האם קיימות ישויות רוחניות?

הפיסיקאי פרופ' יקיר שושני, בספרו 'חומר ורוח' (אוניב' משודרת 2008), עוסק ב"יסודו הרוחני של העולם הגשמי… ואלו מובנים ניתן לייחס לרוחניות כזו?" (מתוך דש הספר).

בפרק ד' עוסק שושני בשאלה האם קיימות ישויות רוחניות מאחורי החומר המוכר לנו. להלן חלק מדבריו, יש לציין שקשה להבין את הדברים עד הסוף מבלי לקרוא את החיבור כולו.

מהי ישות רוחנית?

גילוים של הגלים האלקטרומגנטיים נעדרי המאסה ביטל את הזיקה ־מיוחדת בין קיום לחומריות. מעתה, המובן של הישות הפיסיקלית יהיה זה חלקיק או גל, היא הימצאותה של ישות זו בחלל־זמן. האם ניתן להמשיך ולהרחיב את קבוצת הישויות הקיימות ולכלול בה ישויות ״רוחניות״ שאינן נמצאות בחלל? האם אפשר להצדיק את קיומן האובייקטיבי של ישויות כאלו מעבר להכרת האדם? אם אכן ישויות כאלו קיימות, אי אפשר לייחס להן איזו שהיא תבונה פיסיקלית, שהרי תכונה כזו מוגדרת, באופן ישיר או עקיף, בעזרת קואורדינאטות חלל־זמן. אך בהיעדר איפיון על ידי תכונות, כיצד אפשר יהיה להבחין בין שתי ישויות רוחניות באלה? יתכן וזו אחת הסיבות לבך שפיסיקאים ופילוסופים רבים בימינו שוללים מכל וכל קיום כזה. בנגד זאת ניתן לטעון, שקיימות ישויות מתחום המתמטיקה, כגון מספרים, משוואות, משולשים וצורות גיאומטריות אחרות, שניתן לייחס להן תכונות ולבמת אותן, למרות שישויות אלו אינן תופסות מקום בחלל, ועל כן הן ישויות רוחניות. יהיו באלה שישללו את קיומן האובייקטיבי של ישויות באלו ויטענו שהן אינן אלא יצירי תודעתו של האדם, ואולם, כפי שנראה בהמשך, שלילה כזו תגרור ביטול הקיום האובייקטיבי של חוקי הטבע הנסמכים על מושגים, רעיונות ומשפטים מתחום המתמטיקה והלוגיקה. בשל סיבה זו וסיבות נוספות שיתבררו בהמשך, ההשקפה ה״פיסיקליסטית׳ לפיה חייבת להימצא איזו שהיא זיקה בין קיום ישות לאיפיונה על ידי תכונותיה המוגדרות, באמצעות החלל והזמן, היא בעייתית ביותר. היא מוציאה מכלל הקיום ישויות רוחניות כאלו, שבלעדיהן אי אפשר לבנות תמונת עולם פיסיקלית של המציאות, ובכך היא מערערת את תשתיתה של הפיסיקה עצמה.

כיצד אפשר להשתכנע בקיומן של ישויות רוחניות? אולי, כפי שנרמז משמן, אין הן אלא יצירים של רוח האדם ואין להן ממשות אובייקטיבית? הרי ההכרה האנושית יכולה לחשוב על אינספור ישויות בלתי פיסיקליות, בגון סוסים מעופפים, שדים, רוחות רפאים, או מלאכים. אמנם ישנם חכמי דת ומיסטיקאים, המאמינים בקיומן של הישויות הללו, אך הרוב המכריע של הפיסיקאים והפילוסופים שוללים קיום זה מכל וכל. על כן, אפשרות הקיום של הישויות הרוחניות מעלה את השאלה: על פי אילו אמות מידה נקבע שאיזה שהוא יציר של ההכרה האנושית, שאין לו ממשות פיסיקלית, קיים? נקודת פתיחה לדיון בשאלות אלו היא להציע ולדון בדוגמאות של ישויות כגון אלו.

כאשר הפיסיקאי חוקר מערכת מסוימת, יהיה זה חלקיק יסודי, אטום, מולקולה או גוף מקרוסקופי, הוא מניח את עקרון ההדירות (Repeatability), כלומר הוא מאמין שקיימות מערכות רבות אחרות, דומות מאוד, ובמקרים מסוימים אפילו זהות, למערכת אותה הוא חוקר. על כן הוא סבור, שכל מסקנה שהוא יסיק עבור המערכת הנחקרת על ידו, תהיה תקפה עבור כל המערכות הדומות או זהות לה. כך, למשל, כאשר הפיסיקאי חוקר את ספקטרום האור הנפלט מגז מימן לוהט, הוא מניח שלכל אטומי המימן ביקום יהיה ספקטרום זהה לזה של אטומי המימן אותם הוא חוקר. ואכן, הנחה זו מאוששת היטב בחקר האור המגיע אלינו מכוכבים רחוקים, שליבתם עשויה ממימן לוהט. אמנם, בתצפיות אסטרונומיות כאלו נמצא שכל קווי ספקטרום המימן הנמצא בכוכבים מוסחים לעבר הצבע האדום, אך היסט זה אינו מיוחס לכך שאטומי המימן בכוכבים שונים מאלה שעל פני כדור הארץ; הוא קשור ל״התפשטות היקום׳ כלומר תופעה שגילה האבל (עליה יורחב הדיבור בפרק האחרון), שכל הכוכבים מתרחקים במהירות גדולה מכדור הארץ.

הדירות כזו מהווה תנאי הכרחי לא רק לאפשרות קיומם של המדעים האמפיריים, אלא גם ליצירתה של השפה המאפשרת תקשורת בין בני האדם. כך, למשל, המילה ״שולחן" אינה מייצגת דווקא את השולחן הנמצא כעת לפני, אלא מה שהפילוסופים מכנים כולל״ (Universal), כלומר אוסף של הרבה שולחנות, העשויים להיות שונים זה מזה, אך יש ביניהם תכונות משותפות המגדירות אותם כ״שולחן". וכן, כאשר הפיסיקאי מדבר על ״אלקטרון״, הוא מתייחס לאינספור אלקטרונים הזהים בכל תכונותיהם, אך נמצאים בנקודות חלל־זמן שונות זו מזו. האם הכולל המייצג קבוצת עצמים או חלקיקים קיים? אם הכולל המתייחס לאלקטרון אינו קיים, איזה פשר ניתן לייחס, למשל, להיגד: ״לאלקטרון יש מטען חשמלי שלילי״? מובנו של היגד זה הוא שלכל האלקטרונים, בכל מקום ביקום, יש מטען חשמלי שלילי. ואולם, הפיסיקאי מגלה תכונה זו במעבדתו רק עבור האלקטרונים אותם הוא חוקר. כל שהפיסיקאי יכול לטעון הוא: ״לאלקטרונים שחקרתי יש מטען חשמלי שלילי״. אך גם טענה כזו היא בעייתית, משום שבהצגתה יש הנחה מובלעת, שקיימת זהות בין החלקיקים אותם הפיסיקאי חקר, זהות המאפשרת לכנות את כולם ״אלקטרונים״, ועל כן היא מניחה במובלע את קיומו של הכולל המתייחס לאלקטרון. סיכומו של דבר, תוצאות המחקר במדע ניסיוני כלשהו אינן מתייחסות למערכות המיוחדות (פרטיקולאריות) אותן המדענים חוקרים, אלא לכוללים שלהן. אם כוללים אלה אינם קיימים, לא ניתן לייחס פשר לתוצאות מחקר מדעי כזה, ועל כן, התשתית עליה מושתתים המדעים הניסיוניים מתערערת.

ניתן להרחיק לכת ולטעון, שאף ההצדקה לקיומו של העצם הפרטיקולארי נובעת מקיומו של הכולל המתאים לעצם זה. כך, למשל, כאשר אני מביט לעבר עץ מסוים, עיני קולטות ממנו רצף של גירויים אופטיים חסרי כל פשר. באיזה שהוא אופן נסתר, הכרתי ״מתרגמת״ רצף גירויים זה ל״עץ״. תרגום כזה אפשרי רק משום שיש בהכרתי איזו שהיא ״תמונה״ של הכולל ״עץ״. תמונה כזו נוצרה כאשר בפעמים הראשונות שהסתכלתי בעץ מסוים, ראיתי אותו במרחקים ומכיוונים שונים, ובתהליך התבוננות כזה היו תבניות חושיות שהשתנו אך במעט. ניתן להבהיר רעיון זה בדוגמה הבאה: נניח שפגשתי יצור מוזר, שלא ראיתי אף פעם. אמנם, לא קיימת בתודעתי איזו שהיא מילה המתייחסת ליצור זה, אך אני מבחין בכך שלפני קיימת ישות שיש לה איפיונים ברורים. אבחנה בזו אפשרית, מכיוון שכאשר אני מתקרב ליצור זה, או מתרחק ממנו, אני שם לב שגודלו אמנם משתנה, אך צורתו נותרת כמעט קבועה. כאשר אני סובב סביבו, אני עשוי לקלוט ממנו תבניות חושיות שונות במהלך הסיבוב, אך אני מודע לכך שחלק ממאפייניו, למשל גובהו, נשארים קבועים. במהלך ההתבוננות הזה, תודעתי מייחסת את רצף הגירויים שעיני קלטו לאיזה שהוא עצם בלתי תלוי בי (ייחוס כזה מעורר שאלות פילוסופיות סבוכות, כפי שנראה בפרק הבא). הכרת עצם מסוים בתהליך שתואר מתאפשרת על ידי כך שתודעתי יוצרת כולל מעצם זה ויכולה להתאים לו איזו שהיא מילה בשפה. זהו אחד האופנים בהם ניתן להסביר את טענתו של אפלטון, שהכולל הוא ante res, כלומר קיומו קודם (במובן האונטולוגי) לקיומם של העצמים הפרטיקולאריים אליהם הוא מתייחס. מכיוון שהכולל, המתייחס לעצם או למערכת פיסיקלית, אינו נמצא באיזה שהוא תחום בחלל, הוא מהווה ישות רוחנית. כך, למשל, הכולל ״עץ״ אינו נמצא במקום מסוים, מכיוון שהוא מתייחס לאינספור עצים פרטיקולאריים, שכל אחד מהם נמצא במקום אחר.

יהיו שיטענו, בצדק, שיתכן שהיצור המוזר שפגשתי הוא יחידי, כלומר שאין בנמצא עוד ישויות זהות או דומות לו מאד, ועל כן הכולל שהכרתי ייחסה לו, אינו אלא יציר רוחי. ואולם, אנו מאמינים שהמציאות אותה אנו מכירים כוללת ריבוי של ישויות דומות מאד, ואפילו זהות, זו לזו, וריבוי זה קיים כשלעצמו והוא בלתי תלוי באדם המכיר אותו. כשהפיסיקאים טוענים שיש ביקום אינספור אלקטרונים, הם מאמינים בקיומו האובייקטיבי של כל אחד מהם ובזהות האובייקטיבית בין כל האלקטרונים. לפיכך, התפישה לפיה הריבוי אינו אלא יציר רוחו של האדם, תצמצם את המציאות הבלתי תלויה בהכרת האדם לכדי ביטול מוחלט.

אחרים יטענו שהם אמנם מאמינים בקיום ריבוי של ישויות יוזות, שכל אחת מהן קיימת מעבר להברת האדם, אך אין משתמע תכך שהקבוצה הכוללת את כל הישויות הללו קיימת אף היא. טענה כזו מעוררת את השאלה: מהו המובן של הזהות בין כל הישויות בקבוצה הזו? הפיסיקאים יאמרו שמובן זה קשור בכך, שלכל הישויות הללו יש אותן התכונות. או־אז נמשיך ונשאל: ומהו המובן של הזהות של התכונות של כל החלקיקים הללו? הקביעה שלמספר ישויות שונות זו מזו ישנה תכונה משותפת, מניחה במובלע את קיומו האובייקטיבי של הריבוי.

מקרה מיוחד ומעניין של כולל הוא תכונה המאפיינת עצם או חלקיק. באשר אני אומר שלשני עצמים יש אותו הצבע, למשל ודום, אני מכיר בכך שלשני עצמים אלה יש תכונה משותפת עם אינספור עצמים אחרים שצבעם אדום. ואולם הצבע ״אדום״ כשלעצמו, מבלי שמיחסים אותו לאיזה שהוא גוף, אינו קיים בחלל, ועל כן הוא ישות רוחנית. וכן, המטען החשמלי אינו קיים בחלל, אלא כאשר הוא מהווה תכונה של גוף או חלקיק יסודי, כמו האלקטרון, או הפרוטון. יהיו פיסיקאים שיטענו שלתכונה ״אדום״ יש ממשות פיסיקלית, משום שהיא קשורה לטווח מסוים של אורכי ולי האור המוחזרים מן העצם האדום. ואולם, המושג ״אדום״ הוא יציר רוחו של האדם. אמנם, כל אדם מבין את פשר המילה ״אדום״, אך הבנה משותפת כזו אינה מעידה על כך שקיימת ישות אובייקטיבית המתייחסת למילה זו.

ביקורת כזו בעיתית ביותר כשמדובר בתכונות של החלקיקים היסודיים ביותר, אותן אין האדם תופש באופן ישיר בחושיו. כידוע, הפיסיקאים מיחסים לכל חלקיק יסודי מספר תכונות עצמיות, כגון:

מטען חשמלי, ספין, מספר בריוני ועוד. האם תכונות אלו קיימות כשלעצמן? אם אכן הן קיימות, הן מהוות ישויות רוחניות, מכיוון שאין מובן להיגד: ״המטען החשמלי נמצא. בתחום מסוים במרחב״, אלא אך ורק להיגד: ״החלקיק, או העצם, שיש לו מטען חשמלי, נמצא בתחום מסוים במרחב״. מצד שני, שלילת קיומן של התבונות תגרור בעקבותיה שלילת קיומם של החלקיקים הנושאים תכונות אלו, שהרי אין פשר לקיום איזה שהוא חלקיק הנעדר כל תכונה.

הזיקה בין הישות הפיסיקלית ״חלקיק״ ובין הישות הרוחנית ״תבונה״ מעלה שאלה נוספת: איזה פשר ניתן לייחס לקשר בין הישויות הללו, שהן מטיפוסים שונים כל כך? שהרי האיפיון של חלקיק על ידי אוסף תכונותיו מעורר את השאלה: מדוע דווקא אוסף מסוים זה של תכונות מגדיר את החלקיק? לשאלה זו יש טעם רב, מכיוון שלא כל אוסף של תכונות מאפיין איזה שהוא חלקיק. כשמדובר בחלקיק המורכב מחלקיקים יסודיים יותר – למשל, גרעין האטום המורכב מפרוטונים ונויטרונים – ניתן להבין את הקשר בין החלקיק למרכיביו במונחים של כוחות המושכים מרכיבים אלה זה לזה. למשל, הפרוטונים והנויטרונים, המאכלסים את הגרעין, קשורים על ידי הכוח החזק, המאלץ אותם להימצא בנפח זעיר ביותר. ואולם, כשמדובר בחלקיק יסודי שאינו מורכב מחלקיקים אחרים, פשר הקשר בין החלקיק לתכונותיו הוא בעייתי, מכיוון שלא קיימות ישויות ״המאלצות״ את התכונות הללו להיות שייכות לחלקיק המסוים הזה, או לאפיין אותו. כך, למשל, אין איזו שהיא ישות המקשרת בין מטענו של האלקטרון ובין הספין שלו. בפי שנראה בפרק התשיעי, הקושי הזה להגדיר שלם (whole) שאינו מורכב מחלקים באמצעות תכונותיו, ניתן לתירוץ על ידי איפיונו של חלקיק יסודי, לא באמצעות תכונותיו העצמיות, אלא באמצעות קשריו עם ישויות יסודיות אחרות. גישה זו תוביל אותנו למסקנה, שהישויות היסודיות עצמן חייבות, אף הן, להיות ישויות רוחניות. על כן, ״החלקיקים היסודיים״ המוכרים כיום, שהם ישויות פיסיקליות, אינם יסודיים כלל; הם מורכבים מהישויות היסודיות הרוחניות. השאלה היא: כיצד, מצירוף של ישויות רוחניות יסודיות נוצרת ישות פיסיקלית, חלקיק, התופש מקום בחלל? שאלה זו קשורה קשר אמיץ למובנם של החלל והזמן ולתפקיד שהם ממלאים בחקר המציאות.

חלל וזמן כישויות רוחניות

כפי שראינו, התכונה המאפיינת את עצם קיומן של כל הישויות הפיסיקליות היא הימצאותן בחלל ובזמן. במילים אחרות, התשובה לשאלה: באיזה מובן קיומו של עצם א׳ זהה לקיומו של עצם ב' למרות שלשני עצמים אלה יש תכונות שונות לחלוטין?, היא: בכל ומן שהוא שני העצמים, א׳ ו־ב' נמצאים במקום כלשהו בחלל. אם כן, החלל והזמן הם האמצעים היחידים המאפשרים ייחוס פשר אובייקטיבי לעצם הקיום של כל הגופים והחלקיקים, אותם חוקר המדע הניסיוני. פשר זה בא לידי ביטוי גם בכך, שכל חוקי הפיסיקה מנוסחים באמצעות קואורדינאטות חלל־זמן.

האם החלל והזמן קיימים? אם אכן הם קיימים, הרי שאין הם ישויות פיסיקליות. שהרי כל ישות פיסיקלית נמצאת בחלל־זמן, ואין פשר להיגד: ״החלל נמצא בחלל״. במילים אחרות, החלל והזמן הם האמצעים המאפשרים ייחוס פשר לקיום הישויות הפיסיקליות, ועל כן, אם הם קיימים, הם בוודאי ישויות רוחניות, כלומר ישויות שאינן נמצאות בחלל ובזמן.

היו פילוסופים בעבר שטענו, שהחלל והזמן אינם קיימים כשלעצמם, והם אינם אלא יצירי תודעת האדם, המאפשרים לו להכיר את המציאות סביבו ולגלות את החוקיות שבה. מקורה של התפישה הזו, השוללת מכל וכל את קיומו האובייקטיבי של החלל, הוא בפילוסוף היווני הקדום פרמנידס (Parmenides), שטען: ״היש ישנו והאין איננו״. כל ישות קיימת חייבת להיות מאופיינת על ידי אוסף תכונותיה, ומכיוון שאי אפשר לייחס ל״איך תכונה כלשהי, ה״איך אינו קיים. מכאן נבע ״הפחד מפני הריק״, כלומר האמונה שלא יתכן איזה שהוא מקום שלא תימצא בו ישות כלשהי. ואולם, אמונה זו קרסה בעת החדשה, כאשר התברר שבקידוח בארות עמוקים, בערים שאוכלוסייתן הלכה וגדלה, המים לא עלו עד הקצה העליון של צינור הקידוח.

קיומם של החלל והזמן המשיך להעסיק את חוקרי הטבע והפילוסופים בעת החדשה, ואפילו ביתר שאת. בוויכוח בין ניוטון ולייבניץ בשאלה זו במאה ה־17, לייבניץ סבר שהחלל והזמן אינם אלא אמצעים שתבונת האדם יצרה, כדי להגדיר סדר בין עצמים במרחב ובין מאורעות בזמן. סברה זו קיבלה חיזוק גם במשנתם של דקרט, קאנט ואחרים. לעומת זאת, בר־הפלוגתא של לייבניץ, ניוטון, האמין שהחלל והזמן משמשים כעין אמצעים דרכם מציג האל את החוקיות בעולמו, ולכן הם ישויות מוחלטות.²⁰ כפי שראינו, החוק השני של ניוטון מבוסס על אמונה זו.

אני סבור, שישנן מספר טענות כבדות משקל, המצדיקות את קיומם האובייקטיבי של החלל והזמן, כלומר שקיומם בלתי תלוי באדם המכיר אותם. ראשית, אם אכן נניח שהחלל והזמן אינם אלא יצירי תודעת האדם, הרי עצם הקיום המשותף לכל הישויות הפיסיקליות יהיה, גם הוא, תלוי תודעה, ולכן לא יהיה בעל ממשות אובייקטיבית. כנגד זאת ניתן לטעון, שה״קיום״ אינו אלא מושג אנושי, שאין לו דבר עם המציאות האובייקטיבית כשלעצמה. האדם הוא המכיר בכך שקיימים עצמים פיסיקליים שונים זה מזה, אך הכרה זו אינה מחייבת קיום משהו משותף בין כל העצמים הפיסיקליים, שהוא עצם קיומם. ליתר דיוק, המשותף בין כל העצמים הפיסיקליים הוא שהאדם מכיר את כולם, או, כפי שטען פרוטאגורס (Protagoras), ״האדם הוא מידת כל הדברים״. אלא שאם נרחיק לכת בתפישה ״סובייקטיביסטית״ כזו, יהיה עלינו לבטל כליל את עצם קיומו של העולם האובייקטיבי מעבר להכרת האדם, שהרי כל פשר לעולם בזה מקורו בהכרת האדם. סיכומו של דבר, החלל והזמן הם האמצעים היחידים המאפשרים ייחוס איזה שהוא פשר לקיומן של כל הישויות הפיסיקליות וליחסי הגומלין שביניהן. אם נדבוק באמונה שהחלל והזמן הם יצירי תודעת האדם, ושאין להם ממשות אובייקטיבית, יהיה עלינו להודות שעצם הקיום, המהווה משהו משותף לכל העצמים אותם אנו מכירים, אף הוא יציר רוחו של האדם ואין בו כל ממשות אובייקטיבית.

טענה שנייה, חזקה יותר, להצדקת האמונה בקיום האובייקטיבי של החלל והזמן, קשורה בקיום האובייקטיבי של ישויות זהות לחלוטין, למשל אלקטרונים וחלקיקים יסודיים אחרים. הפיסיקאים מאמינים שריבוי זה קיים כשלעצמו, באופן,בלתי תלוי באדם המכיר אותו. ברם, ללא קיום החלל והזמן, ריבוי כזה יהיה בלתי אפשרי, שכן אם ישות א׳ זהה בכל תכונותיה לישות ב' כיצד ניתן להבחין ביניהן? מדוע לא נוכל לטעון שהישויות א׳ ו־ב׳ הן אותה ישות? על פי עיקרון בסיסי בלוגיקה, לא יתכן ששתי ישויות תהיינה זהות זו לזו וגם שונות זו מזו (כך שהשוני מאפשר את ההבחנה ביניהן). התשובה לשאלה זו היא שהשוני אינו בין שתי הישויות, אלא בכך שהן נמצאות בנקודות חלל־זמן שונות זו מזו. לשוני זה בין ישויות זהות יש ממשות אובייקטיבית והוא אינו קשור בתפישת האדם. ללא שוני זה, הריבוי בעולם לא היה אפשרי כלל. על כן, קיומן של נקודות חלל־זמן שונות זו מזו מהווה תנאי הכרחי (מבחינה אונטולוגית) לקיום של ריבוי ישויות זהות זו לזו. סיכומו של דבר, הצדקה זו לקיום האובייקטיבי של נקודות החלל־זמן מעוגנת באמונה, שתכונה בהמשך ״ריבוי הזהים״, לפיה המגוון העצום של גופים וחומרים בעולם מתקבל על ידי צירופים של מספר סופי וקטן של ישויות יסודיות, שמכל אחת מהן קיימים אינספור ״עותקים״ זהים לחלוטין זה לזה.

היתכן שאמונה זו מוטעית? אולי אין בנמצא כלל שתי ישויות הזהות זו לזו? יתכן והעולם מכיל עצמים דומים מאד זה לזה והאדם, ברצונו לבנות תמונת מציאות פשוטה ביותר, מסיק מכך בטעות שקיימות ישויות זהות? אם אכן כזו היא המציאות, הרי כל שתי ישויות המובחנות בה חייבות להיות שונות במשהו זו מזו. יתכן, כמובן, שישות מסוימת, A, תהיה מורכבת משתי ישויות אחרות, B ו־C, אך קביעה כזו לא תייצג טענה כללית, ממנה ישתמע ריבוי של הישויות B ,A, ו־C. במחשבה ראשונה נראה שמורכבות כזו עשויה לסייע בידינו להסביר את הדמיון בין שני עצמים, בכך שחלק ממרכיביהם דומים זה לזה. אך כיצד נסביר את הדמיון בין מרכיבים אלה? אם נמשיך לדבוק בהסבר הקודם, כלומר שלמרכיבים אלה יש מרכיבים דומים, תתעורר אותה השאלה ביחס למרכיבים החדשים, וכך נגיע לנסיגה אינסופית. נסיגה כזו ״תיעצר״ אך ורק אם נניח קיומן של ישויות יסודיות, מהן מורכבים כל הגופים שבעולם. סיכומו של דבר, הנחת ״ריבוי הזהים״ הכרחית להסבר ריבוי העצמים הדומים במציאות. ואכן, במהלך דורות רבים, החל מהוגי יוון הקדומה ועד לפיסיקה המודרנית, האמינו הפילוסופים והמדענים בקיומן של ישויות יסודיות ובריבוין. אמונה זו מאוששת כיום באינספור ניסויים ותצפיות.

ריבוי הישויות הזהות, המתאפשר על ידי הימצאותן בנקודות חלל־זמן שונות זו מזו, מעורר מספר שאלות נוקבות. השאלה הראשונה היא: באיזה אופן ניתן להבחין בין שתי נקודות חלל־זמן שונות זו מזו? האבחנה בין שתי ישויות שונות נעשית על סמך תכונותיהן השונות. ואולם לנקודות החלל־זמן אין מיחסים תכונות כלל. אם בל נקודות החלל־זמן היו זהות, כי אז אי אפשר היה להשתמש בהן לצורך האבחנה בין שתי ישויות זהות. כזכור, אבחנה בזו אפשרית רק משום ששתי הישויות נמצאות בנקודות חלל־זמן שונות זו מזו. יתירה מזו, ריבוי של נקודות חלל־זמן זהות זו לזו, יעורר אף הוא את השאלה: כיצד ניתן להבחין בין שתי נקודות חלל־זמן? אם אבחנה בזו אינה אפשרית, הרי ריבוי נקודות החלל־ זמן יהיה חסר כל פשר.

הפיסיקאים יכולים לטעון, שהשוני בין שתי נקודות בא לידי ביטוי בקואורדינאטות השונות שמיחסים לשתי נקודות אלו באיזו שהיא מערכת צירים. כך, למשל, נוכל לבחור נקודת ייחוס כרצוננו על הישר הכולל את שתי הנקודות ולקבוע שנקודה א׳ שונה מנקודה ב' אם ורק אם א) שתי הנקודות נמצאות מאותו הצד של נקודת הייחוס ומרחקה של א׳ מנקודת הייחוס שונה ממרחקה של ב׳ ממנה; או ב) שתי הנקודות נמצאות משני ציריה של נקודת הייחוס. ואולם הגדרה זו נסמכת על הגדרת המושג ״מרחק בין שתי נקודות״. מושג זה מחייב קיום של יחידת מדידה לאורך קטע, למשל ס״מ או אינץ׳, וכן תהליך מדידה בו משתמשים ביחידת המדידה, כדי למדוד את המרחק בין שתי נקודות על הישר. ואולם, בהגדרת ״יחידת המדידה״ אנו מניחים את קביעותה לאורך כל הישר. כלומר, מניחים קיום ריבוי של קטעים על הישר, שאורך כל אחד מהם הוא יחידה; שהרי פירוש המרחק מנקודה א׳ לנקודת הייחוס הוא כמה פעמים ניתן להכניס את יחידת המידה לקטע בין שתי הנקודות. במילים אחרות, במדידת מרחקים בין נקודות על פני הישר׳ אנו מניחים שיש עליו אינספור זוגות של נקודות, שהמרחק ביניהן זהה לאורך של יחידת המדידה. כיצד ניתן להבחין בין אינספור הזוגות הזהים האלה? המסקנה מדיון זה היא, שייחוס קואורדינאטות שונות לנקודות במרחב אינו יכול לשמש כאמצעי להבחנה ביניהן. ייחוס זה ממיר את בעיית ריבוי הנקודות הזהות בבעיה מורכבת יותר, של ריבוי זוגות זהים של נקודות, שהמרחק ביניהן שווה ליחידת אורך.

בפרק העשירי אציע אפשרות אחרת להבחנה בין שתי נקודות חלל־זמן, על סמך קשריהן עם נקודות חלל־זמן אחרות. כלומר, אראה כיצד ניתן לבנות את המרחב כך, שכל נקודה בו תהיה קשורה לקבוצה אחרת של נקודות במרחב. אבחנה כזו תאפשר את ריבוי הישויות היסודיות, על ידי קשריהן עם נקודות חלל־זמן שונות זו הזו.

השאלה השנייה הקשורה בנקודות החלל־זמן היא: מדוע אנו כוללים את כל הנקודות הללו במרחב אחד? אנו מקבצים ישויות לקבוצה אם יש להן משהו משותף, למשל שכולן מאופיינות על ידי תכונה מסוימת. מהו המשותף בין נקודות החלל־זמן, המאפשר קיבוצן למרחב אחד? לשאלה זו יש טעם רב, מכיוון שכאמור, הנקודות הללו אינן מאופיינות על ידי תכונותיהן. ניתן להשיב על שאלה זו ולומר, שהתכונה המשותפת לכל נקודות החלל־זמן היא, שהן מייחסות פשר לישויות הפיסיקליות, או שבאמצעותן ניתן לאפשר ריבוי של ישויות זהות; כלומר, שהחלל הוא ״בית הקיבול״ של העצמים, והזמן הוא ״בית הקיבול״ של המאורעות. ואולם פתרון זה מעורר את השאלה: ומהו המשותף בין נקודות חלל שאין בהן חלקיקים או גופים? כאמור, נקודות החלל־זמן הן המאפשרות ייחוס וישר לקיומן של הישויות הפיסיקליות ולריבוין. אם אטען כעת שהישויות הפיסיקליות הן האמצעי לייחוס פשר לריבוין של נקודות ולחלל־זמן שיש להן משהו משותף, אמצא ב״מעגל סתרים״, לפיו א׳ מייחס פשר ל־ב׳ ו־ב׳ מייחס פשר ל־א׳. במילים אחרות,האמונה בקיום אובייקטיבי של נקודות החלל־זמן וריבוין, מחייבת ייחוס פשר לנקודות החלל־זמן, שיהיה בלתי תלוי במציאותן של הישויות הפיסיקליות שבו. כאמור, ניתן להגדיר שוני בין נקודות החלל־זמן על פי מפת הקשרים ביניהן. על כן, כדי להסביר את הסיבה לכלילתן של כל הנקודות הללו במרחב אחד, יהיה עלינו לחפש משהו משותף בקשרים של נקודות החלל־זמן עם הנקודות האחרות; למשל, שהעקרונות על פיהם מוגדרים הקשרים בין הנקודות, יהיו משותפים לכל הנקודות. המשותף הזה הוא שיצדיק את קיבוצן של כל הנקודות למרחב אחד.

השאלה השלישית בנוגע לחלל ולזמן היא: מהו פשר ההימצאות של חלקיק או גוף בנקודה או בתחום מסוים בחלל? הימצאות כזו מהווה איזה שהוא יחס גומלין בין ישות פיסיקלית, החלקיק, לישות רוחנית – הנקודה או התחום במרחב בו חלקיק זה נמצא. מהו מובנו של יחס גומלין זה? האם יש לייחס לו קיום אובייקטיבי כשלעצמו? אחת האפשרויות לענות על שאלה זו היא לקבוע, שהימצאותו של חלקיק בנקודת חלל־זמן מסוימת משנה את תכונות המרחב סביב נקודה זו, ובכל שהחלקיק או הגוף מאסיבי יותר, שינוי זה ניכר יותר. ניתן להציע רעיון זה כאחת הפרשנויות ל״גיאומטריזציה של המאסה״, שנדונה בפרק השני. על פי הסבר כזה, התעקמות החלל־זמן סביב תחום בו נמצא גוף מאסיבי, היא הביטוי ליחס הגומלין בין החלקיקים המרכיבים גוף זה לבין נקודות החלל־זמן בהן הם נמצאים.

שאלות הקשורות ליחסי גומלין יכולות להישאל גם כשמדובר ביחס בין שתי ישויות פיסיקליות, למשל כוח משיכה. או דחייה ביניהן. כיצד נוכל להסביר את המשיכה החשמלית בין אלקטרון ופרוטון? האם משיבה זו קיימת כשלעצמה? אם כן, איזו ממשות אובייקטיבית היא מייצגת? באופן ניסיוני, משיכה זו באה לידי ביטוי בכך, שהמרחק בין האלקטרון ובין הפרוטון קטן עם הזמן, על פי נוסחה ידועה (חוק קולון – Coulomb); וכן, שמקור המשיכה הזו הוא במטענים החשמליים של האלקטרון והפרוטון. המטען החשמלי מהווה את אחת התכונות של החלקיקים היסודיים, ותכונה זו באה לידי ביטוי במשיכה או בדחייה ביניהם, כלומר בשינוי המרחק ביניהם עם שינוי הזמן. אנו למדים, אפוא, שלא רק עצם קיומם הפיסיקלי וריבויים של החלקיקים היסודיים נקבע על סמן הימצאותם של חלקיקים אלה בחלל־זמן, אלא שגם הכוחות ביניהם מקבלים פשר על פי שינוי בקואורדינאטות החלל־זמן שלהם. ואולם, מקור הכוחות הללו הוא בתכונותיהם העצמיות של החלקיקים. על כן, לחלל ולזמן יש תפקיד נוסף, מעבר לכך שהם מאפשרים ריבוי של חלקיקים זהים. הם מאפשרים להגדיר ולכמת את תכונותיהם העצמיות של חלקיקים אלה.

חוקי הטבע

יכולת ההישרדות של האדם השתכללה במהלך הדורות, על ידי כך שהוא למד להכיר את החוקים על פיהם הטבע ״פועל״ ולהשתמש בהם לצרכיו. בתחילה היו אלה חוקים פשוטים יחסית, כמו החוק הקשור בציפת גופים על פני המים וחוק המנוף שגילה ארכימדס, או הקשר בין גובה הצליל ובין תכונותיו של המיתר הרוטט המפיק אותו, וחוקי ההרמוניה המוסיקלית שגילה פיתגורס. מאוחר יותר, בעת החדשה, החלו להתגלות ״חוקי טבע" כלליים (אוניברסאליים)^, החלים בכל היקום, ולא רק בקרבתו המיידית של האדם, כמו חוק הכבידה העולמי של ניוטון, או חוק קולון, המגדיר את כוחות המשיכה והדחייה בין מטענים חשמליים. הפיסיקה המודרנית, שפותחה במחצית הראשונה של המאה העשרים, איפשרה לאדם להרחיב את אופקיו ולהכיר את החוקים השוררים במציאות המיקרוסקופית – זו של המולקולות, האטומים והחלקיקים היסודיים מהם הם בנויים – וכן את המציאות המקרוסקופית עד קצה גבול היקום.

מהם המאפיינים הבולטים ביותר של חוקי הטבע ומהן השאלות המרכזיות שהם מעוררים?²¹

ראשית, כל חוק טבע הוא כללי, במובן זה שהוא מתייחס לכולל ולא לעצם או מערכת ייחודיים. כך, למשל, החוק הקובע שתיל מתכת מוליך חשמל, נכון עבור תיל העשוי ממתכת כלשהי, ובממדים גיאומטריים(אורך וחתך רוחב) כלשהם. איפיון כזה הוא בעייתי, כפי שנראה בהמשך, מכיוון שהוא מעורר את השאלה: כיצד ניתן להצדיק תקפותו של חוק כללי, על סמך מספר סופי של ניסויים או תצפיות שערכנו על עצמים ספציפיים? נניח שבדקתי ומצאתי שעשרה תילים, העשויים ממתכות שונות ובממדים גיאומטריים שונים, מוליכים חשמל. כיצד אוכל לקבוע, על סמך ממצאים אלה, שכל תיל מתכת מוליך חשמל?

שנית, המדענים מאמינים שלחוקים שהם מגלים יש ממשות אובייקטיבית, כלומר שחוקים אלה הם בלתי תלויים כאדם המגלה אותם; הם היו קיימים לפני שנוצר האדם ויישארו שרירים וקיימים לעד. אך מנין להם הביטחון בכך? ההיסטוריה של המדעים מלמדת אותנו בבירור, שחוקי טבע, שמדענים האמינו בקיומם בעבר, כמו חוק שימור המאסה, לא מקובלים כיום כאמיתיים במדע המודרני. כיצד ניתן, אפוא, לייחס ממשות אובייקטיבית לחוק טבע שאנו מאמינים בתקפותו כיום, אם הוא עשוי להתבטל או להשתנות במחקר עתידי?²² שאלה יסודית יותר בהקשר זה היא: איזה פשר נוכל לייחס לחוק טבע הקיים במציאות, מעבר להכרת האדם, כאשר ניסוחו נעשה בעזרת יצירי תודעת האדם – השפה, המתמטיקה והלוגיקה? האם גם ליצירי תודעה אלה יש ממשות מעבר לתודעת האדם? ואם אין הדבר כך, באיזה אופן ניתן להבין קיום חוק טבע, ״המופשט״ מבל תיאור אנושי?

שלישית, לא רק שחוקי הטבע מנוסחים בשפה המתמטית, אלא שבהרבה מקרים, בתהליך הסקתם של חוקים אלה, נעזרו המדענים במשפטים מתמטיים מתחומי תורת המספרים, הגיאומטריה או החשבון הדיפרנציאלי והאינטגראלי. האם גם למשפטים אלה יש ממשות אובייקטיבית? האם לחוק, הקובע שתוצאת הסכום של שני מספרים אינה תלויה בסדר בו מחברים אותם, אכן יש ממשות אובייקטיבית, למשל, אם אכניס לכד ריק שתי מטבעות וחברי יכניס לכד שלוש מטבעות, האם אני יכול לקבוע בוודאות שבכד יהיו חמש מטבעות? האם מספר המטבעות בכד יהיה חמש גם כאשר חברי יכניס לשם את מטבעותיו לפני? וכאשר אצייר משולש, האם ,מיד סכום אורכיהן של שתיים מצלעותיו יהיה גדול מאורך הצלע השלישית, כפי שקובעת הגיאומטריה? מספר פיסיקאים בולטים במאה העשרים, כגון ויגנר (Wigner), איינשטיין ופיינמן (Feynman), ראו בישימות המתמטיקה בתיאור חוקי הטבע הבלתי תלויים באדם תופעה מפתיעה, מסתורית ונטולת כל הסבר מתקבל על הדעת. כך, למשל, לדעתו של ויגנר,²³ ״השימושיות העצומה במתמטיקה המדעי הטבע היא משהו הגובל במסתורין, ואין לכך הסבר רציונאלי״, ופיינמן הוסיף על כך:²⁴ ״מפתיע מאד שניתן לנבא מה ייקרה בעולם באמצעות המתמטיקה, שלחוקיה אין שום קשר לעצמים המקוריים (הבלתי תלויים בתודעת האדם).״

שאלת הממשות האובייקטיבית של חוקי הטבע התעוררה, ביתר שאת, בתורת הקוונטים. על פי תורה זו, כאשר הפיסיקאי מבצע איזו שהיא מדידה על מערכת מיקרוסקופית, פונקציית הגל שלה קורסת (רעיון הידוע כ־ Collapse of the Wave Function). לפני המדידה, התיאור המתמטי של המערכת היה צירוף (סופרפוזיציה) של מספר גלים בעלי איפיונים ומשקלים יחסיים שונים זה מזה, אך לאחריה, המערכת מתוארת על ידי פונקציית גל אחת, שממנה נובע הערך הנמדד; כלומר, עצם המדידה משנה באופן מהותי את המערכת הנחקרת. כיצד ניתן, אפוא, לקבוע בוודאות שחוקי הטבע, המסתמכים על מדידות כאלו, אינם תלויים באדם? האם אין הפיסיקאים של היום כעין אסירים ב״מערה האפלטונית״, וכל שהם מגלים אינם אלא ״חוקי הצללים״ של העולם?

רביעית, חלקי הטבע המוכרים לנו קשורים זה לזה באופן שניתן להסיק אחרים מהם בעזרת האחרים, בך, למשל, חוקי הציפה והשקיעה של גופים בנוזלים ניתנים להסקה בעזרת המתמטיקה, מתוך חוקי המכאניקה של ניוטון. וכן, חוקי קפלר, המתייחסים לתנועות כוכבי הלכת סביב השמש, ניתנים לגזירה מחוק הכבידה העולמי. כיום מאמינים הפיסיקאים, שכל החוקים המוכרים בעולם המקרוסקופי ניתנים להסקה מתמטית מחוקי הטבע הבסיסיים, המתייחסים לכוחות בין החלקיקים היסודיים ביותר. האם יש לאמונה זו איזו שהיא הצדקה? אמנם, הפיסיקה נחלה הצלחות מרובות בכיוון זה, אך מנגד, ישנן תופעות מקרוסקופיות רבות, דוגמת מפולת שלגים או רעידת אדמה, שאינן ניתנות להסבר על בסיס הכוחות בין החלקיקים היסודיים. הסיבה לכך היא, שבכדי לתאר באופן מהימן מערכת פיסיקלית המכילה חלקיקים רבים, יש לבחון את הכוחות בין בל החלקיקים הללו, ובהתאם לבך לכתוב מספר עצום של משוואות מתמטיות, המתארות את המערכת. פתרון משוואות אלו אינו אפשרי בלל, ורק לעיתים נדירות ניתן להציע קירובים מתמטיים מניחים את הדעת, לפתור בעזרתם את המשוואות, ומזה להסיק את החוקים המתארים את המערכת. כך, למשל, בחקר גז הכלוא במיכל, אם מזניחים את הכוחות ההדדיים בין אינספור מולקולות הגז, ניתן להגיע לחוקים פשוטים המתארים את הקשר בין נפח הגז הכלוא במיכל, לחצו והטמפרטורה שלו. וכן, בחקר מערכת השמש, אם מזניחים את כוחות הכבידה ההדדיים בין כוכבי הלכת ומביאים בחשבון רק את כוח הכבידה בין כל אחד מכוכבי הלכת ובין השמש – הגדול מהכוחות ההדדיים עשרות מונים – ניתן להסיק את החוקיות הקשורה למסלולם של כוכבי הלכת סביב השמש (חוקי קפלר) על סמך חוק הכבידה העולמי. אך ברוב המכריע של המקרים, קירובים והזנחות באלה אינם אפשריים, ועל כן האמונה הנזכרת של הפיסיקאים מעוררת תהיות רבות.

חמישית, הגם שחוקי טבע רבים מתוארים בעזרת קואורדינאטות חלל־זמן, כשלעצמם הם ישויות רוחניות, שהרי אי אפשר לטעון שחוק טבע נמצא, או קיים, בתחום מוגדר בחלל. טענה כזו פוגמת בכלליותו של החוק, בכך שהוא מגבילה את תחולתו רק למקום ולזמן בו הוא נמצא. כך, למשל, אילו חוק הכבידה היה קיים רק בתחום החלל, המוגבל על ידי מערכת השמש, היה משתמע מכך שחוק זה לא היה תקף בחלל סביב שמשות אחרות. יתרה מזו, חוקי הטבע אינם מתייחסים לעצמים ספציפיים, אלא לכוללים, שהם, בזכור, ישויות רוחניות. הרוחניות של חוקי הטבע באה לידי ביטוי גם בבך, שהם מנוסחים בשפה המתמטית ומבוססים על משפטים מתמטיים, שאף הם ישויות רוחניות. יהיו כאלה שירחיקו לכת ויטענו, שמכיוון שהחוקים נובעים מרוחו של האדם, אין לייחס לחם קיום מעבר להכרת האדם. אך הפיסיקאים והפילוסופים, המכונים ״ריאליסטים״, אינם תומכים בסברה זו, ועל כן מוטלת עליהם המשימה הכבדה להסביר, או להצדיק, קיום ישויות אלו ואחרות, באופן בלתי תלוי בקיומה של ההכרה האנושית. משימה זו בלתי ניתנת לביצוע בעליל, שהרי מקורו של כל הסבר, או הצדקה, חוא בהכרה האנושית. נשוב ונדון בקשר הזה, בין המציאות האובייקטיבית ובין הסובייקט המכיר אותה, בפרק הבא.

שישית, כל חוקי הטבע מושתתים על עקרון הסיבתיות, לפיו כל תופעה נובעת מסיבה אחת, או ממספר סיבות, היכולות להיות קשורות ביניהן. ללא קיום עיקרון זה, לא הייתה כל הצדקה למדעים הניסיוניים, שהרי כל מדען מניח, שאם מישהו אחר יבצע בדיוק את הניסוי שהוא ביצע, הוא יקבל אותן תוצאות ניסיוניות. אמנם, הנחה זו אוששה בעבר אינספור פעמים, אך מי לידינו יתקע שהיא תאושש תמיד? בספרו מסכת טבע האדם, שפורסם ב־1740, העלה הפילוסוף הבריטי דייוויד יום (David Hume) שאלה זו, הידועה כ״בעיית האינדוקציה״, במלוא חריפותה:²⁵ ״מדוע אנו מסיקים שלסיבות מסוימות בהכרח יש תוצאות מסוימות, ומדוע אנו יוצרים את הקשר בין הסיבות לתוצאות?״ הלוגיקה אינה יכולה לסייע בפתרון בעיה זו, מכיוון שעקרונותיה אינם כוללים את מושגי החלל והזמן, המהווים מרכיבים חשובים בהגדרת הסיבתיות. מצד שני, עקרון הסיבתיות אינו ניתן להצדקה על סמך איזה שהוא ניסוי או תצפית, שכן, כאמור, בהסקת איזו שהיא מסקנה מאיזה שהוא ניסוי או תצפית, המדענים מניחים את קיומו של עקרון הסיבתיות. לאור זאת מגיע יום למסקנה: ״אין שום דבר, בשום עצם כשהוא לעצמו, שיכול להיחשב כסיבה להסקת מסקנה שאינה קשורה בעצם זה, ואפילו לאחר תצפית של קשר סיבתי בין שני עצמים אין לנו כל סיבה לגזור היסק כלשהו הנוגע לשום עצם מעבר לאלה שבהם התנסינו״.²⁶

תוצאה עגומה זו, אליה הגיע יום, דרבנה את עמנואל קאנט להציע פתרון ״להצלת״ המדעים הניסיוניים, כלומר להעמיד אותם על תשתית פילוסופית ראויה. הוא סבר שעקרון הסיבתיות אינו קשור לעולם, אלא הוא יציר של הכרת האדם (״קטגוריה שבלית״), המאפשר לו להכיר את המציאות בה הוא חי. בהקדמה לספרו ביקורת התבונה הטהורה, שפורסם בשנת 1787, הוא כינה רעיון חדש זה בשם ״המהפכה הקופרניקאית״:²⁷

לפנינו כאן מה שאירע למחשבותיו הראשונות של קופרניקוס… אם ההסתכלות חייבת לכוון עצמה לפי תכונותיהם של המושאים, אינני רואה כיצד ניתן לדעת עליהם משהו אפריורי, אולם אם המושא מכוון את עצמו לפי תכונתו של כושר הסתכלותנו, יכול אני לדמות לעצמי יפה יפה אפשרות כזאת… שהניסיון עצמו הוא אופן הכרה הזקוק לשכל, שאני מוכרח להניח את כללו בתוכי קודם שהמושאים ניתנים לי, כלומר אפריורי.

קאנט העביר, אפוא, את מוקד ההתעניינות מהמציאות האובייקטיבית, הבלתי תלויה באדם, אותה הוא כינה ״הדבר כשלעצמו (נאומנון)״, אל ההכרה האנושית. התבונה מטילה את תבניתה על הגירויים הנקלטים מהעצמים על ידי החושים, שהם נטולי כל פשר, ויוצרת מהם כוללים ואידיאות המקשרות ביניהם. חלק מהקשרים האלה בין הכוללים מתארים את הסיבתיות. כן, למשל, התשובה לשאלה ״כיצד אני יכול להיות בטוח שכל פעם שאשליך נייר לאש הוא יישרף?״ תהיה: המושגים ״נייר״ ו״אש״, שיצרה תודעתנו, כוללים בתוכם את היכולת של האש לשרוף נייר.

ואולם, כפי שנראה בפרק הבא, תפישה קאנטיאנית זו תבעה מחיר כבד מהתיאור המדעי של המציאות:²⁸ היא ערערה לחלוטין את האובייקטיביות של חוקי הטבע, בכך שהפכה אותם לקטגוריות שכליות, התלויות בסובייקט המכיר אותם. הדבר כשלעצמו אינו מאופיין על ידי חוקים אלה, וכל מה שניתן לומר עליו הוא – להצהיר על עצם קיומו, מבלי שתהיה להצהרה כזו כל תוכן אחר.

מרבית הפיסיקאים אינם מסכימים עם תפישה קנטיאנית זו. עבורם ועבור פילוסופים רבים, עקרון הסיבתיות במציאות המיקרוסקופית (ה״מיקרו־סיבתיות״) קשור בקיומם של הכוחות בין החלקיקים היסודיים (הכוח האלקטרומגנטי, החזק והחלש). כוחות אלה נובעים מהתכונות העצמיות של החלקיקים היסודיים. כן, למשל, הכוח החשמלי בין שני חלקיקים טעונים נובע מקיומם של המטענים החשמליים שלהם, והכוח החזק בין שני נוקלאונים, או מזונים, נובע מכך שלחלקיקים אלה יש ״מספר בריוני״ שונה מאפס. מכיוון שעקרון הסיבתיות נובע מקיומם של הכוחות בין החלקיקים היסודיים, וכוחות אלה קשורים לתכונות העצמיות של החלקיקים היסודיים, הרי שעקרון המיקרו־סיבתיות נובע מקיומן של תכונת המאפיינות את החלקיקים היסודיים. אם כך, טענתו של יום, לפיה ״אין שום דבר בשום עצם כשהוא לעצמו, שיכול להיחשב כסיבה להסקת מסקנה שאינה קשורה בעצם זה…״, הינה בעייתית ביותר, אם מייחסים אותה למציאות המיקרוסקופית, שהרי המובן היחידי שניתן לייחס לתכונות העצמיות של החלקיקים הוא, שתכונות אלו קשורות ליחסי הגומלין שביניהם. אילו קיבלנו טענה זו של יום, לא היינו יכולים לאפיין את החלקיקים על ידי תכונותיהם.

ואולם, כזכור, אי אפשר להסיק את עקרון הסיבתיות מאיזה שהוא ניסוי או תצפית. מכך נובעת מסקנה מרחיקת לכת, שאדון בה בפירוט בפרק השמיני, והיא, שהצדקת קיומן של הישויות היסודיות ביותר ותכונותיהן העצמיות, אינה יכולה לנבוע מאיזה שהוא ניסוי או תצפית. על כן, האפשרות היחידה לגילוין של ישויות אלו היא בעזרת הבינה הצרופה. תוצאה זו מהווה את אחת מאבני היסוד עליהן מושתתת ה״אפריוריקה״ שפיתחתי, שתתואר בפרקים 10,9 ו־ 11. שם אנסה לטעון, שישויות אלו, מהן מורכב היקום כולו, הן ישויות רוחניות וכי צירופיהן הפשוטים ביותר מהווים את החלקיקים היסודיים המוכרים. על פי תפישה זו, חוקי הטבע אכן אינם קיימים כשלעצמם; הם אינם אלא הביטוי הנגלה, המייחס פשר לתכונות העצמיות של הישויות היסודיות. ישויות אלו הן רוחניות, לא רק משום שמקורן ברוח האדם. כפי שנראה בהמשך, ניתן להצדיק את קיומן האובייקטיבי, אן לא ניתן לאפיינן על ידי החלל והזמן.

האמונה בקיומם האובייקטיבי של חוקי הטבע, הישויות היסודיות ביותר ותכונותיהן העצמיות, מובילה למסקנה שקיימת איזו שהיא ״תבונה אובייקטיבית״ (Objective Mind), הטבועה בעולם, מעבר לתבונת האדם, והמשמשת תשתית נאותה לקיומם של החוקים והישויות הללו. ואכן, כל חקירה מדעית מניחה שהעולם ניתן להסבר וניתוח במונחים של רכיבים שיש ביניהם יחסי גומלין, מתמטיים או לוגיים, המאפשרים גילוי של אחדות מאחורי ריבוי התופעות הנצפות. לאור זאת, שואל מוריס כהן (Morris R. Cohen), אחד הלוגיקנים הידועים במחצית הראשונה של המאה העשרים:²⁹ ״האם לא יהיה זה פשוט יותר להתחיל מהעובדה הפשוטה, שחוקי הלוגיקה והמתמטיקה אכן קיימים בטבע?״. תשובתו הייתה, שהלוגיקה והמתמטיקה אינן יכולות להתמצות כתוצא פסיכולוגי או לינגוויסטי. חייב להיות להן ייחוס אונטולוגי, כלומר מקורן הוא מעבר לאדם המכיר אותן. ה״דיאליזס הלוגי״ של כהן עומד, אפוא, בניגוד לתפישה הקאנטיאנית, לפיה המתמטיקה והלוגיקה הן קטגוריות שכליות, אותן משליך האדם על העולם בתהליך ההכרה של המציאות.

רעיונות דומים לאלה של מוריס כהן העלה גם וודברידג׳ (.F. J Woodbridge). הוא סבר, שהמציאות היא מערכת של מבנים, שיש ביניהם קשרים, וכי המדענים מגלים ולא ממציאים אותם.³⁰ במילים אחרות, למבנים המתארים את המציאות יש ממשות אובייקטיבית. גם התודעה היא מבנה הקיים במציאות, כי היא טבועה במהותם של כל העצמים והמערכות שביקום, ועל כן יש לה ממשות אובייקטיבית, כמו שלמבנים המכאניים או הכימיים שהמדע מגלה יש ממשות כזו. תודעת האדם אינה אלא אחד מהביטויים של התבונה האובייקטיבית. ביחסי הגומלין של האדם (ואולי גם של בעלי חיים עילאיים אחרים), תפישתו החושית והכרתו עוצבו על פי חוקי הטבע, כשם שכנפי הציפורים עוצבו על פי חוק הכבידה והחוקים הידועים במדע האווירודינמיקה (חוקי הזרימה של הגזים).

כהן ווודברידג׳ סברו שהתפישה, לפיה התודעה צרובה במציאות ואינה מאפיינת רק את האדם החושב, עשויה להציע כיוון לפתרון לבעיה עתיקת היומין של הדיכוטומיה בין גוף ובין נפש (-Mind Body Bifurcation), שהובילה פילוסופים כמו דקרט לראות באלוהים ישות המקשרת ביניהם. ואולם, כפי שנראה בפרק הבא, אחדות זו ׳טל התודעה והמציאות, אותה זיהה שפינוזה עם האל, לא פתרה בעיה זו, אלא הרחיבה אותה לבעיית הקשר בין הישויות הפיסיקליות לישויות הרוחניות.

הישויות המקשרות

אמונתו של האדם ביכולתו להכיר את המציאות האובייקטיבית הבלתי תלויה בו, מעלה את השאלה: מה מקשר בין הכרת האדם ובין העולם? לאור הדיון הקודם נראה, ששאלה זו מהווה מקרה פרטי לשאלה כללית יותר: כיצד נוצר הקשר בין רובדי ההוויה השונים באיפיוניהם? שאלה זו התעוררה במלוא חריפותה עם גילוים של כוח הכבידה האוניברסאלי וכוחות המשיכה והדחייה בין גופים טעוני חשמל. גילויים אלה עוררו שתי שאלות מרכזיות: ראשית, כיצד עובר הכוח מגוף אחד לשני? כיצד אפשרי קשר בין שני גופים שריק פרוס ביניהם?; ושנית, מהי מהותו של הקשר בין הגופים ובין חוקי הטבע, או הכוחות, הפועלים עליהם?

כזכור, על פי התפישה האריסטוטלית, הגופים נעים על פי נטיותיהם הטבעיות. אך בפיסיקה המודרנית, הגופים נחשבו כאינרטיים במובן זה, שכל שינוי במהירותם קשור במשהו חיצוני להם. ניוטון התחבט קשות בשאלות הללו. מצד אחד, הוא העלה את האפשרות שחלקיקים קטנים יכולים להשפיע למרחוק זה על זה, מבלי שהיה לו הסבר משכנע לכך. אולם עם כתיבת הגרסה הסופית של ספרו Principia, הוא הגיע למסקנה, שבין גרמי השמים הפועלים למרחוק זה על זה פרוס ״אמר במוס״ ״חצי אלוהי״, המקשר ביניהם, וכי הכוחות הפועלים על הגופים מקורם באל. כזכור, השערת קיום האתר קרסה בעקבות תוצאות הניסוי של מיקלסון ומורלי, וקריסה זו הייתה בין הגורמים שהובילו להופעתה של תורת היחסות הפרסית. ברם, בעיית הפעולה למרחוק של כוח הכבידה נפתרה רק בתורת היחסות הכללית, שביטלה לחלוטין כוח זה והמירה אותו בעקמומיות המרחב־זמן, הנקבעת על פי התפלגות המאסה. ניסיונותיו של איינשטיין לכלול בתורתו גם את הכוחות האחרים הפועלים למרחוק עלו בתוהו, כך שהבעיה הפילוסופית הקשורה בפעולה למרחוק של הכוחות הללו עמדה בעינה.

כפי שראינו, תורת הקוונטים ניסתה לפתור את בעיית הפעולה למרחוק של הכוחות היסודיים, על ידי הנחת קיומם של ״חלקיקים מתווכים״, המעבירים את הכוחות. יוקווה היה הראשון שהצליח לנבא את קיומו של חלקיק כזה, המזון, המעביר את הכוחות החזקים בין הפרוטונים והנויטרונים בגרעין האטום. מאוחר יותר, עם פיתוחו של ״המודל התקני״ בתורת החלקיקים היסודיים, הוצעו חלקיקים מתווכים נוספים: הפוטון, המעביר את הכוח האלקטרומגנטי; שמונה גלואונים, המעבירים את הכוח החזק בין ששת הקוורקים; ושלושה חלקיקים, המעבירים את הכוח החלש. מרבית הפיסיקאים סבורים שגילוים של חלקיקים מתווכים אלה פותר את בעיית פעולת הכוחות היסודיים למרחוק; ואולם, פתרון זה מעורר קשיים מרובים. כך, למשל, מתעוררת השאלה: מהו טיבו של הקשר בין החלקיקים שביניהם פועל הכוח למרחוק ובין החלקיקים המתווכים המעבירים כוח זה? כיצד נוצר הקשר בין הגלואון ובין הקוורק? אם נניח שהגלואונים ״דבוקים״ לקוורקים, נמצא עצמנו חוזרים למהדורה מחודשת של רעיון האתר, אלא שהפעם הוא יהיה מורכב מרצף של גלואונים המחברים בין זוג הקוורקים. רעיון כזה הוא בלתי מתקבל על הדעת, משום שלפיו לא קיים ריק, וכל חללו של היקום ממולא בחלקיקים המתווכים. אם הגלואון אינו ממש קשור במגע לקוורק, מה בכל זאת יוצר את הקשר ביניהם? אם נניח קיומם של חלקיקים מתווכים נוספים להסברת קשר כזה, נמצא עצמנו בנסיגה אינסופית, כלומר יתעורר הצורך להניח קיומם של אינסוף חלקיקים מתווכים.

בעיית קשר נוספת, שהועלתה כבר בסעיף קודם, היא בעיית הקשר בין חלקיק יסודי, בלתי פריק, לבין אוסף תכונותיו העצמיות. יזהו הטעם המספיק לכך שחלקיק מסוים מאופיין על ידי צירוף מוגדר של תכונות? מדוע קיימים דווקא החלקיקים היסודיים הידועים ולא אחרים? לשאלות אלו יש טעם, מכיוון שלא כל אוסף של תכונות מגדיר איזה שהוא חלקיק יסודי. המודל התקני בתורת החלקיקים היסודיים אינו מתרץ קושיות אלו. כל שהוא מציע הוא ארגון נוח של כל החלקיקים הידועים לקבוצות משנה, הנקבעות על פי תכונות החלקיקים.

אני סבור שניתן להתגבר על השאלות שהוזכרו אם נעביר את מרכז הכובד מתיאור הישויות היסודיות על פי תכונותיהן העצמיות, לתיאורן על יד קשריהן עם הישויות היסודיות האחרות.

בתיאור כזה של המציאות הקשר יהיה ישות רוחנית הקודמת (במובן האונטולוגי) לתכונות עצמיות, וממנו ינבעו איפיוניהם של הישויות היסודיות והחלקיקים המורכבים מהן, היחס בין הישויות ובין נקודות החלל־זמן, והיחס בין התבונה ובין המציאות. תפישה זו; העומדת ביסודה של האפריוריקה שפיתחתי, תדון בפרקים 9 ו10.

הקוהרנטיות של הקיום

קיומן של הישויות הרוחניות מעורר את השאלה: מה המשותף בין הקיום של ישות פיסיקלית לקיום של ישות רוחנית? באיזה מובן קיומו של חלקיק זהה לקיומו של חוק הטבע הפועל עליו, או לנקודת חלל־זמן בה הוא נמצא?; וכן, באיזה מובן קיומה של ישות רוחנית אחת, למשל קיום החלל, זהה לקיומה של ישות רוחנית אחרת, למשל חוק טבע? מדוע אנו משתמשים באותה המילה, ״קיים׳ בהתייחסותנו לישויות הללו? כפי שראינו, המשותף לקיומן של כל הישויות הפיסיקליות הוא הימצאותן בחלל ובזמן. אך הישויות הרוחניות אינן נמצאות בחלל ובזמן, ועל כן מתעורר הצורך להגדיר איזו שהיא אמת מידה כוללנית לקיום, שתחול על כל הישויות שאנו מאמינים בקיומן האובייקטיבי. הכרת האדם בקיום זה אינה

84 אוניברסיטה משודרת

מהווה אמת מידה מתאימה, שכן ראינו שלא כל יצירי התודעה קיימים במציאות. אמונת הגישה האמפיריציסטית, לפיה הקיום האובייקטיבי קשור במישרין או בעקיפין לתפישתו החושית של האדם, אינה ניתנת להצדקה ומעוררת בעיות פילוסופיות סבוכות, כפי שנראה בפרק הבא; אמנם, היא מציעה פשר לקיום הישויות הנצפות(observables), אך בפי שטענו קוויין(Quine) ואחרים(ראו להלן בפרק החמישי), קיומן של הישויות הנובעות מתיאוריות פיסיקליות, ושאי אפשר לצפות בהן, כגון שדות חשמליים, קוורקים, או מיתרים, הינו בעייתי על פי תפישה זו. אחת האפשרויות להציע פשר כולל לקיום, היא להניח שהקיום, בכל רובדי ההוויה, מיוצג על ידי״מבנה״ לא ״רשמי הפועל על ידי ״מתקשרים״. במבנה זה, איפיונה של כל ישות – תהיה זו פיסיקלית או רוחנית – מוגדר אך ורק באמצעות קשריה עם הישויות האחרות, וקשרים אלה נקבעים, או נגזרים, מאותם העקרונות. במילים אחרות, להיות קיים פירושו להיות קשור לקבוצה חלקית של ישויות במבנה כזה, ופשרו של הקיום מתמצה בעקרונות על פיהם מוגדרת מפת הקשרים של המבנה. עקרונות אלה מהווים את תשתיתה של התבונה האובייקטיבית. תבונת האדם, שיש בכוחו להכיר את המבנה ואת מפת הקשרים המאפיינת אותו, היא חלק מ״תבונה קוסמית״ זו.