלפי שנים.
      ד) לגבי תפוצתו של ספר התורה ראה המאמר שלונקק לעיל סעיף 2.
      4) יתכן בהחלט שיהושע רשם את כל הדברים שמתוארים שם בספר תורה, מה זה אומר לא הבנתי? בספר תורה שהיה שם בשכם, היה בדף האחרון קונטרס שחיבר יהושע ותיאר את הברית. נפלא. יתכן שהיו כאלו שהעתיקו אותו עוד פעמים, יתכן שהוא נשאר שם באותו טופס. זה לא נכנס לנוסח התורה, משום שזו היתה ברית אחרת ומאוחרת לה. שיהושע החליט לכתבה בסוף התורה שהיתה אצלו.
      הפיסקה האחרונה של דבריך מתייחסת כנראה לתגובה הזו, לקח לי זמן לאתר למה הכוונה, כדאי להתייחס ישירות לתגובה באמצעות תגובה ישירה עליה.
      אם נכונה השערתי, לא ברורים לי דבריך כלל וכלל. הנושא של השואל, רמי, היה האם יתכן שקצת שינויים הפכו את סיפור התורה ממשהו טבעי למשהו לא טבעי. הסיפור של כמה מצורעים או כמה אסונות טבע, הוא לא 'קצת שינויים', אלא סיפור אחר לגמרי מכל מה שמתואר במשך ארבעים שנה.
      אם ברצונך להתייחס לשאלה אחרת, נא התייחס.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *