נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

האם תיקון העולם יבא דרך התרבות המערבית?

התופעה האנושית המופלאה השניה בעולמנו, אחרי היהדות, היא ללא ספק התרבות המערבית. ההיסטוריה אינה יודעת להסביר בדיוק כיצד נוצרה, על אדמת יוון, באלף הראשון לפני הספירה, אך למן הרגע בו מוכרת היא להיסטוריה, נושאת היא בחובה את אותה העצמה המוכרת לנו בימינו, העצמה של התרבות המערבית.

  • "הפילוסופיה היוונית הקלסית לא היתה רק ערש הפילוסופיה המערבית במובן הכרונולוגי אלא היותה את המסד שעליו נתכוננה והתפתחה זו מבחינה אידיאית ורוחנית.. הפילוסוף א. נ. וייטהד אמר פעם שכל הפילוסופיה המערבית איננה אלא הערות שוליים לאפלטון", (בין יפת לשם עמ' 164).

  • "יש הרבה מסורות מיסטיות פילוסופיות ודתיות, אך מסורת מדעית יש אחת. כאשר מחפשים את מקור החינוך המדעי של מדען כלשהו – אמריקני, יפאני, הודי – מגיעים ליוון. החינוך המדעי אינו התיאוריה של תלס, שהיום איש אינו מקבל אותה, ואיננו התיאוריה של דמוקריטוס שלפיה לא ניתן לפרק את האטומים, אלא תפיסת היסוד כי על ידי הנחת עקרונות טובים נוכל לארגן, להבין, להתמצא ולשלוט בעולם התופעות", (פרופ' יוסף אגסי, מבא לפילוסופיה מודרנית, בהוצ' אוניב' משודרת, עמ' 37).

הגות כה רבה נכתבה על התרבות הזו ומשמעויותיה, התרבות המערבית כוללת את החשיבה האנליטית, את השימוש במדע ובטכנולוגיה, את הכח לשלוט על היקום כולו, את הפיתוח המדהים של האמנות והאסתיקה. אך דומה שההגדרה הטובה ביותר לרובד העמוק של התרבות הזו, היא העמדת האדם במרכז. אין במערב את הענוה, את כפיפות הקומה כלפי הטבע והאל.

התרבות המערבית אינה יראה לשלוט על היקום, היא מתייחסת אל הטבע ואל חוקיו ישירות, כאומן אל כלי אומנותו. התרבות המערבית רואה את כל המשמעויות המיסטיות או הנעלמות כענין פסיכולוגי, ואת הטבע כדבר העומד לעצמו, כמגרש המשחקים שלנו. העצמה הכבירה שבהפעלת הטבע ובמציאת חוקיו המתמטיים הנסתרים, היא כח אדיר שרק האדם המערבי מהין לקחת לעצמו. אין פלא שהאדם המערבי מתענג על הטבע עצמו, התרבות המערבית היא הצגת הטבע, הספרות והדרמה, האמנות הפלסטית והמופשטת, כולן מענגות את האדם המערבי בהפגישן אותו עם צדדיו הדקים והמענינים של הטבע.

התרבות המזרחית, ששלטה בעולם בימי קדם, עד התפשטות האימפריה הרומית, ראתה את הדברים בדיוק להיפך: היא ראתה את האדם כחלק מכלי האומנות, ואולי המשחק, של הטבע. הטבע הוא החזק, הוא השולט באדם, אין האדם יכול לתפוס או להבין את מהותו באמת, ואילו הטבע והאלים מבינים בודאי את האדם ושולטים עליו. הבנת וידיעת הטבע של בני קדם היתה 'דע את השולט עליך', ולא 'דע על מי אתה שולט'. בעוד בני קדם סברו כי העולם דורש מן האדם, סוברים בני המערב כי האדם דורש מן העולם.

התרבות המערבית נידונה לנצח במאבק השליטה על העולם, מן הטעם הפשוט שהיא דוגלת בשליטה, וכל כולה עשויה במתכונת של שלטון האדם בעולם. כאשר ביקש מלך ממלכי המזרח לשלוט בעולם, הוא עשה זאת בשם האל ודברו, ואילו בני המערב שולטים בעולם בשם האדם. ההשקפה היהודית ניצבת בתווך, היא זו שהכריזה מלחמה על תרבות המזרח, בצורתה האלילית, בצורה של האלהת הטבע וכחותיו השונים. היהדות מציבה אכן את האדם במרכז, אך את האדם המציית לאל ולתכנית האלהית.

התרבות המערבית מטבעה היא מתקדמת ומשתנה, להבדיל מתרבויות בני קדם, ששימרו את צורתן במשך מאות ואלפי שנים. הרי תרבות השליטה, חייבת להמשיך ולשלוט על עוד ועוד חלקים מן הטבע. בני קדם הסתפקו בשלטון פיזי על עבדיהם, אך התרבות המערבית אינה יכולה להסתפק בשליטה פיזית, היא שואפת לשלוט על מוחות בני האדם, על הדנ"א, על החושים, על החידקים, ועל האטומים.

מרגשות ההערצה והכניעה של בני קדם אל הטבע ועצמתו, עברה האנושות לרגשות הערצה וכניעה מול היכולת האנושית לנצל את הטבע. תשומת הלב האנושית מופנית במערב לרגשות הערצה למחשבי על, הרבה יותר מאשר להערצה לסופות טורנדו.

כשאנו מנסים לחשוב ללא משוא פנים, אין ספק שאנו נוטים כלפי התרבות המערבית. אף שהתרבות המערבית של ימינו נוטה להיות מטריאליסטית אתאיסטית, הרי גם העולם המאמין משתלב בה יפה, כפי שהיה חלק בלתי נפרד ממנה לאורך כל תקופת הנצרות עד העת החדשה. סוף סוף גם אדם מאמין נהנה מהניצול האדיר של הטבע, מהאמנות המפותחת, מהחשיבה הרציונלית הנקיה מאמונות טפלות. אדם יכול להאמין באל ולקיים את מצוותיו, ועם זאת ליהנות ממנעמי התרבות המערבית.

אלא שהתרבות המערבית אינה רק הנאה משפע, היא גם צורת חשיבה, מהלך נפשי רב משמעות, שהשלכותיו מסוכנות ומזיקות, הרבה יותר מהאמונות הטפלות של בני המזרח. נתבונן נא באחד המייצגים של התרבות המערבית: המוזיקה הקלאסית, מלבד התרבות האירופית, אין שום תרבות שיצרה מוזיקה קלאסית. יש דמיון בין מקצבים כושיים לאינדיאניים, ובין נעימות מזרחיות לבין סלסולים של בני האינקה. העולם מלא באלפי סגנונות מוזיקליים, אך מוזיקה קלאסית אפשר למצוא רק באירופה. כיצד אפשר להסביר זאת?

מדוע רק בתרבות המערבית אנו מוצאים יצירות ויזואליות שקשה מאד להבחין במשמעותם? ציורים הנראים לתשעים ותשעה אחוזים מן האוכלוסיה כקשקוש חסר פשר? בתור דוגמא גסה נוכל להמחיש את הדברים מן העיוור היכול להבדיל בין האותיות של כתב הברייל, אנו בודאי איננו יכולים להבדיל בהעברה של יד בכמות נקודות זערוריות, או בבליטות בלתי מורגשות על שטר כסף. חושיו של העיוור פנויים, אין הם מגורים משפע המראות המתקיף אותנו בכל שעות היממה, ולכן מוחו יכול לעבד את ההבדלים הדקים הללו.

בן תרבות המזרח אינו יכול לחוש ביחודיות של מוזיקה חסרת שום מקצב, מול הקשה על תוים שהקשר ביניהם הוא מופשט, וגם אינו יכול לחוש בנימים נסתרים שקשקוש מודרני פורט עליהם, משום שהתחושות האלו הן וירטואליות, הן נוצרות ונבנות בנפש פנויה, המוכנה לקבל ולקלוט מן הטבע ככל היותר. לא בנפש עמוסה וטעונה כשל בן תרבות המזרח, זה שפיתח את האמונות ביעוד ובגורל לאדם, בכך שרב הנסתר על הגלוי בעולם והוא מכיל הרבה יותר ממה שרואים, שפע האורות האלו הנמצאים במוחו של בן תרבות קדם אינם משאירים הרבה מקום להתענג על הבדלים בין נקודות מיקרוסקופיות.

  • "בספרו החשוב תרבות ואנרכיה טען במאה ה19 מתיו ארנולד כי שני כחות מניעים את העולם: ההלניזם והעבריות או בלשון היום היהדות, ארנולד גרס כי ההלניזם היווני טיפח את הידע ואת התיאוריה, ואילו העבריות טיפחה את המעשה המוסרי חברתי ואת המחוייבות הקהילתית. ויליאם ברט שחקר את משנתו של ארנולד סבור כי מלת המפתח המבחינה בין ההלניזם וההיבראיזם היא ההיתנתקות, בספרו "Irrational Man" קבע בארט כי ההיתנתקות היוותה עבור העברים מצב נפשי שאין להרשותו, אולם עבור היוונים אידיאל ההיתנתקות מושתת על המלה תיאוריה הגזורה מהפועל היווני תיאטראי שמשמעה לראות וזה שרשה של המלה תיאטרון בתיאטרון אנו צופים בפעולה בה אנו עצמנו בלתי מעורבים איש התיאטרון מסתכל על הקיום מתוך התנתקות, (עמ' 77)", (פרופ' מרדכי רוטנברג פסיכולוגיה יהודית וחסידות, בהוצ' אוניב' משודרת, עמ' 14).

מי יכול לשפוט מהי הדרך העדיפה, חיים רוויים ברגשות על הנסתר והנעלם שמאחורי הטבע, או על הנסתר והנעלם שבטבע עצמו? סקרנות אין קץ שבאה על סיפוקה במיקרוסקופ, או ציפיה והתרפקות אין סופית שבאים על סיפוקם בחוייה מיסטית?

אנו כמובן נוטים אל הרציונלי, עדיף להתענג על מוסיקה קלאסית, מאשר על קריאה אוילית בכף היד או בקלפים מהולים בקפה! אלא שאין אנו מבחינים שנטיה רציונלית אינה אלא סגנון התבטאות, ולא רציונליות אמיתית. החלקים בעולמנו הניתנים ללוגיזציה הם מועטים וקטנים, את כל השאר אנו שופטים ב'כאילו לוגיקה' וב'כאילו רציונליות'. מה שטוב למתמטיקה, אינו טוב לשאר תחומי החיים. התרבות המערבית נוטלת את נפש האדם ונוהגת בה כבחומר, מכניסה גם את תחום המוסר ל'מדע' ולפרופסורים, ודוחפת גם את שאלת קיום האלהים לתוך הדיונים המדעיים.

התרבות המערבית יצרה מכבסה ענקית המכניסה את כל הדחפים והרצונות לצורה חיצונית מדומה של רציונל, בזמן שאנו נתונים במערבולת ענקית של טקסים, אמונות טפלות, עיוות נתונים, והפקרות מוסרית. הכל מנומק בלוגיקה המערבית, המנתחת הכל באזמל הכאילו מדעי, מרגשות ותודעה, ועד הכח שמאחורי כחות הטבע. כך מחליפה התרבות המערבית, מגוון של אמונות, המאפשרות בחירה לאיש הפרטי, באמונה טפלה אחת גדולה הכופה את עצמה על אנושות שלמה, ואינה מאפשרת הבחנה ובחירה בין טוב ורע, ובין אמת ושקר.

התרבות המערבית דורשת ראשית כל עליונות. כל הליברליות, שלילת הגזענות, והכבוד לכל דעה שונה, אינן אלא דרכים נימוסיות, אבל ההנחה הברורה היא שבן התרבות המערבית הוא אדם עליון. באופן לא מפתיע אקסיומה זו אינה מפורשת בשום מקום, ורבים הדיבורים על סובלנות, כמו הפילנתרופיה וההתנדבות לטובת ארצות נחשלות. אך כל אחד מאיתנו מרגיש את ההבדל בין ידיעה על רכבת שההתהפכה בבנגלה דש וגבתה 200 הרוגים, לבין הידיעה על צלף שחיסל שלשה אנשים בארה"ב או באירופה. העולם המערבי – ארה"ב ואירופה, הוא יחידה לעצמה, "הציבור הנאור" הזה חושב את עצמו לנעלה יותר משאר בני האדם. ברור לנו למשל שהאדם בעת העתיקה היה פחות חכם מאיתנו, בדיוק כמו שאנו מתייחסים לאנשי המזרח, דרגה אחת מתחתינו, והם נמדדים רק כאשר הם כל כך מתדמים לבני המערב. כאשר טוקיו והונג קונג מקבלות עליהם חלקים משמעותיים של התרבות המערבית, הן נחשבות יותר בעינינו. וכאשר בעולם השלישי מתים מליונים מרעב או ממחלות אין הדבר מטריד מאד את הנמצאים מעבר לגבול. עיתונאי מערבי שנחטף כאשר הוא מסקר סכסוך מעורר סערה, בזמן שאלפים כמותו (?) מתים כזבובים מדי יום באותו סכסוך.

ההרגשה הזו דומה כל כך לתחושה הטבעית של היוונים, שראו רק את עצמם כבני תרבות, ואת כל שאר בני האדם כברברים, ביטוי שעבר ישירות אל הרומאים על כל המשתמע ממנו. אריסטו צייד את תלמידו אלכסנדר לפני צאתו לקרב עם הפרסים ב'טיפ' משלו: 'התייחס אל הברברים כאל שיחים ועצים'. האירופאים, שכל יבשתם הקטנטונת נכנסת פעמים רבות בכל אחת מן הארצות המזרחיות הענקיות ראו את עצמם כבעלים על העולם, וכל ארץ שהם 'גילו' הפכה לקולוניה השייכת להם ומנוהלת על ידם, כפי המסורת של אלכסנדר מוקדון ושל הרומאים. ה'ברברים' שוייכו באופן טבעי כבני אדם סוג ב', ולדעת אריסטו אין הם מוכשרים אלא לעבדות.

התרבות המערבית כל כך מרוכזת בעצמה עד שאין אנו שמים לב שאנחנו לא לבד על הכדור הזה. כל מה שאירע מחוץ לתחומי התרבות המערבית וצורתה המאד מסויימת, פשוט אינו קיים בשבילינו. ההמצאות והגילויים מתוארכים ומיוחסים למגלה המערבי שלהם, גם אם במזרח התגלו הרבה קודם. (במזרח השתמשו בנייר, בחומר נפץ, בדפוס, הרבה לפני שאלו 'נתגלו' במערב. התרכיב נגד אבעבועות היה ידוע בסין בתקופות קדומות, ראה אנצ"ע ערך סין עמ' 937, צורת ריפוי זו התפשטה באסיה עד תורכיה, ורק באירופה לא למדו עליה עד העת החדשה) אין שום משמעות אצלינו לכינוי "פילוסופיה" עבור דברים שנאמרו שלא במסגרת אוניברסיטה מערבית, נסיון מעניין נעשה לתמצת פרקי פילוסופיה מן המזרח לעומת פילוסופיה מערבית ("פילוסופיה במזרח ופילוסופיה במערב", הוצ' יחדיו 1978, מחברים: בן עמי שרפשטיין, שלמה בידרמן, דן דאור, יואל הופמן), מחברי הספר כותבים:

"אם חושבים על התפקיד הפילוסופי של הפאסקאלים, הקירקגורים והניטשה'ים הגדולים, יוצאי הדופן הבלתי שיטתיים, ולאחרונה, זה של הוגים כמו קאמי וסארטר ואולי אף היידגר. נראה שיהיה זה הגיוני לומר כי היוגה והצ'אן בודהיזם למרות הנחותיהם הדוגמאטיות מעמיקים יותר מבחינה פסיכולוגית, ולכן אנושית, מאשר פאסקאל וגירקגור, ובדרכים אנאליטיות מסוימות ואולי אף תרפויטיות, יותר מאשר ניטשה, קאמרי וסארטר. נראה אף שהגיוני לומר שהמחשבה האסתטית הסינית היא לא פעם גמישה, אנושית ומשכנעת יותר מאשר האירופית. אם לבחור במקרה יחיד מהעבר הקרוב, לרעיונות האסתטיים של פול קלי יש גוון ואולי אף תוכן סיניים, אך בניגוד לסינים אין התורות שלו מושרשות בבירור במסורת כלשהי או מתיחסות בבירור לציורים כלשהם פרט לשלו עצמו, ובמידה מסויימת לאלה של קאנדינסקי", (עמ' 99).

"בדוגמאות אלה ובאחרות לא היה די לשכנע פילוסופים מערביים רבים שקיימת פילוסופיה, במובן שהם מוקירים במיוחד, מחוץ למסורת המערבית. באופן כללי נראה שהם האמינו שהמחשבה המזרחית היתה קדם פילוסופית או חוץ פילוסופית, כלומר היתה מורכבת מכללי התנהגות מסורתיים או מנוסחאות לגאולה מיסטית. נראה שהם לא יכלו להאמין שאנשים לא אירופיים עשויים לעסוק באינטלקטואליות קונסטרוקטיבית, בטיעון ההרפתקני, או בניתוח הלוגי, המזוהים במערב עם פילוסופיה.

מובן שהם טועים. הסיבה לטעותם אם נהיה גלויים היא קוצר ראיה תרבותי או בורות אישית. שניהם נובעים מחינוך לקוי. החינוך המערבי, אם בפילוסופיה ואם בתחומים אחרים, מעולם לא התענין ברצינות במחשבה של מישהו או משהו שלא נטמעו זמן רב במסורת המערבית", (עמ' 10-11).

לפי המחברים האלו צורת הלימוד המערבית מציגה רק את שיטת החשיבה האירופית. אדם אינו מוכן לשוב ולנסות ללמוד שיטת חשיבה אחרת, לאחר שהוא רואה דוגמא או שתיים, נהיות בעיניו כל שיטות המזרח כערבוביה אחת בעלת תכונות דומות, וחסרות ערך. יש לציין כי גם האוניברסיטאות במזרח אינן אלא שלוחות של "מערביזציה" ומתנהלות לפי הדוגמה המסורתית.

  • "בתקופת שושלת ההאן שנמשכה תוך הפסקה משנת 206 לפנה"ס ועד שנת 220 לספירה, עשתה סין צעדים טכנולוגיים ומדעיים מרשימים ביותר. הבוטניקה והזואולוגיה החלו להיעשות שיטתיים, האסטרונומיה שוכללה ולוח השנה השתפר, הנייר הומצא, תעשיית כלי החרס ותעשיית האריגים התקדמה, ביבליוגרפיות נערכו. בשנה הרביעית לספירה "נשלחה הזמנה (לאסיפה) לכל האנשים ברחבי הקיסרות שידעו את הספרים הקלאסיים האבודים ואת הרשומות העתיקות, שהיו מלומדים באסטרונומיה ובמדעי לוח השנה, במתמטיקה.. איננו יודעים מה התרחש בכנס זה של מדענים או אבות מדענים אך אנו יכולים להתייחס אל ג'אנג הנג (78 – 139 לספירה) כאל דוגמא מרשימה של אדם בעל התלהבות עזה לטכנולוגיה ולמדע. הוא ערך בזהירות מפה של תנועות הכוכבים, הוא שיכלל תורות ומכשירים אסטרונומיים וחישב את הערך של פיי בדיוק רב יותר מכל חישוב קודם בסין. ייתכן גם שהמציא מערכת משבצות לקרטוגרפיה ואין ספק שהמציא סיסמוגראף רגיש.. הספר מנג צ'י בי טאן שתאריך כתיבתו הוא 1086 לערך הוא אחד הספרים הראשונים המתאר את המצפן המגנטי, אך הוא הכיל גם הרבה אסטרונומיה ומתמטיקה יחד עם הערות על מאובנים, על עשיית מפות תבליט ועל נושאים אחרים בעלי ענין קרטוגראפי, תיאורים של תהליכים הקשורים בתעשיית המתכות, וכמות רבה של תצפיות ביולוגיות. אי אפשר לקרוא דוגמאות מעין אלה ללא בחינה מחודשת של דעות קדומות על הכושר המדעי של הסינים במשך התקופה העתיקה ותקופת ימי הבינים בהיסטוריה האירופית", (שם עמ' 97-8).

  • "להישגים גדולים ואף מפתיעים בכירורגיה בין עמי קדם הגיעו ההודים, בכתביהם של צ'רקה וסושרוטה שזמנם לפי המשוער הוא ראשית תקופת הספירה הנוצרית, אלא שהם מסתמכים על מה שהושג מאות שנים לפניהם. נזכרים עשרות מכשירים ומתקנים לפעולות כירורגיות נוסף על טיפול בפצעים ובחדירת גופים זרים מתוארים קיבוע שברים, קטיעת גפיים, השתלת עור לתיקון פלאסטי קוסמטי של האף, הוצאת אבנים משלחוף השתן, ניתוח קיסרי בלידות קשות, וגם פתיחת הבטן לניתוחים פנימיים. בכך הקדימו ההודים במאות שנים את הרפואה היוונית, ובפרטים מסויימים אף את הרפואה המודרנית", (אנצ"ע ערך כירורגיה עמ' 799).

ברור שבשום ספר אירופאי על התפתחות המדע, לא נמצא תיאור מפורט של ההתפתחות הקדומה הזו, שהתרחשה בזמן שבאירופה עסקו בויכוחים תיאולוגיים ריקים מתוכן.

  • "כפי שניתן להבחין בטקסטים שהובאו לעיל קיים דמיון רב בין צורת הטיעון של הפילוסוף הבריטי בן המאה ה18, לביו זו של הפילוסוף ההודי בן המאה הרביעית, ברקלי וואזובנאדו נחשבים בדרך כלל לנציגי הפילוסופיה האידיאליסטית במסורות התרבותיות שלהם", (פילוסופיה במזרח ובמערב, עמ' 211).

האירופאים עסוקים בעצמם כמו נערה מתבגרת הסופרת את הפצעונים שעל פניה, כל תלמיד נאלץ לפטם את מחו בכל הויכוחים הקטנוניים וחסרי המשמעות שהתרחשו באלף וחמש מאות השנים האחרונות בין הכמרים הנוצרים, אך ורק משום שהם התרחשו באירופה. ראשית הוא לומד על הפילוג האריאני, כשבסופו התאספו למעלה מ300 "אבות" בכדי לדון בשאלה החמורה: האם האל הבן נברא על ידי האל האב או נולד ממנו. לאחר מכן באה, לא עלינו, המחלוקת הכריסטולוגית במזרח שעסקה בשאלת "טבעו של המשיח". מחלוקת עצומה פרצה בין נסטוריוס לבין קירילוס האם מרים ראויה להיקרא "יולדת האל" או שאין זה ראוי, מחלוקת זו זעזעה את כל הכנסיה המזרחית, וועידה מיוחדת באפסוס החרימה את הנסטוריאנים, כראוי להם. מיד לאחר מכן פרצה המחלוקת בין המונופיסיטים לבין בעלי העיקרון הכאלקדוני, האם הטבע האלהי והאנושי של ישו היו מעורבים זה בזה או נפרדים. הפולמוס המונותליטי בו היה מעורב הקיסר הראקליוס הוא נושא לדיון עמוק, ולדיון זה הקדישו המרוניטים את חייהם. לאחר מכן באה המחלוקת הגדולה: המחלוקת האיקונוקלסטית, אלו ציורים מותר בדיוק לצייר מחיי הקדושים והאלהים למיניהם. ובהמשך: הפלוגתא בין האפיפיור ניקולאוס I ובין הפטריארך פוטיוס האם הדעה כי רוח הקדש צמחה גם מתוך הבן היא "מינות" או לאו, שנסתיימה בחרם גדול על פוטיוס. מאבק האינוסטיטורה נסוב על השאלה למי נתן האל סמכות למנות הגמונים. לאחר מכן התוודענו לשיטותיהם העמוקות של הבנדיקטינים, הפרימונסטרטנסים, והציסטרצינים. המלחמות הבאות היו מצד הפרנציסקנים הרוחניים שטענו כי יש לקיים בכנסיה את "העוני האוונגלי", בינתיים נוצח הנומינליזם, וההוסיטים המינים הועלו על המוקד על פי החלטת ועידת קונסטאנץ. למרות כל זאת ועידת באזל יישבה את נקודת המחלוקת עם ההוסיטים ב"שאלת הלחם והיין", שהיא ללא ספק מהותית לאנושות. ויכוח גדול התעורר מיד בשאלת "הורתה ללא רבב" של מרים, וכן בשאלת ה"הסתגלות" העוסקת בגבולות חוקי הכנסיה. בעת החדשה התעורר הפרוטסטאנטיזם כידוע, ואחריו האוניטריזם. הבפטיסטים הטילו את כל כובד משקלם בכדי לקבוע בחוק טבילה גמורה ולא רק על ידי הזאת מים, שזה, יש להודות נשמע הגיוני מאד. מכאן ואילך תקצר היריעה לפרט את כל ההתפלגויות השונות.

התפיסה המצומצמת הזו, המעדיפה לעסוק בזבל פרדותיהם של אירופאים, מאשר בויכוחים עמוקים הרבה יותר שחרגו מתחומי היבשת הנכונה, אינה נעצרת בתחום הדעות, אלא מקיפה גם את תחום התרבות והאמנות. תמונה מהימנה למראה התפתחות התרבות מצויירת בידי הנריק וילם ואן לון:

"בשנות השמונים של המאה ה 19 כל אירופה הוצתה לפתע בהתלהבות עצומה להדפסי הצבעונים היפאנים שמלפני מאה שנה שנתקלסו אז כאלו נמנו עם הגדולות ביצירות האמנות של כל הדורות, באו שנות התשעים עם סיזאן וסארא והניאו אימפרסיוניזם שלו וגוגאן עם הסינתציזם שלו, יהיה פרוש המלה מה שיהיה. באו שנות ראשית המאה העשרים כאשר הניאו אימפרסיוניזם הוליד את הקוביזם שהיה עתיד להתפתח מצדו לסופרימאטיזם וקונסטרוקטיביזם, רובם שמות שנבדו באיזה בית קפה פריסי זול על כוס שלישית של אבסינת תוך כדי פזילה מתמדת אל עבר הסנוביות של קהל שלא היה לו אבק מושג מה פשר כל התמונות והפסלים המשונים הללו, אך הגד הוגד לו על ידי סוחר אמנות "בר סמכא" ומלחכי הפינכא שלו "בני הסמכא" כמותו – המבקרים האמנותיים (המשוחדים על ידי שוחד האמנות) כי יכול אדם להכפיל את הונו תוך חמש שנים אם יקנה את יצירות פיקאסו ויויון ורוסאלו וסאווריני ומארסל דישאם כל עוד הן מצויות בזול. אחר באה תגלית הפיסול הכושי הפרימיטיבי ואמנות המזרח הקרוב ובתוך שאר דברי תפלות העניקה לנו את האכספרסיוניזם והאכספרסיוניזם הוליד את הדאדאיזם והדאדאיזם הוליד את הסוריאליזם, ממש כשם שהקוביזם הוליד את האורפיזם והניאו פלאסטיציזם והפוריזם, והניאו אימפרסיוניזם הוליד את הסגנון המשונה הידוע כפוטוריזם. לרובנו היה רק מושג מעורפל ביותר על ההתפתחויות שהתרחשו בפריס בעת מלחמת העולם כאשר כמה נתיני חוץ נשאר תקועים באולפניהם שבמונפאראנס משקיפחו כל מגע עם המציאות הלכו מאיזם משונה אל איזם משונה ממנו עד שהגיעו למוזרה שבכל ההבעות האמוצינאליות האמנות הלא אובייקטיבית שכה הפליגה בתגובתה כנגד כל מה שהיה לפניה עד שצירפה את יצירות המחשבה שלה מתוך קופסות גפרורים נוצות תרנגולת ונשורת שעל רצפת המספרה", ("האמנויות", פרק ששים ושלושה).

היכן שלא נפנה בתרבות שלנו, נראה את ההתנשאות הזו, את הטיפול העדין בנימי הנפש של האבסטרקטיזם, בניתוח מדוקדק של כל פיתול אקראי בתשפוכת אמנותית. תמיד נקבל את ההרגשה שאלו באמת הדברים החשובים בחיים, זהו הענין הנישא והמרהיב ביותר על פני העולם הזה, הביטוי החפשי שבמריחה ערבובית המבטאת את חוסר האונים של המברשת מול החומציות שבבד הפשתן. זו בדיוק היתה הנימה אותה שידרו היוונים מן הרגע בו נודעו להיסטוריה, קיום בלעדי על במת העולם.

אם נלך בעקבות וליקובסקי המוכיח בצורה ברורה כי לא היתה שום תקופת חשך ביוון (תקופות בתהו חלק ב'), ניווכח כי התרבות היוונית המפוארת נולדה מיד לאחר התקופה ההומרית, האישים הבולטים בימיה המפוארים של אתונה, היו נכדיהם של אכילס והרמס כובשי טרויה. זעזועי הטבע של המאה השביעית לפנה"ס (ימי סנחריב) בלבלו את כל הממלכות הקדומות וחתמו את התקופה ההירואית של כל עמי קדם. הקוים הישרים של הידע והזיכרון מימי בראשית התערבבו, ממלכות כבירות התפוררו, והיסטוריה הפכה למיתוסים. ולמן המאה הששית והלאה האנושות אירגנה את עצמה מחדש, כפי שמוכיחה נדידת העמים העצומה שאירעה אז. העולם כולו היה בפריחה רוחנית עצומה, מקונפוציוס וזרתוסרא במזרח, ועד אחנתון שבמצרים (תיארוכו של וליקובסקי), הוגי הדעות של אתונה, וגדולי הנביאים בישראל.

שונה היתה תורת האלים היוונית מזו של כל העולם הקדום, המזרח כפף את ראשו בפני מלכים אלים מסתתרים, ואילו היוונים בגסות רוח אופיינית טפחו על שכמם של האלים והסתבכו עמם בפרשיות אהבים. אם נסטה מן העובדות לטובת השערות, הרי שהיוונים הם באמת בניהם ונכדיהם של האלים, של אנשי השם הקדמונים, הגזע הארי, האצילים והאבירים, הם באמת גזע ארי. ההתנשאות היוונית שלימים הפכה להתנשאות המערבית, הגאווה האנושית המציבה את האדם במרכז, היא שארית מן הנפילים, שארית לגאווה האנושית שנמחתה אט אט במבול ובקטסטרופות שבעקבותיו, ואם תרצו – הרי שהאלים היו בלונדינים בעלי עיניים כחולות.. ומעניין שהומרוס מדגיש בהקשר לגיבורים הירואיים שונים, כגון מנלאוס, כי היו בלונדיניים. הנשים היווניות היו צובעים שערן בצהוב (השומרים כינו את עצמם "שחורי הראש" לעומת האלים).

  • "רק ארץ יון מולידה בריות הראויות להיקרא אדם", (פילון, על ההשגחה ב' עמ' 109).

  • "חשוב חשב גאלינוס המעולה שלשון יוון היא הנעימה בלשונות והצחה בהן והדומה ביותר ללשון הבריות והמתאימה ביותר לבעלי ההגיון, ולשונות שאר האומות זולתה דומות לנחירת החזירים ולקרקור הצפרדעים, ועם זאת הן מכוערות וכבדות המוצאים". (משה אבן עזרא, ספר העיונים והדיונים, הוצ' י-ם תשלה' עמ' 31).

  • גלגולה של התנשאות זו בימינו: "תחת מטרות האומות הקדמוניות.. הציגה ההיסטוריה החדשה את מטרותיה שלה.. בהפשטתה הנעלה ביותר: טובת הציביליזאציה של האנושות כולה, והכוונה היא, כרגיל, לעמים אחדים התופסים קרן זוית צפונית מערבית קטנה של יבשת גדולה", (טולסטוי, מלחמה ושלום ב' א').

זו באמת האלילות הקדמונית – הגאווה, חוסר ההכנעה כלפי בורא העולם ורצונו. המזרח המיר אותה בהמשך באמונות טפלות ובהכנעה לטבע וליצירות דמיון, ואילו המערב רק פיתח ושכלל אותה, גאווה שפושטת צורה ולובשת את חברתה, אך התהליך הנפשי אחד הוא.[1]

  • "רעיונם של חנוטי מצרים נוצל גם על ידי פאולוס הקדוש שלא התבייש כידוע לקלוט השקפות שונות מהדתות הרווחות במזרח. במכתבו אל הרומאים הוא אומר כי כשם שהנוצרים נטבלים כדי להזדהות עם ישו וכשם שהם מתים יחד עם ישו, מאמינים הם כי אף חיה יחיו יחד אתו לנצח "שכן ישו אשר קם לתחיה לא ימות עוד", ואם רעיונו של פאולוס נראה היום אנכרוני, הרי האמת היא שכולנו מאמצים לעצמנו רעיון גדול זה, אלא שאנו מכנים את אוזיריס בשמות חדשים. האלילים שלנו אשר על ידי הזדהות אתם אנחנו הופכים בני אלמוות, הלא הם יצירות האמנות. העבודות המדעיות השירות לציבור והפרסום בעיתונות. בכל אלה מתגלה אמונתינו שעל ידי הזדהות עם אלילי החברה נמשיך לחיות לנצח בזכרון האנושות", (פרופ' אהרן קציר, בכור המהפכה המדעית, הוצ' עם עובד 1971, עמ' 128).

  • "במקומם של בני האדם אשר חוננו בשלטון אלהי, ואשר רצון האלהות מכונן דרכם, העמידה ההיסטוריה החדשה או גיבורים המחוננים בכשרונות מפליאים על אנושיים, או סתם בני אדם בעלי תכונות שונות ומשונות, החל במלכים וכלה בעתונאים הרודים בהמונים", (טולסטוי, מלחמה ושלום, ב' א').

הדברים האלו עוסקים ביסודות של התרבות המערבית, למן יוון ורומי ועד ימינו. אבל בימינו נוסף נופך חדש לתרבות המערבית: היא השתחררה לגמרי מן הדת. גם בימי אתונה המזהירים היתה התרבות כפופה לדת פילוסופית כל שהיא, למיתוסים מקובלים, כך בתקופה הרומית, וכמובן בתקופה הנוצרית. כיום חברת השפע שלנו אינה כפופה לדבר מלבד לשפע עצמו, ואכן אנו כבולים לעולו המכביד של השפע, במדה מסויימת הרבה יותר מאשר העבדים של העולם העתיק.

אדם שהוא מחוץ לברזיית השפע שלנו, יכול להיתפס כקרוב מאד אלינו, כמעט אדם מן הישוב, אבל לא יותר מזה. אדם שאינו קורא עיתונים, אינו צופה בטלויזיה, ואין לו טלפון, יכול להיחשב שפוי? האמנם התנהגותינו היא רציונלית? ובאמת אלמנטרי לכל בן אנוש הוא לשבת חמש או שש פעמים בשבוע (במקרה הטוב) מול מסך ענק ובו מוקרנים פעולותיהם של בני אדם המביימים סיפור דמיוני? האמנם התנהגות סבירה היא להשקיע מדי יום מספר שעות (!) בקריאה / האזנה / צפיה בכמויות של מידע, כאשר ספק אם המידע שאנו באמת זקוקים לו מכל זה מכיל יותר מחצי משפט. האמנם צורת החיים שלנו יכולה להיות מוגדרת שפויה?

האדם בעת העתיקה היה עסוק רוב זמנו בהתמודדות עם איתני הטבע בכדי להשיג מזון, אנו, הפטורים לכאורה מעול זה, עסוקים הרבה יותר בהתמודדות עם איתני התרבות בכדי להשיג.. תרבות.

  • חוקר הלגנדה (אגדות קדושים) אנדרי יולס הדגיש שגם בחברה החילונית המודרנית נמשכת יצירתן של לגנדות אלא שגיבוריהן כיום הם גיבורי החברה החילונית כגון אלופי הספורט אליליהם של המונים העוקבים בהתמדה אחרי המבצעים הספורטיביים מתוך ציפיה ל"נסים" חדשים: שבירת שיאים נוספת. ( jolles, Einfache Formen3, Tubingen 1965, pp. 23-61 ).

  • "כשפים ממין חדש צומחים ועלים מתוך המדע עצמו. אלה הם כשפיה של הטכנולוגיה.. זוהי איפה נוסחת הקסמים, אלא שהיא ידועה ליחידי סגולה בלבד. רק בידי יודעי ח"ן המפתח אליה. והמפתח המוצע כיום לכולנו הוא, בדרך כלל, היתר כניסה מסוים אל שיטה מיוחדת של טכנולוגיה.. כשפים אלה יטשטשו את הגבולות, המדע יקפא על עמדו, חסל סדר תבונה, ואנו ניכנס עטורי הילה אל תוך יקום הנשלט על ידי כחות המיסתורין", (פרופ' י. ברונובסקי, מקורות הידיעה והדמיון, הוצ' עם עובד תשמא', עמ' 126).

הקידמה שהמציאה את התחבורה המאפשרת את הריחוק מן הבית גם לצרכים לא חשובים, הוכרחה להמציא גם את הטלפון ואת הסלולרי, וכמובן את הדוא"ל ואת התקשורת הכתובה בטלפון נייד ומחשב כף יד. מה שהוסיף לסל הצריכה "הוצאות נסיעות" ו"הוצאות תקשורת", אדם עובד בבניית מסדי תקשורת, בכדי לעזור לאנושות להעביר מידע ממקום למקום, מכיון שחלק מהם מצויים בבתיהם וחלק מצויים בעבודה של בניית מסדי תקשורת, או בכל מצב מרוחק אחר, הנובע אך ורק מן האפשרות להתרחק. במלים אחרות: למרות שאנו עסוקים לכאורה במותרות וכדומה, צריכת המותרות מכריחה אותנו לעסוק בהם בצורה קבועה, אנו חייבים להרויח פי עשרה מהסכום המספיק למזון, מכיון שאנו צורכים מותרות, ובאם לא נשלם את חשבון הסלולרי, לא נוכל ליצור קשר עם בן המשפחה העסוק בעבודת שעות נוספות (של סיפוק תרבות ומותרות לאחרים) בכדי לממן את – חשבון הסלולרי שלו ודומיו. אנו צריכים לצאת לנפוש בבית מלון, משום שעמלנו קשה, אבל הסבה שעמלנו קשה, היא בכדי לצבור כסף לממן את החופשה ודומיה. אנו עובדים קשה בשעות שהאדם בתקופה העתיקה היה כבר ישן בשקט על משכבו, בכדי לממן דברים שלאיש התקופה העתיקה לא היו חסרים ואם היו מובאים לפניו לא היה נהנה מהם.

חברה כלכלית צריכה להרויח פי ארבעים ממה שהיא מרויחה בפועל, משום שהיא מוציאה עשרות אלפים על פרסומות, והצורך העיקרי בפרסומות הוא – משום שיש פרסומות של החברה המתחרה. החברה משקיעה סכומים אין סופיים בעיצוב האריזה ובמשרד שיווק שונה לכל מגזר – משום שלחברה המתחרה ישנו גם מערך דומה. הצרכן משלם בדרך זו מליונים רבים בשביל כל דבר מאכל, צעצוע, מכשיר חשמלי, רהיט, עתון, ספר, נסיעה בתחבורה צבורית.

התקשורת לסוגיה משקיעה חלק גדול מן האנרגיה שלה ומהוצאותיה, בפעולות שמטרתם היא להגדיל את הרייטינג, הם יודעים כי אין אלו הפעולות או התכנים אותם היו רוצים בדוקא להביע, אלא שישנו הצורך להגיע לרייטינג גבוה. הרייטינג הגבוה נצרך כדי שהמפרסמים ירצו לפרסם בתכנית בעלת הרייטינג, והפרסום הוא כדי שיהיה סכום מספיק להפעיל את התכנית העושה הכל למען הרייטינג, שהוא בעצם אוסף גימיקים המתוכננים לגרום באמצעים פסיכולוגיים לאדם להחזיק את עצמו לשעה שלמה מול המסך / הרדיו / העתון, בכדי שיהיה מי שישלם את החזקתו מול המסך, וחוזר חלילה. ציבור שלם של מליונים מרותק בעל כרחו במשך שעות לדברים שאין לו שום ענין אמיתי בהם, סוללה של אלפי טובי המוחות בעולמנו מגוייסים בכדי ליצור ללא הרף תרגילים פסיכולוגיים מתוחכמים שיגרמו לנו, הציבור הרחב, לעשות זאת. מפעל ההונאה הכביר הזה מונע בידי בעלי אינטרסים, כל חברה כלכלית, מפלגה, יזמת שיווק, תקרוס מיד ברגע שהציבור יפסיק לבהות מול הפרסומות והתשדירים שהם מוכרחים להפיק בכדי לשרוד ולהיות קיימים. אנו מרמים את עצמנו שהמוני הקשקושים והררי המלל האלו מעניינים אותנו, ואנו חייבים לעקוב אחריהם יום יום, כאשר מתכנני הרמאות הזו מחככים ידיים בהנאה ומתעשרים.

הרגלנו את עצמנו להתעניין באלפי נושאים שלא אמורים לעניין אותנו, ואנו מוכרחים להאזין ולקרוא מאות נתונים שהתקשורת כופה עלינו לקלוט, כי אם לא נהיה מעודכנים נהיה שונים מאחרים, שגם הם מעודכנים כי אינם רוצים להיות שונים מאחרים. אדם קורא את העתון של היום כדי שיבין מה ידברו מחר בעבודה, או כדי שיהיה לו מה להעיר בפני אחרים שקראו את העתון כדי שיהיה להם מה להעיר בפני אחרים. אדם צריך להחליט מאוהדיה של איזו קבוצה הוא נמנה, בכדי שלפעמים יוכל לשמוח בשמחת נצחון השייכת כביכול אליו, הנצחון יהיה של החברה שהוא החליט להימנות מאוהדיה, והכושי שהיא שכרה בר מזל יותר מהכושי שהקבוצה המתחרה שכרה. מוכרחים לראות את הסרט החדש ולקרוא את הספר החדש, כבר מזמן לא בשביל החויה הדמיונית, אלא רק בגלל שאנו מסוקרנים לדעת מה הבמאי / הסופר מסוגל עוד לעשות לנו, ובכדי לחוות דעה ש"הקודם היה יותר טוב".

בתכנית הערב בטלויזיה מפשפשים בין הררי העיתונים בכדי למצוא כותרות מוזרות וללהג עליהן, ובעיתון של מחר נמצא עמודים שלמים של בקורת על תכניות הטלויזיה של אתמול. תעשיה שלמה העולה במשאבים עצומים, ורובה מעגלית וחסרת תוכן. לבלר נעשה סלבריטאי משום שיש לו את הכח ללגלג על לבלרים אחרים, שתפקידם הוא ללגלג על פעולות החכי"ם שבאופוזיציה, שתפקידם ללגלג על פעולות הממשלה. ובשל כך זוכה לבלר אחר להיות מפורסם מכיון שהוא עורך את מדור הרכילות החושף פרטים אישיים על הלבלר הראשון, וכך הכל מתפרנסים. כמות הנייר המודפסת ביום אחד בשביל פרסומת במדינה קטנה כשלנו, תופסת הרבה יותר מאשר כל הספרות שנכתבה מבריאת העולם ועד העת החדשה.

אנחנו מחליפים בגדים, ריהוט, רכב, סלולרי, ומחשב, בהוצאות של עשרות אלפים אף ורק משום שהאפנה השתנתה, במקום לקחת את הכסף הזה וליהנות ממנו באמת, (מה היא באמת הנאה אם לא הליכה אחר צו האפנה?). כשחלפה האפנה אנו רואים את הבגדים / שירים / סגנון כתיבה, כמיושנים משעממים דוחים ובלתי מהנים – אך ורק משום שאינם באפנה. כמה גאונית ההמצאה הזו המאפשרת ליצרנים לגרוף הון לכיסם מדי עונה ועונה, וכמה מטורפים בני האדם המוציאים הון עתק וקונים מוצרים שכבר יש להם – בשינוי אדרת. אנו צורכים וקונים מבלי להבין לשם מה, מה הוא ההבדל בין בני אדם הקונים מים בבקבוקים, ובין יהודים תמימים שקנו אויר מארץ ישראל בקופסאות?

  • "איך קורה הדבר שארגונים חברתיים – אלה הארגונים המהווים מה שקרוי בפינו ציויליזציה – איך הצליחו להגיע לשליטה גמורה כמעט על יחידות אינדיבידואליות של בשר ודם? לא יקשה להשיב על שאלה זו אם תחזרו לניתוח שעשיתי על מבנה המוחות שלנו.. קליפת המח אין לה מניעים, החלקים הפרימיטיביים המטופשים הרבה יותר, של מוחותינו מרמים אותה בנקל. על אחת כמה וכמה מרמים אותה בנקל הארגונים החברתיים שעליהם אני מדבר עכשיו. מה שקורה אפשר לבטאו באופן ציורי בזה הלשון: יש ברית בין הארגונים החברתיים והחלקים הפרימיטיביים של מוחותינו נגד החלקים הנעלים יותר של מוחותינו. לפנינו ברית עם החלקים התת אנושיים שלנו עצמנו נגד החלק האנושי במובהק", (פרד הויל, פנים חדשות למדע עמ' 105).

  • "חוסר המשמעות בזמננו נובע מכך שאין כיום מסורות שאומרות לאדם מה מחובתו לעשות, ולכן הוא עושה מה שבני אדם אחרים עושים (קונפורמיזם) או מה שהיו רוצים שיעשה (טוטליטריות)", (ויקטור פראנקל, השאיפה למשמעות, הוצ' דביר 1985, עמ' 6).

בזמנינו קל בהרבה לטמטם את מוחות ההמונים מאשר בזמנים בהם היה האדם חפשי לנפשו. ובתנאי שיהיו התכנים מתאימים לדורינו בצורתם החיצונית, כל כת מיסטית מטופשת מושכת אחריה אלפים עד מליונים – לפי גודל השימוש שהיא עושה באמצעי ההסברה המודרניים. וכבר אמר אחד הלוחמים הראשונים בחברת השפע, אריך פרום: "האדם המוותר על עצמיותו ונעשה אוטומט, אחד ממיליוני גלמים אחרים מסביבו, שוב אינו צריך להרגיש עצמו בודד וחרד, אבל המחיר גבוה ביותר: זהו איבוד כל העצמי שבאדם".

אנו מרגישים כי החיים שלנו הם רציונליים, אין אנו עושים טקסים מיותרים, מדברים בצורה ענינית, אין אנו בוחרים בדרך מסויימת, פשוט חיים בדרך הטבעית של ניצול הטכניקות, ותו לא. בדיקה חוזרת מגלה כי כל חיינו מלאים ועמוסים בטקסים שלבן תרבות אחרת יכולים להיראות מגוחכים, בדיוק כשם שאנו שופטים תרבויות אחרות. פרופ' קליפורד גירץ חוקר "חשיבה פרימיטיבית" באוניברסיטת פרינסון אומר:

"מדען עוטה חלוק לבן בהיכנסו למעבדה, יש כל מיני קישוטים סביב החיים הפוליטיים, וכן הלאה. לא כל אשר אנו עושים הוא אכן אינסטרומנטלי באורח ישיר, אם כי אותו המדען ינסה לסבר את אזנך בסיפורים על טוהר ומצבי חיטוי וכיוצא בזה. אין אנו מבחינים במסגרות הללו, לפחות לא כרגיל, משום שהן המסגרות שלנו. אך אנתרופולוג או היסטוריון בעתיד ישקיף על כל מיני הדברים המתרחשים בחיים הפוליטיים בבריטניה או באמריקה ויתהה מה היו כל העיסוקים המוזרים הללו, לשם מה התנהלה כל אותה פעילות אקספרסיבית, בלתי אינסטרומנטלית. והוא ינסה להבין זאת בערך כדרך שאני מנסה להבין למשל את הפוליטיקה המסורתית בבאלי במאה התשע עשרה, כאשר אני מתבונן בה לא רק ממרחק של זמן אלא גם ממרחק תרבותי.. כל אותה טקסיות הקשורה כאן בפתיחת הפרלמנט והכרוכה בארצי שלי במערכת הבחירות אין להבין אותה כמיני קישוטים ועיטורים גרידא. חשוב לרגע על כל אותם דברים שעושים בני אדם במסע בחירות אמריקני. למשל הם נושאים אותו נאום עצמו שוב ושוב. הסיבה לכך קשורה בעיצוב דמותו של הפוליטיקאי בעיצוב תחושה של סמכות, יותר משהיא קשורה בניסוח מדיניות ואפילו בעשיית נפשות למדיניות.. אין אנו מתהלכים בעולם בקור רוח מופלג כפי שנדמה לנו, חסרה לנו פרספקטיבה על השקפותינו. כאשר אתה עובד ביאוה או במרוקו כפי שעשיתי אני, אתה מוצא כי בני יאוה או המרוקנים סבורים  שדוקא אנו מתנהגים באורח מוזר, שאנו עושים דברים מוזרים מאד, באותה מדה שאנו סבורים כי חלק ממעשיהם הוא משונה, או לפחות קשה להבנה. אין הם יורדים לסוף דעתנו ואין הם מבינים מדוע אנו מרבים מלל כמנהגנו",  (מחשבות על מחשבות, שיחות עם פסיכולוגים, ג'ונתן מילר עורך, הוצ' עם עובד 1983 עמ' 235-6).

"יש המון טקסים הקשורים ברפואה, למשל, טקסים שסוציולוגים ואנתרופולוגים אכן חקרו אותם, כשהם מנתחים את התנהגותם של רופאים ואחיות וחולים בבתי חולים רגילים ובבתי חולים לחולי נפש, ומדגישים מה רבים שם הדברים, שנועדו לקיים תפיסה מסויימת של המתחולל במקום, בלי קשר למה שנעשה בגוף או בנפש מן הבחינה הרפואית. הנה כי כן, יש תחומים מיוחדים, ואפילו תפקידים, שבהם ניתן להיות שכלתני במחשבה ובפעילות. אך גם זה מצוי במקצת הודות לכך שאנו מוקפים בהקשר בלתי שכלתני (אי רציונלי) או על שכלתני או פולחני או סמלי או אקספרסיבי המקיים שכלתנות זו ומאפשר אותה", (שם עמ' 237).

כפי שהראינו במאמר: בשביל מה צריך טקסים (וכן: האם יש מקום לטקסים ולשבת בזמננו), הסמליות היא טבע בלתי נפרד מהמין האנושי, בניגוד לדימוי הרווח:

"כפי הידוע לי אין בממצאים הארכיאולוגיים שום דבר שירמז כי פעם היינו כולנו בריות סמליות ואחר כך הלכנו ונעשינו שכלתניים והצד הסמלי הושמט. בנפש האדם מוטבעת מדה הכרחית של פעילות פולחנית סמלית שהיא חלק בלתי נפרד ממנו ממש כאותה שכלתנות, שעליה גאוותנו. בלי קשר לתחכומנו ובלי קשר למגוון הדעות החלופיות ולטכניקות של השכלה מיכשור אלקטרוני וכן הלאה, יישאר בנו תמיד, ככל שנעשה מתורבתים אותו יסוד של סמליות, פולחן, מגננה, אמונה טפלה", (שם עמ' 239).

תאמרו, אכן, התרבות המעגלית שלנו קצת מוזרה ומגוחכת, מנופחת מדי, אך בסופו של דבר אנחנו דואגים לעצמנו יותר, נהנים יותר, יודעים להגן על עצמנו יותר. אלא שגם כאן מתערבת ה'תרבות' ומעבירה אותנו על דעתנו, האם באמת דואגים אנו לעצמנו? רוב התזונה שלנו הינה ביודעין משחיתה ומכלה את הגוף, ואנו אומרים במפורש: "אני הולך לאכול אוכל-זבל" (ג'אנק פוד). בשתיה שלנו מוכנסים חומרים מסרטנים לשם: דיאטה, או צבע נעים לעין.. נזקי העישון ידועים לנו, ההתנהגות לא תמיד בהתאם. אנו מקיפים את עצמנו בשלל מכשירים הפולטים קרינה המסכנת אותנו, ואנחנו כאילו לא יודעים, או לא רוצים לדעת, וכך הלאה. הנזקים הנפשיים שגורמת צורת החיים המתוחה והמלחיצה שלנו גרועים לאין ערוך מכל ההנאות הקטנות שהיא מספקת.

אנו יכולים לסתום חורים בשיניים בצורה מתוחכמת ומשוכללת, אך מסתבר שבזמנים עברו סבלו פחות מכאבי שיניים, משום שהתזונה היתה בריאה וטבעית יותר. אנו יכולים להתאים משקפיים ועדשות לראיה, אך בימי קדם הרוב המכריע של האוכלוסיה פשוט לא היה צריך את המוצרים האלו (עד זקנה), אולי משום שלא היו רגילים לצפות בטלויזיה ובמחשב (בין השאר בפרסומות להסרת משקפיים בלייזר). חלק גדול מן ההתקדמות, דומה כמי שנוטל קורות לצורך הרחבת בית החולים המשוכלל והמתוחכם שמתחת לגשר,- מן הגשר עצמו, ובכך מרחיב את החור בגשר. הפעולה הפשוטה של כתיבה, שבעבר הצריכה עט ונייר, מצריכה כיום כמובן מחשב. אלא שאין די בקניית מחשב, המדובר בשיעבוד מוחלט של זמן וממון, כל שנה יש צורך ברור לעבור לגירסה האחרונה של תכנת הכתיבה, כל פרט הוא מורכב וצריך הוראות, צריך כמובן חיבור לרשת לצורך עדכונים, וממילא מיגון מוירוסים ומשאר נזקים.

אחד מבעלי המשלים סיפר על תקופה דמיונית עתידית, בה יפרצו ויתרבו המחלות, ציבורים גדולים יהיו רתוקים למכשירים כל ימיהם: יאכלו דרך האינפוזיה והזונדה, ינשמו בעזרת מכשיר הנשמה, יתפנו בעזרת קטטר, יסננו את הדם בעזרת דיאליזה, לבם יפעם בסיועו של קוצב לב, וכך הלאה. על מנת להקל עלינו נדמיין מכשירים אלו זעירים וחביבים, ממוחשבים ואף מקלים את השליטה במאמצי הגוף. כיצד הם יסתכלו עלינו? מסכנים ופרימיטיביים, צריכים לאכול בכחות עצמם, לנשום לבד, להתפנות לבד.. מה עשו כשהיו תקועים באוטובוס למשך שעתיים? אומללים, כל מה שעושה המחשב בדורם, עושים האנשים לבדם בדורינו מתוך מאמץ. כך בדיוק אנו 'מונשמים' בכל פעולותינו, הMP3 שמח בשבילינו, המחשב מזיז את הידיים שלנו, התקשורת חושבת בשבילינו, וכך הלאה.

לאחר כל התפתחות המדע אם נעזוב אחד מאתנו יחד עם אדם מהתקופה הקדומה על אי בודד, אין לנו ספק מי מבין השניים יהיה זה שישרוד, שימצא מזון וכסות לעצמו, וגם ישאר שפוי. האדם המודרני, עוד לפני שיאבד את השפיות מטעמים שבהכרח, הוא יצא מדעתו לדעת מי ניצח ברבע הגמר, ומה קורה עם כחות האו"ם ברואנדה, בשעה שבן זוגו שאינו יודע קרוא וכתוב יתענג על האי הפסטורלי וייהנה מהחיים. הוא ישרבט אותיות בתנועות לא רצוניות כי צריך משהו לקרוא או משהו לכתוב, וייסר את עצמו איך שכח איזה שהוא כלל דקדוקי מפאת חוסר קריאה. אם יחלה שם במיחוש פשוט כדוגמת שפעת, הוא עלול למות בהיעדר בית מרקחת וקופת חולים המגלים לו איך לעבור דברים כאלו.

התפתחות המדע והמידע אינה בזכותינו, אלא תוצאות של הצטברות רבת שנים, ומבחינה מסויימת הינה בעוכרינו. אנו מסתפקים במאגרי המידע כמו שהם, כל דבר נוכל לבדוק כשנצטרך, אין אנו צריכים לדעת איך להכין לעצמינו מזון וכדומה, משום שיש מי שמכין בשבילינו, אין אנו צריכים לחשוב כלום משום שיש מי שחושב בשבילינו ('המדע'). אין אנחנו צריכים לדמיין כלום משום שיש מי שמדמיין בשבילינו (במאים וסופרים), אין אנחנו צריכים לקשקש וללהג לרכל ולפנטז לקלל ולהמציא ערכים מדומים, משום שיש מי שעושה זאת עבורינו (התקשורת).

אין במיעוט המידע על העולם שהיה בידי הקדמונים בכדי להעיב על חכמתם או הריאליות שלהם בחיי היום יום, דוקא הם אלו שהניחו את הכלים לדרכים המודרניות, בעזרתם ובעזרת כל דורות הביניים הגיעה האנושות לאן שהיא היום. לו ייכחד המין האנושי ויישארו רק מספר אנשים בני זמננו, אין ספק שהם יפתחו את הטכנולוגיה בצורה הרבה פחות טובה מאשר אם ישרדו רק מספר אנשים בני התקופה העתיקה. בני התקופה העתיקה כבר עשו זאת, והם הניחו את הדרך להתפתחות שבימינו שלב אחר שלב.

אמנם לאדם הנאור של ימינו יש גישה למידע רב מאד ומועיל מאד, אך כתוצאה מכך הוא דוקא סומך על החברה ועל המידע שברשותה. לו יינתן האדם המודרני על אי בודד, הוא לא יידע כיצד מייצרים מלח פשוט בכדי לאכול, לא להדליק אש, ואולי גם לא איך אופים לחם. ואין הכוונה רק בפרטים שוליים אלו, בלי כל המיכשור המודרני האדם הוא כלי ריק, הוא מימיו לא הלך ברגל יותר מחצי קילומטר, לא התמודד באמת עם הקשיים שמציב העולם, השתמש בחברות האשראי ובעורכי דין בכדי לברוח מהמציאות, ונסחף לעולמות של דמיון ופסבדו פסיכולוגיה בכדי להתנתק מהבעיות של עצמו. במקום לחיות את עולמו היציב והפשוט של האדם הטבעי, הוא חולף מתיאוריה לתיאוריה ומתנחם מאופוריה לאופוריה.

רבוי האבחנות והניתוחים האפשרויות והפרשנויות הנפשיות והחברתיות הפוליטיות והבינאישיות, תולשות את האדם ממצב של אדם קבוע ונורמלי, למצב בו הוא מרחף ואינו יודע את דעתו האמתית. גם אם הרגשתו הפשוטה של איש העולם העתיק בקשר לחויית החיים היתה בלתי מדוייקת, היא עדיפה לאין ערוך מחיים בעולם בו קיימות עשרות תפיסות לגבי כל פרט ופעולה. שיטת "כל אחד והאמת שלו" חובקת כל צעד אישי ובינאישי חברתי פוליטי צבורי ועסקי, הבלבול של כל האפשרויות כולם קיים במחו של כל אחד, ולרוב אין לאדם הפשוט שום דעה יציבה משל עצמו. עודף המידע אינו עושה את האדם ליותר נורמלי, אלא למשוגע המזיל דמעות למראה תמונות על המרקע של גופות שנתגלו במלזיה, רץ לבורסה לקנות מניות עקב הפגנת סטודנטים באוגנדה, ומוכה הלם לנוכח פיצוץ בבגדד. ניהול חייו אינו לפי תפיסת חיים כל שהיא אלא נתונים בכל רגע להשפעת החברה והתקשורת, האדם מבולבל כולו מן הכפר הגלובלי, ואינו מוצא לו מקום ברור. התרופה הנמכרת ביותר בעולם כיום היא פרוזק, ונתון זה מדבר בעד עצמו. באופן פרדוקסלי דוקא ההימנעות של החברה המערבית מכל מתח רוחני, יוצרת מתחים גדולים עוד יותר, ובעיות נפשיות מהותיות יותר.

  • "בניגוד לתיאוריית ההומיאוסטסיס מתח אינו דבר שיש להימנע ממנו בכל תנאי, ושלות רוח או שלות נפש אינו דבר שיש להצדיקו בכל תנאי. מדה הגונה של מתח בדומה לאותו מתח שמעוררת משמעות שעומדים להגשימה, טבועה בהויה האנושית וחיונית לבריאות נפשית. מה שאדם זקוק לו בראש ובראשונה הוא אותו המתח שנוצר על פי הכוונה מלמעלה. פרויד אמר פעם אחת כי האנשים הם בעלי עוצמה כל עוד הם עומדים מאחורי איזו אידיאה מוצקה. האמת היא שהדבר נבחן הן במחנות שבויי המלחמה היפנים והן בצפון קוריאניים וכן במחנות ריכוז. גם בתנאים רגילים נטיה חזקה למשמעות היא גורם המקדם את הבריאות והמאריך את החיים, ואולי גם משמר אותם.. בשנה שעברה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. כשהחלו בהפעלת משמרות המחאה ירד פתאום מספר הנרשמים למחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים לסטודנטים. והוא עלה עליה חדה ברגע שחדלו להפעיל את המשמרות. במשך כמה חדשים מצאו הסטודנטים משמעות בתנועה למען חופש הדיבור", (ויקטור פראנקל, השאיפה למשמעות עמ' 59)

בעיני איש המערב, האדם בימי קדם הוא בהכרח נחות מאיתנו. האם היינו יכולים ללמוד ממנו דבר? אולי לטחון בריחיים או לקפץ בגת, ברור לנו כי כושר חשיבתו היה פחות משלנו. הפשטנות הזו נובעת מן ההרגל, שהרי ברור שכשם שאין אנחנו מבינים מדוע הוצרכו הקדמונים להסביר דברים פשוטים בשיטה של "לא ימלט אחד משני פנים, נמצאותו או היעדרו", כך לא יבינו הם מדוע את המשפט "רוב האנשים מרוצים" אנו מציירים בצורת תרשים זרימה צבעוני בצירוף מספרים ואחוזים. אף שבזמן הלא רחוק לבשה הרגשה זו צורה מדעית, כאשר דובר על "חשיבה פרימיטיבית". במאה ה19 חשבו חוקרים למיניהם בהחלט כי החשיבה שלנו טובה ומעמיקה יותר מחשיבת בני קדם, כחלק מן התפיסה האבולוציונית שאפיינה את כל ענפי המחקר של אותם ימים.

האנתרופולוג ד"ר פרנץ בעז (מת בנ"י 1942), נשיא החברה האמריקנית לקידום המדע, ויו"ר משלחות רבות לחקר אנתרופולוגי בעולם, הקדיש את חייו לחקר חשיבה פרימיטיבית, מסקנתו בחיבורו הגדול The mind of Primitive Man (1938) היא: "אין הבדל יסודי בין דרכי החשיבה של האדם הפרימיטיבי ואותן של האדם התרבותי". ואכן כשנה לאחר מכן הוכיחו לעולם כל עמי אירופה, בלי יוצא מן הכלל, – עד כמה הם דומים לאותם שבטים ברברים שהיוו אבותיהם הקדמונים לפני אלפי שנים. לפי פרופ' קליפורד גירץ חוקר "חשיבה פרימיטיבית"  באוניברסיטת פרינסון ייתכן שההנחות ה'מדעיות' האלו נבעו דוקא מתוך חשיבה גזענית מניפולטיבית:

"ייתכן שבמקרים מסויימים ההשקפה על האינפנטיליות של הנפש הפרימיטיבית היתה בגדר השתקפות של עמדות פוליטיות וחברתיות של מעצמות קולוניאליות, נוח היה להן לראות בבני אדם אלה ילדים הנוחים למניפולציה ולהטלת שררה", (מחשבות על מחשבות, עמ' 227).

הסברות האלו לא התבססו על עובדות ולא על מחקר אמיתי:

"בעלי התיאוריות הראשונים אספו למעשה מידע מבני זמנם ותלו אותו בזמנים עברו.. אתה מתבונן בילידים אוסטרליים ואומר הנה כמוהם כבני אדם בעידן הקרח, ומעשה כזה הוא כמובן בגדר שגיאה בסיסית. אלה הם בני זמננו ולא אבותנו, והם מצוים בעולם לא פחות מאתנו, וההיסטוריה שלהם והתפתחותם אינן פחותות משלנו.. אותם אנתרופולוגים ואנתרופולוגים למחצה שפעלו בימים ההם, לא עשו עבודת שדה. הם לא עבדו בקרב אנשים חיים הקרויים "פרימיטיביים", וכאשר החלה מצטברת עבודה שנעשתה בידי אנשים שעבדו במישרין בקרב אנשים כאלה החלו מתייחסים בביטול פחות או יותר להשקפותיהם של אותם אנתרופולוגים של כורסה", (מחשבות על מחשבות, שם)

לו היינו מתבוננים על עצמנו מן החוץ, בודאי היה אפשר להבחין בדברים מוזרים גם בהתנהגותינו. ואן לון אומר: "מה שקרציות הסוסים היו מסוגלות לעולל לאדם ולמזונו בתקופה שלא ידעה רשתות מגן כל שהן זאת אניח לכח דמיונכם, אבל מכה זו נתקבלה כדבר יום ביומו, הבריות השלימו עמה, ואין  בכך שום פליאה. ממש כשם שבעוד מאה שנה יתמהו בני בנינו עלינו היאך הסכננו לחיי כרכים מלאי שאון קשה ולנסיעה על פני דרכים נאות בחיק הטבע שפניהן הושחתו בשלטי פרסומת נתעבים", (האמנויות).

אריך פרום כותב:

"אין אמונה רווחת יותר מן הרעיון שאנו בני המאה העשרים החיים בארצות המערב הננו שפויים בהחלט. כלום בטוחים אנו שאין בכך משום הונאה עצמית? רבים מיושבי בית המרפא לחולי רוח משוכנעים שכל האחרים מלבדם משוגעים הם. נשער נא מצב בתרבות המערבית שלנו שמפסיקים את פעולתם של בתי הקולנוע, הרדיו הטלויזיה, ארועים ספורטיביים, ועיתונים רק למשך ארבעה שבועות. כשדרכי המפלט הללו חסומות מה תהא התוצאה לגבי אנשים שיצטרכו לסמוך על משאביהם הם? אין לי ספק בכך שאף במצב קצר זה יתרחשו אלפי מקרים של התמוטטות עצבים, ואלפים רבים יגיעו לכלל חרדה קיצונית מצב שאינו שונה בהרבה מזה המוגדר באבחנה קלינית כנוירוזה. ברגע שיסולק סם ההרגעה הפועל נגד הליקוי שהוא נחלת הכלל – תופיע המחלה בגלוי". (החברה השפוייה).

יאמרו, נכון, מבולבלים אנו, אך לכל הפחות אנו חכמים יותר, מבינים יותר את העולם, כל אחד מאתנו יודע הרבה יותר על הנפש, על הבריאות, על טבע העולם והאדם. הרמה שלנו גבוהה יותר. אך גם זה כסות עיניים, איך אפשר לדבר על רמה גבוהה, כאשר עולם שלם מתנהג כמו ילד קטן בן ארבע שנים? מליארדי אנשים נושאים את עיניהם מדי יום למדורי הרכילות, שם הם קוראים על מעלליהם של סלבריטאים. אנושות שלמה קוראת בדחילו ורחימו את עלילותיה של ילדה בת 19 מלוס אנג'לס שמדי שלשה ימים נעצרת על נהיגה בגילופין, אין ילד או זקן שאינו יודע מי היא ומה היא לובשת (או: לא לובשת..). ואצלינו מדינה שלמה מדברת על ילדה אחרת שקירחה את ראשה בכדי לפרסם מוצר מסויים. מדוע אצלינו יש הערצה לנערים ונערות ואין שום כבוד למבוגר? לא משום שאנו רוחשים פחות כבוד לבני אדם, אלא משום שבאמת המבוגר או הזקן הם חסרי ערך במירוץ חיינו. מכיון שהחיים בנויים על מירוץ, הרי אין משמעות לכל החלקים הקודמים של המירוץ, ומה עשה אותו זקן במשך חייו? אולי רכש לו נסיון לכבוש לבם של נערות, כיום זה כבר לא רלבנטי עבורו. הוא רכש בקיאות עצומה במוזיקה ובסרטים שהיו בזמנו, אלא שכיום אין מה לעשות עם הידע הזה. הוא למד לתפעל את המחשב שהיה בזמנו, והתמצא בפוליטיקה של אז. הוא צוחק מאפריים קישון ומחייך מקריקטורה של דוש, מה זה יכול להועיל לנו?

חיי התרבות המערבית ממוקדים בענינים רגעיים, שבמבט לאחור פשוט אין מה לעשות עמם. מכל שעות הצפיה והליהוג או הרפרוף בעיתון וההאזנה – לא נשאר דבר, אולי מעט אינטלגנציה שאפשר לקנות בחצי שנת לימוד רגילה. ישנם כמובן אנשי מדע ובעלי מקצוע וכו' ואין הכוונה לזלזל בהם, אך התרבות שלנו, מה שממלא את רוב הענין והעסק – היא דבר בלתי מצטבר. הדברים הקטנים האלו הם הם המנחים את חיי בני התרבות המערבית, אי אפשר להאמין כי נשיא ארה"ב – האדם השולט בעולם כולו במדה רבה יותר מאשר הפרעונים, נבוכדנצאר, אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, או האפיפיור של ימה"ב. ייבחר לתפקידו בשל סיבות ילדותיות וטפשיות כדוגמת יופי, שיניים לבנות, סגנון לבוש, תחביבים, ולא עוד אלא שהעולם כולו ינבור במשך חדשים בשטויות האלו לקראת הבחירות.

זמנו של האדם בתרבותנו הוא קצר, הכל חולף אצלינו. זמר מצליח, באיזה שהוא שלב מפסיק להיות פופולארי, דברים חייבים להתחלף. מלבד כמה כחות חזקים, כל המוסדות והארגונים, כל החברות וההתאגדויות, הרעיונות והביצועים, הם ענינים שבאפנה, הם בהכרח קורסים ומשתנים. אין הצלחה לאורך זמן, הגלגל חוזר במהירות רבה על כל תחום וכל נושא. שהרי כך דרכו של מירוץ. כל החומר שאנו מתעסקים בו כיום יהיה חסר ערך מחר, אף אדם שפוי לא יהיה מוכן לקרוא את העיתון של שבוע שעבר, מכיון שזה כבר לא רלבנטי. כל הנסיון שתצבור בתפעול תכנת מחשב לא יהיה שמושי בעוד שלש שנים כאשר תהיה בשוק רק הגירסא הרביעית של התכנה, שעברה אלף שינויים, לא משום שצריכים אותם אלא בכדי להמשיך במירוץ. כל מוצר וכל תחום ממציא דגם חדש בכדי להתקדם, והקודם נעשה חסר ערך.

הפרסומות שאנו חשופים להם חלק גדול מחיינו, עושים אותנו לשוטים. פסיכולוגים תופרים עבורינו 'דילים' ו'מבצעים' ואנו מוכיחים שוב ושוב את הנאיביות שלנו כאשר אנו רצים כאחוזי אמוק אחרי כל המתפרסם, כביכול אנו באמת מאמינים שחברה פלונית היא "עם הפנים לציבור", או שבדיחה טפלה אלמונית שמרכיבה את משחק המלים של הפרסומת היא סבה להיות מושפע מן הפרסום וללכת אחריו. תשדיר פרסומת ממוצע חייב לכלול אותיות עקומות שבורות ומרוסקות, אנשים מעוותים את פניהם (אם לא נמצא אדם מספיק מעוות, יוצרים זאת בעיבוד מחשב), התנהגות 'מוטרפת', צווחה אינדיאנית, וגירוי יצרים.

אין פלא שהסוללה הפסיכולוגית העצומה הזו גורמת לבני אדם ללכת בבגדים קרועים ומשופשפים, ליטול פיסת בד בגודל של מטפחת אף, 'ללבוש' אותה, ולהעניק לה את השם המכובד 'בגד'.

אפשר להודות בחצי פה, גם אם האמנות מתוחכמת ומודרנית, תחומי העיסוק של התרבות המערבית די רדודים.[2] אך לפחות אנו רגילים לחשוב שאנחנו מוסריים יותר, ליברליים יותר, הגונים יותר. אמנת ג'נבה, זכויות האדם, התנגדות למשטרים טוטליטריים, הכבוד לכל אדם באשר הוא ולכל דעה.

כן, כך נח לחשוב כי החברה בכללותה, כנראה, מוסרית. סוף סוף אין הצבא שלנו מטיל ענישה קולקטיבית, ולא מתעלל בשבויים. אך מי הם מקבלי ההחלטות אצלינו? הדמוקרטיה, רצון הציבור. מעניין לחשוב כיצד ישפטו אותנו הדורות הבאים, במדה ויחזרו לשפיות. אנו כולנו חלק מהצגה ענקית ומגוחכת שאנו מכנים אותה בשם החביב 'דמוקרטיה'. כל 4 שנים ישנן בחירות, וכל 4 חדשים ישנן הצעות אי אמון. למקבלי ההחלטות שלנו יש אינטרס אחד ענק: לשרוד, ובצדו עוד אינטרסים שונים כגון: המצע של המפלגה, הדעות המדיניות, החזון, וכיוצא בזה. כל אחד ממקבלי ההחלטות מחזיק קרוב ללב סדרת יועצים שההתמחות שלהם היא: אלו פעולות מדיניות או חברתיות יגרמו לנבחר לשרוד על כסאו. איש ציבור מכריז מול עם ועדה: "החלטתי שאנחנו חייבים לפעול למען..", כאשר הכל יודעים שהמטרה שהוא מדבר עליה אינה מעניינת אותו בכלל, ובמקרים רבים גם התבטא  להיפך בהזדמנויות אחרות. הפרשנים כולם כותבים: פלוני הולך על אג'נדה כזו וכזו בכדי לסחוף את מעמד הביניים מגזרה פלונית, ואין מי שממלא את פיו צחוק ושואל "על מי מנסים לעבוד כאן?". כל ההחלטות החשובות העולות בחיי אדם קשורות בסופו של דבר למאמצי השרידה של נבחרי הדמוקרטיה.

גם אם נתעלם מן הסגנון ורמת הדיבור שאנו מכירים מבתי הנבחרים שלנו, הרי חופש הדיבור וזכות הציבור לדעת מביאים את המדינה לסכנה ביודעין, תקשורת זרה חותרת נגד המדינה ואין מי שיעצור בעדה, חברי פרלמנט מסוגלים לפעול נגד המדינה ולסכל כל פעולה המתוכננת למען בטחונה, שהרי אנו מכבדים כל דעה וכל אדם באשר הוא.

נניח רגע להחלטות המדיניות, ונתבונן בחיים האישיים של כולם: מי הוא הקובע את הכללים המוסריים? ישנן נשים החושבות שמותר להם להרוג עוברים בעודם בבטן אמם, על סמך מה הם חושבות כך? מעקב אחרי תחומים רבים של שאלות מוסריות, מגלה כי גם אלו נתונות לצו האפנה. כל מי שמכיר את ההיסטוריה (או את אלבומי התמונות) יודע כי המושג 'צניעות' מתפרש כיום בשונה מאשר לפני כמה עשרות שנים (ואין מי שמפקפק בחשיבות ה'צניעות', השאלה היא רק מה היא הגדרתה), מה גרם לכך? ומה גרם שכיום חלק גדול מן הצבור מכיר בזכויותיהם של בני זוג ממין אחד כשוים לנישואין? האמנם תיאוריה מוסרית חדשה נוצרה בספרי הלימוד? לא, האפנה השתנתה. אותם ראשונים שמכונים משום מה 'נועזים', קבעו הלכה למעשה, וכאשר הנורמה חלחלה לאט לאט, הפכה בסופו של דבר ללגיטימית. לא היה כאן דיון מוסרי, אלא העיקרון שיש לכבד כל דעה וכל התנהגות, ולכן כל מעשה באשר הוא יכול לחלחל ולהפוך ללגיטימי ובלבד שיחלחל לאט לאט בכבוד ובנימוס. אין דיון מוסרי ואין גבולות מוסריים, יש סטטוס קוו הגולש בצורה איטית לכיוון אחד בלבד.

כך בדיוק הן אמות המידה המוסריות לתכנים בהם צופים מליוני ילדים ונערים ברחבי העולם, האם אדם מדור שפוי שהיה נוחת אצלינו, היה מקבל בפשטות את העובדה שילדים ונערים (ומבוגרים) צופים בדרך קבע במעשי רצח ואונס מבויימים? האם נקבעו בכלל אמות מדה למה שיוצג בקולנוע? לא ולא, סרטי הקולנוע גולשים עוד ועוד במורד מדי שנה בשנה, לעתים כאשר ישנה גלישה 'נועזת' מדי ישנן כמה מאמרי בקורת, אולי נסיגה מדומה, ושוב גלישה במורד המתירנות. הנושא המוסרי כנראה אינו חשוב דיו בכדי שייקבעו לו אמות מדה. האם ייתכן שהמוסר משתנה כל כך מדור לדור, שכל מה שנחשב כלא מוסרי בשנות ה50 מוצג כיום בצורה רשמית. או שמא מכאן אנו למדים כי גם בשנות ה50 לא היה מדובר במוסר, אלא בסטטוס קוו, שכאשר ייפרץ יהפוך להתנהגות רשמית. ובדיוק כך גם בזמננו, כל מה שאינו מובן מאליו, לא צריך להיתפס כהגבלה מוסרית, שהרי בעוד שנים מספר גם הוא יינגס לאט לאט בשיני המתירנות. גם מה שאין התרבות המערבית מתירה – אינו שייך למוסר ועתיד להיעלם מן העולם.

הפתיחות המדומה נמצאת כאונס וכפיה. כל הנשים בחברה המודרנית נאלצות ונאנסות לחשוף את גופן בצורה מביישת ולא אסתטית, מכח לחץ חברתי. אין ספק שרבות מהנשים מתייסרות ונפגעות מכך, ובמקרים רבים חשיפת הגוף בצורה כזו, (מלבד חוסר המוסרית שבה, לכל הדעות – כשהיא מבינה ביודעין שגופה יהווה מטרה לאנשים שיחשבו עליה מחשבות לא טהורות שבודאי אינם נעימות גם לה), הינה בושה ממש, ואעפ"כ היא אנוסה לנהוג בצורה משפילה זו, להוות אובייקט לאחרים, או לחילופין לחשוף חלקי גוף אינטימיים שכל אדם שפוי חש בושה לגלותם, משום שאם לא תעשה כן תיחשב לשמרנית, אינפנטילית, וכדו'. ועם הזמן היא אף איננה מבינה כמה שהיא סובלת מבלי משים, מתוך קהות חושים שנולדה ע"י שטיפת מח. וכך גם חזרה לתרבות שנהגה בשבטים האפריקניים לפני אלפי שנים, נחשבת להתקדמות.

צורת החיים המקובלת בעולם החילוני מכריחה את האשה להבין שאם היא איננה משפילה את כבודה בצורה כזו היא איננה שוה, שויה נמדד אך ורק בחיצוניותה, אין אפשרות להיות שונה מהחברה, וכך האשה הופכת בעל כרחה לאובייקט לספוק היצר של אחרים. התנהגות זו היא גם בנגוד גמור לאפייה, אולם היא מוכרחת להראות שגם היא שוה, וכך היא הופכת מאדם בעל ערך, לחפץ פיזי שערכו בעיקר בין שנות העשרים לשנות הארבעים ותו לא. ההשפלה גדולה עד כדי כך שהאשה היא אפקט פרסומי, כאשר חברה רוצה לשווק מכונית היא משווקת פרסומת היוצרת אסוציאציה בין תמונה של אשה לבין המכונית, בדיוק כמו השלט המוצב בכניסה לחנות הנעליים "קנה אצלינו זוג נעלי ילדים קבל ארטיק", פרסומת זו אינה מחמיאה לארטיק, אלא מבהירה לכל כי תאוות האכילה של הילד מושכת אותו לקנות נעליים. קצורו של דבר התרבות המודרנית כופה על האשה להזדנב על כרחה תחת דגל השויון ולהפכה לאובייקט גרוי תוך התעלמות מאישיותה. כל אשה היתה מעדיפה שיעריכו ויכבדו אותה כמות שהיא מבלי להכריח אותה להיות נתונה כל ימיה במירוץ בלתי אפשרי, משפיל, ומבזה, של חשיפת הגוף והעמדתו למבחנים חיצוניים כל העת.

תמונה עגומה זו מתוארת יפה בספר "נשים אוכלות את עצמן":

"הנשים כולן נמדדות כל העת בהשוואה למודלים שאינם ניתנים לחיקוי, כך קורה שהנשים סובלות מתחושת כישלון מתמדת.. התפקידים שהיו בעבר ברורים ומוגדרים לנשים הם היום ערטילאיים הרבה יותר, חסרי הגדרה ובעצם פרוצים.. הופעתה של האשה היא כרטיס הביקור היחיד או לפחות העיקרי שלה.. מסרי החברה מבטיחים.. שדרך גוף מושלם יהיו לנו חיים מושלמים.. התיחסות כזו גורמת לנשים לראות את גופן כערך 'מסחרי' כמכשיר לקבלת דברים 'טובים' בחיים, וזה הדבר המביא נשים וגם גברים לראות את גוף האשה כאובייקט שאפשר לעשות בו מניפולציות, לשלוט בו, לשנות אותו, להרחיב, להצר.. אשה החשה שעליה להתאים את עצמה למודל חיצוני תעשה הכל כדי לשנות את גופה כך שיתאים לאידיאל העכשוי כולל ניתוחים מסוכנים וכואבים. גופה הופך לשדה המערכה שבו מתחולל הקרב על המקובלות החברתית שלה, על הצלחתה בעבודה, ואולי אף על חיי המשפחה שלה ועל אספקטים רבים אחרים בחייה", (הוצ' מודן 1999 עמ' 24).

מצב יחסי אנוש בין נשים לגברים בדורינו הינו עוול משווע. רוב מערכות היחסים הבלתי מחייבות בין נשים לגברים מושתתים על רצון כיבוש ושליטה של הגבר, המסופק בעזרת דמיון כוזב של האשה כי הגבר מעונין באישיותה ובתכונות נפשה. הגברים בעצם מרמים בשיטתיות את הנשים, ואכן רוב מערכות יחסים אלו מתפרקות כאשר האשה מגלה את התרמית, והגבר מצדו מאבד את השליטה בה הוא חפץ בעיקר.

חברת השפע היא מירוץ נצחי, ובמירוץ נצחי תמיד כולנו מפסידים, שכן כל קוי הגמר הם זמניים. המירוץ הזה נגרם משום שהתרבות המערבית מושתתת על מרכזיותו של האדם, וכאשר אין לאדם ענין רוחני המספק אותו הוא נאלץ לצאת למירוץ. את כל הכחות הגדולים אותם היה יכול להשקיע בעבודה עצמית, בחוייה רוחנית, הוא משקיע בריצה אינסופית. התוצאות הכבירות והמפליאות של מירוץ חברת השפע, רק מלמדות אותנו את כחו של האדם. עד היום, עדיין, רוב ההמצאות ועיקר וההתקדמות המערבית באה כתוצאה ממאמץ מלחמתי (מלחמת העולם השניה והמלחמה הקרה). ואפשר רק לדמיין מה היו התוצאות לו היתה האנרגיה הזו מופנית פנימה, אל הנשמה. מכאן למדנו כי אי אפשר לשלב בין היהדות לתרבות המערבית שילוב אמיתי, כי שתי העמדות הללו נוגסות זו מזו: האדם הרואה אתגר וסיפוק בחוייות הרוחניות של היהדות, לא ימצא בנפשו די אנרגיה בכדי לעבוד כמטורף לספק לעצמו את האפשרויות לעמוד במירוץ האפנה, העדכונים, ומה שמקובל. והאדם שהוא חלק מהמירוץ לא ישאיר לעצמו אנרגיה להתקדמות דתית. האדם שמוצא סיפוק בחוייה רוחנית לא ירגיש שום צורך לראות סרט בסוף היום, והאדם שמוצא סיפוק בסרט לא ירגיש שום צורך בחוייה רוחנית. מבלי התנתקות מתרבות המערב, אי אפשר להתחבר לגמרי לתרבות רוחנית.

ההשתחררות מן האקסיומות של התרבות המערבית היא חיונית לאמונה, אין אפשרות לראות את הקדמונים כחכמים ובעלי סמכות בעיניים מערביות. כל מי שנשאר מאחור הרי הוא מאחורינו במירוץ, ואין לו חשיבות אמיתית. ניתן כמובן לרכך את ההכללות, שהרי 'התרבות המערבית' אינה כה מקובעת ואכזרית, חלקים גדולים מן הציבור בארצות המערב מתקוממים נגד הקונפורמיזם הרווח, אנשים בעלי יזמה ורצון הולכים אחרי פנימיותם ולא תמיד משתפים פעולה עם אצני המירוץ. ובחדרי חדרים מסופר אפילו על ח"כ אחד שאינו מחזיק טלויזיה בבית, זהו באמת סיפור גבורה על אומץ אנושי..

  • פרופ' ש. ה. ברגמן כותב: "אלו הן הסכנות של האוביקטיביזם החדיש, שמסתמך על התעודות בלי יכולת לחדור אל הרוח אשר מתוכו נוצרו התעודות האלו. הספור על דתות קדמוניות או תרבויות של זמנים קדומים הופך אצל רבים מן החוקרים לספור הדומה למניה של מוצגים בבית הנכות. האדם של היום הקורא את הספורים האלה רואה את כל הטקסים כאוסף של אמונות טפלות רק לאט לאט משתחררים חוקרים בעלי אופקים יותר רחבים מן האמונות הטפלות שהאדם המודרני תפוס בהן וסוללים את הדרך להבנה אמתית של העבר", (מחניים לז' תשיט').

כשאנו מדברים על תרבות מערבית, אין הכוונה אלא לאקסיומות רווחות, הרגלי חשיבה משמעותיים. כשם שתרבות המזרח אינה אחידה, ואין אנו מעדיפים את תרבות הטליבאן משום שנושאיה הם מאמינים. בסופו של דבר המוסריות והאנושיות הם ענין אישי, בני אדם מוסריים נמצאים במערב ובמזרח, והדיון על התרבות המערבית בא דוקא משום שזו יכולה להיות מתוקנת, משום שהמערב חכם דיו להבין את יסודות המוסר ואעפ"כ הוא מתעצל ואינו מסוגל ליישמם בפועל. ישום המוסר צריך לבא דוקא בשיטה המערבית, שהרי אין אנו חושבים שאדם החי תחת שלטון הטליבאן הוא מוסרי יותר, האלימות המופרזת הבאה כ'עונש על חטאים' אינה מעידה כמובן על מוסריות אלא על אלימות, שנאה, ולב אבן. רבות מתרבויות המזרח הן כה נחותות וכה בלתי פתוחות לדיון עד שאין מקום לדון על שיטתן כלל, מה ערכן של טיעונים מול קדושתה של "העין הקוסמית השלישית"? הבעיה הגדולה בתרבות המערב היא שאינה מודה במצבה, הכל מוצג כאילו רציונלי, כאילו לוגי, כאילו בעל נימוקים וצידוקים, כאשר מאחורי המסכות הדברים שונים לגמרי.

הדרך לתיקון העולם עוברת בלי ספק במערב, ולא במזרח האלילי עמו נלחמו אבותינו בחירוף נפש. כבר למדנו על בשרינו להיכן מגיע המערב כאשר הובילו אותו הרומיים, הנוצרים, והאתאיסטים של שלהי המאה ה19. חשבנו לתומנו שהסוציאליסטים וההומניסטים של המאה ה20 יביאו אותנו למקום טוב יותר, אך זו טעות, החברה בה אנו חיים נמצאת במירוץ שבקרוב מאד במושגים היסטוריים יגיע למצב בו בני אדם לא יוכלו להחזיק מעמד מבחינה נפשית. אם לא יאמצו בני המערב עקרונות רוחניים, הם עתידים להתנוון ולאבד את צורתם הנוכחית. רבים בחברה המערבית מכירים בכך ולכן הם נמשכים לתורות שונות המעניקות סיפוק, אלא שאלו ברובן מניפולציות של שרלטנים, שכאילו באות רק ללמדנו עד כמה גדולה הכמיהה, ועמוק הצורך ברוחניות.

  • אלבר קאמי כותב: "לו גילתה המחשבה במראות המשתנות של התופעות, יחסים נצחיים העשויים לסכם אותן תופעות ולסכם את עצמם לעיקרון אחד ויחיד – אפשר היה לדבר על אושר כזה של הרוח שלעומתו יראה אשרם של יושבי גן העדן כחיקוי עלוב. געגועים אלו לאחדות תיאבון זה למוחלט, ממחישים את המהלך היסודי של הדרמה האנושית, (המיתוס של סיזיפוס עמ' 26).

לפי פראנקל התהליך של מנוסה מן השכלתנות כבר בעיצומו, בידינו רק לקבוע לאן ינוסו בני האדם, ולא לעצור את המנוסה הזו:

"המנוסה מן השכלתנות היא חלק גדול מן המתרחש עכשיו, ביחוד בקרב מי שהתבלבלו לגמרי. אנשים יכולים לשאת אי ידיעה בענין זה או אחר, אך אין הם יכולים לשאת זמן רב את התפיסה שהעולם הוא אבסורדי שאי אפשר להבין אותו כלל, שאין לו משמעות כל עיקר", (השאיפה למשמעות עמ' 241).

אדם שהאמת מעניינת אותו, צריך למחוק את המונח 'עכשוי' מן הלקסיקון שלו, שורש כל המירוץ המערבי הוא ה'עכשויות', המתחילה בבגדים ובמצרכי תרבות, ומסיימת באמיתות ובדעות מוסריות. האמת היא אחת, חוצה זמנים ומקומות, העכשויות אינה יכולה ואינה אמורה להכתיב לאדם מה לעשות ואיך, אין שום בושה לדבוק בעקרון ישן, ואין משמעות למשפט "אינו מתאים לזמננו". הרוחניות אינה עכשוית, אי אפשר לראות אותה דוקא עכשיו בכל צורה שנרצה, אי אפשר להקרין אותה על מסך הקולנוע. אך היא ממשית ואמיתית הרבה יותר מכל העכשויות. יש צורך להחליף את ה"עכשיו" ב"נצח", האמנם הסרט שקיבל את מירב פרסי האוסקר הוא נצחי, האמנם תהיה לו משמעות בעוד שלשת אלפי שנה? אם לא, שמא חשוב יותר להתעמק בספר שנכתב לפני יותר משלשת אלפי שנים והוא עדיין הספר המרכזי בתודעת האנושות? האם יכול בן תמותה לכתוב ספר ולדאוג לכך שבעוד שלשת אלפי שנים יהיה 'ספר הספרים'? האם יכול בן תמותה, פרשן מחונן, מצביא בחסד, ומדינאי דגול, לנווט עם שלם על פני ים ההיסטוריה הגועש במשך שלשת אלפי שנים? אם כך, שמא גורלו ויעודו של העם הזה חשובים ומיוחדים הרבה יותר משאלות פרקטיות של ויתורים מדיניים שיצילו בני אדם מחקירות פליליות?

נקודת המפגש בין היהדות והחיים המודרניים היא מיוחדת מאד, שכן כל שאר הדתות אינן יכולות לפגוש בחיים המודרניים, האמונה הנוצרית מתנגשת עם הלוגיקה והרציונליות, היא מאמינה משום שזה אבסורד.[3] ההשקפה הנוצרית על החיים רואה את ההנאה ואת העולם כרע וכחטא, העולם הזה בכלל נשלט ע"י השטן, הפרישות מן העולם היא אידיאל לעצמו. במזרח, הפרישות והסבל נחשבים עוד יותר, והאמונה היא לא משום שזה אבסורד, מכיון שאין המזרח מכיר באבסורד כבמכשול, אין שיטתיות ואין לוגיקה. היהדות היא הדת היחידה המכירה בשלטון השכל וברציונליות, היהדות מכירה בצרכי הגוף ורואה אותם כמצוה וכדרך חיים נכונה כאשר הם באים באיזון נכון, ומעל לכל: היהדות מציבה את האדם במרכז, האדם המתאמץ עבור נשמתו, אינו "נולד בחטא", ואינו צריך לפחד מדבר, הוא נזר הבריאה, בכחו ובזכותו לשלוט בעולם ולשנותו. האדם העליון היהודי הוא למעלה מן המלאכים ואינו ירא משום כח בעולם מלבד מן הבורא.

אם רק ישכילו איגודי האינטרסים המושלים בחברה לרכז את המאמצים פנימה אל נפש האדם, תשתנה החברה כולה. אם מפיקי סרטים יספרו לנו על עבודה אישית ועל רוחניות, במקום על מציצנות ועל רכילות, אם הדיווחים ירגילו אותנו להעריץ פנימיות ולא רק יופי חיצוני. אם פורצי הגדר ופורקי העול יכונו בשם המתאים להם ולא בכינוי 'נועזים', אם יהיה איזה עיקרון רוחני שיהיה אפשר לדבוק בו, להעריך אותו וליישמו, הרי שפני החברה כולה ישתנו.

על כך אמר הנביא ישעיהו:

"ובלע בהר הזה פני הלוט, הלוט על כל העמים, והמסכה הנסוכה על כל הגוים",

(ישעיהו כה ז).

המאה ה21 היא בהחלט פרשת דרכים עבור החיים המודרניים, בכל מקרה ינצחו חוקי ההיסטוריה את המערב, השאלה היא באיזה תסריט. האם יתנו חוקי ההיסטוריה למערב לדשדש עד התנוונות או קריסה, או שהחברה תתעורר עוד קודם לכן ותשנה את פניה בתהליך פנימי שיחליף את הקריסה האיטית. בידינו לכתוב כמה פרקים מתוך ספרי ההיסטוריה העתידיים, הפרק העיקרי הבא כבר כתוב ומוכן – חברה אחרת ושונה בעלת תוכן רוחני, רק זו יכולה לשרוד בעולמינו. תקציר הפרקים הקודמים עדיין פתוח.

הערות:

[1]מעניין ביותר הוא מחקרו של דסקל (1991) הטוען כי האמונה בקיומה של ראציונליות כוללנית מצביעה על יהירות האדם בחברה המערבית, יהירות זו מתגלמת בפער בין מה שהוגי הרציונליות סברו שהשיגו ובין מה שהשיגו למעשה לדעת מבקריהם. דסקל מראה שפער זה מלוה את ההתפתחות התבונה המערבית דורות רבים, החל מעיוני הפילוסופים ביוון העתיקה, (מרסלו דסקל, "הארוגנטיות של התבונה", מטאפורה, כתב עת לפילוסופיה, הוצאת פפירוס אוניב' ת"א מס' 2 ת"א 1991).

[2]לפי רוזנברג ווייט תרבות הבידור הרדודה היא ביטוי של השפעת הפרסומות על טעמם של בני אדם, ושל השחתת רמת התרבות של ההמונים (Rosenberg-D. M. White (eds), Mass C. Revisited, 1971).

[3]טרטוליאנוס (160-220) קבע "בן האלהים מת, בכך יש ללא ספק להאמין כיון שזהו אבסורד, והוא נקבר וקם לתחיה, עובדה זו הינה ודאית, כיון שאין היא אפשרית כלל", (רגילים לצטט פלפול זה בקיצור: "קרדו קויה אבסורדום", – אני מאמין משום שזה אבסורד).

"בשנת 1928 נשא אמיל בריה סדרת הרצאות וכינה אותה בשאלה: האם קיימת פילוסופיה נוצרית? תשובתו לשאלה זו היא שלילית במובהק, ושלילה זו נובעת ללא ספק מסדרת הכשלונות הנוצריים ביצירת הארמוניה שבין תבונה והתגלות", (פילוסופים במזרח ופילוסופים במערב, עמ' 138).

אחד מעיקרי האמונה הקאתולית היא "הורתה ללא רבב של מרים" כפי שנקבע סופית ב1854. ועידת הותיקן הראשונה (1870) קבעה את עיקרון אי הטעות (infallibilitas, ואולי מוטב: infantilus…) של האפיפיור, והועידה השניה (1962) אישרה את הקביעה הזו במשנה תוקף.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *