1

האמנם באמת יש רק ידע אמפירי?

יונה וידר תוקפת את רודולף קרנפ, ששלל את המטפיזיקה בטיעונים כביכול לוגיים. חלקים מתוך מאמר שפורסם בערוץ התוכן של המרכז האקדמי שלם:

…הגישה הטוענת כי אין משמעות לדברים שאינם ניתנים להוכחה לוגית אינה רווחת רק כדעה בציבור הרחב, אלא מקבלת ביטוי גם בתנועות פילוסופיות רציניות. אחת מתנועות אלו היא הפוזיטיביזם הלוגי, שנוצרה בתחילת המאה ה-20. אנשי האסכולה, שכונתה גם 'החוג הווינאי', טענו כי הפילוסופיות שנכתבו לפניהם היו שגויות, משום שלא הסתמכו על מידע המגיע מהחושים. אחד מהאישים הבולטים בחוג הווינאי היה הפילוסוף הגרמני רודולף קרנפ (1970-1891). רבים וטובים התנגדו לתנועת הפוזיטיביזם הלוגי וביקרו את טענותיה, אך גם כיום ממשיכים אנשים רבים לראות את העולם דרך הפריזמה שהיא מציגה. ברצוני להתייחס למאמר אחד ומרכזי של קרנפ, ולהצביע על הבעייתיות שבתפיסה זו.

מתמטיקה ומטאפיזיקה לא הולכים ביחד

במאמר 'סילוק המטאפיזיקה על ידי ניתוח לוגי של השפה', שפורסם לראשונה בגרמנית ב-1932, מנסה קרנפ להוכיח בצורה לוגית כי המטאפיזיקה היא חסרת משמעות, וכי אין טענות מטאפיזיות בעלות ערך. לדבריו, אמנם יש למטאפיזיקה תוכן, אך היא איננה ידע תיאורטי כפי שהיא מתיימרת להיות, וכידע תיאורטי שלגביו ניתן להכריע בין אמת ושקר היא חסרת משמעות…

לפי קרנפ, הואיל ועיסוקה של המטאפיזיקה הוא במושגים שאינם ניתנים לאימות, טענותיה אינן בעלות משמעות כי אין הן עומדות בתנאיו של משפט בעל משמעות. בנוסף לכך, מטענת קרנפ בנוגע לסוג הידע שאותו אנו מסוגלים לרכוש עולה כי לעולם לא נוכל לאמץ את הטענות המטאפיזיות כידע בעל משמעות עבורנו. לפיכך מסקנתו היא שהמטאפיזיקה היא חסרת משמעות.

חשוב לשים לב כי למסקנה זו יש השלכות: על סמך מסקנה זו והטיעון שהוביל אליה, גוזר קרנפ חוסר משמעות על כל ידע שמתיימר להיות מעבר לניסיון האמפירי וליכולת אימות. בכך הוא מגדיר כחסרת משמעות גם כל פילוסופיה שעוסקת בערכים, ובעצם כמעט כל פילוסופיה שהיא.

החשבון הפתוח של קרנפ

אך נדמה כי קרנפ ירה קודם את החץ, ורק לאחר מכן סימן את המטרה. ברצונו להתנגד למטאפיזיקה כבעלת משמעות, הוא בחר הגדרת מטאפיזיקה המשרתת את מטרתו. במאמרו מזכיר קרנפ שוב ושוב את המושג 'משמעות' במובן של 'משמעות קוגניטיבית', המתייחסת לדבר או מציינת משהו. אך כפי שהוא בעצמו מסביר בהערה השנייה בסיום המאמר, מלבד משמעות מהסוג הזה ישנו מובן נוסף למושג משמעות, המתייחס לפן אקספרסיבי ולפן רגשי. בהערה זו הוא מגדיר במפורש כי אין בכוונתו לדחות את המטאפיזיקה כבעלת משמעות מהסוג השני, ומבטיח כי יתייחס למשמעות זו בפרק השביעי של המאמר. אך בפרק השביעי הוא חוטא בדמגוגיה, ומתייחס אל המטאפיזיקה כבעלת משמעות פסיכולוגית המגיעה מצורך האדם לבטא את גישתו לחיים. במובן זה, הוא טוען, המטאפיזיקה דומה לאמנות, אך אינה מהווה ידע תיאורטי. בכך הוא מנסה לפנות אל האמונה הרווחת בשיח האקדמי כי ידע תיאורטי לוגי הוא בעל ערך רב יותר מאשר ביטוי אמנותי, ולהוריד את ערך המטאפיזיקה בעיני הקורא לרמתה הנמוכה, לכאורה, של האמנות.

ואולם חשוב לשים לב: כאשר אנו שוללים דעה של אדם רק על סמך הטענה כי אינה ניתנת להוכחה, הרי שאנו מציבים את הידע התיאורטי הלוגי כבעל ערך רב יותר מאשר ידע מסוג אחר, מה שאינו נכון בהכרח.

לא נראה שחשוב לקרנפ במיוחד כי מי שקורא את מאמרו יעמוד על המובן המסוים של המשמעות שאליה הוא מתייחס. תיחום המשמעות אליה הוא מתייחס והגדרתה נעשים רק בהערה צדדית בסופו של המאמר. הוא מנסה ליצור אצל הקורא את הרושם כי הוא מצליח להפריך את המטאפיזיקה כבעלת כל משמעות שהיא, והגדרת המשמעות הספציפית אליה הוא מתייחס מגיעה רק בסוף, על מנת למנוע התנגדויות.

בהמשך המאמר מנסה קרנפ לגרום לקורא לחוש כי המטאפיזיקה מנסה לרמות אותו, בכך שהיא מתיימרת להיות מה שאיננה. ציטוט בתרגום חופשי: "מובן שאין כאן התנגדות מהותית לכך שכל אחד ישתמש בכל צורת ביטוי שיחפוץ, אך במקרה של המטאפיזיקה אנו נתקלים במצב הבא: במבנה פעולתה היא מתיימרת להיות דבר שאיננה […] לא רק הקורא, אלא גם המטפיזיקאי משלה את עצמו שמשפטיו אומרים משהו". קרנפ טוען כי המטאפיזיקה בנויה כמערכת של משפטים שלכאורה מהווים הנחות ומסקנות במבנה המקובל של תיאוריה, אך רק נדמה לקורא כי נוצר תוכן תיאורטי, כאשר בעצם אין זה כך.

לעתים נדמה שלקרנפ יש 'חשבון לא סגור' עם המטאפיזיקה והוא מנסה לעורר גם אצל הקורא את אותה תחושת התנגדות כלפי התחום. הוא מעמיד את טענותיו, שלכאורה נכתבו בצורה לוגית ונקייה, הגונה וישרה, כנגד המטאפיזיקה המואשמת בהולכת שולל. המסר הסמוי של קרנפ, שניתן לתרגמו כ"הדברים שלי חכמים יותר משום שאני יכול להסביר אותם בצורה לוגית ישרה וברורה", הוא מתנשא, אך לאו דווקא צודק.

יתר על כן, עם כל התנגדותו של קרנפ למטאפיזיקה, נראה כי הוא בעצמו עושה שימוש בהנחות יסוד מטאפיזיות. הוא מתייחס לכך שישנם שני סוגים של טענות בעלות משמעות, ובכך הולך בעקבותיו של קאנט: הסוג הראשון הוא טענות אנליטיות, בהן המשפט איננו מוסיף ידע חדש על הנושא מעבר להגדרתו, כמו לדוגמה "משולש הוא בעל 3 צלעות". תקפותן של טענות כאלה נקבעת מתוך עצמן, רק מעצם ניתוח מושגי של המשפט, ולכן הן טענות בעלות משמעות. סוג נוסף הוא טענות סינתטיות, בהן המשפט מוסיף ידע חדש על הנושא מעבר להגדרתו הבסיסית, כמו לדוגמה "X הוא משולש". במקרה כזה לדעתו של קרנפ הטענה תהיה בעלת משמעות כאשר ניתן יהיה לאמת אותה אמפירית לפי קריטריון היישום שקבע.

כאשר קרנפ מניח שישנה אפשרות לאמת טענות כאלה, הוא מניח את קיומה של 'תורת אמת כהתאמה'. תורת ההתאמה של האמת סוברת כי האמת נקבעת על פי מה שתואם את המציאות האובייקטיבית בעולם. בדוגמא שהבאתי משמעות הדבר היא כי יש לבחון במציאות האובייקטיבית האם אותו X עליו מדובר הוא אכן בעל שלוש צלעות. דבר זה נקבע, מן הסתם, על סמך חוש הראייה הקולט את מה שנמצא בעולם. כאן מסתתרת הנחה נוספת בדבר קיומם של עולם חיצוני ומציאות אובייקטיבית המגדירים עבורנו מהי האמת, וכי חושינו אכן מסוגלים לקלוט בצורה מדויקת את אותה מציאות. הנחת יסוד זו אינה ניתנת לאימות באופן אמפירי, ומכאן שהיא מטאפיזית, עובדה מביכה ביותר עבור הפוזיטיביסט הלוגיקן.

ויתור על ערכים

הבשורות הטובות הן שאין חובה להתייחס למשמעות ולידע תיאורטי במובנים שבהם בוחר קרנפ להציגם. ניתן להניח כי לידע תיאורטי יכולה להיות גם משמעות אקספרסיבית ורגשית, וכי לא כל ידע תיאורטי ניתן להכרעה חד-משמעית מבחינה אמפירית. אין זה אומר כי הוא לא מוסיף לאדם ידע על העולם או הבנה שלו.

רבים מהתחומים שבהם אנו עוסקים ושעל אודותיהם אנחנו מדברים אינם מתמצים בידע תיאורטי לוגי. פעמים רבות דווקא הידע התאורטי שאיננו ניתן להוכחה אמפירית הוא היכול לקדם אותנו. דוגמה לכך ניתן לראות בפסיכולוגיה ובשיטות שונות של טיפול נפשי: למרות מאמציה של הפסיכולוגיה בימינו להעמיד כמה שיותר תיאוריות על הוכחות אמפיריות, יש גבול עד כמה היא מסוגלת לכך. בסופו של דבר הפסיכולוג המצליח לקדם את המטופל, איננו עושה זאת על ידי שימוש בהוכחות אמפיריות. הבנת נפש המטופל דורשת ידע שאם נסתמך על טענותיו של קרנפ לא נוכל להחשיבו כידע מדעי.

נוסף על כך, אם לוקחים את טענתו של קרנפ עד לקצה עלולים להגיע להשלכות בעייתיות ביותר. גזר דין של חוסר משמעות בנוגע לכל ידע המתיימר להתעלות מעבר לניסיון האמפירי וליכולת האימות שולל כל פילוסופיה העוסקת בערכים. לא מדובר כאן רק בוויתור על תורות פילוסופיות מורכבות, אלא גם על ערכים בסיסיים ביותר, הנראים לנו כמובנים מאליהם. פנייה לשפה הלוגית וויתור על השפה הטבעית כבעלת משמעות הוא ויתור גם על ציוויים אתיים, כגון 'אל תרצח'. ציווי כזה איננו ניתן לאימות אמפירי, ועל פי תורה זו הוא נותר חסר משמעות.

קרנפ מכניס עצמו למצב הנקרא 'Bite The Bullet', ביטוי שמשמעותו בשדה הפילוסופי היא קבלת השלכותיהן הלא נעימות של ההנחות והאמונות שאתה אוחז בהן. אינני בטוחה שקרנפ יהיה מוכן להודות שציווי כדוגמת 'אל תרצח' איננו נחשב בגדר ידע תיאורטי שאנו מסוגלים להבין ולרכוש כבעל משמעות. ואולם, בהסתמך על הטיעון שלו במאמר זה, נותר רק לומר לו: 'Bite The Bullet' – יהיה עליו לשאת בהשלכות של דבריו; אין צורך להפליג יתר על המידה בדבר חשיבותם של ציווים אתיים כגון אלה, וברור כי יש ערך למוסר גם אם אין אפשרות להגדיר אותו בצורה חדה וברורה שתעמוד בתנאי האימות כפי שהוגדרו על ידי קרנפ.

בספרו 'מאמר לוגי-פילוסופי' כתב לודוויג ויטגנשטיין: "מה שלא ניתן לדבר עליו, על אודותיו מוטב לשתוק" (ויטגנשטיין 1994: סעיף 7). לכאורה משפט זה תואם את טענתו של קרנפ כי אין לדבר באופן תיאורטי על מה שנמצא מחוץ לתחום הלוגיקה והאימות האמפירי. אולם, בניגוד לקרנפ המנסה להמעיט בערך מה שלא ניתן לדבר עליו, ויטגנשטיין סובר כי מה שלא ניתן לדבר עליו הוא החשוב ביותר. רעיון זה בא לידי ביטוי במשפט אחר שכתב באותו הספר: "הלא יאמר לבטח ישנו, הוא מראה את עצמו. הוא-הוא המיסטי".

ישנם דברים שמוטב שלא לדבר עליהם ולא לנסות להסבירם, אך אין זה שולל את האפשרות כי דווקא אלו הם הדברים החשובים ביותר.