האמנם איבדנו שליטה על הרוח?
התייחסות לכרך השני בטרילוגיה של הרב מיכאל אברהם: 'אין אדם שליט ברוח'.
כמובן שבמסגרת מאמר אחד לא נוכל להתייחס לכל הנושאים הרבים שבספר.
אך בגדול ישנם בספר שני נושאים מרכזיים: א) ביסוס הזכות או האפשרות שלא לקבל את יג' עיקרי האמונה כחובה. ב) ביסוס ההגיון או הצורך שלא לקבלם.
נושא מאמרינו הוא הנושא הראשון: האם אכן ניתן לא לקבל את עיקרי האמונה, ואת דברי חז"ל בתחום זה, ועדיין להישאר אורתודוקסי?
יאמר האומר, וכי מי אמר שצריך להיות 'אורתודוקסי'? או מי יכול לקבוע מה זה 'אורתודוקסי'? הרי זו הגדרה מודרנית, אין לה משמעות דתית.
ניתן היה להשיב, שאורתודוקסיה היא מחוייבות להלכה, לעומת זרמים לא אורתודוקסיים, מקונסרבטיבי ועד רפורמי שאינם רואים עצמם מחוייבים להלכה.
אך גם הגדרה זו מתמסמסת על ידי משפט אי השלמות של גדל, שכן מי קובע מה היא 'מחוייבות', הרי גם הרבה פסקי הלכה אורתודוקסיים, מחז"ל ועד הרב אלישיב, יכולים להיות מוגדרים על ידי מי שלא יכיר בסמכותם כ'חסרי מחוייבות', אם חז"ל לא מחוייבים לפשט המילולי, ורבינו תם לא מחוייב למשמעות הגמרא, ושותי"ם שהתירו לסמוך על המנהג בכל מיני טעמים דחוקים לא מחוייבים לאיסור לכאורה, יוצא מזה שאין קריטריון פורמלי ל'מחוייבות'.
נכון שהגישה האורתודוקסית במודעות שלה רואה את עצמה מחוייבת, אך שוב, מי קובע שהמודעות הזו היא הקריטריון?
אפשר להמשיך ולהעלות את הצדדים האלו עד רקורסיביות אינסופית שתהיה עלינו לזרא בבחינת לולאה מוזרה.
ונודע גם משל הבגדים של מיכי אברהם: נניח שקדמוננו הלכו עם מעיל צמר בנורבגיה, האם לאור זאת, הליכה עם מעיל צמר באפריקה, היא 'שמרנות'? או שמא להיפך, אבותינו לבשו בגד מתאים לאקלים, והשמרנות היא ללכת באפריקה עם חגורת ירכים, כי זה בגד המתאים לאקלים? דרך איש ישר בעיניו. כל אחד רואה את עצמו נאמן לערכים המקוריים והאותנטיים ונצמד אליהם.
אבל זה גופא, העובדה שניתן בלוליינות של פורמליסטיקה למסמס את השאלה האם הדת מחייבת משהו, קמה על יוצריה. שכן בכך הדת מתרוקנת מתוכן, גם היהדות ה'רזה' נופלת באותו פח של לוליינות, שכן גם מה שהיא כן רואה כנכון, ניתן למיסמוס על ידי התקלה סוקראטית בהגדרת 'מחוייבות' או 'אורתודוקסיה' וכו'. על פי משל הבגדים, גם ההיצמדות להלכה של חז"ל יכולה להיות כהליכה עם בגד צמר באפריקה, וה'שמרנות' היא להיצמד למה שהניע את חז"ל, לערכים שעומדים מאחורי הדברים וכו'. ועל זה קונן הנביא, אהה, כי ממשל משלים הוא…
גם אם נניח שאין טיעון פורמלי ששולל את היהדות הרזה, זה לא הופך אותה ללגיטימית (כפי שאנו מניחים לכאורה: אם דעה מסויימת אינה 'כפירה', משמע היא דעה לגיטימית). שכן באותה מידה אין טיעון פורמלי ששולל את היהדות הקונסרבטיבית, או את הנצרות של ישו. היהדות הרזה עצמה שואפת לטעון שהיא לגיטימית, אבל אם אין טיעון פורמלי שיכול בכלל ל]סול משהו, מה המשמעות של השאיפה הזו? היא לא במישור הפורמלי. היהדות הרזה רוצה להיות לגיטימית במודעות של האורתודוקסיה, רוצה להיות שווה לא פחות, נכונה לא פחות, תואמת לרצון הכנה של המאמין שומר המסורת לא פחות.
ולכן, ברגע צאת הטרילוגיה לאור, כבר כתבתי בסלחנות כאן, שהויכוח הוא מעגלי, ולכן מיותר. (אם היהדות הרזה היא באמת שווה ותואמת לרצון הכנה של המאמין, בלי ספק היא תתקבל על דעתם של רבבות המאמינים…).
אמנם, רבים וכן שלמים, טענו שאין להסתפק בויכוח התיאורטי. ויש להתייחס ענינית. שכן בסופו של דבר, השאלה האם אנו מעוניינים בלגיטימיות והתפשטות של ההשקפה הרזה, או לאו.
לכן אסתפק במה שלדעתי הוא סתירה מובנית ביהדות הרזה, ולמרות שאין בעיה פורמלית 'לפתור' את הסתירה, עדיין, הטלאים הנצרכים כדי לעשות זאת, מספיקים לדעתי, כדי להבין שאין שום טעם וריח בכל השיטה, משום שהיא לא ממלאת את תעודתה, וכל עצמה לא באה אלא כדי להשלים פערים, להציע משהו יותר רציונלי, יותר מבוסס. ובסופו של דבר אנחנו מקבלים דת לא קוהרנטית וכמעט חסרת משמעות.
עלי להסביר כמובן לאיזה נקודות ביהדות הרזה אני מתכוין. לשם כך אנסח בקיצור, בדחילו ורחימו (שכן למרות שקראתי לצורך הענין את הכרך המדובר, לא קראתי את כל שאר הספרים והמאמרים שבהם אולי יש עוד אינפורמציה רלבנטית), דברים בסיסיים:
הרציונליות כפויה עלינו, אנו יכולים לבחור אם לחשוב רציונלית, או לא לחשוב, אין דרך שלישית. אנחנו יכולים מסיבות דתיות לקבל את סמכות חז"ל בהלכה, זו התנהגות שלנו, אבל לא אמירה מיסטית שקביעתם בהכרח אמת אובייקטיבית. ולכן אין משמעות לקבלת סמכות חז"ל בשאלה עובדתית, זו דרישה סתירתית, מחשבת ישראל ובכלל זה עיקרי האמונה הם שאלה עובדתית, מה לימד ה' את משה, או מה היתה המציאות (מה בדיוק ניתן במתן תורה), מה המציאות עכשיו (השגחה), מה תהיה המציאות (ביאת המשיח), ובשאלות עובדתיות לא יתכן מקור סמכות. ולכן, אם מן הנסיון אין לנו שום עדות להשגחה, לשמיעת תפילה, או כל חלק אחר שנחשב כעיקר אמונה, או שהיה חלק מאמונתם של חז"ל, וקל וחומר של הרמב"ם, לא מחייב אותנו. (למרות שהשגחה ותפילות מעוגנים במקראות, אולי פעם היו מתרחשים והיום לא).
להפקעת הסמכות מחז"ל יש שני חלקים: 1) כבר כתבו קדמונים שדברי אגדה אינם מחייבים, 2) לוגית, לא יתכן מקור סמכות לשאלה עובדתית.
אך מסקנה זו מתנגשת עם הקביעה ההלכתית של חז"ל, על מין / אפיקורוס / פורש מן הציבור, שמבחינה הלכתית הוא לא מצטרף למנין, יש מצבים שנאמר עליו 'מורידין ולא מעלין', ועוד הרבה הלכות לא נעימות. עיקרי האמונה של הרמב"ם הם פרשנות להלכה הזו, שכן למרות דוגמאות שנתנו חז"ל לכמה סוגים של אפיקורסות, הם לא כתבו בצורה סיסטמתית מאיזה מרחק מהאמונה המקובלת אדם מוגדר כאפיקורוס, והיו כאלו שהתווכחו עם הרמב"ם על פרטים מהעיקרים שלו, אבל יש הסכמה על עצם הרעיון שמי שאינו מאמין באמונות ש'צריכים' להאמין, יש לו דין הלכתי של מין. שזו כאמור פסיקה של חז"ל.
לכן, טענה שאין לפסוק כרמב"ם, למשל בעיקר של מניעת הגשמות, או כל דבר אחר שהרמב"ם חידש מדעתו, היא טענה שמסכימה עם העיקרון, אלא שטוענת שבנקודה זו לא נעשה אדם אפיקורס, אלא הוא בכלל 'רבים וטובים'.
אבל טענה שאין בכלל עיקרי אמונה ש'צריכים' לחשוב שהם נכונים, סותרת את ההלכה החזלי"ת הזו. ולכן סותרת את סמכות חז"ל בהלכה, שהיא חלק גם מהיהדות הרזה.
השאלה הזו עולה בספר, והתשובה היא: שגם אם נרצה לקיים את ההלכה הזו, אין לנו אפשרות, שכן לוגית בלתי אפשרי לייחס סמכות בשאלות עובדתיות.
האם מחמת זאת נחשבת היהדות הרזה סתירתית מבחינה לוגית טהורה? ייתכן שלא, אולי בכרך הבא מוסבר שמכיון שקבלת ההלכות של חז"ל, אינה כוללת הלכות שקשורות בשאלות עובדתיות (כמו למשל הלכות הנסמכות על המדע של זמנם), הרי הלכות מינין ואפיקורסין בטלות כי תלויות בענין עובדתי.
אבל יש כאן בעיה הרבה יותר עמוקה, הגדרת מינות אצל חז"ל, היא דבר שמנוגד ליהדות, המינים הם כגויים, ספר תורה שהם כותבים צריך להישרף. ביטול כל הרעיון הזה, מכשיר לא רק יהדות רזה ספציפית, אלא את כל המינות. זה ביטול העיקרון של חז"ל שלתורה וליהדות יש איזו אמירה רוחנית על העולם. תורה שאומרת לעשות סדרה של פעולות היא חסרת משמעות, הוראות לתנועת ידיים. התורה אמורה להיות המסר של האל לאדם, על מה שקורה בעולם, על מה שיקרה בעולם, ועל התפקיד של האדם בכל זה.
חז"ל לא הוטרדו אמונית ממחלוקת בהלכה, גם מחלוקות רחבות ומהותיות, בית שמאי ובית הלל, רבי אליעזר ורבי יהושע, כל עוד כל אחד מפתח מנגנון הלכתי מחייב משלו, התורה לא משנה את צביונה. אבל כן הוטרדו ממינות, מהשקפה אחרת על העולם. רבי הלל אמר 'אין משיח לישראל', כאיזה מאמר שנמסר בשמו. ולכן הסתפקו ב'שארי לי מאריה'. סביר שאם רבי הלל היה מפתח קבוצה דתית שדוגלת באמונות אחרות מבית המדרש הרגיל, למשל אי אמונה בביאת המשיח. שבסופו של דבר קבוצה זו היתה מוכרזת כמינות. כשם שכל הכתות הפורשות בימי הבית השני, נחשבו כמינות ונמחקו מכלל ישראל בתודעת חז"ל.
האמונה היהודית הוגדרה על ידי אמונה במרכזיות התורה בהתנהלות העולם, שיש לה אמירה לגביו. ובכך שיש היררכיה שקובעת מה אומרת התורה. החל מקורח, וכלה בהרבה ויכוחים דתיים אחרים בהיסטוריה מאז ועד היום, תמיד היתה חתירה להכרעה, לקביעת היררכיה שתייצג את רצון התורה. אחרת אין משמעות לטקסט, כל אחד יפרש אותו בצורה שירצה.
כנגד האנרכיזם הזה, מצאה היהדות הרזה פתרון: לקבל את ההלכה, יהודי שמקיים את ה'משנה ברורה' בסופו של דבר ייראה כמו כל יהודי שומר מצוות אחר. השאלה היא מה הערך של הפתרון הזה? מה הערך של סדרת תנועות ידיים ורגליים?
הרי ברור שמאחורי ההלכה עומדת תיאולוגיה, אם אנו מבטלים את התיאולוגיה שעומדת מאחוריה, כעפרא דארעא, מה הענין בתוצאות של התיאולוגיה הזו? מי פתי ויתאמץ בשביל הכרעה של החפץ חיים…
הטענה שאין חובה לקבל דברי חז"ל באגדה, אינה נוגעת לענין, לא מדובר כאן לקבל את המדרש איך בדיוק עוג מלך הבשן איים על ישראל וכמה היה גובה הקרסול שלו. מדובר בהגדרת היהדות והדת, על זה מעולם לא נאמר שאין חובה לקבל (אם נדייק מבחינה לוגית, לא מדובר ב'חובה לקבל' אלא בקביעה שזו האמירה של התורה, ומי שמכחיש את זה מכחיש את התורה. והרי הרמב"ם הוא זה שאומר, בין השאר, שאין חובה לקבל את האגדות, והוא זה שניסח את העיקרים, וכן כל שאר הקדמונים שהתבטאו כך על האגדות, סברו שהעיקרים כן מחייבים), וכאמור, כשלא מקבלים את הבסיס והגדרת הדת, אין שום צורך לקבל את התוצאות. מה התוקף של איזו הלכה שנתקנה ע"י חז"ל 'להוציא מליבם של מינים' כאשר המינים האלו לגיטימיים לגמרי לפי היהדות המוותרת על עיקרים?
ואילו הטענה שאין סמכות בשאלות עובדתיות, היא שגויה לחלוטין. ברור שכאשר אדם נוכח בעובדה, אין משמעות לסמכות. אבל כאשר לא יודעים מה העובדות, מה שעושים תמיד הוא פניה לסמכות. הרופא הוא סמכות בשאלה עובדתית של כיצד לרפא מחלה, והמהנדס הוא סמכות בשאלה עובדתית של כמות הבטון הנצרכת כדי שהעמוד לא יקרוס לנו על הראש. בעל הסמכות יכול לטעות, וכאשר ברור שהוא טועה אזי מפטרים אותו. אבל בודאי שיש סמכות בשאלות עובדתיות. השופט בבית המשפט קובע האם פלוני גנב או רצח, ואנחנו נוהגים לפי קביעתו מה הן העובדות, למרות שקביעתו נובעת מסמכותו, השופט לא הביא בהכרח הוכחה פורנזית חד משמעית. הסיבה היא, שזה המקסימום שאנחנו יכולים לעשות כדי לברר, ולכן סומכים על מי שבידו לבדוק.
באותה מידה בדיוק, סמכות חז"ל בנוגע להגדרת היהדות, נובעת משום שהם השופט שסמכותו לקבוע מה התכוונה התורה ומה היתה רוח המסורת. היו להם כלים שאין לנו, ידע וקירבה למסורת. ולכן אין כאן שום כשל לוגי, חז"ל הם הסמכות לקבוע מה רוח ותוכן הדת היהודית, מכיון שהם אלו שיודעים, והם אלו שהוסמכו לקבוע. (במקרה שמישהו מגיע למסקנה עובדתית, שעיקר האמונה של חז"ל שגוי, למשל הוא נוסע לעתיד במכונת זמן ומגלה שלא יגיע משיח, הוא יכול להכריז שהתורה היהודית שגויה, כלומר זו לא הוכחה שחז"ל לא צדקו בקביעתם העובדתית מה אומרת התורה).
ולכן גם מבחינה הלכתית, ההלכה הזו שחז"ל הם אלו שקובעים מה היא האמונה היהודית, היא הלכה בסיסית ומרכזית, שמבלעדיה אין משמעות לתורה וליהדות. וכמובן, שדת בלי רעיונות, בלי עיקרים, היא חסרת משמעות. זה אומר שהנצרות לגיטימית, האיסלם לגיטימי, ברלנד לגיטימי, וכו'. כל עוד עיקר האמונה הוא ש'משהו ניתן מן הסתם בסיני', וכל השאר בונוס, קשה למצוא משהו לא לגיטימי…
לטעון שעיקרי האמונה הם חלק מהענף ה'עובדתי' בסגנון עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, זו שוב טענה שמעקרת את כל הסמכות ההלכתית של חז"ל. כמעט כל קביעה הלכתית מיוסדת על משהו עובדתי, מה טוב לאנשים, באיזו צורה מרגיש יותר טוב לקיים מצוה, מה היה מקובל פעם. כמובן שלא מוכרחים לראות זאת כך, אבל ניתן לראות כמעט כל קביעה הלכתית כקשורה במשהו עובדתי, נניח שהלכה מסויימת בהלכות ממזרים מיוסדת על ההנחה העובדתית שמצב כזה הוא נורמלי ומתקבל, או שהלכה בהלכות שבת מתבססת על המצב העובדתי שזה נחשב כמלאכה בעיני בני אדם, וכו'. ברגע שזה לגיטימי, אין משמעות לסמכות ההלכתית של חז"ל.
נניח שלפי היהדות שכיח שתפילה תתקבל, ונניח שעל בסיס הנחה זו מבוססות כמה וכמה מהלכות תפילה. באם אנחנו מפקיעים את תחום המהות של התפילה עצמה ומקומה בחיי האדם, איזה משמעות יש להיצמדות להלכות אלו?
אני לא מוטרד מהצד הפורמלי, ניתן להטליא נוסחה שתקיים את היהדות הרזה בלי סתירתיות פנימית, נניח, אבל אם כן למה זה אנוכי? מה הענין בלטוות יהדות לא אותנטית שהולכת בין הטיפות של המחוייבות על ידי גמישות של הגדרות? באותה מידה שמתוארים בהקדמת הספר צעירים שעולות אצלם שאלות על ההגיון של הדת, ועל הרציונליות שלה, ואין לרבניהם תשובה עבורם. בתור דחיפה לכינון היהדות הרזה. הרי עכשיו לא פחות צעירים מבני קהילת היהדות הרזה יתמודדו עם שאלות על ההגיון של קבלת הלכות המיוסדות על תיאולוגיה שאין שום ערובה לנכונותה, ושל הוצאת ההלכה המרכזית העוסקת בהגדרת הדת. או בכלל האם זו פרשנות כנה ואותנטית שההשגחה והתפילות שהם מרכזיים בתנ"ך הינם תופעה שהיתה אבל הבורא החליט להפסיק אותה? ומה יענו רבני קהילת יהדות רזה? האמנם יתרצו להם תירוצים לא קוהרנטיים? או שיכריזו שהם רשעים בגלל שיש להם שאלות?
הרעיון של עיקרי אמונה, הוא רעיון בסיסי שמחוייב בכל דת ובכל קבוצה. כל עוד אנשים בתחום האפור אין צורך בעקרונות מופשטים, אבל כאשר ישנו דיון מה היא יהדות, או מה היא נצרות, או כל דבר אחר, חייבים להגיע להגדרה. כשם שברור שמי שלא מקבל כלום מהיהדות הוא לא חלק מהדת היהודית, כך ברור שאם הוא יקבל דבר אחד, נניח ימנע מאכילת חזיר, הוא לא יהיה מוגדר כנאמן לדת היהודית. ובאותה מידה ברור שצריכים לקבוע איזה גבול מינימלי. אין משמעות לדת בלי מסה קריטית בעלת מינימום מוגדר. לכל הפחות ביהדות שהיא דת עם דרישות, ולא רק מקור השראה. וזה גופא מודגם בטענה שבתיאוריה ניתן לקחת את היהדות עצמה רק כמקור השראה, כפי שעושים הרפורמים, ומכאן מובנת הטענה הנגדית.
אני לא בא לקבוע מה היא בדיוק 'מינות' של חז"ל, ובהחלט אפשר להתווכח על פרטים. מה שאני כן בא לומר (אם יסכימו איתי שניים מגדולי הדור), הוא שיש דבר כזה מינות, והיהדות הרזה צריכה לבדוק את עצמה לפיו, האם היא בגדר מינות או לא. ואילו הטענה שבהיעדר הגדרה פורמלית לכפירה ממילא הכל לגיטימי, היא מכשירה את המינות, ולכן נשללת.