לחץ לגירסת הדפסה

זה הוא שם ספרו של אדוארד פסר (2010), פרופ' לפילוסופיה, מחברם של מספר ספרים (יש לו גם אתר אינטרנט, ובלוג).

לדברי פסר, הטענה המרכזית של "האתאיזם החדש" של ריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, סם האריס וכריסטופר היצ'נס, היא שיש כבר כמה מאות שנים מלחמה בין מדע לדת, והדת כבר מפסידה את המלחמה הזו, התיאור המדעי של העולם, הוא חילוני לחלוטין, ומתאר בצורה יסודית ומשכנעת את כל הפרטים, ולכן אין עוד סיבה שאדם רציונלי ומשכיל ימצא את הטענות של דת כל שהיא ראויות לתשומת לב.

לדבריו מדובר באמונה טפלה גרידא, אין ולא היתה כל מלחמה בין מדע לדת בכלל. ישנו ויכוח בין שתי גישות פילוסופיות להבנת הסדר הטבעי: מחד גיסא, התפיסה הטלאולוגית הקלאסית שפותחה על ידי אפלטון ואריסטו, ובהמשך על ידי תומס מאקווינס והמסורת המדעית בכלל, שרואה את התכנון כמאפיין של העולם הפיזי. ומאידך קיים החזון ה'מכני' המודרני של דקארט, הובס, לוק, ויום, לפיו העולם הגשמי אינו מורכב אלא מחלקיקים חסרי משמעות.

פסר כותב: כפי שאני מראה בספר, על התמונה הטלאולוגית והמהותית הקלאסית, קיומו של האל, אלמוות הנפש, ותפיסת החוק הטבעי של המוסר, הם בלתי נמנעים באופן רציונלי. האתאיזם והחילוניות המודרנית היו תלויים תמיד, באופן גורף, בהכרזה כי המדע תומך בהם.

אולם התמונה המודרנית "המכנית" הזאת מעולם לא הוקמה על ידי המדע, שכן אין זו תיאוריה מדעית מלכתחילה אלא רק פרשנות פילוסופית של המדע. יתר על כן, כפי שאני טוען בספר, הטיעונים הפילוסופיים לטובת הגישה הזו, בולטים בכך שהם חלשים להפתיע. הסיבות האמיתיות לפופולאריות של אלו היו אז, ועכשיו בעיקר פוליטיות: זה הוא כלי שבאמצעותו ניתן היה לערער את היסודות האינטלקטואליים של הסמכות הכנסייתית, והדרך נפתחה לקראת הסדר חברתי חילוני וליברלי חדש, שמכוון אל המסחר והטכנולוגיה. כדי לקדם מטרות פוליטיות אלה, פשוט נקבע, כי שום תיאוריה שאינה עולה בקנה אחד עם התמונה המכנית של העולם תהיה רשאית להיחשב כ"מדעית".

אולם תמונה פילוסופית מודרנית זו של הטבע אינה רק מופרכת. יש לה השלכות בלתי מתקבלות על הדעת מבחינה הגיונית, מה שהופך את היחסים בין הנפש לגוף, הידיעה שלנו על העולם החיצוני, הסיבתיות והאינדוקציה, הרצון החופשי והזהות האישית, כולם מסתוריים לחלוטין ואף בלתי מובנים. (רבות מהבעיות המסורתיות הללו של הפילוסופיה הן במידה רבה תוצאות של ההנחות הרומנטיות וההיסטוריות הטמונות במרכזה של המחשבה המערבית החל מן המהפכה המכניסטית). אכן, התמונה המכניסטית הזו, לפחות באופן שפותחה על ידי מטריאליסטים עכשוויים, היא שקרית להפליא. שכן ממנה נובע כי רציונליות, וגם המוח האנושי עצמו, הם אשליה. מה שנקרא "השקפת העולם המדעית" כפי שהוא מעוות על ידי האתאיסטים החדשים, מערערת בהכרח את יסודותיה הרציונליים, וגם את יסודות המוסר.

לעומת זאת בספרי אטען, כי התמונה הטלאולוגית והתרבותית הקלאסית של הטבע מוצאת אישור רב בהתפתחויות של הפילוסופיה העכשווית, הביולוגיה והפיזיקה; יתר על כן, המוסר וההיגיון עצמו אינם יכולים להיות מובנים מאליהם. החזון המטאפיזי של הקדמונים ושל ימי-הביניים מוצדק באופן הגיוני – ועמו השקפת עולמם הדתית והמוסרית שהם מבוססים עליו.

מעבר לאותה מחלוקת חסרת טעם וחסרת תכלית בין תומכי "תכנון תבוני" לבין דרוויניסטים, אני גורס כי המפתח להבנת טיפשות האתיאיזם החדש אינו טמון בקטטות על מקורותיו האבולוציוניים של איבר ביולוגי זה או אחר, החשיבה מחדש על הנחות היסוד הפילוסופיות של השיטה המדעית עצמה תביא אותנו חזרה לעקרונות הראשונים. טיעונים רציונליים מביאים להתאוששות של האמיתות הנשכחות של הפילוסופיה הקלאסית. כאשר זה נעשה, הדת מקורקעת בתבונה, ואינה אמונה עיוורת. למרות יומרותיו המוסריות והאינטלקטואליות, האתיאיזם החדש יושב על שגיאות עתיקות מאוד, יחד עם מידה מופרזת של חוסר יושר אינטלקטואלי, רדידות פילוסופית, בורות היסטורית, תיאולוגית ומדעית.

ב2017 פורסם ספר חדש של פסר: חמש הוכחות לקיומו של אלהים:

כאן ניתן להאזין לעימות רדיו על נושא הספר. וכאן דיון על תגובתו של דוקינס לספר.

וזה אחד מתוך הרבה ריאיונות של פסר על תוכן ספריו:

בבלוג שלו הוא משיב מלחמה מפורטת כנגד כל מי שאי פעם העיז להעביר ביקורת על דבריו…